כן, גם אתה | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

כן, גם אתה

כן, גם אתה. ברור שגם אתה. מה חשבת, שאתה יכול לחיות בעולם שבו אלימות מינית היא אחת הצורות המרכזיות, העתיקות והקבועות ביותר של אלימות ודיכוי, כמו גם אחת משתי הצורות הארכיטיפיות של מיניות – מה חשבת, שאתה יכול לחיות בעולם כזה בלי לקחת חלק באלימות מינית, ביודעין ושלא ביודעין? השאלה היא לא אם אתה כן מוכתם או לא מוכתם, כן חלק או לא חלק, מהטובים או מהרעים. השאלה היא באלו דרכים ורגעים לקחת, אתה לוקח ותיקח חלק ברע ובאלו דרכים ורגעים לקחת, אתה לוקח ותיקח חלק בטוב. אין לשאלה הזאת תשובה סופית, ולעולם לא תהיה לה. היא עולה שוב ושוב כל החיים, בהקשרים ספציפיים, מול בנות אדם ספציפיות. אם אתה לא מוכן לשאול אותה שוב ושוב, ובטח אם אתה לא מוכן לשאול אותה בכלל, רב הסיכוי שתעשה יותר רע ופחות טוב.

לא, העובדה שלעולם לא תוכל לענות עליה בשלילה אחת ולתמיד לא אומרת שכלום לא משנה והכל אותו דבר. זה בדיוק להפך. הכל משנה, ושום דבר הוא לא אותו הדבר. יש פגיעות שאין להן תיקון ואין להן כפרה. יש פגיעות שגורמות נזק בל ישוער, שהתיקון שלו דורש השקעה אדירה, אולי חיים שלמים. יש פגיעות קטנות שמצטברות לנזק גדל בהדרגה, ואי אפשר להצביע על אחת שגרמה את הנזק. יש פגיעות שהנפגע.ת מתגבר.ת עליהן בקלות ובלי שהן יותירו בה סימן.

לא, אין בעולם רשימה ממצה שאומרת אלו מעשים שייכים לאיזו קטגוריה. אותו מעשה יכול לפגוע במידות שונות (או בכלל לא) בא.נשים שונות, או באותה אישה ברגעים שונים. זה תלוי במקרה ובמזל, וגם בהסטוריה, בהצטברות האינסופית והלעולם לא מובנת עד תום של משקעים הסטוריים פרטיים וכלליים שהיא חומר הנפש.

לא, אתה לא יודע שמעולם לא פגעת פגיעה חמורה במישהי. אולי יש פגיעות שפגעת ואתה יודע עליהן, אבל אתה לא יודע על כל הפגיעות שפגעת, ולא יכול להעריך כמה חמורות הן היו. אפילו אני לא יודעת על כל הפגיעות שנפגעתי וכמה חמורות הן היו – יש דברים שקורים לנו ושאנחנו מבינים אותם רק שנים אחר כך, יש דברים שאנחנו מבינים אינטואיטיבית באותו רגע אבל לא נטבעים בזיכרון, ויש גם דברים חשובים שקורים לנו ושאנחנו לא מבינים אף פעם. על אחת כמה וכמה דברים שקורים לאחרים, ועל אחת כמה וכמה וכמה דברים שקורים לאחרים בסיטואציה שבה היינו אלימים ואטומים אל האחרים האלה, לגמרי או באופן חלקי, בכוונה או לא בכוונה.

לא, זה שאתה "בחור טוב" לא אומר שלא פגעת או תפגע במישהי פגיעה חמורה. זה שיש לך חברים וחברות, בני משפחה ובת זוג שאוהבים אותך מאוד, ואומרים לך שלא פגעת, לא אומר שלא פגעת או שלא תפגע. מעל לכל, זה שלא התכוונת לפגוע, או שאף פעם לא שמת לב שאתה פוגע, בטח לא אומר שלא פגעת. רק מיעוט מהא.נשים בעולם יבחרו במודע וסתם ככה לחולל הרס וחורבן בחיים של אנשים אחרים ויפיקו מזה הנאה; רוב הסיכויים שאתה לא אחד מהם. אבל אין שום צורך להיות אחד מהם כדי לחולל הרס וחורבן ממש כמותם. החברה שאנחנו חיים בה מציעה שפע של דרכים לעצום את העיניים ושפע של הצדקות לאלימות מינית, בראש ובראשונה של גברים כלפי נשים.

לא, אלימות מינית היא לא תמיד אלימות של גברים כלפי נשים. היא אפילו לא תמיד אלימות של חזקים כלפי חלשים. לא, נשים הן לא רק קורבנות, יש להן כוח, כולל הכוח לפגוע. ועם זאת, יש מבנה מערכתי שמסליל כל אחד ואחת מאיתנו לתפקידים מסויימים ולא לאחרים, בתחום האלימות המינית כמו בכל תחום. כן, יש מחיר לבחירה לעצור ולהתבונן על המבנה הזה, ולהודות בהשפעה העמוקה שלו על החיים שלנו. אבל חלק מהותי מהמבנה הוא ההכחשה שלו, וחלק מהותי מהכוח שיש לנו ביחס אליו הוא בדיבור.

לא, האלימות המינית של גברים אחרים שאינם אתה היא לא דבר שלא קשור אליך, ולא, אין לך זכות לבקש שיראו אותך רק בתור האדם המסוים שאתה ולא גם בתור גבר. ראשית, כי נשים צריכות להיאבק הרבה יותר קשה ממך כדי לראות את עצמן, כדי לראות אחת את השניה, ודאי וודאי כדי שאתה תראה אותן גם בתור האדם המסוים שהן ולא רק בתור נשים. ושנית, כי כל קבוצה שאתה שייך אליה נושאת אותך על כתפיה ובאותה מידה אתה נושא אותה, לא באיזשהו אופן מטאפיזי, לא כחטא קדמון, אלא במובנים מאוד קונקרטיים: במובן שבתור גבר, כשאתה הולך ברחוב בלילה מאחורי מישהי אתה מאיים עליה, בין אם אתה עוקב אחריה בכוונה ובין אם אפילו לא שמת לב שהיא שם; ובמובן שאין לך מושג מה החוויה של להיות אישה בעולם ואיזה משמעות יש לפעולות שלך בתוכה אלא אם תבחר לנסות ובמידה החלקית שבה תצליח להבין את זה; ובמובן שהמערכת החברתית הלא שוויונית ובפרט האלימות המינית כלפי נשים משרתת את האינטרסים שלך, ונוכחת באינטרקציות ישירות ועקיפות שלך עם נשים, אם תרצה ואם לא תרצה.

כן, זה מסובך. כן, בדברים מסויימים אין פה שחור ולבן, ומה שאולי גרוע יותר, שאין שחור ולבן גם בין הדברים שיש בהם שחור ולבן ואלו שאין. כן, כל הדיבור על הנושאים האלו שהחברה שלנו מסוגלת לייצר כרגע הוא פגום, חלקי, כוזב ברגעים מסויימים, גם הטקסט הזה. כן, זה מבאס נורא להתעסק בזה, לחפש ולראות ולחשוב ולדבר על אלימות מינית. כן, מין ומיניות יכולים להיות גם דבר נפלא וטוב ומרגש. כן, תחושת הסכנה היא מהותית למין בכלל, כי מגע כל כך אינטנסיבי בין שני בני אדם הוא תמיד מסוכן. לא, הסכנה שפתאום תהפכי ללא-אדם היא לא מהותית למין בכלל. כן, מפחיד נורא עד כמה שהגבול בין שני הדברים הכל כך שונים האלו הוא דק. האם תשאיר את הנשים בחייך להתמודד לבד עם הסיבוך, עם הקושי, עם גבולות הדיבור, עם התחום האפור, עם הקו הדק, עם הבאסה והפחד והפער, או שתנסה לעזור?

לא, זה לא מייאש. זה פשוט מחייב סוג אחר, פחות נאיבי והרבה יותר עמוק של אופטימיות. יש דברים מאוד פשוטים שאפשר לעשות אם אתה רוצה לסור מרע ולעשות טוב, והאפקט שלהם הוא אדיר. עצם המחויבות לנסות לסור מרע ולעשות טוב, כלפי עצמך וכלפי כל אדם שאתה בא במגע איתו או איתה, היא אולי הראשון שבדברים האלה – הכי אינטואיטיבי, הכי חזק – וגם הראשון שתרבות האונס מנסה לערער, באמצעות ההצדקות שהיא מספקת למגוון סוגים של פגיעה מינית, הצדקות שמקבילות להן לא קיימות בשום סוג אחר של אינטרקציה אנושית יומיומית. אבל אפשר לבחור לסרב להצדקות האלו במקום להאמין להן.

אחר כך יש דברים יותר ספציפיים ולא פחות פשוטים. אפשר להחליט שתחום המיניות הוא תחום שבו לא תעשה אף פעם משהו שאתה לא בטוח שאתה ממש רוצה וגם מי שאיתך ממש רוצה. אפשר להחליט לשים לב שבכל אינטרקציה מינית שאתה מעורב בה היוזמה היא הדדית, וברגע שהצד השני מפסיק ליזום, להפסיק גם. אפשר להחליט לא להתייחס למיניות של א.נשים אחרות כשזה לא רלוונטי, למשל בהקשר מקצועי או כשאתה לא מכיר אותן.ם, ולא לקחת חלק בהתייחסויות כאלו מצד אחרים. אפשר להתייצב לצד הנפגעות.ים ולא לצד הפוגעים, בסיטואציות היומיומיות הזעירות ובסיטואציות הגדולות והקשות כאחד. אפשר לקבל שתהיה חכם ככל שתהיה, יש דברים שאתה לא יודע, וחלק מהם הם דברים שאתה לא יודע שאתה לא יודע, ולתרגל הקשבה, ענווה, ופקפוק אקטיבי במובנים-מאליהם. אפשר לתרגל  אמפתיה, התנהגות חברתית שבחברה שלנו נשים מתרגלות יותר מדי וגברים פחות מדי, כלומר ללמד את עצמך לתהות באופן שוטף מה המחשבות והרגשות של האדם שמולך, לנסות להסיק את זה מרמזים בהתנהגות שלו או שלה, ועם זאת לזכור שאתה לא באמת יודע, וצריך לשאול. אפשר לא להפריע ואולי אף לעזור לנשים בחייך כשהן מתרגלות אסרטיביות. וכן הלאה.

זה שהרבה דברים שאפשר לעשות כדי לא לפגוע מינית הם פשוטים לא בהכרח אומר שהם קלים. לפעמים הם כן, לפעמים יש בהם מתיקות כמעט אינסופית, והם משפרים את חיי המין שלך בצורה מדהימה, ואתה לא מאמין שפעם חיית אחרת. ולפעמים הם קשים ומעמידים אותך בנסיון אחר נסיון, כי הם גורמים לך לראות ולהרגיש כאב גדול מאוד, סכנה גדולה מאוד, שהם לא שלך, שהיית יכול באותה מידה גם להתעלם מהם, ולהשאיר את הנשים שבחייך לשאת אותם לבד, ואף אחד לא היה מאשים אותך על זה.

לי, כיוון שאני אישה, ובמידת מה כיוון שאני האישה המסויימת שאני, אין ברירה, אני לא יכולה להתעלם מהם. אני יכולה להתעלם מאחדים מהם, וכך אני עושה, כמו כל אישה – אם כי כל אחת מאיתנו מתעלמת מדברים אחרים – כי אי אפשר להילחם בכל דבר כל הזמן, היינו משתגעות. אבל אני לא יכולה להתעלם מהעובדה העקרונית, מכך שלוהקתי מלידה, בלי ששאלו אותי ועל לא עוול בכפי, לתפקיד מסוים בתיאטרון הגלובלי, המיותר והעצוב של האלימות המינית. העובדה הזאת לא סותרת את העובדה האחרת שיש לי הרבה כוח והרבה חופש, כולל חופש לנסות לפלס את דרכי לתפקידים אחרים. אבל אין לי חופש לעזוב את התיאטרון, כי התיאטרון הוא העולם שאני חיה בו. גם אתה לוהקת לתפקיד בתיאטרון הזה, וגם לך יש הרבה כוח והרבה חופש, וגם לך אין את החופש לעזוב את התיאטרון. אבל להבדיל ממני, יש לך חופש להכחיש את התפקיד שלך. למעשה ההכחשה הזו היא חלק מהגדרתו המקורית של התפקיד שלך. עכשיו, בהינתן כל זה, השאלה היא מה בחרת, מה אתה בוחר, ומה תבחר.

5 תגובות
  1. אפרת שפורקר
    אפרת שפורקר says:

    אנחנו מגלמים כאן תפקיד אלוהי
    כולנו יכולים לבחור להיות
    כלפי עצמנו וכלפי אחרים
    הכי אלוהיים שאנחנו יכולים
    עניין של תרגול
    זה עובד בסוף
    ואז
    גן עדן
    מיני
    הוויתי

    הגב
  2. רציונלי
    רציונלי says:

    אם זה נכון לגבי כל גבר, אז זה נכון לגבי כל אישה. גם את, כותבת המאמר, לקחת חלק ברוע הזה בשלב כזה או אחר, ותיקחי חלק ברוע הזה בעתיד, אז אל תשלי את עצמך כשאת כותבת ״גם אתה.״
    זה גם אתן.

    הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.