כמה מחשבות על איפה אנחנו ומה לעשות עכשיו

1. שום דבר עדיין לא נגמר, לא לטובה וגם לא לרעה. לא הצלחנו עדיין, לא נכשלנו עדיין. עברנו הרבה טלטלות בשבועות האחרונים, ועוד יותר בימים האחרונים, וגם בהמשך זה יהיה ככה: בטווח הקצר יהיו כל הזמן טלטלות, מעלה מטה, מעלה מטה. לאיזה כיוון דברים ילכו בטווח הבינוני והארוך, זה כבר תלוי בנו. (לא רק בנו, אבל במידה רבה כן.)

2. העובדה שחוקי ההפיכה המרכזיים לא יחוקקו בשבוע שנותר למושב הזה של הכנסת היא הישג ממש משמעותי ומשמח של המחאה. גם העובדה שכל כך הרבה אנשים, בכל הארץ, יצאו ככה ספונטנית להפגין ולהתנגד ביום ראשון בלילה וביום שני, מבטאת בעיניי הישג ממש משמעותי ומשמח של המחאה: תהליך חזק וחשוב שקרה לנו לאורך השבועות האלו, של ההתגבשות שלנו לסובייקט(ים) פוליטי(ים) פעיל(ים) (יותר). יש לתהליך ההתגבשות הפוליטי הזה עוד הרבה ביטויים, אני לא אנסה למנות אותם כי נראה לי שממילא רובנו – גם מי שהיו שם ברציפות מההתחלה, גם מי שהצטרפו מאוחר יותר, גם מי שנמצאות שם לפעמים יותר ולפעמים פחות – מרגישות אותו, ומרגישות כמה הוא משמעותי ומשמח. רובנו לא מרגישות את זה כל הזמן, וזה ממש בסדר, גם בזה יש טלטלות בטווח הקצר.

3. מצד שני, יש את העובדות האחרות מהימים האלו שהן ההפך מהישגים, עובדות שמראות כמה ההישגים החלקיים לעיל לא מספיקים ולא בטוחים, וכמה חשוב להמשיך להיאבק: העובדה שלמרות ההתחייבות לעצור הממשלה ממשיכה לנסות לחוקק חלק מהחוקים השערורייתיים שלה עוד השבוע (חוק החמץ, חוק המתנות לנתניהו), העובדה שברור שהיא מתכוונת לחזור ולקדם את כל ההפיכה בהזדמנות הראשונה שתהיה לה (אין שום סיבה להאמין לנתניהו שזה יקרה רק ביולי; הכנסת חוזרת מהפגרה אחרי יום העצמאות), האלימות המתמשכת והמתעצמת של תומכי רפורמה כלפי מתנגדי רפורמה וכלפי פלסטינים, הפוגרום הנוסף שעשו מתנחלים בחווארה *בראשון בלילה*, ההתחייבות של נתניהו לבן גביר לתת לו פלוגות חמושות בשליטתו. וכמובן כל ההקשר הרחב יותר, של זה שישראל מעולם לא היתה עדיין הדמוקרטיה שאנחנו רוצות שהיא תהיה.

4. לפעמים, כמו שהבודהה לימד בהקשר אחר, כדאי לשים לב לאיזה צד אני נוטה ולחפש את הדרך חזרה אל האמצע. אם אני נוטה לשמוח בקלות ולהאמין שיופי, הצלחנו, נגמר, אפשר להפסיק – אז שווה להקדיש זמן כדי לשים לב לכל העובדות מסעיף 3 שמעידות שלא הכל נגמר ואי אפשר להפסיק. אם אני נוטה להתייאש ולהרגיש שאין סיכוי והכל אבוד ולא השגנו כלום – שווה להקדיש זמן כדי לשים לב להישגים המשמעותיים שלנו ולשמוח בהם.

5. יש הערב ב20:00 הפגנות בתל אביב, בחיפה ובירושלים. אני הולכת הערב להפגין בחיפה. זה חשוב בעיניי ברגע הזה, ואני רוצה להיות שם. אשמח לראות שם פנים מוכרות.

6. יש גם אנשים שאני מעריכה ואוהבת שמרגישות או חושבות שהרגע הזה הוא זמן לעצור להתכנס ולחשב כיוון מחדש, או פשוט לנוח. גם בזה יש היגיון, גם זה דבר טוב לעשות. זה בסדר שחלק מאיתנו ימשיכו עכשיו ללכת להפגין, וחלק מאיתנו יפסיקו וינוחו, וחלק מאיתנו יעצרו ויחשבו מחדש, וחלק מאיתנו יעשו כמה מהדברים האלו, או דברים אחרים לגמרי.

7. באופן כללי, אני חושבת שממש ממש כדאי לנו, בהקשר הפוליטי הנוכחי ובכלל, להשתחרר מן התפיסה הקנטיאנית כאילו בכל רגע נתון יש דבר נכון ומיטיב אחד שכולן אמורות לעשות, ומה שעובד והגיוני בשבילי הוא מה שהגיוני ויעבוד לכולןם. זו לא האמת. ומה שיפה בזה שאנחנו סובייקט פוליטי-חברתי גדול שמורכב מהרבה אנשים שונות, הוא שהסובייקט הגדול הזה יכול לעשות בכל רגע נתון כמה דברים מיטיבים שונים, משלימים ואפילו סותרים.

8. לפני כמה ימים (לא ייאמן, זה מרגיש כמו שנה) קראתי פוסט של מישהי ששואלת האם יש לתומכי הרפורמה איזשהו טיעון הגיוני. הפוסט שלה גרם לי לעצור ולנסות לנסח לעצמי טיעון הגיוני בעד הרפורמה, והצלחתי לעשות את זה די בקלות. אני ממש ממליצה על התרגיל הזה, ומוזר לי שלא ניסיתי אותו יותר מוקדם. אחרי שעשיתי אותו, כאילו השתחרר לי פקק מהאוזניים, ונהייתי מסוגלת לקרוא ולשמוע את הטיעונים האמיתיים של תומכי הרפורמה הרבה יותר בהקשבה מאשר קודם.

9. מה שאני מצליחה לשמוע בינתיים מתומכי הרפורמה הוא קולות משני סוגים, שככל שאני מקשיבה יותר נשמעים לי יותר ויותר שונים עקרונית זה מזה, למרות שבפועל הם מעורבבים ביחד בהמון דרכים. הקול האחד הוא הקול של אידיאולוגיה סדורה משיחית-כהנסטית של עליונות יהודית, שמגיע מאזורים מסויימים בציונות הדתית ופורום קהלת וגרורותיו (בעצם גם אלו שתי אידיאולוגיות קצת שונות, אבל את ההבחנה ביניהן בטח מישהי אחרת תוכל לעשות טוב ממני והיא נראית לי לא חיונית לנו כאן). והקול השני הוא הקול של מאבק מזרחי ימני שתובע שוויון וצדק בחלוקה של הכוח במדינה, כמו שמבטאים בבהירות ובתמציתיות שלטים כמו “אני אזרחית סוג ב'” בהפגנות התמיכה ברפורמה.

10. חשוב להבחין, והרבה אנשים חכמות בפייסבוק שלי אכן הבחינו לאחרונה, שאצל הפוליטיקאים האשכנזים שמובילים את ההפיכה מסיבותיהם המשיחיות-כהנסטיות יש המון שימוש ציני ב”קול המזרחי”, בלי שום כוונה אמיתית לפעול למען שוויון וצדק למזרחים. ולא רק הם, בעיניי יש גם פוליטיקאים ומובילי דעה מזרחים שעושים בו שימוש ציני כזה. השימוש הציני בתביעה המזרחית לשוויון וצדק בהקשר של הרפורמה מגיע לכדי ניסיון להפוך את המונח “אשכנזי” למסמן כמעט ריק, קללה שאפשר להפנות לכל מי שלא מיישר קו, כמו שהבחינה חן ארצי-סרור לפני כמה ימים בהתכתבות שלה עם עמית מילר (וכמו שקרה בשנים הקודמות למונח “שמאלני”, אם כי אולי דווקא זה משתנה קצת לאחרונה). בה בעת, ובאופן משלים, השימוש הציני בקול המזרחי משמש כדי לתבוע ממזרחים ליישר קו עם הרפורמה ועם כל מה שהממשלה עושה, בלי לשאול שאלות (למשל האם הוא באמת מקדם צדק ושוויון למזרחים). אפילו השלטים של “אני אזרחית סוג ב'” שהזכרתי למעלה אולי הודפסו באופן ציני כזה.

11. אבל אם אנחנו מבחינות בשימוש הציני הזה, חיוני להבחין גם, ולדעת בבהירות גמורה, שהקול המזרחי התומך ברפורמה הוא גם אצל הרבה אנשים קול אותנטי, ושהוא *מוצדק*, במובן זה שבאמת יש אי-שוויון ואי-צדק מתמשכים ביחסי הכוחות בין אשכנזים ומזרחים בישראל, ובאמת צריך לשנות אותם. והגיוני לרצות שהממשלה שבחרת בה, שמייצגת אותך, תוכל להפוך את שאר מעוזי הכוח, אלו שלא נבחרים, לכאלו שמייצגים אותך יותר. הקול הזה מוצדק גם כביקורת על המחאה, שאכן נשמעת בה לא מעט עליונות אשכנזית (לרוב עקיפה) והכחשה של האי-שוויון והאי-צדק ביחסי הכוחות. זה בדיוק הדבר שקורה וקרה בשמאל לאורך כל השנים, כמו שלמדתי מהרבה אנשים חכמות, מזרחיות ואחרות, שהבחינו בו והצביעו עליו בבהירות ובכעס ולעתים בתקווה ולעתים קרובות בייאוש מוצדק למדי. אבל אני מרגישה שאולי ברגע הנוכחי יש סיבות טובות לתקווה. יש לנו אפשרות מוחשית שהמחאה נגד ההפיכה המשפטית תצליח להבין, להפנים, ולקבל לתוכה, אבל באמת ולעומק, את התביעה לשוויון ולצדק למזרחים ומזרחיות, ולהצביע על כך שהרפורמה הנוכחית לא הולכת לעשות את זה, ולחשוב יחד עם מי שמשמיעים את הקול הזה מה כן יעזור, ולתבוע ביחד את מה שיעזור.

12. יש גם שימוש אותנטי בקול של “אני אזרחית סוג ב'” בהקשרים אחרים מהמאבק המזרחי, ולעתים הוא מוצדק מאוד, למשל במאבק הנשים, ולעתים הוא לא מוצדק בכלל, אפילו אם הוא אותנטי. אסוציאציה חופשית – אתמול חברה סיפרה לי על מישהו מהעבודה שלה שכל הזמן מלכלך על הנשים בצוות, מפריע להן לדבר, מתייחס אליהן כאילו אין להן מושג על מה הן מדברות, ובה בעת נעלב נורא, עלבון אותנטי, מכל מילת ביקורת עדינה שמופנית אליו. כולנו מכירות את הטיפוס הזה, מישהו שפשוט מאמין שכל הפריווילגיות צריכות להיות אצלו וכל נטל הסיכון (אם לצטט את עצמי מפעם) צריך להיות בצד השני. חשוב לא לתת יד לטיפוסים האלו, ולקבוצות כאלו. ולכן חשוב לדעת בבהירות ככל יכולתנו, ולשמוע ולקרוא ממידע חדש מתוך רצון אמיתי ללמוד, מה יחסי הכוחות האמיתיים בכל הקשר.

13. ובשביל שנוכל לדעת בבהירות אנחנו צריכות להיות מוכנות ללמוד, ולראות דברים שלא נוח לנו לראות. אני אישית נדהמת בדיעבד מעד כמה הצלחתי פעם לא לראות ולא לדעת. למשל, שירתתי שנתיים ב8200 ולא שמתי לב שבתפקידים הטובים, אלו שמסלילים אותך למשכורות של עשרות אלפי שקלים בהייטק, יש רוב אשכנזי מובהק, ושכל הטבחים ואנשי הרס”ר והנשקייה מזרחים. באמת לא שמתי לב לזה. התחלתי ללמוד לראות ולדעת את מה שלא ראיתי וידעתי קודם מפוסטים של אורטל בן דיין וליהי יונה בפייסבוק לפני עשור פלוס, וזו היתה חוויה כואבת בהרבה רגעים בהתחלה, ואני ממשיכה ללמוד עד היום. לא מזמן קראתי את “בת של מי את” הקריא והמרתק של ד”ר יאלי השש ולמדתי ממנו הרבה, ולא מזמן התחלתי את “שונאים – סיפור אהבה” של פרופ’ הלל כהן שגם ממנו נראה לי שאני הולכת ללמוד הרבה.

14. מה שאנחנו רוצות הוא חברה שיחסי הכוח בה צודקים ושוויוניים מספיק כדי שכל מי שחיות בה יהיו חופשיות לחיות כמיטב הבנתן את החיים שהן רוצות לחיות. אפשר להיאבק יחד עם מישהי את המאבק שלה לצדק ולחופש ולשוויון ובה בעת להתנגד לתביעה שלה לעליונות על מישהו אחר. לא צריך להסתיר את אי ההסכמה כדי שנוכל להיאבק יחד, להפך. זה סימן של כבוד אמיתי לאחר, ומשהו שמאפשר הידברות אמיתית, לבוא בתור כל מי שאנחנו, מתוך עמדה פנימית עקבית וקוהרנטית.

15. האי-שוויון והעוול הכי עמוקים ואיומים כאן הם כלפי פלסטינים ופלסטיניות, והתביעה הכי אקוטית לשוויון ולחופש היא התביעה הפלסטינית שנוריד את המגף שלנו מהצוואר שלהם. זה לא משהו שנכון (מוסרית או אסטרטגית) להניח בצד בתוך המאבק הזה או בתוך מאבק כלשהו. וחשוב לשים לב לדיבורים על אחדות ושוויון וצדק ודמוקרטיה “לכל העם”, או על החשיבות של הידברות “של כל העם”, בין אם זה נאמר בצד שלנו של המאבק או בצד השני, ולהתנגד להם בתוקף או לתבוע בתוקף להרחיב אותם אל מעבר לגבולות העם. הדיבור הזה, גם כשהוא מופיע כרך ואוהד וחיובי, מגיע לעתים קרובות ישירות מתוך אידיאולוגיית העליונות היהודית הכהניסטית-משיחית, וגם אם לא אז הוא תומך בה בעקיפין. מה שאנחנו רוצות הואשוויון וצדק ודמוקרטיה וחופש לכל בני ובנות המקום הזה. הגורלות של כולנו קשורים אלו באלו. אף אחת מאיתנו לא תהיה חופשיה עד שכולנו נהיה חופשיות.

16. אני כותבת את מה שאני רואה. ספר.י לי את מה שאת.ה רואה.