היציאה

אימא של נרקיס קוראת לה לחדר-השינה של המבוגרות. היא מושיבה אותה על ברכיה ואומרת שיש משהו שנרקיס צריכה לדעת. הקומונה התפרקה, והן עומדות לעזוב את הבית וללכת לחיות באוניברסיטה. נרקיס יוצאת מהחדר והולכת לספר את החדשות לאחותה. הן מטכסות עצה ומחליטות לא ללכת לאוניברסיטה, אלא לברוח יחד אל העיר הנטושה ולהקים שם מחדש את הקומונה: כשהקומונה החדשה תהיה מוכנה הן יביאו את המבוגרות שלהן ואת האח הקטן שלהן וכולן יחיו שוב בשמחה כמו פעם. כשהלילה יורד והמבוגרות נרדמות הן יוצאות לעבר העיר. ירח עגול גדול וצהוב מאיר את המרחב השקט, שבו בניינים מתים מתכרבלים זה בזרועות זה אל תוך אפלולית האופק; המקום גדול הרבה יותר מכפי שגיא ונרקיס זכרו. הן פוגשות ציפור גדולה עם פני אישה שמדברת איתן, וכמה רוחות רפאים של האנשים האחרים שחיו שם פעם, מזמן. "חיינו לבד ומתנו לבד, ואם תגורו פה תהיו בודדות כמונו." "לא, וגם נעזור לכם לא להיות בודדים." "הבחירה היא שלכן, אבל לא תהיה אזהרה נוספת." הן ממשיכות לשוטט ופתאום אחותה של נרקיס נעלמת. נרקיס מחפשת אותה, פוגשת שוב את הציפור בעלת פני האישה, אבל הציפור מתעקשת שהיא ציפור אחרת. גם לה יש אזהרה לתת: "האנשים האחרים אכלו בשר. הם היו מבשלים אותו בתנורים גדולים מתחת לאדמה." בעקבות האזהרה נרקיס יורדת מתחת לאדמה לחפש את אחותה. היא נודדת במבוך היסודות והחניונים האכולים של המגדלים העתיקים. יורדת יותר ויותר למטה. פוגשת תחילה חפרפרות שלא רואות כל כך טוב, אחר כך חפרפרות עיוורות לגמרי. הראשונות מזהירות אותה לברוח כל עוד היא יכולה, הבאות כבר לא, אבל הן מדברות איתה דיבורים מעורפלים על איזו סבתא שנמצאת יותר בעומק. נרקיס יורדת בגרם מדרגות מתפורר אחרון שקורס תחת משקלה בענן של אבק-בטון ומוצאת את עצמה בתוך מים שחורים סמיכים. היא שוחה ועולה אל פני המים. מתברר שהיא נמצאת בתוך אגם תת-קרקעי גדול, למעלה יש תקרת-מערה גבוהה מכוסה נטיפים מנצנצים, ובאמצע האגם צפה מדוזה ענקית, כחולה וזוהרת. זו הסבתא. היא מערסלת את האחות חסרת-ההכרה של נרקיס בזרועותיה. "אני לא באמת רוצה לאכול אותה. אני מעדיפה פלנקטון. אבל עדיף לכן להיאכל מאשר להיתקע פה לנצח. זה לא המקום שלכן." נרקיס שוחה במקום כדי לא לשקוע: "אז אולי תעזרי לנו לצאת החוצה?" "אין דרך לצאת החוצה." "אימא שלי אומרת שלכל בעיה יש אינסוף פיתרונות אם חושבים מספיק חזק." "היא רק אימא. אני סבתא. תראי את עצמך: כבר אין לך כוח לשחות." נרקיס נבוכה, כמעט נואשת. המדוזה פותחת את פיה ומתחילה לשיר; דג תוכינון צבעוני גדול עולה מהמים אל בין זרועותיה של נרקיס. היא נשענת עליו במלוא כובד גופה העייף, מרגישה את הגוף החלקלק הפועם מפרפר מתחת לידיה, מתחת לקשקשים הדקים שמפרידים בינו לבין הים. "את רואה נרקיס, אין לך סיכוי פה." "את רואה סבתא, אימא שלי צדקה, יש פיתרונות לכל בעיה." "היא רק אימא. אני סבתא." "אבל גם לך היתה אימא. מה היתה אומרת אימא שלך?" שתיקה. התוכינון מפרפר בין זרועותיה של נרקיס. הלבבות שלהם פועמים מהר, יחד. המדוזה מתחילה לדבר לאט, בקול מרוסק, כאילו היא נאבקת במשהו. "אימא שלי אמרה לי פעם שהיא שמעה פעם את אימא שלה אומרת שיש דרך אחת לצאת מפה, אבל אנחנו לא יכולות להבין אותה או לזכור אותה… אבל לעתים רחוקות בנות האדם יכולות להיזכר ולהבין, ואז אסור לנו לאכול אותן. 'למעלה ולמטה, צפון ודרום, מזרח ומערב – בכל ששת הכיוונים אין יציאה מן המקום הזה, ובכל זאת היציאה קיימת, וכשאת מוצאת אותה כל המרחב נעלם; עבר, הווה, עתיד – אף פעם אין אף סדק בנצחיות של החיים פה, ובכל זאת היציאה קיימת, וכשאת מוצאת אותה כל הזמן איננו; מחוץ לשלושת המימדים של המרחב, מחוץ לשלושת הפרקים של הזמן, צריך לסובב את הדמיון אחורה ולחשוב באלכסון, שם נמצאת היציאה.' ככה אמרה סבתא שלי. אני לא יודעת למה היא התכוונה." נרקיס שותקת. רצינית. היא מנסה לסובב את הדמיון אחורה. המדוזה מתחילה שוב לשיר, בקול רך. השיר מזכיר לנרקיס משהו. זה מפרפר כמו דג בשולי זכרונה. היא קוראת לזה; שולחת אל זה אצבעות פתוחות בתוך המים השחורים הסמיכים; זה מתקרב, מתרחק, מתקרב ומתרחק, עד שפתאום זה גולש פנימה, בזנב נחבט לכל הצדדים, ונרקיס רואה את אימא שלה שרה לה לפני השינה כדי לשלוח אותה ברכות אל עולם החלומות. וברגע הזה נרקיס מבינה איפה היציאה. היא עוצמת עיניים חזק חזק ופוקחת אותן מחדש. המדוזה מסתכלת עליה, מחייכת, ממשיכה לשיר. נרקיס שוב עוצמת עיניים חזק חזק ופוקחת אותן שוב, והפעם הן נפקחות אל חדר הילדוֹת החשוך. אחותה ואחיה ישנים במיטות הסמוכות. אור ורוד נשקף מבעד לחלון, מעל גגות הבניינים המלאים משפחות ישנות.

 

מתוך רומן מדע בדיוני בכתובים

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.