המכשפה הטובה מהמד”ב

לעדיה

 

.A Wrong that cannot be repaired must be transcended
(אורסולה לה גווין, 21.10.1929 – 22.1.2018)

 

אורסולה לה גווין | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

א.
באמצע יולי העיר חנקה אותי, ידעתי שאני חייבת לצאת מפה לפחות ליומיים שלושה, לטבול בנהר הירדן, להיטהר. אבל מרגע שהחלטתי מתי אני נוסעת, כל מיני מטלות שממש צריך כבר לעשות התחילו לנשור על פני חלקת הזמן המיועדת, והייתי צריכה לטאטא אותן הצידה פעם אחרי פעם, כל פעם קצת יותר בקושי, קצת יותר בכבדות. ידעתי שאם אסע אשמח שנסעתי, אבל לא הצלחתי להרגיש תשוקה לנסוע. בשני בערב שאלו אותי, “מתי את נוסעת? את נוסעת בסוף?” והצלחתי לענות “מחר בבוקר”, אבל גם בשלישי בבוקר לקח לי זמן להתארגן. למרות שכבר נסעתי לטייל לבד הרבה מאוד פעמים, לא זכרתי בשום אופן מה צריך לארוז, ואי התשוקה לנסוע התגבשה למן חוסר אמונה לא מוסבר בזה שאני מסוגלת לנסוע בכלל, שיש לי את הכישורים לזה.

בסוף בכל זאת זרקתי כל מיני דברים לאוטו, עברתי בבנק להפקיד כסף, עברתי בדואר לאסוף כמה ספרים שהזמנתי, ואז נסעתי כמה קילומטרים דרומה כדי לבקר את יהל לשעתיים לפני שאצא צפונה, בכבישים הפנויים יחסית של שעת הצהריים. אבל נשארתי אצלו הרבה יותר, לא הצלחתי להביא את עצמי לקום ולצאת לדרך. כשנכנסתי לאוטו כבר היה שלוש וחצי וידעתי שאני חייבת למהר, ובכל זאת אחרי מאתיים מטר משהו שוב גרם לי לעצור. יצאתי והלכתי ברחוב הראשי של העיר הזרה במחשבה מעורפלת לעשות את הקניות לטיול שעדיין לא עשיתי, או למצוא משהו לאכול, כי הייתי רעבה מאוד. אבל אחרי כמה דקות של הליכה מבולבלת בשמש חשבתי, אני חייבת לנסוע מפה, אני חייבת לעשות כבר לפחות חלק מהדרך או שלעולם לא אצליח להגיע לשם, והסתובבתי וחזרתי לאוטו.

התנועה נסחפה באיטיות צפונה על נהר האספלט הרחב. בתחנת הדלק ביציאה מהעיר עצרתי שוב, קניתי פלאפל. אחרי ארבעים דקות של נסיעה הייתי קרובה לבית שלי בדרום תל אביב, והייתי קשה שלא לרדת שם, לרדת מכל הסיפור הזה של הטיול. אחרי עוד ארבעים דקות עצרתי בגלילות, הלכתי בין המעברים העמוסים של הסופרמרקט הענק כמוכת ירח, משתדלת לא להתבלבל, עומסת אל בין ידי באקראי כל מיני פירות וירקות. גז לגזיה לא היה להם, כבר שנה שלא הצלחתי לקנות גז לגזיה. הייתי נורא צמאה. בתחנת הדלק שמחוץ לסופרמרקט עצרתי שוב, קניתי מים. ואז חזרה אל הנהר האפור הסמיך, החתירה העיקשת צפונה, החוצה. כשהפקק נפתח סוף סוף לקראת נתניה חישבתי שעברו שעתיים וחצי מאז יצאתי מהבית של יהל. זה הרגיש מאוד לא מפתיע –המשך עקבי, הכרחי כמעט, של מצבור הקשיים הלא ברורים שליוו את כל היציאה לדרך, וזו הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי, אבל עוד לא היו לי המילים לזה, שאני מרגישה כמו תחת כישוף, כאילו אני מנסה להיחלץ מבין קוריו של איזה כישוף שלא נותן לי לצאת מהעיר, ורק קיויתי שלא תהיה תקלה באוטו.

קצת להפתעתי, לא היתה תקלה באוטו, ובתחנת הדלק של בת שלמה הכישוף נשבר עד כדי כך שאפילו הצלחתי לקנות גז לגזיה. הערב כבר ירד, אבל אור הדמדומים האחרון עוד עמד בשולי ההרים כשנהגתי לאט בכביש היורד אל הנהר. יצאתי מהאוטו אל אוויר הערב החם והדומם, ארזתי את הדברים שאקח איתי מתוך הערבוביה שבאוטו – שק שינה לא צריך, מזרון כן. לרגע היססתי בין שני ספרים, ספר הדהרמה הנפלא “ראייה שמשחררת” של רוב ברבאה, שכבר הייתי באמצע שלו, ואחד מהספרים שאספתי בדואר אותו בוקר: כריכת טורקיז דקה ומאויירת ותחתיה גוש דפים מסיבי, כמעט קובייתי – ארבעת הכרכים הראשונים בסדרת ספרי הפנטסיה Earthsea של אורסולה לה גווין. מכל אחד משני הספרים עלתה, חסרת צורה ומוחשית, האנרגיה שיש לחפצים מאגיים מלאי נשמה שמודעים לכוחם: אפילו דרך ערפל המסע יכולתי להרגיש בעומק המפתיע של הדמיון ושל ההבדל בין שתי הנשמות שלהם. בתנועה מהירה הכרעתי, השארתי את רוב על המושב האחורי, ולקחתי את אורסולה איתי ועם הקניות המשונות שלי אל שפת הנהר, שרבץ מלוכלך וממלמל ומנצנץ תחת אור הכוכבים. את היומיים הבאים בילינו יחד. זו היתה הבחירה הנכונה.

 

 

ב.

לספרות טובה בכלל, ולספרות פנטסיה טובה בפרט, יש את היכולת והיעוד לייצר אצל הקוראת, כל עוד היא שרויה בעולם הפנטסטי של הספר, מצב תודעתי קצת אחר, שבו העולם נחווה כרבגוני, רב ממדי, מרגש, חי כולו, מלא נשמה. להבדיל מסופרים פחותים ממנה, אורסולה לה גווין משתמשת במצב התודעתי הקצת אחר הזה, שספרות פנטסיה יודעת לחולל אצל הקוראת באופן זמני, כדי לאפשר טרנספורמציה תודעתית שחורגת מגבולותיו ומתמשכת לתוך החוויה הרגילה של הקוראת בעולם. זה בעצם לא שונה כל כך מהאופן בו פסיכותרפיסטית תנסה להשתמש במצב הבינאישי הקצת אחר שיכול להיווצר בפגישה טיפולית כבסיס לתובנה רגשית אצל המטופלת; או מהאופן בו מתרגלת דהרמה תנסה להשתמש במצבים זמניים של סמדהי (מצב תודעתי קצת אחר, יותר נעים וצלול ועם יותר גישה לאחורי הקלעים מכרגיל) כבסיס לתובנה, כלומר לשינוי מתמשך של תפיסות אינטואיטיביות של העולם והעצמי.

איך בדיוק אורסולה מחוללת את שינוי התפיסה הזה, וספציפית בסדרת Earthsea – זה הנושא של רוב הפוסט הזה. אבל לפני שניכנס לשם, אני רוצה לציין שלמען האמת, עבורי, כוח הכישוף של אורסולה, בסדרה הזאת ובכלל, חורג בהרבה מתחום התובנה ושינוי התפיסה. מארג המילים בספרים שלה הוא מעיין של כוח, במובן המילולי ביותר שלו – אנרגיה שאפשר להרגיש אותה בנפש ובגוף (ובסמדהי) – נגד הכישוף הממית הסמוי מעין שהמציאות היומיומית שאנחנו חיות בה ארוגה בו, נגד מגוון כוחותיו המשתקים. היא מכשפה מיטיבה שבכשפיה מאפשרת לקוראת לגלות את כוח הכישוף המיטיב שלה עצמה. זו אחת המתנות הכי גדולות שאפשר לתת. במובן הזה, דימוי טוב יותר למה שהיא עושה יהיה אולי האופן בו חבורה של אקטיביסטיות, או סתם חברות, יכולות לנסות לייצר ולהחזיק זו עבור זו מרחב מוגן יחסית, קצת אוטופי אפילו, שהשהות הזמנית בו עוזרת להתמודד טוב יותר עם העולם בחוץ – בין היתר כי היא מאפשרת לדבר עליו זו עם זו בצורות חדשות, אבל בהחלט לא רק. אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.

 

אורסולה לה גווין | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

ג.

באונטולוגיה היפה של Earthsea, יש שני סוגי כישוף שהופכים משהו למשהו אחר: קסם-אשליה וקסם-טרנספורמציה. בקסם-אשליה משהו נהיה כמו משהו אחר אבל רק למראית עין, וכשנוקבים בשמו הנכון חוזר לדמותו המקורית; בקסם-טרנספורמציה, לעומת זאת, התמורה היא אמיתית – האדם לא רק נראה כמו ציפור, אלא הופך לציפור חיה ועפה ונושפת. זה קסם קשה ומסוכן יותר, שהמכשף יכול לחולל רק על עצמו, תוך סיכון לאבד את המהות המקורית שלו אם יישאר יותר מדי בדמות החדשה בלי שיגאל אותו מבט אוהב. אני מצטטת את ההבחנה החכמה הזאת כדי לטעון, שסדרת Earthsea היא בין השאר אוסף נפלא של קסמי-טרנספורמציה שמתמירים דברים של עולם היומיום לעולם הכישוף והפנטסיה כדי לתת להם חיים חדשים (וההבחנה בין קסם-אשליה לקסם-טרנספורמציה היא בעצמה דוגמה לכך).

יש בעולם שאנחנו חיות בו הרבה דברים חשובים שקשה לנו לראות בבהירות, בין אם משום שכבר או עדיין אין לנו שפה בשביל לדבר עליהם, ובין אם כי להפך, השפה שכבר התקבעה בשביל לדבר עליהם מכסה ומטשטשת אותם, חונקת להם את האש. להרבה מהתת-שפות הדומיננטיות בתרבות שלנו – למשל המדע-פופלרית, המדע-רוחניקית, המשפטית, הפסיכולוגית – יש לעתים קרובות אפקטים “חונקים” כאלו, שמשפיעים מאוד גם על השפה העמוקה והעמומה יותר שבה אנחנו מהרהרות ומשוחחות זו עם זו וכותבות פרוזה, על ריבוא ניביה המובחנים זה מזה במטושטש. כשדבר שהוחנק וטושטש כך בשפות הריאליסטיות-כביכול מותמר אל השדה המטאפורי של כישוף ופנטסיה, לעתים קרובות מתאפשרת למחשבה גישה אינטואיטיבית חדשה אליו; משהו נפתח, מתרחב, מגלה את האינסוף שהיה חבוי בו.

הספר הראשון בסדרה, A Wizard of Earthsea, בנוי על טרנספורמציה כזו. זה ספר פנטסיה קלאסי על נער עם כוחות כישוף יחידים במינם, שבערך בשליש הספר (ספוילר חלקי), מתוך עודף הביטחון וחוסר שיקול הדעת שנוטה להתלוות לכל כוח, גורם להופעה בעולם של יצור-צל, שהחל מאותו רגע מנסה לחסל את הגיבור ואז להמשיך ולחסל אחרים. המפגש עם היצור הזה מצלק את הגיבור ומשנה אותו, והשאלה איך להתמודד מולו הופכת להיות עבור הגיבור שאלה של יותר מחיים ומוות, שמתפתחת לאורך הספר ועד לעימות הסופי – שכתוב מצד אחד על פי כל חוקי הז’אנר ומצד שני הוא בלתי צפוי לחלוטין, חכם ויפהפה. למי שהעין הרלווטית פקוחה אצלה קל לראות שיצור הצל הוא מטאפורה לטראומה, ועלילת הספר היא אלגוריה להתמודדות עם טראומה; אבל ההעתקה המטאפורית היא לא קסם אשליה מכאני, לא תחפושת שנתפרה עבור איזו תובנה פסיכולוגית מוכנה מראש, אלא טרנספורמציה אמיתית וחיה, והיא מאפשרת לאורסולה ולקוראת כאחת לגלות דברים שלא יכלו להתגלות אחרת לגבי האופן שבו טראומה וההיחלצות מטראומה מתרחשות.

הסדרה נעשית מורכבת יותר ויותר מספר לספר, וזה מתבטא בין השאר בכך, שמהספרים הבאים כבר אי אפשר לחלץ העתקה מטאפורית יסודית אחת. אבל נושאים רבים נפתחים לאורכם באופן דומה, דרך העתקתם המטאפורית מהשפות היומיומיות והטכניות אל שפת הפנטסיה והכישוף. הנושאים האלו כוללים, בין השאר, את טיבו של הידע האנושי, שעבור לה גווין לעולם אינו בלתי מוגבל אבל גם לא תחום בחדות, אלא הוא תמיד מתפוגג בהדרגה לתוך המרחב הגדול האפל של הלא ידוע; את היחס בין הידע הזה לצורות אחרות של חוכמה, ואת הפחד של בני אדם מפני הצורות האחרות האלה; את האפשרות לתת אמון והאפשרות של כוח שמבוסס על אמון, וספציפית על אמון בגדול הלא ידוע; את טיבו ומנגנוניו של הכוח הרגיל, שמבוסס על ידע ועל פחד; את טיבו המוגבל והחולף של כל כוח וכל קיום, ואיך ההסכמה למות מחיה והסירוב למות ממית; ואת כל מארג היחסים הסבוך שבין ידע, כוח, חופש, גורל ומוסר.

עם התקדמות הסדרה, הדימויים הפנטסטיים שהנושאים האלו מועתקים אליהם ונידונים דרכם הולכים ונשזרים זה בזה, וצומחים במורכבות, בחיות ובעוצמה שלהם. עד שלבסוף מגיע, אולי, רגע שבו פתאום הכל מתחלף לך, ואת מבינה שהתיאור הפנטסטי מתאר את העולם הממשי יותר במדויק מכל תיאור ריאליסטי, ושהמרחב הלשוני והמושגי של הכישוף שאורסולה מייצרת הוא לא סתם הפוגה מן היומיום שתחזרי ממנה אחר כך אל העולם הרגיל ללא שינוי, כמו הילדים שמלכו בנרניה עשרות שנים אבל אז נפלו מארון הבגדים בדיוק ברגע שבו נכנסו, ואפילו לא עולם שקול לעולם הרגיל אבל נפרד ממנו, כמו העולם של טולקין למשל, אלא משהו שאת רוצה לקחת אל העולם הרגיל והשפה הרגילה שלך, כמו בסטיאן שמביא את מי החיים מממלכת פנטסיה. יתר על כן: אולי עולם הכישוף הוא עצמו העולם האמיתי שלך, או לפחות רובד של העולם האמיתי שלך, שעד עכשיו היה סמוי מעין.

 

 

ד.

כיוון שהיא חיה ומלאת נשמה, הפנטסיה הולכת וגדלה עד שלבסוף היא חורגת מתוך עצמה. הגבולות שלה נחשפים, העור הישן נושר, עולם גדול יותר שהתקיים עמום בין שורות העולם הפנטסטי, על חוקיו שנראו בתחילה חדים ופשוטים, דורש עכשיו לחיות, וקם, וחי. זה קורה בצורות קטנות וגדולות לכל אורך הסדרה, אבל הכי חזק בספר הרביעי בסדרה, טהאנו (Tehanu), שהמהלך של פירוק, חריגה והעלאת סדר-גודל שהוא עושה ביחס לקודמיו הוא עוצר נשימה בהיקפו, ביופיו וברדיקליות שלו, ושובר בסערה כל גבול ז’אנרי שתוחם לכאורה ספרות פנטסיה מחוץ לעולם האמיתי. בה בעת, ברגע הוא קורה את רואה עד כמה הפוטנציאל והקריאה אל המהלך הזה היו שם עוד מהעמודים הראשונים בספר הראשון, עד כמה חסרונו הכאיב לך עוד אז, אבל אמרת לעצמך חצי במודע שככה זה ספרות פנטסיה והמשכת לקרוא. אני לא רוצה להגיד עליו יותר, כדי לא לקלקל את האפשרות של הקסם הזה להתרחש עבורך, כשתקראי.

אז דוגמא אחרת, קטנה ופחות ספוילרית: מהלך הפתיחה של הספר הראשון בסדרה, זה שהזכרנו קודם, מתחולל בתוך מסגרת נרטיבית מסורתית מאוד לספרות פנטסיה, שאפשר לכנות “דילמות האגו של היחיד בעל כוחות הפלא”. בפרט, לזמן מה מתוחזקת העלילה הקלאסית של היריבות המרה בין הגיבור, צעיר ועני אבל בעל כוחות קסם חד פעמיים שזוכים להכרה ככאלה ברגע שהוא מגיע לבית הספר לכישוף, לבין תלמיד מבוגר, עשיר ויפה תואר, כריזמטי יותר אבל בעצם ממש לא יריב ראוי לו, הדראקו מאלפוי המקומי (לה גווין כתבה עשרות שנים לפני רולינג כמובן). לבסוף, בדו-קרב קסמים אסור ביניהם, הגיבור מזמן בטעות את יצור הצל שעתיד להיות היריב האמיתי שלו. אבל המהלך הזה לא מתרחש כמקובל, בנוסחה ממשחקי המחשב הישנים שבהם אחרי שאת הורגת את הבוס מופיע בוס חדש יותר חזק: כאן היריבות עם התלמיד האחר נשמטת ונושרת עוד לפני שיצור הצל מופיע, כי ברגע בו הגיבור עומד לחולל את הקסם, מתברר בבת אחת לו ולנו, שהיריבות הבית ספרית אף פעם לא באמת היתה הסיפור, אלא רק כיסוי ותירוץ למשהו אחר, מהותי יותר; ועלילת האגו הדואליסטית נושרת באחת מפני העלילה העמוקה והרחבה יותר של מה זה אומר להיות נפש בעלת כוח, כוח שהוא תמיד גדול יותר מהנפש, ומצד שני תמיד מוגבל ולפעמים לא מספיק כדי להגן על הנפש מפני אסון.

זה אופייני לספרות פנטסיה מעולה – המהלך שבו העולם הפנטסטי הולך ומתרחב ככל שהספר או הסדרה מתקדמים, ככל שהחוקיות של העולם מתגלה ומסתעפת. זה למשל המהלך של החמישיה הראשונה של ספרי אמבר, או של ספרי סנדמן, או אפילו המהלך של טולקין מההוביט לשר הטבעות לסילמריליון. אבל בכל הדוגמאות האלה ההתרחבות היא א-פוליטית, או שהפוליטיקה שלה היא ריאקציונרית. כי היצירה, במודע או שלא במודע, מאמינה שהכוח שלה נובע מיכולתה לייצר עבור הקוראת מפלט זמני של קסם מפני ה disenchantment המטריאליסטי של העולם; היא מקבלת את התפיסה המטריאליסטית בתור האמת הלא מעורערת על העולם האמיתי, ומפחדת להישבר אם תעז להתקרב אליו. לכן ההנחות המקוריות של מבנה העולם הפנטסטי יכולות רק להסתעף ולהשתכלל מספר לספר, אבל אי אפשר לחרוג מהן; להפך, עם התקדמות היצירה יש רק יותר ויותר ראיפיקציה של ההנחות המקוריות.

לעומת זאת, בספרות ריאליסטית מעולה המהלך הנרטיבי הזה של התרחבות הדרגתית של העולם לאורך היצירה נפוץ פחות, אבל כשהוא כבר מתרחש הוא נוטה להיות פוליטי לגמרי. דוגמה מתבקשת היא סדרת “החברה הגאונה”, בה ההתרחבות האקספוננציאלית של העולם של אלנה גרקו ככל שהיא רוכשת השכלה ומוביליות חברתית היא המהלך העלילתי המרכזי לפחות בספרים הראשונים; או בדוגמא אפילו יותר מובהקת שמציעה יצירת מופת ריאליסטית ממדיום אחר, המהלך של “הסמויה” מעונה לעונה שמוסיף כל פעם עוד זירה יותר גבוהה-תרבותית כביכול אל עולם הסחר בסמים. בשני המקרים, דרך ההתרחבות של העולם המיוצג, התובנה הפוליטית שעומדת בלב היצירה מעמיקה ומתרחבת. אבל כאן חסר ה enchantment. זו נותרת ביקורת פוליטית, דקונסטרוציה.

אורסולה לה גווין, שכותבת ספרות פנטסיה מעולה שמתגלה בהדרגה כגם ספרות ריאליסטית מעולה, עושה את המהלך בצורתו השלמה, שהיא גם דקונסטרוקטיבית וגם קונסטרוקטיבית בלי שאלו יהיו שני דברים נפרדים, ויתר על כן, גם פוליטית וגם רוחנית בלי שאלו יהיו שני דברים נפרדים. A wrong that cannot be repaired must be transcended; מעוות שאי אפשר לתקן, צריך לחרוג ממנו, להתעלות עליו. מה שאי אפשר לדבר על אודותיו, צריך להרחיב את השפה, את הנפש, את החברה האנושית, את היחסים בין האדם לעולם, כך שיהיה אפשר לדבר על אודותיו.

 

 

ה.

בפעם הראשונה שקראתי ספר של אורסולה הייתי בתיכון. זה היה The Dispossessed (כלומר “המנושלים” אבל גם “מי שהשתחררו מהדיבוק”; הספר מתאר אוטופיה פגומה אנרכו-קומוניסטית). קראתי אותו בהשתאות אז, והושפעתי ממנו עמוקות – בגלל התיאור החי כל כך של חברה אנושית הרבה יותר טבעית ומיטיבה משהכרתי, ולא פחות אולי, בגלל הגילוי שאפשר לדמיין אוטופיה בלי לדמיין אותה מושלמת. ובכל זאת, במשך שנים רבות לא קראתי אף ספר אחר שלה. היו סופרים אחרים שהכרתי באותו זמן, הרבה פחות טובים ממנה, שעברתי בשיטתיות על כל המדף שלהם בספריה. למה היא לא? לא יודעת. אולי לא היו עוד ספרים במדף שלה בספריה. אבל אם כן למה לא היו? ולמה לא חיפשתי במקום אחר? איכשהו משהו לא הצליח להיתפס בתודעה, נשמט. לקח לי עשור וחצי לגלות אותה שוב.

יש יצירות שקל לזהות ולאהוב את החידוש בהן, את המתנה שהן נושאות בשבילנו, כי הן מצליחות להתיך אותה מספיק לעומק עם מה שאנחנו כבר מכירות ואוהבות; ויש יצירות שקל לאהוב כי הן לוקחות את מה שכבר מוכר ולעוס ומלבישות אותו כאילו הוא חידוש – קסם-אשליה נוח, אבל לא באמת מזין. אבל מה שרדיקלי ממש עבורנו, מה שהוא מתנה גדולה באמת – קשה לנו להבחין ברדיקליות שלו, בגאוניות שלו, אפילו בעצם קיומו, הוא כאילו מהבהב על הגבול של טווח הראיה. אורסולה זכתה וזוכה להוקרה בתור סופרת המד”ב והפנטסיה האישה הבכירה ביותר. בה בעת, אלו גם מסמני השוליות הכפולה שלה, שעלולים להסתיר מעינינו את מלוא היקפם של כוחות הכתיבה שלה, של כוחות הכישוף שלה, וגם שלנו.

 

6 תגובות
  1. הילית חמו מאיר
    הילית חמו מאיר says:

    טקסט מחכים, מרגש, מרחיב לב ודעת. מצטערת שרק עכשיו גיליתי את הטקסט החכם הזה. תודה לכותבת החכמה והמעמיקה ולאורסולה הנצחית.

    הגב
  2. שיימוס
    שיימוס says:

    אהבתי את הטרנספורמציה של הצילומים לאורך הפוסט
    ותודה על שיתוף מחכים 🙂

    הגב
  3. אבי
    אבי says:

    מסכים עם גל מילה של בילי. אני חובב מדע דמיוני קונסיסטנטי שנענה לחוקיו באשר הם ובעל מבנה יציב, מצד שני אני נרתע מספרות פנטזיה נטולי חוק וסדר, אבל אורוסולה לה גווין הצליחה להעביר אותי את ההתקבעות הזו. הספר הראשון שקראתי בנערותי היה “צד שמאל של החושך” אשר מתאר “את העולם גתן אשר בו חי גזע תבוני שייחודו בכך שהפרטים בו הם א-מגדריים. ליתר דיוק, כל פרט הוא חסר מין מלבד בזמן קיום המגע המיני עם פרט אחר, אשר מתרחש בתזמונים קבועים” (וויקיפדיה). היא גרמה לי להבין כבר בגיל 16 עד כמה כבולה התודעה שלנו. כתבת נהדר.

    הגב
  4. Bili
    Bili says:

    שהרשימה הזאת הרחיבה את ליבי בשלוש לפנות בוקר. שהיא בעצמה, הרשימה, טרנספורמטיבית לקימה אחרת לתוך היום שנדמה , אחריה, הרבה פחות שטוח חומרני צפוי ומצומצם. תודה אינסופית לכותבת

    הגב

Trackbacks & Pingbacks

  1. […] will seldom lead you down the right path. Simply ask yourself where you need to be, and the right·action will then follow from your […]

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.