לקראת פעולה פוליטית מינורית | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

לקראת פעולה פוליטית מינורית

הקדמה

כרם אביטל הפנתה אותי בשבוע שעבר למאמר היפה והקריא מאוד של אהד זהבי על מושג המינוריוּת של דלז וגואטרי, שאותם לא קראתי בינתיים. אהבתי את המאמר אבל הרגשתי בחסרונו המצער של ניסיון לנסח איך בתכל’ס תראה פעולה פוליטית מינורית, וככל שחשבתי על זה יותר, השאלה נראתה לי יותר מעניינת. ברקע ישבו לי גם הביקורת היפה של שלום בוגוסלבסקי בגנות פוליטיקה של התמעטות מכוח מז’ורי, שאותה הוא קורא כמובילה להתנערות מיכולת להשפיע, והאינטואיציה שלי לחפש את המרווח בין הדברים. הטקסט הנוכחי, אם כן, הוא נסיון להציע כיוונים קונקרטיים לפעולה פוליטית מינורית. בעיני היא לא רק חיונית לא פחות מהפעולה הפוליטית המז’ורית, אלא יש ביניהן קשרים הדדיים והדוקים, שיכול להיות מעניין להמשיג בהמשך, אחרי שנמשיג את הפעולה המינורית עצמה. אני שואבת רק מתוך נסיוני האישי, אבל הנסיון האישי שלי והיכולת שלי לנסח אותו כפי שהוא מנוסח כאן כמובן חייב המון לרבות אחרות, שאחדות מהן מוזכרות במהלך הפוסט בהקשר קונקרטי (ולפעמים כמעט שרירותי), ומעל הכל לאבנר עמית ועדיה ליברמן.

הטקסט שלהלן משתדל להיות מינורי בעצמו, ובתור שכזה הצטמח פרא לאלף כיוונים תוך כדי הכתיבה שלו, עד שבשלב מסוים פשוט קטעתי אותו שרירותית. עדיין חסרים בו המון כיוונים, כולל כיוונים שלא יעלה על הדעת שהוא נכתב בלי להכיל אותם. אשמח מאוד אם קוראות וקוראים יציעו כיוונים משלהן, בתגובות לפוסט או במקומות אחרים, או אם (הלוואי) מישהי תרצה אז בפוסט אורח משלה. [עדכון: שירי שפירא פרסמה בבלוג שלה פוסט מרתק שמשוחח עם הפוסט הנוכחי.]

המושגים מינוריוּת ומז’וריוּת הם לא הנושא אלא נקודת המוצא של הפוסט הזה, אבל בגדול, “מז’ורי” הוא הגדול, הרוב, הקאנון, הקונצנזוס, מה שבמוקד של תשומת הלב, מה שמוגדר ונקבע היטב, מי שיכול להפעיל כוח אלים, פיזי או כלכלי או סימבולי, מה שהשפה תפורה בדמותו, מי שבפנים וקובע מי בפנים ומי בחוץ. “מינורי” הוא מי שבחוץ, החלש, המיעוט, הפריפריה, השוליים, מה שאין לו שפה, לא קוהרנטי, שאין לו כוח אלים אלא הכוח האלים פועל עליו, מה שקיים אבל מוכחש, לא נספר, חומק מהרדאר. “פעולה פוליטית מז’ורית” היא לא פעולה פוליטית של המז’ורי, אלא פעולה פוליטית שבה המינורי נאבק להפוך למז’ורי במקום או לצד המז’ורי הקיים, ואילו “פעולה פוליטית מינורית” היא פעולה פוליטית שבה קורה משהו אחר. מה המשהו האחר? או. בואי נראה.

 

לקראת פעולה פוליטית מינורית 2 | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

כיוונים קונקרטיים לפעולה פוליטית מינורית

לתור אחר קולות מינוריים, קולות שמחוץ לקאנון הספרותי או התיאורטי, מחוץ לסילבוסים, מחוץ לרשימות “מאה הגדולים” למיניהן, מחוץ לרשימות של הזוכים או המועמדים לפרס – קולות, בקיצור, שלא נחשבים גדולים וחשובים אבל יכולים להיות גדולים וחשובים עבורך. וכשאת מוצאת אותם – לזכור אותם, להשתמש בהם, לתת להם קרדיט בינך לבינך כשאת בונה את הזהות שלך.

לתת לקולות מינוריים שהיו חשובים עבורך קרדיט כשאת בעצמך מדברת וכותבת אל אחרות. לזכור ולהזכיר את השמות של מי שחיברו אותם, גם אם אלו לא שמות מפורסמים. להיתלות בהם במקום או לצד ההיתלות בשמות המפורסמים. לא להתבייש לומר שלא קראת, או שקראת ולא הבנת, או שהבנת ולא אהבת בכלל, את הטקסטים הקאנוניים ש”חייבים לקרוא”. לא להתבייש לומר שקראת, הבנת, אהבת והושפעת עמוקות מטקסטים שנחשבים נחותים על ידי הקאנון. ואז, במקום או לצד הניסיון המז’ורי והחשוב לתבוע עבור הטקסטים האלו מקום בקאנון שמדיר אותם, להפיץ אותם (גם) מחוץ לצינורות ההפצה המקובלים של הקאנון, בין החברות ובנות המשפחה שלך, בשיחות בעל פה, במיילים אישיים, בפייסבוק שלך, בבלוג שלך. לשבור את החלוקות בין ספרות ומחקר, בין מקור ותגובה, למרוד בענישה של פייסבוק נגד לינקים לטקסטים חיצוניים, ולקחת חלק בשיחות בינטקסטואליות, כמה שיותר מסועפות יותר טוב, לענות זו לזו, לשאול זו את זו, לחשוב יחד. (תודה למיכל בסן, לים מעיין ולשירי שפירא.)

כשטקסטים מגיעים אלייך מחוץ לצינורות המקובלים של ההפצה של הקאנון, מבלוג של מישהי, מהפייסבוק, ממְחברת לא מוכרת, להשתדל כמיטב יכולתך לקרוא אותם באותה תשומת לב, כבוד ונכונות להיות מופעלת שבהם את קוראת טקסטים קאנוניים. לחפש אקטיבית א.נשים שאת באופן אישי סומכת על הטעם שלהן, לאפשר להן להפנות אותך לטקסטים ורעיונות שאת עוד לא מכירה. (תודה לקבוצה הפמיניסטית, ותודה לשירה חדד ושדמה אפשטיין שהפנו אותי לרוב הספרים המעולים שקראתי השנה.)

ברגעים ובמקומות שבהם את בעצמך קאנונית, מצליחה, נורמטיבית, להילחם כמיטב יכולתך בסחף האדיר של האשליה החברתית שהצלחת כי את טובה וכי עבדת קשה וכי מגיע לך, ומי שלא הצליחה כמוך זה בגלל שהיא לא מספיק טובה או משתדלת. אם את נשאלת מה סוד ההצלחה שלך, לדבר באריכות על העזרה שקיבלת מאחרות, ואם את מסוגלת, לדבר גם על המרכיב המערכתי ועל המרכיב של המקריות שיש בהצלחה שלך, כמו בכל הצלחה שהיא. זה יעבוד ישירות ובמידה עצומה לא רק לטובתן של אחרות אלא גם לטובתך האישית, ברגעים ובמקומות האחרים – שהם בלתי נמנעים עבור כל אדם באשר הוא, בגלל עצם טיבו השרירותי והחולף של הכוח – שבהם את עצמך תהיי זו שלא נורמטיבית, זו שנכשלה. (תודה ל“האיליאדה או שירת הכוח” של סימון וייל.)

לא לחפש איך לעשות את מה שיביא לך תהילה או יכניס אותך לדפי ההיסטוריה, אלא את מה שאת מרגישה שאת יכולה לעשות ושהוא בעינייך מועיל באמת, יפה באמת, הדבר שאת באמת צריכה לעשות, גם אם יש לזה הרבה קהל וגם אם רק מעט, גם אם אין לך שמץ של מושג כמה קהל יש לזה, גם אם מה שיש לזה זה בכלל לא מהסוג של קהל אלא נמענות מסוג אחר, גם אם זו רק נמענת אחת, גם אם הנמענת האחת היא עצמך.

 

לקראת פעולה פוליטית מינורית 7 | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

להתנער מהמיתוס המז’ורי של הגאון הבודד ולהתנסות בכוח של חשיבה ויצירה יחד. לשים לב גם לשותפות הסמויות ביצירה שהיא לכאורה לגמרי אישית ושלך, לעורכות, מתרגמות, אימהות רוחניות, בנות שיח. לתת להן קרדיט, לחפש דרכים להעמיק את השותפות איתן. (תודה לשותפות שלי לכתיבה יחד, במיוחד שירה חדד, סער סקלי, רוזין בישאראת, אבנר עמית, ערן חכים, דנה לובינסקי, אינה פונק וליהי יונה, ומי שכתבו בבלוגים “הסיפור האמיתי והמזעזע של” ו”יחסי מין” .)

להשתמש בלשון “את” בתור הכללי של השפה במקום בלשון “אתה”. זה טוב לנשים לקרוא טקסטים שפונים ישירות אליהן, וזה טוב לגברים להתאמן בעיקום המחשבתי והיציאה החלקית מתוך עצמך שדרושים כדי לחוות טקסט שלא פונה ישירות אלייך בתור טקסט שבעצם בכל זאת פונה גם אלייך. (תודה למירב מיכאלי.)

באופן כללי, כשאת כותבת או מדברת, לא לפנות אל המז’ורי המדומיין ולהיאבק כדי להתבטא בצורה שתיחשב תקפה ואוניברסלית בעיניו, ושהוא יאשר כראויה. חבל על האנרגיה שלך. חבל על הדבר שיש לך להגיד, שלא יכול להיאמר בשפה הזאת. במקום זה, לפנות ישירות אל נפשות מינוריות אחרות, בנות הברית שלך. זו בעצם הדרך להיות אוניברסלית באמת, כי בכל אדם יש צדדים מינוריים. וזו הדרך להרחיב את השפה המז’ורית, לא ישירות אלא בעקיפין. (תודה לקבוצת הפייסבוק “ערה”.)

להתגבר על הפיתוי לנסות לדבר בצורה חגיגית ומופשטת, ולהסוות את עקבות האדם שאת והנסיבות הספציפיות שבתוכן את חיה, כדי לזכות לכבוד. אבל להתגבר גם על הפיתוי להשתמש בחוויה שלך כדי לטעון שמה שקרה לך הוא מה שקורה או צריך לקרות תמיד, שמה שהבנת הוא הדבר הרלוונטי שיש לומר בנושא, שמה שעושה לך טוב או מה שאת רוצה הוא הדרך היחידה להיות מאושרת. מה שקרה לך ומה שהבנת הוא באמת רלוונטי גם לאחרות, אבל לאו דווקא לכולן, ולאו דווקא באופן הישיר שעליו את חושבת. אפשר להציע כיוונים, אפשר לספר על האישי בתור אישי ולראות לאן ממשיכות משם, מה מישהי אחרת תגיד. (תודה למשתתפות “ערות” שערכה תמר מור-סלע.)

לזכור שמה שחדש באמת, מה שרדיקלי באמת, מה שיש לו פוטנציאל אמיתי לשנות משהו בעולם, עלול לעתים קרובות מאוד להיתפס בהתחלה בטעות בתור ניסיון כושל לעשות משהו אחר, משהו מוכר ומת כבר. ולהפך, מה שעבש, נורמטיבי ומשעמם מציג את עצמו הרבה פעמים בתור חתרני ומלא ארוס (אלימות מינית היא דוגמא מובהקת, אבל לא רק). יותר אנשים יגידו שספר מנסח משהו להפליא כשהדבר שאותו הוא מנסח הוא כבר קונצנזוס, או בעיצומו של תהליך הפיכה לקונצנזוס, מאשר כשהדבר שהוא מנסח הוא באמת חדש. אם ספר לא עשה לך כלום זה לא אומר עליו הרבה ואין הרבה טעם להגיד את זה (אלא אם זה ספר קנוני, שמובן מאליו שהיה “צריך” לעשות לך כך-וכך), אבל אולי יכול להיות לך מעניין לשמוע מה תאמר מישהי שמאוד אהבה את הספר (זה לא אומר שכולן חייבות לאהוב אותו) או שהספר מאוד הכעיס אותה (זה לא אומר שכולן חייבות לכעוס עליו).

כשאת יוצרת אמנות, כשאת פועלת פוליטית, כשאת חיה, לחפש איך ליצור שפה לדבר בה את הדברים החשובים הרבים שקורים בעולם ושאין להם כרגע מקום בשפה המז’ורית. להקשיב לשפה הפריכה והחורקת או החזקה והצלולה של אחרות כמוך, שמנסות לעשות אותו הדבר. (תודה לרבות מאוד, בפרט לשרלוט ברונטה ואלנה פרנטה.)

ללמוד להכיר את ההתנגדות האינסטינקטיבית שמתעוררת אצלך מיד כשאחרות מספרות לך על חוויה מינורית שאת לא מכירה ושאין לה כרגע מקום בשפה המז’ורית, במיוחד אם זו חוויה שיש לך חלק לא מחמיא בה (למשל החוויה של גזענות כלפי מזרחים כשאת אשכנזיה, שוביניזם כשאתה גבר). לא להשתיק את התגובה שמתעוררת בך, אבל גם לא לתת לה מיד להשתלט על הקול שלך ולהתפרץ דרכו כדי להשתיק את הקול של האחרת, אלא לעצור ולהקשיב, לקחת כמה זמן שאת צריכה כדי לחשוב על זה, לתת לזה לשקוע. לחפש אקטיבית את המקומות שבהם את בעמדה המז’ורית בתור מקומות שאת יכולה ללמוד בהם מאחרות על עצמך ועל העולם. (תודה לאורטל בן דיין, ליהי יונה, דרור משעני, עדי קיסר ותהילה חכימי.)

בסיטואציות בינאישיות שבהן את בעמדה מז’ורית מול נפש אחרת, ולכן הנפש האחרת נושאת בכל או ברוב נטל הסיכון לפגיעה ועוול, לחפש דרך לקחת על עצמך חלק מן הסיכון ביניכן, או לפחות להיות מודעת לכך שזה המצב ולפצות על הפער בדרכים אחרות: למשל, לקחת צעד אחורה ולתת לצד המינורי לקבוע את הטון ואת הקצב של המפגש (תודה ל”משגל” של אנדריאה דבורקין). כשאת פועלת כחלק מקבוצה חברתית במאבק פוליטי, אותו הדבר: לשים לב שאת לא לוקחת חלק בדרישה מאחר מינורי לשאת במלוא נטל הסיכון כדי שתוכלי לחיות בביטחון מלא, ולתמוך בדרישות של אחר מינורי לחיות יותר בביטחון, אפילו אם משמען שאת תהיי נתונה בסיכון מסוים. כן, זה קשה.

להשתמש בזהירות, ולפעמים לא להשתמש בכלל, בשמות שהם תוויות גנריות שבהן התרבות שלנו מכסה על משהו שאנחנו לא יודעים או לא רוצים לדעת מה הוא ומה גורם לו, ומה השינוי החברתי הגדול שנצטרך לעשות כדי לרפא אותו, כמו “דיכאון” או “התפרעויות” או “מחבלים” או “אנדומטריוזיס”.

כשאת חושבת ומדברת עם אחרות על סוגיות אתיות ופוליטיות, לא להסתמך על שיפוטים של הממסד ולא לצטט אותם. זה לא מעניין מה נחשב חוקי ולא חוקי בעיני בתי המשפט, מוצדק ולא מוצדק בעיני המדינה, בריא ומופרע בעיני איגוד הפסיכיאטרים. זה כן מעניין מה טוב ומה רע, מה המנגנונים שמייצרים אלימות וסבל, ואיפה יש אפשרויות לחופש. (תודה לנעמית מור חיים.)

לקחת זמן. לקחת זמן לא לדעת, להשתהות עם שאלות בלי לענות עליהן, להשתהות עם בעיות בלי לפתור אותן. להשתהות עם כאב בלי לשכך אותו. להתאבל בלי להתנחם, על כל סוגי המוות, גם אלו שאין מסגרת רשמית להתאבל עליהם, גם מוות של חיה אהובה, של זר שאת מרגישה איכשהו קרובה אליו אף שמעולם לא פגשת, של מקום, של חברוּת. לקחת זמן לנוח, הרבה יותר זמן ממה שנדמה לך שצריך. לקחת זמן לחלום, להתבטל, לבהות, לשחק, לא לעשות שום דבר מועיל, להפך, לעשות דברים לא מועילים, שאין סיבה רשמית לעשות אותם, אבל משום מה מתחשק לך לעשות. זו דרך חשובה שבה את יכולה לעזור לנפש של עצמך להציף אל המודע שלך ידע אישי ופוליטי מינורי שכרגע אין לו מקום לעלות לשם, ולאגור את הכוחות שתצטרכי כדי להשתמש בו. (תודה לג’איה אשמור, זהר לביא, אלה טולנאי וגליה תנאי.)

להקשיב מתוך אמון לרסיסי האינטואיציה של עצמך שמתגלים במחשבות חולפות, הבזקים, פנטזיות משוגעות לכאורה, למשל לרגעים שבהם את בדייט ופתאום מתחילה לפנטז איך הדייט שלך עלול לרצוח אותך. גם זו דרך שבה ידע עמוק שאין לו כרגע דרך אחרת להתבטא מגיע אל המודע. (תודה ל”על אי היכולת לחלום” של תומס אוגדן.)

לעודד את עצמך ולעודד אחרות להקשיב לאינטואיציה שלכן, לזכור שאתן לא משוגעות, לא לא-בסדר, הבעיה היא לא אצלכן, ואתן לא אשמות כשמופנית כלפיכן אלימות משום סוג. לעשות את זה במיוחד כשמישהו קרוב ו/או בעמדת סמכות, בפרט מטפל כלשהו, מנסה לשכנע אתכן באחד או יותר מהדברים האלה, לטובתכן לכאורה. החברה המז’ורית היא זו שמשוגעת, במובן שהיא מתעקשת להאמין ולגרום לנו להאמין באשליות מסוכנות ומופרכות; החברה המז’ורית היא זו שלא-בסדר ובבעיה, במובן שדברים הרסניים ואיומים קורים בה כל הזמן, והיא מכחישה את זה על חשבוננו. יש בעולם מרחבים של חופש, חיות ושמחה; אפשר לדעת שהם קיימים, ולשים לב מתי הם זמינים לנו, בלי להכחיש את השיגעון של החברה המז’ורית ואת התכיפות הבלתי נתפסת של האסון והעוול, ובלי לנסות לגרום לאחרות להכחיש אותם. (תודה לקבוצת הפייסבוק “ערה”.)

לקרוא, לצפות ב- ולשמוע סיפורי עם מזמנים ומעולמות אחרים, סיפורי ילדים, פנטזיה, מדע בדיוני, כל סוגי הסיפורים שמנוסחות או רק מהבהבות בהן אפשרויות קיום אחרות, שמוכחשות או עוד לא מנוסחות בשפה המז’ורית. אולי ליצור בעצמך סיפורים כאלה, לחבר אותם יחד עם הבת שלך לפני השינה, אולי לכתוב עליהם ספר. (תודה ל“עיר האושר” של מרית בן ישראל. תודה לאורסולה לה-גווין, אורסון סקוט קארד, איזק דינסן ומיכאל אנדה. תודה למכשפה לה-מא’-אי ולנסיכה גליה.)

לדמיין, לשחק, לחלום, לפנטז, להתפלל, לבד ועם אחרות. ואז – בדמיון, במשחק, בחלום, בפנטזיה, בתפילה – להעז לדמיין ולבקש את מה שאת רוצה יותר מכל, את הטוב הגדול – גם אם הוא מוזר, מופרע, מופרך – בלי סייגים ובלי צנזורה, בלי לפחד כלל. לומר מילים כמו מי יתן וכל היצורים החשים יהיו חופשיים מסבל. לשיר מילים כמו התעוררי, התעוררי, כי בא אורך קומי אוֹרי, עורי, עורי, שיר דברי. לכתוב מילים כמו “כשתבוא לשכב איתי, תבוא כמו יונה וולך”. לומר ולשיר ולכתוב מה הטוב בעינייך ולמה את מייחלת במילים שלך, יהיו אשר יהיו, בגעגועים וביללות ובהברות השבורות ובאותיות ובהמהומים ובדממה שלך. (תודה לטלילה נשר, לנעם פרתום ול”השמיים שבתוכי” של אתי הילסום.)

 

לקראת פעולה פוליטית מינורית 3 | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

לוותר על הפנטזיה על טוב קבוע, נצחי ומוחלט. לתור מתוך אהבה וכבוד ואומץ אחר הטוב החולף, החלקי. למצוא ולקחת חלק, וכשאת יכולה ליצור או לסייע ביצירה של, אזורים אוטונומיים ארעיים, לשמוח בהם, ללמוד מהם, לנוח בהם, לשאת גרעין שלהם איתך למקרה שתהיה לו הזדמנות לצמוח מחדש למשהו אחר. (תודה ל”TAZ” של חכים ביי, ותודה מסוג אחר לדייויד בואי.)

לחפש את המרווחים בתוך הרשת המז’ורית, את המקומות שבהם אפשר לחרוג מהחוקים בלי להענש, את המקומות שבהם הרבה כוח גולמי קבור בהם מתחת לשכבת הסוואה דקה ואפשר פשוט לקחת אותו, ולשנות את המציאות שלך במידה רבה ובקלות יחסית. בשבילי, למשל, לא להוריד שיער גוף היה מקום כזה, וגם הגנה עצמית לנשים בשיטת אימפקט היתה מקום כזה. (תודה לתמר פריאל ויותם בר.)

לפנות אל הגוף שלך, להקשיב לו, לשמוח בו, לגלות אותו ואת הכוחות שלו. להשמיע את הקול הפיזי שלך, זה שיוצא ממיתרי הקול. לטפס על עצים ועל הרים, להתרחץ בשמש ובמים. להדליק אש, לבשל מרק, ללקט פטל, ללמד את עצמך ואת הבנות שלך את סוגי הידע הלא תיאורטיים, הלא מוכרים במערכת החינוך, המגולמים בגוף, הפרקטיים. הגוף תמיד חורג מכל הסיפורים שהתרבות המז’ורית יודעת לספר, הוא יכול לעזור גם לך לחרוג מהם.

להיות בקשר פיזי עם גופים מינוריים אחרים, לגדל צמחים, לחבק עצים, לשוחח עם חיות (לחפש שפה שתהיה גם שלהן וגם שלך). יש משהו בגוף שמגיב באופן ספונטני לחדווה של תאו שמתפלש בבוץ, לחופש של כלבה שרצה למים, לעדינות שבגרגור חתול, ליללת התנים העולה בהרי ירושלים, לנסיקה של עגור מעל פני הים. לתת לתגובה הזאת לקרות, לגלות לאן היא יכולה לקחת אותך. (תודה לתות ולליקוק, לשתופסי ולסבוץ’.) במחקרים שאת עורכת על העולם הלא-אנושי, מדעיים ואחרים, לא לחפש אישושים הסטוריים ומטאפוריים להכרחיוּת של סדר הדברים הקיים כרגע בעולם שלך, אלא להפך, לחפש ללמוד אפשרויות חדשות: ללמוד מעצים איך לחלוק ידע על סכנה קרבה, ללמוד מנמלים איך לייצר הנהגה גמישה, ללמוד מפרחים על פרשנות אוהבת.

לייצר רשת של קשרי אמון, קרבה ועזרה הדדית בשגרת היומיום ובעיתות משבר – לייצר רשת של קשרים כאלה עם נפשות אחרות, מעבר (או במקום) לקשרים האינטימיים המעטים שהתרבות המז’ורית מכירה בקיומם ומקדמת אותם באופן אגרסיבי. גם אם את בזוגיות הטרונורמטיבית מאושרת, אֵם אוהבת לילדים אוהבים, בת אוהבת להורים אוהבים – גם אז, לשמור ולייצר רשת של שארוּת יותר רחבה עם אנשים שהיחס שלך איתם לא מופיע בשום מסמך רשמי. לצד (או במקום) המאבק המז’ורי החשוב על כך שקשרים שחשובים לך ואינם מוכרים רשמית על ידי תרבות המז’ורית כן יוכרו על ידה בעתיד (למשל המאבק לנישואים בין בני זוג מאותו מין), להכיר גם בחשיבות של קשרים מינוריים באופן מהותי, קשרים שלעולם לא יופיעו על שום מסמך רשמי וטוב מאוד שכך. להיאבק בסחף התרבותי האדיר של הסיפור המז’ורי שאומר שקשרים כאלו הם איכשהו אמיתיים פחות, ראויים או חשובים או חיים פחות, מהקשרים המוכרים רשמית; לא להאמין בו, לא לדברר אותו. לזכור שהקשרים המז’וריים המוכרים של זוגיות ושל משפחה הם לעתים קרובות להחריד אתרים של אלימות נוראה, מינית או פיזית או רגשית או כלכלית או אחרת, אלימות שהתרבות המז’ורית מכחישה באגרסיבית. לפקוח עיניים לאפשרות שא.נשים שאת אוהבת, או את בעצמך, נמצאות בקשר זוגי או משפחתי אלים כרגע או היו בו בעבר. להיות פתוחה לאפשרות שמישהי שאת אוהבת, או את בעצמך, תבחר לא להיות בקשר מז’ורי כמו זוגיות או אימהוּת או היות-בת, ותמצא לעצמה צורות מיטיבות אחרות של שארוּת. (תודה ל”טראומה והחלמה” של ג’ודית הרמן, “הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי” של אדריאן ריץ’ ו”Undoing Gender” של ג’ודית באטלר. תודה לעין ורד חמש, לבית יעקב הצדיק, לסנגהת שפירא, לקומונת עזה, לבאות שולחן השבת, לאסכולת תל אביב החדשה, לרביעיה חסרת השם.)

כשאתה צריך עזרה רגשית, לא לתבוע או להניח כמובן מאליו שתקבל אותה אלא לבקש אותה, וכשהיא מתקבלת להכיר בה, להודות ובבוא הזמן לגמול עליה, במיוחד אם אתה גבר ומי שעוזרת לך היא אישה. באופן כללי, להבין מה זאת עבודה רגשית ולשים לב מתי היא נעשית, על ידייך או על ידי אחרות. ובאופן עוד יותר כללי, להתחיל בהדרגה למפות את הפעולות שמייצרות ערך אמיתי בעולם אבל לא נחשבות לעבודה ואין עליהן שכר ואולי אפילו לא שכר סימבולי, להעריך אותן, להקדיש להן זמן וכוח, להתחיל לנסות לייצר איזון מהותי (אך בשום אופן לא זהות מכנית) בין מה שאת נותנת ומקבלת, בתמונה הגדולה, תוך לקיחה בחשבון של העובדה שיש מקומות ורגעים שבהן ניתן יותר, ואחרים שבהם נקבל יותר, וטוב שכך.

בכל מקום בחיים שלך שבו זה אפשרי, להעדיף מתנות, תרומה, דאנא, הכנסת אורחים, מסיבות החלפת בגדים, וכל צורה אחרת של חליפין שמבוססת על נדיבות, אמון, אי ודאות, והכרה בתלות ההדדית המיטיבה בין בני אדם, על פני צורת החליפין המז’ורית של הכלכלה הקפיטליסטית. זה אפשרי ביותר מקומות ממה שאת חושבת. (תודה ל”מסה על המתנה” של מרסל מוס, לעמותת “תובנה”, לעתליה בן ארי, למשתתפות ריטריט החברות.)

בכל המקומות שבהם יש לך את הפריווילגיה להפסיק לקחת חלק בצורת שעבוד מז’ורית כלשהי בלי לפגוע בעצמך ובאחרות – אם למשל את עובדת בשכר בעבודה שאין בה תועלת אמיתית למישהי (כמו רובנו), ואז מגלה שבעצם את יכולה להרשות לעצמך לעבוד פחות בלי שאת או מישהי אחרת תסבלו מחסור בגלל זה – להשתמש בפריווילגיה הזאת בלי להתייסר ובלי להרגיש אשמה על כך שיש לך אותה.

כשהנוכחות של אדם אחר מעוררת בך דחף ספונטני של נדיבות או אחריות, להקשיב לדחף הזה, לא להחניק אותו בעזרת הידע המערכתי שיש לך על למה את לא צריכה להיות נדיבה או אחראית. למשל כשקבצנית מבקשת ממך כסף והאינסטינקט שלך הוא לתת לה, אז לתת לה, במקום לגייס את המחשבה שבעצם זו אמורה להיות אחריות של המדינה. כשאת רואה דבורה טובעת על חוף הים והאינסטינקט שלך הוא להביא אותה למקום יבש, לעשות את זה, במקום לחשוב שזה לא הגיוני כי את עדיין אוכלת בשר. כשאת רואה תמונה של ילדה מתה ומזדעזעת, אז להזדעזע ולתת לזעזוע להדהד בך, במקום לגייס את המחשבה שזה אולי מצער אבל לא היתה לנו ברירה, זה הכל באשמתם. כשמישהי מתמוטטת לידך על מסלול הריצה והאינסינקט שלך הוא לעזור לה, לעצור ולעזור לה במקום לגייס את המחשבה שזו תחרות וכל אחת לעצמה. כשאימא שלך מבקשת שתבואי השבת והאינסטינקט שלך הוא לבוא אז לבוא, לא לגייס את המחשבה שהם תמיד רוצים ממך יותר מדי.

אבל גם לשים לב. יש כוחות פוליטיים וגם אנשים יחידים שיודעים, לרוב לא במודע, לגייס בנפש אחרת דחף כזה של נדיבות או אחריות כלפיהם כשהם בעצם עושים משהו אלים כלפי הנפש האחרת, או כלפי נפש שלישית. אז לא לפחד, אבל כן לשים לב לאינטואיציות נוספות מתוך הנפש שלך, ומתוך הקשב המעמיק, ללמוד בהדרגה להכיר את ההבדל העדין מאוד בין הדחף הנדיב הספונטני והדחף הנדיב המתומרן, שמלווה גם ברתיעה ספונטנית.

לחרוג מהפרפורמנס המקובל של המגדר שלך, לפתח בעצמך את התכונות האנושיות שהמגדר שלך לא אמור לפתח, לחוות את החוויות האנושיות שהמגדר שלך לא אמור לחוות. למשל, להיות קווירית. למשל, להיות אישה שלא מורידה שערות, גבר שמתאפר, סטרייטית שמתאהבת באישה, סטרייט שרוצה להיות דומה לאישה. למשל, אם את אישה, ללמוד להיות אגרסיבית, כלומר להתעקש על מה שחשוב לך גם אם זה עלול לגרום אי נוחות למישהו אחר; או אם אתה גבר, ללמוד להיות אמפתי, כלומר לנסות לדמיין מה מישהי אחרת מרגישה או עלולה להרגיש כתוצאה מהמעשים שלך, לנסות לברר עם האחרת אם שיערת נכון, לפעול מתוך מחשבה עליה.

לזהות את החשיבות של זירות פוליטיות זעירות ובינאישיות, של מקומות ורגעים שיחסי כוח עצומים מתנקזים אליהם בין אנשים בודדים, מקומות שיכולים לגרום לנזק עצום ומתמשך, או לטוב עמוק וסמוי מעין, גם אם רק לנפש אחת אחרת. המקומות האלו חשובים יותר, ולא פחות, מאשר פעולה אקטיביסטית מז’ורית. להשקיע את תעצומות הנפש הדרושות כדי ללמוד לסור מרע ולעשות טוב במקומות האלה. על רגל אחת, התורה היא “ואהבת לרעך כמוך”, שפירושו גם “ואהבת לעצמך כמו לרעך”, כשרעך הוא כל מי שקשור אלייך בקשרי השפעה הדדית בסיטואציה מסוימת, ואהבה היא יחס מוסרי של אכפתיות, הקשבה ואחריות.

כשאת בעמדת כוח פוליטית קטנה ככל שתהיה, למשל אם יש לך השפעה על הקבלה, הקידום או השכר של העובדים בחברה שאת בדרג ניהולי בה, אז לחפש באופן אקטיבי איך לזהות את, ולהתגבר על, על ההטיות המובנוֹת לטובת מועמדים מאז’וריים. לעזור למועמדות מינוריות להתקבל, ולקבל את השכר שמגיע להן, ואת עמדת הסמכות שהן ראויות לה. אם את יכולה להרשות לעצמך אז לעשות את זה בגלוי, ואם לא – באופן סמוי.

לסרב לעשות את הרע שהחברה המז’ורית תובעת ממך לעשות כחלק ממנה, רק כשאת יכולה ורק באופן שאת יכולה להרשות לעצמך, שהוא בכל זאת תמיד רב יותר ממה שאת חושבת. לא להתבייש לעשות באופן סמוי פעולות פוליטיות שאת לא יכולה להרשות לעצמך לעשות בגלוי כרגע. אם למשל, הבנת שלא נכון לך לשרת בצבא ואם את לא יכולה להרשות לעצמך להצהיר הצהרת סירוב, להשתחרר על סעיף 21. (תודה ל”גלגלי שיניים סוררים: מתווה להתנגדות אזרחית” של עידן לנדו.)

לטפח את היכולת שלך לסולידריות עם אחרות שחולקות איתך עמדה מינורית משותפת, גם אם במישורים אחרים אתן נמצאות מצדדים שונים של המתרס. ללמוד לזהות נסיונות מערכתיים או נסיונות של יחידים לתמרן אותך ואחרות לסיטואציות של הפרד ומשול ולהתנגד להם, גם ברמה המערכתית וגם ברמה של יחסים בין-אישיים. להתחבר עם האישה הנוספת היחידה שעובדת איתך בצוות, עם המצטיינת הנוספת של המחזור, במקום להיכנס לתחרות איתה כפי שאחרים יאיצו בך לעשות; התחרות של שתיכן היא מול המערכת, לא אחת מול השניה. אם אתן כמה נשים שעובדות יחד בצוות, לצאת לארוחות צהריים ביחד בלי הגברים, ולדבר על כל מה שמעניין אתכן (ובכלל זה על השכר שלכן). להתחבר עם החברה החדשה של האקס שלך ועם האקסית של החבר החדש שלך, גם אם זה מורכב בהתחלה; יכול מאוד להיות שיש לה משהו חשוב להגיד לך, יכול להיות שסתם אתן יכולות להיות חברות טובות מאוד.

כשאדם אחר נראה לך נחות ממך באופן מהותי – כשנדמה לך שהגורל שלו בשום פנים לא היה יכול ליפול בחלקך, שאת והוא לא ממין אחד, שאת יודעת והוא לא יודע – לזכור שאת טועה, ואם את יכולה, לחפש איך לראות אותו בצורה נכונה יותר. אם את לא מצליחה לעשות את זה, להתפטר מכל עמדת סמכות שבה את אולי נמצאת לגביו עד שכן תצליחי.

במקום האינסטינקט המוטמע בכולנו לעמוד באופן אוטומטי לצד החזק, לטפח בעצמך את האינסטינקט לעמוד לצד הנפגע.ת. אם יש לך בָּמָה לתת, לתת אותה לנפגע.ת ולא לתוקף, גם ובמיוחד כשהתוקף הוא בעל הכוח והוא זה שמה שיש לו לומר נשמע הגיוני. כשאת נוכחת באלימות שלא מופנית כלפייך, להשתדל לסייע למי שהאלימות מופנית כלפיה – כשתשומת הלב שלך פונה אליה, לא אל התוקף – גם כשהאלימות נראית גדולה וגם כשהיא נראית זעירה. למשל: אם נדמה לך שגבר זר באוטובוס אולי מטריד מישהי שיושבת לידו והיא לא יודעת איך להגיב, להתערב (אם את יכולה). אם בישיבת עבודה אחד הקולגות שלך מתפרץ לתוך הדברים של מישהי אחרת, להגיד שאתה רוצה לשמוע מה יש לה לומר (אם אתה יכול). אם קולגה שלך ננזפת על תכונות שאינן נחשבות נשיות (כמו אגרסיביות) אז להביע הסתייגות, אם היא מוחמאת על תכונות שנחשבות נשיות והן לא רלוונטיות (כמו כישורי האפיה שלה, כשהעבודה שלכם איננה באפיה), לקום ולהחמיא לכישורים הרלוונטיים שלה. ואם אַת זו שהאלימות מופנית כלפיה, ואם יש לך ממי לבקש עזרה, אז לבקש עזרה.

 

לקראת פעולה פוליטית מינורית 5 | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

ללמוד לבקש עזרה, לא לנסות לעשות הכל לבד. ללמוד ממי אפשר וכדאי לבקש איזו עזרה, וממי לא. ללמוד להגיד מה את רוצה ומה לא. ללמוד לעזור לאחרות להגיד מה הן רוצות ומה לא. ללמוד לשמוע כשהן אומרות לך “לא” לא בדרכים שאת כבר מכירה, אולי רק במגומגם או בעקיפין. ללמוד לשמוע כשהן מבקשות עזרה לא בדרכים שאת כבר מכירה, אולי רק במגומגם או בעקיפין. (תודה עמוקה למי שעשו את זה בשבילי, כלומר לכל החברות והחברים שלי, ומעל לכל לאימא שלי אלקה שפי, לטל בן אוליאל, לגל גרופית ולעדיה ליברמן.)

כשאת צריכה עזרה רגשית, אז במקום (או לצד) הַפְּנִיה אל המודל המז’ורי ההיררכי והמקובל של הטיפול, שבו מישהי אחת מחזיקה את הידע ואת הריפוי ומישהי אחרת מקבלת אותם, לשקול לפנות אל המודל המינורי של עזרה הדדית בין שתי חברות או יותר, שלכולן יש גם ידע וגם נקודות עיוורות, גם צורך וגם מה לתת. כשאתן רוצות לעשות משהו ביחד, אז במקום לבחור מנהיגה וללכת אחריה, לשקול לייצר סיטואציה שבה כולן מנהיגות ומונהגות, ומי שבאותו רגע יש לה רעיון טוב מובילה למשך אותו רגע. כשאת רוצה ללמוד משהו חדש, אז במקום (או לצד) הַפְּנִיה אל המודל המז’ורי ההיררכי והמקובל של המורה או הגורו, לשקול לפנות אל המודל המינורי של הסנגהא שבה כולן גם תלמידות וגם מורות. (תודה להרצאות אפשטיין, ליספורינית, לריטריט החברות, ושוב ל”ערה”.)

אם את מטפלת או מורה או הורה, או בעמדת סמכות כלשהי על בני אדם אחרים, לחפש דרכים לייצר קשר פחות היררכי ויותר דיאלוגי (תודה לפאולו פריירה ולמיכאיל באחטין). להקשיב לידע של המטופלת, התלמידה או הבת שלך גם אם הוא לא מתנסח בשפה שאת מכירה אלא בשפה אחרת. להאמין לה. לשאול אותה שאלות אמיתיות, שאת לא יודעת את התשובה עליהן. לשאול אותה מה היא רוצה ולעזור לה לגרום לזה לקרות. לטפח בעצמך ענווה רוחנית, כלומר את ההכרה בזה שאת לא יודעת ולעולם לא תדעי את כל מה שממש חשוב עבור המקרה של האחרת, בין השאר כי את והיא נולדתן לאותה חברה, שמעוורת את שתיכן מלראות מנגנונים מסויימים של דיכוי שמשפיעים על שתיכן, חלקם באותה צורה וחלקם הפוך.

להתגבר על הפיתוי להאמין שמה שיש לך לומר ראוי להישמע רק אם את יודעת הכל, רק אם את נחרצת לגמרי, רק אם תטייחי את הפערים והספקות, רק אם תשתיקי את הקולות שאומרים אחרת. לומר את מה שיש לך לומר כמו שהוא, במוגבלות ובשבירוּת שלו, אך כמובן מבלי לוותר על הניסיון לומר אותו היטב ובמדויק כמיטב יכולתך.

כשנופלת בחיקך ההזדמנות לשבור אשליה, לערטל תחבולה, לראות דרך מניפולציה, או לתפוס בפשטות אינטואיטיבית אמת חמקמקה – לעשות את זה, עבורך ועבור אחרות.

לזכור תמיד שאת אף פעם לא לגמרי יודעת, וגם אף פעם לא לגמרי לא-יודעת, וזה לא רק בסדר אלא טוב. מה שבאמת חשוב הוא מה שנמצא עבורך בתהליך של התגלות, מה שדוחף אותך מאחורה קדימה, לא מה שאת רואה מלפנייך בתור יעד מוגדר היטב. לתת למה שאת לא יודעת הזדמנות להתגלות לך, גם מבפנים וגם מבחוץ, בזמנו שלו ובזמנך שלך, בתהליך שלא יסתיים כל עוד את בחיים.

 

לקראת פעולה פוליטית מינורית 6 | מחסן מילים, האתר של קרן שפי
7 תגובות
  1. נועה
    נועה says:

    טקסט מופתי, שהוא גם הרבה יותר מטקסט. המילים פועמות מרוב לב. תודה קרן.

    הגב
  2. לימור ישר
    לימור ישר says:

    תודה ענקית על כל מילה.
    מעוררת השראה עבורי
    נדיבה מאין כמוך
    מעורר חשק לעשות לפעול כפי שעולה לעיתים בדעתי ואז נדחק לשולי תודעתי בשל לוז׳ים שכעת יכולים להראות מכפיפים ולא הכרחים. מאשר דברים שחשתי חשבתי ושהתפוגגו מפאת מה השד יודע. נותן תוקף ומשמעות למה שכן עושה ביוםיום. משמעות מכמירת לב(:
    הפעולה הראשונה שעשיתי זה להפיץ את הפוסט שלך לרבות. בהמשך לרבים. בקריאה ראשונה שלך לפני כמה חודשים התחלתי לקחת יותר אחריות ולתת זמן ספציפית להשתתף בימי שישי במפגש להרחבת תודעת עזה בשם ׳מגדלור׳ בו מוזמנים מי שחפץ למעגל שיח להרחבת תודעת עזה. עם חלוף הימים שוב נשאבתי לשגרת החירום הפרטית וכעת על משכבי מחלימה מניתוח קריאה שניה מעירה כל תא בי(:תודה שוב.
    מעבירה למקסימום מכרות כולל רחוקות מחשיבה שכזו כפעולה מינורית קטנה ראשונה

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      לימור יקרה,
      מה שכתבת ריגש אותי מאוד. האפשרות של פגישות כאלו בין קוראת לטקסט הן הסיבה שאני כותבת – בטקסט הזה זה נכון במיוחד – ולא תמיד הן מתרחשות, ולא תמיד אני יודעת אם הן מתרחשות, וטוב לדעת את זה. אז תודה שסיפרת לי.
      ולגבי סוף התגובה שלך, המחשבה הראשונה שלי היתה שמה שאת מתארת דווקא נשמע לי כמו פעולה מינורית די גדולה. אבל במחשבה שניה, נראה לי שבכלל מתאים יותר לחשוב על פעולות מינוריות בלי המונחים האלה של גודל, האם זו פעולה קטנה או פעולה גדולה. ושהאפשרות לחשוב עליהן כך היא חלק מהאופן הייחודי שבו יכולות להיות משחררות. זה יכול להיות דבר מעניין לחשוב עליו, עוד כיוון שלם להבין מה זו פעולה מינורית, מחוץ וליד הכיוון של הפוסט המקורי. ודאי יש עוד הרבה כיוונים אפשריים כאלו, שמי שתרצה תוכל לחקור אותם מתישהו, אולי אני, אולי את, אולי אחרות.
      ושוב תודה.

      הגב
  3. שירי שפירא
    שירי שפירא says:

    הגעתי לכאן כי הפנית אליי, וזה היה טוב ולו כי אהבתי לקרוא אותך בבימות אחרות ומוזר שלא קראתי אותך פה עד עכשיו. לא זכרתי או ידעתי שיש לך מחסן מילים אישי.
    יש בטקסט הזה משהו שמזכיר מניפסט, אבל הוא בדיוק לא מניפסט – כי מה זה מניפסט? מניפסט זה למזו’רים.
    מעמדתי המינורית אני מתחבטת הרבה בשאלת הדיבור, מתי ואיך הוא אפשרי, ואני שמחה שהרבה מהפעולות שהזכרת הן פעולות שבדיבור או פעולות טקסטואליות. הפעולה הדומיננטית שלך פה היא הכרת תודה, שזה בכלל נפלא בעיניי, בייחוד בטקסט פוליטי.
    יש לי הרבה מחשבות שאני רוצה לעבד ולנסח, ואולי הן יצמחו לטקסט נפרד. בינתיים תודה על כל המילים והפעולות.

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      זה חדש שיש לי מחסן מילים אישי, הוא באוויר שלושה חודשים בערך 🙂 תודה (פוליטית ואישית) על מה שכתבת. וגם על מה שתכתבי-אולי-הלוואי מהמחשבות, לכשיצמחו.

      הגב

Trackbacks & Pingbacks

  1. […] בבירור רק כשקראתי את הפוסט המעורר מחשבה של קרן שפי "לקראת פעולה פוליטית מינורית". על רומן הביכורים של שפי כבר כתבתי כאן באהבה רבה […]

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

להגיב על שלושה מניפסטים וקריאה שלישית ב"מניפסט החלאה" – ספרים באוטובוסים לבטל

האימייל לא יוצג באתר.