מתוך מחסן מילים, האתר של קרן שפי

לשם ובחזרה

1. “יום חם מאוד צפוי מחר. ארבעים וחמש מעלות. ביום כזה עדיף לברוח לחדר עם מזגן.”

אני מכבה את הטלפון. מבוהלת. מודטת. לאט לאט נרגעת. עם תום המדיטציה הולכת באור הדמדומים למלא את כל בקבוקי המים. ירח כמעט מלא רועד במי המעיין.

2. יום חם מאוד. אני קמה מהמדיטציה, ומנערת מעל רגלי את כל הנמלים לפני שאטבול בנהר. אין ולא יכולים להיות חיים מאושרים יותר.

3. ערב. פחות חם. אני פוסעת לאט הלוך ושוב מתחת לאקליפטוס. משהו גורם לי להרים מבט, ואני רואה חסידה, שתי חסידות, שלוש, ארבע, חמש, עשר, מאה חסידות, להקה אדירה של חסידות עפה צפונה כגוף אחד, ואז מול עיני משנה כיוון ומסתובבת, לעלות בזרם האוויר החם. אחת אחת הן מתרוממות, מתרחקות, נוצצות כזהב באור השמש, השוקעת סמויה מעיני מאחורי ההרים – מערבולת, מחול משתנה ללא הרף, מראה שאומר – מדויק יותר ממילותי ומלבי במדיטציה – הלוואי שכל הברואות יהיו חופשיות.

(אוגוסט 2020)

*

בהתחלה חשבתי על זה בתור “ריטריט של שנה”. בדיעבד זה לא היה בדיוק ריטריט של שנה, אלא שנה של ריטריטים, רובם של חודש או שניים והאחרון של ארבעה חודשים, וביניהם תקופות עם ההורים שלי בעיר. אבל אפילו התיאור הזה לא מדויק. הייתי אמורה לנסוע לריטריט של שישה חודשים בגאיה האוס בסוף מרץ 2020, וכשהתכנית התבטלה ברגע האחרון בגלל הוירוס החדש מסין, ניסיתי לעשות ריטריט בית במקום. בהתחלה זה חצי עבד, אחר כך הפסיק לעבוד, נכנסתי לדיכאון, יצאתי, חיפשתי אפשרויות אחרות לתרגל, מצאתי. בתחילת יולי הגעתי לנהר; סידרתי לעצמי מזרון עבה לשינה ומזרון דק למדיטציה מתחת לשני עצים ולצד השאון הגדול של המים. תוך שבוע החלטתי להישאר שם כל הקיץ, ותוך חודש הרחבתי לעצמי את מסגרת האשראי הרוחנית, מששת החודשים שתוכננו במקור ל”ריטריט של שנה”.

נשארתי בנהר בקיץ ההוא מיולי עד נובמבר, עם ביקורים בעיר מדי פעם. אחר כך חיפשתי קורת גג לתרגל תחתיה עד האביב. מקום מבטיח שהייתי אמורה להיות בו כל החורף לא קיים, אחרי חודש וחצי הייתי צריכה לעזוב. מצאתי סבלט יפה לעוד חודש, ואז עוד סבלט יפה לחודש וחצי. בסוף אפריל חזרתי לנהר בכוונה להישאר שם לרצף תרגול ארוך אחרון של חודשיים וחצי, ולעזוב באותו יום שבו הגעתי אל הנהר לראשונה שנה לפני כן. אבל התרגול הרצוף בנהר היה יפה כל כך שויתרתי על תאוותי לסימטריה ונשארתי כמה שהצלחתי להרשות לעצמי. עזבתי את הנהר בפעם השניה בסוף אוגוסט 2021, אחרי כמעט שנה וחצי ברוטו, תשעה או עשרה חודשים נטו, של תרגול.

אני לא יודעת מה לומר בכמה מילים על התרגול עצמו. אתי הילסום כתבה איפשהו משהו כמו, “מגיע רגע שבו משהו נפתח ואת יודעת שלעולם לא תאבדי אותו עוד”. רוב ברבאה אמר איפשהו משהו כמו, “יש שלב שבו את כל פעם מוצאת את זה ומאבדת את זה שוב, אבל יש לזה כבר כוח כבידה שמושך אותך אלייך חזרה בכל פעם שאת נאבדת, ומתישהו את מבינה שאת יכולה לסמוך עליו, כמו על כוח הכבידה”. אורסולה לה גווין כתבה סיפור על אישה שמגלה שהיא גם דרקון. אני יכולה רק לומר שאני אסירת תודה על כל יום וכל רגע של להיות דרקון.

לחזור היה קשה. בשלב מסוים זה היה ממש קשה. אחר כך התחיל להתחולל איזה קסם, או שקסם שכבר ממילא התחולל התחיל לגלות את עצמו. מה זה היה? אולי שהיה לי רעיון לגבי מי ואיך אהיה אחרי הריטריט, רעיון די נוקשה וכבד, אבל כשנהיה מספיק קשה הייתי חייבת לשמוט אותו, ואז נהיה קל יותר. יכולתי להתחיל לשאול שאלות ולבקש תשובות, לדפוק על דלתות ושייפתחו לי. ואז גם האינטגרציה יכלה להתחיל לקרות באמת, ברגע שהפסקתי להחזיק את הריטריט ואת הלא-ריטריט מעוכים זה כנגד זה בכוח ולצעוק עליהם בחרדה נו כבר תתחברו, ופשוט הנחתי אותם אחד ליד השני, שורשי האוויר העדינים שבעצם כבר שלחו את עצמם החוצה יכלו להתחיל למצוא את האדמה וזה את זה. זה סיפור אפשרי אחד. וכמו בבדיחה על הפוליטיקאי עם העקרונות, כשהוא לא מוצא חן בעיני יש לי אחרים.

*

יש הרבה מאוד דברים שרציתי לכתוב כאן בעקבות השנה הזאת. במחברות מהריטריט פזורות רשימות שלמות של כותרות כמו “מדריך למתבודדת המתחילה”, “לתרגל את הג’האנות”, “החוויה המיסטית היומיומית”, “לקראת דהרמה קוהרנטית”, “פוסט לא מעצבן על חמלה לכל הברואות”, “מחשבות על דהרמה ופמיניזם”, “האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הדהרמה”, “על החיים הראויים”, “הסנגהה ובעלות הבתים”, “צורות הסתכלות מיטיבות על עצמי/אחר/עולם”, “על התשוקה לתרגול”, “מה הריקות של כל הדברים ומה היא לא”, “קומנטרי על ראיה שמשחררת”. מתחת להרבה מהן יש תקצירים נלהבים וקצרי רוח, שחלמו על סוף הריטריט כדי להיכתב בהרחבה.

אבל בפועל אני כותבת עכשיו משהו אחר בכלל, אם כי גם הוא נולד מתוך התרגול השנה, ספר פרוזה שמעמיק ומרחיב את ה”דימויים מהנהר“. נראה שאני הולכת לבלות איתו עוד כמה זמן, והכתיבה לאתר תצטרך לחכות. אז לעת עתה אני רק אשים כאן את הפוסט הזה, ושלוש הזמנות להמשיך את השיחה במדיום אחר.

הזמנה ראשונה: תרגול בוקר יומיומי. אני מודטת כל בוקר חצי שעה עם הזום פתוח, משמונה וחצי עד תשע. אפשר לבוא כל יום או פעם ב-, לא צריך להודיע מראש מתי. בדרך כלל יש כרגע שתיים או ארבע מאיתנו כל בוקר. לפעמים פשוט יושבות יחד בשתיקה, אבל בדרך כלל אני מנחה את המדיטציה, שהיא קצת אחרת כל פעם, אבל מבוססת תמיד על פרישה של תשומת הלב על פני כל המרחב של הגוף, התחברות אל הרצון בטוב של עצמי ושל אחרות, ומשחק עדין עם האופן שבו אני חווה את עצמי והעולם לכיוונים יפים. אשמח לשלוח קישור לזום למי שרוצה, עם או בלי ניסיון קודם במדיטציה.

הזמנה שניה: הייתי רוצה להנחות קורס של צורות הסתכלות מיטיבות על עצמי/אחרות/העולם, לשחק כל שבוע יחד עם צורת הסתכלות אחרת. זה סוג של תרגול שבשבילי הוא יקר ומועיל מאוד, תמיד ובמיוחד עכשיו, ואשמח מאוד לחקור לעומק יחד עם אחרות. אני מדמיינת שלושה חודשים של מפגש ערב אחד בשבוע, פלוס התכוונות לתרגול עצמאי נוסף במשך השבוע. נראה לי שנצטרך להיות שמונה או עשר מתרגלות.ים עם ניסיון מסוים כדי להרים את זה.

הזמנה שלישית: אני אשמח להכיר דוברי.ות עברית שמתרגלות סולמייקינג, או שסקרניות לגבי תרגול סולמייקינג, ואולי לעשות משהו ביחד, אפילו ליצור קבוצת תרגול סולמייקינג יחד אם נרצה.

מוזמנ.ת מאוד לכתוב לי, בתגובות או במייל, אם אחת ההזמנות האלו רלוונטית לך.

*

מסביבי הבית כבר מפורק למחצה. הצל של אחרי הצהריים. לחץ עמום להספיק. אבל נראה לי שזהו, אין יותר מה. מחר בשעה הזאת אהיה שוב בעיר, על הגג, מול המחשב אולי, בתחילתו של פרק זמן בלתי ידוע. יהיו בו יופי וקשיים. התרגול יימשך בתוכו, דומה ואחרת. וגם הוא יחלוף ויהפוך למשהו אחר.

על האדמה לידי עשרות נמלים מכסות כמה צימוקים שהשארתי להן חצי בטעות וחצי בכוונה. העצים, חבריי ומוריי, נטועים באדמה, נעים בעדינות ברוח.

(אוגוסט 2021)

3 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

להגיב על נעמה לבטל

האימייל לא יוצג באתר.