האישה שהפכה להיות בלתי נראית

אישה אחת, שיום אחד נמאס לה מהמבטים השופטים הבלתי פוסקים של החברה על הגוף ועל סיפור-החיים, מהאופן שבו הם מיישרים (מעקמים) אותך כל הזמן, מתפללת לפני השינה לאלוהים להפוך בלתי-נראית. ותפילתה נענית. בבוקר היא מגלה שהפכה להיות בלתי נראית, בלתי נשמעת ובלתי מוחשת עבור אנשים אחרים.

אחרי ההלם הראשוני, טלטלות החדווה והחרדה, האובדן והחידוש, היא יוצאת החוצה ומתחילה לגלות את משמעות השינוי. היא מגלה, למשל, עד כמה העובדה שבני אדם מהלכים כל אחד בתוך מרחב משל עצמו היא תוצאה של השתדלות לא-מודעת ורציפה; כשלא רואים ולא חשים אותה, עוברי אורח לעתים קרובות פשוט עוברים קרוב מדי ונתקלים בה, וזה מסוכן – הרי הם לא מרגישים אותה אבל היא כן מרגישה, רואה, שומעת. בפעם הראשונה שמישהו עובר דרכה הוא דוחף ומפיל אותה ודורך עליה, וזה כואב כמו שהיה כואב בכל הזדמנות אחרת; רגע אחר כך אוטו כמעט דורס אותה למוות; היא נחרדת, ורק עם הזמן, לאט לאט, לומדת ללכת ברחוב כשהיא נזהרת כל הזמן מפני סכנות, קופצת לצדדים, חומקת, כך שהיא שבה לחיות במרחב אישי משלה, כפי שהיתה רגילה לו. היא לומדת את החוקים יוצאי הדופן של המצב שלה; למשל, שחפצים שנוגעים בה וגם בקרקע נשארים נראים; חפצים שנוגעים בה ולא בקרקע הופכים גם כן לבלתי נראים. היא מפסיקה לנעול נעליים.

ואז יש תקופה קצרה של גילוי סוג ההרפתקאה שבחיים כאלה. בהתחלה הדברים הפשוטים – להיכנס לסופרמרקטים, לדוכנים, לחנויות, ופשוט לקחת מה שהיא רוצה; להיכנס למטבח של מסעדה ולאכול מהמנות, להיכנס לבר ולשתות, להיכנס להופעות, לסרטים, להיכנס לבית של אנשים ולראות אותם כמו שרואים סרט, מארחים חברים, נשארים לבד אחרי שהחברים הלכו ומדברים על איך היה הערב, מדברים על היחסים שלהם, מזדיינים, רבים, שוטפים כלים, שורקים לעצמם כשהם חושבים שהם לבד, מטפלים בילדים שלהם, רבים עם הילדים שלהם, משחקים לבד על השטיח, שוכבים לבד במיטה ומחכים למוות. אבל אחרי שהיא נהנית מכמה הכל בהשג ידה במשך כמה זמן, איך היא יכולה לפלוש לכל מקום בלי שיתייחסו אליה, מתחיל להכביד עליה כמובן עולו של חוסר היחס הזה, כובדה האינסופי של הבדידות. אף אחד לא אוהב אותה. אף אחד לא נוגע בה, לא רוצה שתגע בו, לא מחייך אליה, לא מדבר איתה. היא חיה באויר, בריק. כמיהה אין סופית לחלוק את הקיום עם מישהו אחר.

היא הופכת לחיית אינטרנט, מתמכרת לטוויטר, יושבת לילות בצ’טים. עם אילו אנשים? אנשים שהיא מכירה? מה עם האנשים שהיא מכירה באמת, הם לא תוהים איפה היא? – לא, כי עם ההפיכה לבלתי נראית היא הפכה גם לבלתי זכורה; כל מי שהכיר אותה שכח בבת-אחת לגמרי שהיא חיה אי-פעם. זה כולל את ההורים שלה ואחותה, שפשוט מניחים מעכשיו שהם משפחה עם בת אחת. זה כולל את האקסים שלה שעכשיו יש להם בחורה אחת פחות ברזומה. וזה כולל את הבעל בית שלה, שכמדומה שכח לגמרי גם מהדירה שבה היא גרה, ואיתו גם חברות החשמל וכל השאר. הגילוי הזה, שהכל שכחו אותה והמשיכו לחיות כרגיל, הוא חלק ממה שגרם לה לקרוס לתוך דיכאון וריק. אבל עכשיו, באינטרנט, היא שוב מדברת עם אנשים – גם כאלו שהכירו אותה ושכחו, ובעיקר כאלו שלא. היא מפתחת חברויות והתאהבויות. היא לא מספרת להם שהיא בלתי נראית. בהתחלה היא מספרת כמה פעמים שהיא עדיין זו שהיתה לפני שהפכה בלתי נראית, אבל מהר מאוד מפסיקה עם זה. במקום זה היא מתארת את עצמה בתור כל מיני אנשים שהיא רואה בשעות היום, חיה ככה את החיים השאולים שלהם. אבל גם זה הופך, עם הזמן, לשיחות יותר ויותר אמורפיות, כאלו שהן פחות על פרטי החיים. זמן מה היא חיה את החיים הכפולים האלו: קרבה פיזית בתוך החיים שאין בה דיבור ושותפות, ודיבור שאין בו קרבה פיזית ושותפות-חיים. בשני הקטבים חסר המגע. ואחרי זמן הבדידות עולה ועולה ומפילה אותה תחתיה.

היא מתפללת לחזור להפוך לנראית. היא לא הופכת. היא מנסה נואשות לגרום לאנשים מסביבה לראות או להרגיש אותה; זה לא קורה אבל היא נופלת, נפצעת, משתגעת. נכון שהיא יכולה לגרום לאנשים לראות אותה בעקיפין – כלומר לראות איך חפץ נעלם כשהיא מרימה אותו, או איך כיסא נגרר כאילו מכוחות עצמו על הרצפה. היא מנסה את הדברים האלו קצת. אבל זה לא עוזר לה, לייצר את הקוריוזים האלו. היא רוצה שיראו אותה, שיאהבו אותה. היא מוותרת, מתפללת שוב להפוך לנראית, מחכה בלהט, מוותרת. היא חושבת להתאבד. אולי היא כמעט מתאבדת. אבל היא בעצם לא רוצה למות. ביסודו של דבר, והחיים שלה מתרחשים עכשיו קרוב ליסודו של דבר, היא אדם שמח. אולי זו גם התקווה בכל זאת להפוך לנראית יום אחד (היא נזכרת לעתים קרובות ב’על העיוורון’ של סרמגו). ואולי לצידה גם העובדה שהבדידות שלה, התשוקה המוצקה כסלע אל אדם אחר, אדם אחר כלשהו, שלא יכולה באופן עמוק כל כך לבוא על סיפוקה – התשוקה הזאת כה ממשית עד שהיא בעצמה כמו דמות נוספת שאיתה היא חיה. או אולי מתוך הבדידות היא מתחילה להתייחס אל התשוקה שלה כאל דמות נוספת שאיתה היא חיה. דמות שאומרת לה דברים, נלחמת בה, דורשת ממנה, מעניקה לה, עושה לה דברים: לפעמים הופכת לאפר את טעמו של המזון הגנוב בפיה; ובפעמים אחרות מניחה לה למשך כמה זמן; או מעניקה לה את מתיקות הנחמה של הפנטזיה. לאט היא מתחילה להרגיש שגם היא יכולה לפעול מול הדמות הזאת, היריבה, של התשוקה החסרת-תקווה שלה-עצמה. הקשר שלהן הופך מורכב יותר; מעניין יותר; מפתיע כל פעם מחדש במקומות שהוא מגיע אליהם. זה מעניק לה שמחה. והשמחה מאפשרת לה גם לחזור ולפנות החוצה אל דברים אחרים.

היא חוזרת לבקר בבתי אנשים, לראות אותם רבים ואוהבים ובודדים, משתנים זה לצד זה וזה בגלל זה. היא צופה בהם כמו שצופים בסרט. היא נעשית יותר ויותר סקרנית לגבי החיים שלהם (החיים שהיא היתה כל כך רוצה, אלו שיש בהם גם אנשים אחרים). היא מתחילה ללכת למקומות רחוקים יותר, סודיים יותר, ללכת אליהם בכוונה, לנצל בתור לונה-פארק את המצב שלה; היא הולכת לישיבות סודיות של הממשלה, של המטכ”ל, של הנהלות תאגידים, של מאפיות, של קבוצות שחרור לאומי; היא מבקרת בבתיהם של פלסטינים בגדה, בבתיהם של מתנחלים בגדה, של חרדים, של משפחות מזרחיות מסורתיות בשיכונים, של נשים מוחזקות בקומות הגבוהות של מגדלי היוקרה, של אימהות חד-הוריות בבאר שבע, בצריפיהם הנהרסים של בדואים, אצל הזונות ברחוב פין, במקלטים מאולתרים של הומלסים (הגיבורה שלנו היא כמובן אשכנזיה משכילה חילונית מהמעמד הבינוני-גבוה, כמו הקוראות שלנו); היא מבינה שהיא זכתה במתנה גדולה, שהיא יכולה להיות אדם שיודע ומכיר את החברה מכל המקומות שלה, בלי להיות חלק מאף אחד מהם, ואולי היא תוכל יום אחד להשתמש בידע הזה, היחיד במינו, כדי לעזור לאנושות. היא מתחילה לכתוב את מה שהיא רואה וזמן מה שוקעת בזה לגמרי. אבל באיזשהו שלב היא מגלה שהדברים שהיא כותבת הם בנאליים, מוכרים כבר – שכמעט כל הייחוד של המבט המרובה, כל מה שהיא לומדת פתאום מלראות זה לצד זה את החיים הרבים האפשריים בעולם, לא עובר בשום פנים אל הדפים. היא מחפשת איזה ידע חורג-מהרגיל-לאנשים-נראים היא בכל זאת יכולה לייצר וזמן מה היא משקיעה את עצמה בפגישות הסודיות, בניסיון לגלות קנוניות נסתרות מהציבור. ומגלה כמה; אבל זה לא משנה הרבה; זה מהסוג שכולם יודעים שקיים, שנחשף מדי פעם בתחקירים בעיתונות ובטלוויזיה, ולא עושה הבדל גדול. והיא יורדת מזה.

במאוחר עולה בדעתה שהיא יכולה לפעול בעולם באופן אחר, פשוט, ישיר: להיכנס לבית עשיר, לחנות של תאגיד גדול, לקחת דברים או כסף ולהביא למי שצריכים אותם. היא מנסה. בפעם הראשונה היא שמה בקבוק יין יקר על שולחנו של זוג עני שחוגג יום נישואים; הם נחרדים, לא מבינים מי פרץ להם לבית, היום שלהם נהרס, וכו’. בפעם  הבאה היא מארגנת שמישהו ימצא ארנק של כסף על המדרכה; המוצא מחפש למי שייך הארנק, מביא אותו בסוף למשטרה. היא ממשיכה לחפש דרכים יותר טובות, יותר בלתי מורגשות, להביא לאנשים מעט טוב. אבל מעט מעט היא יורדת מזה. כי מובהקות התשוקה מתפוגגת יחד עם מובהקות הפעולה שבה היא מתבטאת. היא חוזרת פשוט להסתכל באנשים. להסתובב ברחוב ולזנק לצדדים כדי לחמוק מעוברי אורח. היא הולכת הרבה לים. היא מגלה שכשהתשוקה לאהבה חזקה מאוד היא יכולה להשביע אותה במקצת בשהיה במחיצתם של אנשים שאוהבים זה את זה. שהדבר המשמח, הדבר להשתוקק אליו, הוא מזוית מסויימת פשוט הקיום של אהבה בעולם. היא חוזרת לקרוא קצת. בהתחלה פרוזה. אחר כך שירה. מאז הימים הראשונים של השינוי ועד עכשיו היא לא קראה כמעט בכלל. פתאום היא קוראת המון. אחר כך היא שוב עוזבת את הספרים.

התודעה שלה מתחדדת. כשהיא הולכת ברחוב היא מרגישה, כמו שכולם מרגישים אבל הרבה יותר בעוצמה ובדקויות, את מצבי הרוח של אנשים, את היחס שלהם זה לזה, מה הממשות שבתוכה הם חיים עכשיו. היא מפסיקה להיכנס לתוך בתים פרטיים של אנשים אחרים. כי אין צורך. הזמן הפנוי שלה הופך טיפין טיפין להרגיש פנוי מאוד, יותר פנוי מסתם זמן פנוי כמו השמיים במדבר לעומת השמיים בעיר. היא הולכת עוד יותר לים. היא מוציאה את רוב הרהיטים מהבית שלה, משאירה בחדר אחד מזרון ליחיד, שולחן ליחיד, כיסא, מראה. כי הרי היא כן רואה ושומעת ומרגישה את עצמה. אחרת מה, היא היתה נוגעת לעצמה בפנים ולא מרגישה כלום ביד. היא היתה יכולה לפנטז שזה מישהו אחר. לאונן ככה. אולי בעצם זה ככה, והיא עשתה את זה כמה זמן, בשלב מוקדם של הסיפור. כך או כך, היא מפנה את רוב הבית, מוציאה גם את הספרים ואת הבגדים. כשהיא רוצה ספר או בגד חדש היא לוקחת אותם מאיזו חנות ואחר כך משאירה אותם בספריה, על גדר, על חבל כביסה. נותר לה חדר ריק והיא ממלאת אותו באדמה ושותלת שם צמחים. הם צומחים כמו שהיו צומחים עבור כל אדם אחר. היא מסתכלת עליהם הרבה.

ויום אחד הנראות חוזרת אליה.