שני דימויים

1.
עברה שנה מהרגע שהתאהבתי בלימוד של רוב ועד שהגעתי סוף סוף לריטריט שלו. בערב הראשון, כשנגמר הלו”ז, נשארתי עוד הרבה באולם המדיטציה. אני לא עושה את זה בדרך כלל, אני מהמתעוררות מוקדם בבוקר, אבל הנשמה עלתה על גדותיה וביקשה. ישבנו כמה אנשים והלילה העמיק ואחת אחת יצאו עד שנשארתי לבד באולם הגדול, הדומם. בסוף גם אני קמתי לצאת. ניגשתי לדלת ולחצתי על הידית והיא נפתחה ובצד השני עמד רוב, בדרכו פנימה, גם היד שלו מורמת ללחוץ על הידית, קצת מופתע שפתאום היא כבר לא שם. ואז הוא הרים את הראש וראה אותי וחייך.
אמרנו לילה טוב חרישי ואז ביקשתי ממנו שיחה אישית מתישהו אם יהיה לו זמן. אני כותבת את זה עכשיו וזה נראה לי מוזר וקצת חצוף מצידי, אבל אז הרגשתי בנוח. משהו בהיתקלות הלילית הזאת, כמו בחיזיון, גרם לי להרגיש שזה איכשהו בסדר, אבל גם משהו בנוכחות של רוב – גם אחר כך, בכל פעם שנפגשתי איתו בארבע עיניים הרגשתי לגמרי בנוח, לא משנה כמה לחוצה ונרגשת הייתי לפני כן. והייתי לחוצה ונרגשת לפני כן, תמיד, כי הוא כבר נטה למות וידעתי שלא יהיו מספיק פעמים, ושכל פעם עלולה להיות האחרונה.
בעצם בפגישה הראשונה ההיא דיברנו על זה בעיקר, על ההרגשה שלי שפגשתי אותו מאוחר מדי ואין מספיק זמן. הוא שאל אותי אם אני יכולה לראות את הרגע הזה עכשיו שבו אנחנו מדברים בתור דימוי שמתקיים במובן מסוים מחוץ לזמן, חופשי מהזמן. אני יכול, הוא אמר. והרגע הזה באמת הפך בשבילי מאז לדימוי מאוד חזק וחי של המפגש שלי איתו.
אבל איכשהו עכשיו, מאז לילה אחד שנשארתי לשבת עד מאוחר באולם המדיטציה הפתוח בעין דור בריטריט של זהר ונייתן, הדימוי שהכי חי בשבילי של המפגש עם רוב הוא דווקא הרגע שבו נתקלנו זה בזה משני צידי דלת אולם המדיטציה, וכתבתי את כל זה כהקדמה כדי לספר למה, אבל בעצם אני לא יכולה לספר למה, ישנו רק הדימוי עצמו. אני קמה לצאת ממדיטציה לילית לבד באולם הגדול של גאיה האוס, ניגשת לדלת ולוחצת על הידית והיא נפתחת, ובצד השני עומד רוב, בדרכו פנימה. גם היד שלו מורמת ללחוץ על הידית, והוא נראה קצת מופתע שפתאום היא כבר לא שם, ואז מרים את הראש ורואה אותי ומחייך. מסביבנו דממת הלילה נפרשת עד אינסוף לכל כיוון.


2.
אני יושבת מול רוב בחדר המורה בגאיה האוס, על הכורסאות שבפינת החדר, ליד החלון הגבוה. אני רוצה לדבר איתו על התרגול שלי. אבל רוח גדולה קמה מעבר לחלון, קורעת עלים וענפים מהעצים הגדולים שעל המדשאה הקדמית, מסחררת אותם על פני השמיים שהתקדרו, נושאת אותם דרך החלון אל תוך החדר. וגם רוב, כמו ניגף גם הוא ברוח, מתחיל לגסוס, למות, להירקב, להתפרק. גם לך לא נשאר הרבה זמן, לשום דבר לא נשאר הרבה זמן, הוא אומר, ונמס לערמת עצמות שקורסת מול עיניי. אני קמה ויוצאת מהחדר, רצה במסדרון, רצה במורד המדרגות, רצה דרך חדר האוכל החוצה אל המדשאה הקדמית, והבית מתמוטט מאחורי לאבק. גם בחוץ הכל מתפרק ברוח הנוראה, מתפוגג, מת, נעלם, רק העץ הגדול במרכז המדשאה נותר ללא פגע. אני נעמדת מולו ורואה אותו הולך וצומח באותה מהירות שבה כל השאר מתפורר סביבו, מיתמר ומעמיק לתוך השמיים והאדמה. הוא הציר שסביבו הכול מתערבל ברוח העזה בחשכה המתגברת, הוא עץ-העולם. לא, לא רק עץ-העולם, אלא עץ אחד בכל העולמות, ודרכו הם מחוברים זה לזה, כמו בציטוט המשובש ששמעתי את רוב מייחס פעם לר’ חיים ויטל, “לכל נשמה יש שורש בכל אחד מאינסוף העולמות”. אני עומדת מולו, קשורה דרכו אל כל האחרות, בעולמות האחרים, אלו שעוד עומדים על תילם, ובלי לדעת אם הן שומעות אותי ועונות איתי אני אומרת קדיש: יתגדל ויתברך ויתעלה ויתנשא ויתהלל שמא דקודשא בריך הוא… ולפני שאני מספיקה לגמור גם אני מתה, ומתפוררת לערמת עצמות.


(לזכר רוב ברבאה, שמת היום לפני שנתיים)

1 תגובה
  1. נטלי
    נטלי says:

    כמה יפה. תודה על הפוסט הזה. על שני הדימויים המרחיבים האלה, שמשיבים אותי אל שפתי.

    הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.