למה היא לא התנגדה | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

אז למה היא לא התנגדה

הטקסט הזה עוסק בכמה מן הסיבות האפשריות לכך שלעתים קרובות, נשים שמותקפות מינית לא מתנגדות לתוקף בצורה שתניח בעתיד את דעתו של קהל השופטים מן הכורסא. הרבה מהסיבות קשורות בכך שאנחנו חיים בחברה שמונעת מנשים לרכוש ניסיון בהתמודדות עם קונפליקטים אגרסיביים ומפחידים, ומחנכת אותן לנסות לפתור כל קונפליקט באמצעות ריצוי. הפוסט מסתיים בניסיון לחשוב על דרכים לשנות את המצב הזה בעזרת חינוך אחר של גברים ונשים כאחד.

הפוסט נכתב בין השנים 2012 ו-2014. היום, ב2017, אני יודעת שיש בישראל גופים שעוסקים בנושא הזה בדיוק, אם כי ההיקף שבו הם מצליחים לפעול הוא מצומצם. באופן אישי אני מכירה את מחלקת החינוך במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שיש לה סדנאות שעוסקות בנקודה הראשונה, של חינוך למיניות לא אלימה, ואפשר להזמין אותן לבתי ספר מכיתה ז' עד י"ב, כמו גם למקומות עבודה; ואת הסדנאות של עמותת תנועה בטוחה ועמותת אל הלב, שנועדו לתת לנשים ונערות כלים להצבת גבולות בסיטואציות של איום מיני, מילולי או פיזי. אני ממליצה בחום על כולן.

 

אז למה היא לא התנגדה?

מבין מגוון הפקפוקים, התהיות וההאשמות שנשים שהיה להן את האומץ לספר על חוויית אונס שעברו צריכות להתמודד איתם – שלא לדבר על נשים שחוו טראומה מינית שלא ברור אם היא נופלת בגבולות ההגדרה המשפטית של אונס – יש סוג נפוץ ומרכזי של טענה או תהיה שמבוסס על המשפט שבכותרת. הטענה הזאת יכולה להיות מועלית מתוך זדון גלוי או מוסווה, או מתוך תהייה/מבוכה אמיתית, והיא נוטה להיות עוגן לאי הבנות ואי הסכמות סוערות למדי. הפוסט שלהלן הוא ניסיון להתמודד עם השאלה החשובה הזאת באופן עקרוני, לא ביחס למקרה ספציפי.

"התנגדה" זה כמובן מושג רב פנים, ובדרך כלל הוא מובן בתור "סירבה ברמת אסרטיביות אחת למעלה מזו שהיא אכן ביטאה בפועל ללא תועלת". אם האישה אמרה בתקיפות "לא" כמה פעמים ובכל זאת נאנסה, השואלים תוהים למה היא לא "צרחה" או "נתנה לו סטירה" או "בעטה לו בביצים", מה שהיה "פותר את הבעיה". אם היא אמרה "לא" תקיף אבל רק פעם אחת, התהיה היא למה היא לא אמרה את ה"לא" עוד כמה פעמים –  במקרה כזה התוהים בטוחים שזה ודאי היה מספיק כדי לפתור את הבעיה, התוקף פשוט לא שמע או לא השתכנע מה"לא" הראשון. בהרבה מקרים אחרים מועלה שאלה לגבי האם מה שהיא כן אמרה היה או לא היה ה"לא" התקיף הזה, שקיומו או העדרו קובע האם התרחש פה אונס. האם "תשמע, אני ממש לא מעוניינת במה שהולך פה" נחשב "לא" חד משמעי? האם גם "בבקשה תפסיק, זה כואב לי"? ומה  בדבר "נראה לי שאולי אני ממש מעדיפה שנפסיק עכשיו"? ואם היא כן אמרה "לא", או איזשהו ביטוי שאנחנו מסכימים שהוא שווה-ערך, אבל אמרה את זה בקול חלש או מהוסס? למה הנשים המטומטמות האלו לא מסוגלות פשוט לצעוק את המילה "לא" כדי שיהיה אפשר להבין? טוב, "לא!" זה לא משפט קלאסי בעברית –בדרך כלל סירוב מבוטא בדרכים אחרת. אם מישהו יעקוף אותך בתור בסופר ואתה תצעק עליו את המילה "לא!" ולא עוד, אפילו בקול הכי ברור וחזק וגברי שלך, כנראה ששאר האנשים בתור יסתכלו עליך מוזר. יותר סביר שתבטא את סירובך הנחרץ בכך שתגיד לו "סליחה אדוני, אתה מוכן אולי בבקשה לזוז לסוף התור, אנשים מחכים פה" או משהו בסגנון הזה. ואם העוקף יסביר אחר כך, שהוא לא מצא לנכון להתייחס לדבריך כי לא היה פה סירוב חד-משמעי אלא שאלה פתוחה, לא ציווי אלא בקשה, כנראה שהוא יהיה זה שעליו יסתכלו מוזר.

זה כבר כיוון מרכזי אחד של תשובה לשאלה. אבל לפני שאציע כיוונים נוספים, אני רוצה להדגיש שהפוסט להלן לא מציע עמדה בהתנצחות הנצחית "מה רמת האסרטיביות שאישה צריכה להביע כשהיא מסרבת לסקס כדי שסקס שיקרה אחר כך יהיה אונס". השאלה שבה הוא כן עוסק ניתנת לניסוח בתור "למה לעתים קרובות, אישה שגבר דוחק אותה לתוך סיטואציה מינית שהיא יודעת בודאות שהיא לא מעוניינת בה לא מצליחה להביע את אי ההסכמה שלה בצורה אסרטיבית/אגרסיבית/אלימה מספיק כדי שהוא יפסיק". הקורא שאליו מיועד הפוסט הוא התוהה התמים, זה שאין לו כוונות זדון, אלא באמת ובתמים לא מצליח להבין מה היה פה כל כך קשה, במיוחד אם הדבר האחר הזה שקרה כשהיא "לא התנגדה" היה באמת כל כך גרוע כמו שאתן טוענות. לא פחות חשוב מכך, הקוראת המובלעת שלו תהיה האישה שבעצמה לא מצליחה להבין את עצמה, שכועסת על עצמה, שמאשימה את עצמה אולי, על זה שהיא היתה מטומטמת, היתה חלשלושה, כי היא "לא הצליחה להתנגד". הפוסט הזה מוקדש לשניכם בחיבה ובכבוד.

אז למה היא לא התנגדה, אם היא באמת כל כך לא רצתה את זה?

 

1. כי היא לא יכלה להרשות לעצמה

הרוב המוחלט התקיפות והפגיעות המיניות בעולם מתרחשות על ידי אדם מוכר, שהנפגע/ת כבר נמצאת מולו ביחסי כוח חברתיים לא שוויוניים, ולעתים קרובות תלויה בו מבחינה כלכלית, רגשית, חברתית, או כדי לקבל מרשם לתרופה, אישור יציאה, תואר אקדמי או כל גישה אחרת למשאבים ולחופש יחסי. בנסיבות כאלה, הנפגעת לעתים קרובות מרגישה, לרוב בצדק, שהיא פשוט לא יכולה להרשות לעצמה להכעיס את התוקף. נשים, ילדות וילדים, שהם מוחלשים מראש, ושהחברה שלנו שמה אותם בידיים של אחרים בדרכים ישירות ועקיפות, מותקפים מינית לעתים קרובות להחריד על ידי בני משפחה סמכותיים, מבוגרים וחזקים יותר, על ידי בוסים, לקוחות וקולגות ממעמד ויוקרה גבוהים יותר, על ידי רופאים, פסיכולוגים ושאר מטפלים, מורים, מרצים, רבנים, אפוטרופסים, מפקדים, מדריכים, שוטרים, שופטים, סוהרים, סרסורים, וכמובן, על ידי בעלים ובעלים לשעבר.

הדרך המרכזית אם לא היחידה להתמודד עם מקרים כאלה היא מול הפוגעים והפוגעים הפוטנציאלים: ללמוד וללמד מהו ניצול לרעה של כוח; להעניש בחומרה גבוהה פי אלף מקרים של ניצול כזה; להקפיד ליצור דרך החוצה וגישה למקורות תמיכה אמינים עבור מי שאנחנו שמים את החירות שלהם במידה גבוהה בידיים של אחרים, בראש ובראשונה ילדים וכל מי שנמצאים במוסדות טוטליים כמו בתי סוהר, ספר וחולים; ומעל לכל, לחלק את הכוח ואת החופש בחברה בצורה שוויונית וצודקת יותר. בהמשך הפוסט אני לא ארחיב לגבי המקרים האלה, שמהווים רוב גדול של הפגיעות המיניות, ואתמקד במקרים האחרים, שבהם אין אי שוויון גלוי ביחסי הכוח החברתיים מול הפוגע, ולכאורה אין מה שימנע מהנפגעת להתנגד.

 

2. כי אין לה ניסיון בשימוש באלימות ככלי לפתירת קונפליקטים

בניגוד לגברים, נשים לא מאומנות ומתורגלות באופן שוטף בלהיות אלימות או אפילו אסרטיביות כדרך להשיג את מה שהן רוצות – הן לא מאומנות בלהרגיש בבית ולעמוד על שלהן במצבי קונפליקט. מה שהן מאומנות ומתורגלות בו באופן שוטף הוא איך לנסות להשיג את מה שהן רוצות דרך יצירת אינטרקציה נעימה וניסיון להבין את החוויה של הצד השני, למצוא דרך להפוך את מה שאת רוצה למה שגם הוא רוצה. חוץ מזה שזו צורת ההתנהגות אליה את מחונכת באופן בלתי פוסק, מן הילדות המוקדמת ועד לב הבגרות, זה גם מה שיעיל אובייקטיבית בדרך כלל: כמעט בכל הקשר אחר זו צורת ההתמודדות שתעבוד עבורך הכי טוב בתור אישה. כידוע, החברה שבה אנחנו חיים לא מתייחסת לנשים ולגברים בדיוק אותו דבר – אחד ההבדלים הוא שאישה שמנסה להשיג דברים באמצעות עימותים נתפסת כ'אגרסיבית', בעוד גבר שנמנע מעימותים נתפס כ'חלשלוש'. לפיכך ההעדפה השונה של גברים ושל נשים היא רציונלית משני הצדדים, אם להשתמש בשם החיבה הקצת נאיבי של הכלכלנים.

העניין הוא שכשאת מותקפת מינית, מה שהיה הצורה הנכונה בכל סיטואציה אחרת הופך להיות הצורה הכי לא נכונה להגיב, כי מה שבאמת צריך לעשות זה לא לנסות להבין אלא להפך – לשלול בתקיפות את החוויה של הצד השני, את האמונה הכנה למחצה שלו, או הגדרת המצב שלו כמו שאומרים סוציולוגים, כאילו את רוצה את זה או מזמינה את זה. וההיפוך הזה לכל נסיון החיים הקודם שלך מבלבל ומשתק.

 

3. כי אין לה ניסיון בהתמודדות אקטיבית במצבי פחד

נשים גם לא מאומנות בלהתמודד עם סיטואציות של פחד, לבחור מתוך הפחד מהר ונכון מה לעשות. הקישור בין סיטואציות של פחד לבין מצב שבו צריך לבחור מהר ונכון מה לעשות נעשה בחינוך של גברים (למלחמה, לאתגרים פיזיים) ולא בחינוך של נשים. נשים מחונכות לפחד, כן, אבל הן מחונכות לפחד פחד עמום ותמידי מהאפשרות שהן יגיעו לסיטואציה המפחידה, ולנסות כמיטב יכולתן, ובכל רגע של חייהן, להימנע מזה – הן לא מחונכות ומאומנות בלהתמודד עם הסיטואציה המפחידה כשהיא כבר קורית.

(ביחס לשתי הנקודות הראשונות כדאי אולי להדגיש שזה לא רק עניין של לומר לילדות 'זה הדבר הנכון לעשות במקרי תקיפה מינית, שתדעי', למרות שזה יהיה רעיון ממש טוב, אגב. לדבר עם ילדות, או עם נשים לצורך העניין, על מה כדאי לעשות במקרי תקיפה מינית. אבל להגיד את זה פעם אחת או כמה פעמים זה לא מספיק. התנהגות אלימה או קבלת החלטות במצבי פחד זה משהו שצריך לתרגל באופן שוטף כדי להיות מסוגל/ת להשתמש בו בזמן אמת.)

 

4. כי מצבי סיכון אמיתיים שונים מן היסוד ממצבי סיכון מדומיינים

מאותה סיבה שבגללה כשהבוס שלך זימן אותך במפתיע לשיחת קדם פיטורים, לא הצלחת להסביר לו ברהיטות את כל הסיבות – האמיתיות – שבגללן הוא צריך להשאיר אותך ובכלל לתת לך העלאה, לא הצלחת להעלות בויכוח את כל הטיעונים המבריקים שחשבת עליהם בדיעבד, אלא התנהגת בצורה שאתה נבוך בדיעבד להיזכר בה; כלומר, כי בני אדם במצבי איום ופחד הם פחות אסרטיביים ממה שהם ביומיום, לא יותר. זו אולי הנקודה הכי מקוממת בשבילי אישית בדיונים האלו, כשהקורא מן הכורסא (או גרוע מכך, השופט מן הכס) נוזף במותקפת על כך שלא הצליחה להתנהג במצב האיום וההווה של להיות מותקפת כאילו היא קוראת עליו מן הכורסא. הרבה טיעונים מקוממים של שופטים (במערכת המשפט) הם כאלה.

 

5. כי היא ניסתה לנווט את הסיטואציה לחוף מבטחים

כי אינטואיטיבית, כשאת מוצאת את עצמך במצב של ספק-תקיפה את רוצה להחזיק ב, או להחזיר אל, סיטואציה 'נורמלית' ולא 'סיוט'. את לא רוצה להיות זו שעושה את הצעד ששובר את הנורמליות, וכאמור, זה שאישה תתנהג באלימות או אפילו באסרטיביות זה דבר מאוד לא נורמלי חברתית. הרבה פעמים זה גם באמת עובד, ההתעקשות והניסיון לנווט את המצב העדין שבו אתם נמצאים בחזרה אל סיטואציה נורמלית, ואלו בדיוק הפעמים שעליהם לא נכתבים פוסטים וכתבות בעיתון.

באותו אופן, את לא רוצה להכניס את הפרשנות המינית לסיטואציה כל עוד הסיטואציה היא דו משמעית. ברגע שהיא נהיית חד משמעית את מרגישה שכבר מאוחר מדי, במיוחד אם אין מעבר חד אלא זליגה הדרגתית על פני הגבולות שלך. זו למשל הסיבה שקשה 'לצעוק על מי שנוגע בך באוטובוס', כי אין נקודה שבה נהיה ברור שמישהו נוגע בך בכוונה, ואת לא רוצה לצעוק אם יש סיכוי שזה לא בכוונה. נשים ככלל מאוד לא רוצות לגרום למישהו עוול. מה גם שהן יודעות אינטואיטיבית, וזה אכן המצב, שנטל ההוכחה הוא כולו עליהן – ההנחה החברתית היא שהגבר בסדר והן לא.

 

6. כי היא פחדה שהוא יהרוג אותה

כשסיטואציה הופכת לתקיפה, גם היא אם עם אדם מוכר וגם אם היא במקום ציבורי יחסית ועל אחת כמה וכמה אם לא, את מיד מתחילה לפחד מהאפשרות של אלימות פיזית. ממשהו גרוע הרבה יותר מ"סתם" אונס. את מפחדת שהוא יהרוג אותך, יעוור אותך, יהפוך אותך לנכה, או פשוט ירשה לעצמו בתגובה להיות מאוד מאוד אלים בתקיפה המינית. בדיוק כיוון שאונס הוא אלים כל כך תמיד, מפחיד כל כך תמיד, גם אם הוא לא מכיל אלימות פיזית או כאב פיזי, ומצד שני יכול להיות עוד הרבה יותר גרוע – את מפחדת מאוד להיות זו שפותחת את שערי האלימות. למיטב ידיעתי, רוב האנסים הסדרתיים מאיימים על הקורבנות 'אם תתנגדי אני אהרוג אותך' והאיום הזה תמיד אפקטיבי למרות שרק מעט מהם אכן הורגים. אבל האיום של האנס להרוג אותך קיים ברקע גם אם הוא לא נאמר במפורש, לפעמים בלי שהאנס מעלה את זה על דעתו. בהקשר של הפחד הזה צריך להדגיש שכמעט כל אישה מרגישה אינטואיטיבית לחלוטין חסרת כוח פיזי לעומת כמעט כל גבר, אפילו אם זה לא המצב האמיתי – האפשרות שאולי הנתקפת יכולה להתנגד פיזית לפחות במידה שתבהיל את התוקף מספיק כדי לגרום לו להפסיק, ואולי גם לנצח אותו, לא עולה על דעת אף אחד משניהם. זה מיתוס, אבל זה מיתוס שכולנו מחונכים ומחונכות להאמין בו ללא עוררין.

 

7. כי שום אינטרקציה בעולם לא עובדת ככה. 

בכל אינטרקציה אחרת בעולם, כולל אינטרקציות של אלימות לא מיניות, האדם שאיתו את באינטרקציה והחברה בכללותה לא יעלו על דעתם להניח שכל תגובה שאינה אלימות פיזית או צעקות בקול רם או המילה "לא" היא שיתוף פעולה. כל אינטרקציה אחרת בעולם היא יותר דיאלוגית מזה. מוכרת לוחצת בחנות לא תדחוף יד אל תוך הכיס שלך ותוציא את כרטיס האשראי ותגהץ אותו. כתוצאה מכך, אין לך, ממש כמו לגברים, שום ניסיון מהקשרים אחרים בלהביע סירוב על ידי סטירה או צעקה. וראו בהקשר זה גם את הטיעון המשלים בפוסט "הפער".

 

אז מה לעשות

הגיע הזמן שנתחיל ללמד גברים ונשים כאחד שמין הוא שונה מאינטרקציות חברתיות אחרות בדיוק בכיוון ההפוך לזה שאליו אנחנו מחנכים בפועל: הוא מצריך יותר שכל ישר, יותר דיאלוגיות, יותר אכפתיות, יותר תשומת לב נוכחת, יותר אחריות כלפי האדם השני (וכלפי עצמך). כשאדם יוזם אינטרקציה מינית או רומנטית עם אדם אחר, יש לו אחריות מוסרית לוודא שהאדם הנוסף מעוניין כרגע באינטרקציה המסויימת שאותה הוא יוזם – הרבה יותר, ולא פחות, מאשר אם הוא עוקף אותו בתור בסופר, או מציע לו כוס תה, או מבקש להשאיל ממנו אוטו. וכל הכלים שזמינים בשאר האינטרקציות החברתיות שבעולם, ומאפשרים לנו לקלוט עניין וחוסר עניין מצד אחרים במגוון הצורות המפורשות והמרומזות שבהן הוא יכול להיות מובע, תקפים גם באינטרקציה מינית; חלקם, כמו כל הכלים שקשורים בשפת גוף, אפילו יותר.

הגיע הזמן שנפסיק ללמד ילדות, נערות ונשים בוגרות שהן אמורות להיות תמיד נחמדות ומרצות ולשמור על החיוביות של האינטרקציה המשותפת, ונתחיל ללמד אותן איך לכעוס, איך להתעמת, איך לריב. באינטרקציות האישיות והיומיומיות שיש לנו, גברים ונשים כאחד, עם נשים, אנחנו יכולים לנסות להפסיק לצפות שהאישה שמולנו תיקח אוטומטית את התפקיד של המארחת שדואגת שכל האורחים במסיבה ייהנו; להפסיק לתייג אותה ככלבה אגרסיבית אם היא לא עושה את זה.

והגיע הזמן שנפסיק ללמד ילדות ונערות ונשים, החל משיעורי ההתעמלות המעפנים בבית ספר היסודי אם לא עוד קודם, שאין להן שום כוח פיזי, ולכן אין להן שום סיכוי במקרה של עימות פיזי; הגיע הזמן שנפסיק לזהות חולשה פיזית עם נשיות; שנפסיק לזהות את הגוף הנשי עם איך שהוא נראה, ונתחיל לזהות אותו עם כוח ועם יכולת. הגיע הזמן שנתחיל להבין ולנסח את הצורות של כוח ויכולת שאופייניות לגוף הנשי, לעומת התפיסה שלנו עכשיו שמתייחסת לגוף הגברי בתור המקרה הכללי (גם ברפואה). הגיע הזמן ללמד נערות ונשים להשתמש ב-, לפתח את- ולסמוך על הצורות הרבות של הכוח ועל היכולת של הגוף שלהן.

הגיע הזמן שנלמד את כל התלמידים והתלמידות במערכת החינוך את הדברים האלו, ולא את היפוכם.

וגם את עצמנו. למרות שזה קשה. אלו החיים שלנו, הם קורים עכשיו, לא יהיו לנו חיים אחרים.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.