דרך האי-היאחזות | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

דרך האי-היאחזות

הטקסט שלהלן הוא תרגום של שיחת דהרמה של רוב ברבאה, האמצעית בסדרה בת שלוש שיחות על אי-היאחזות, שפותחת את הריטריט Eros Unfettered. הריטריט המלא הוא די מתקדם ואזוטרי (ונפלא), אבל הסדרה הפותחת שלו מומלצת בעיני במלואה לכל מי שמרגיש.ה בנוח להקשיב לשיחות דהרמה באנגלית; היא לוכדת היטב משהו מרכזי מהמקוריות והשפע הפנימי של הלימוד של רוב, וגם מהקוהרנטיות הפנימית שלו.

השיחה הראשונה בסדרה פורשת בצורה בהירה וחכמה מגוון של טכניקות דהרמה מסורתיות יחסית לשחרור של היאחזות או השתוקקות גלויה לעין, שנחווית באופן מודע כמכאיבה ומכווצת, אולי גם כמתעתעת, מעוותת את תפיסת המציאות. הטכניקות הללו נשענות על ההבנה המקובלת של האמת הנאצלת השניה, על ההשתוקקות כמקור הדוקהה. השיחה השלישית, לעומתה, מציעה את האפשרות לראות בתשוקה שלנו לא רק מקור של דוקהה וכיווץ אלא גם מקור של ארוס, שרוב מגדיר בתור התשוקה לעוד ועוד התקרבות אל מה שאהוב עלינו, ערגה אינסופית מטבעה שלא יכולה ולא רוצה להיות מושבעת אחת ולתמיד, אלא ממשיכה להיפתח בלי גבול אל מימדים חדשים של קדושה ויופי, בידיעה שאנחנו תמיד לוקחות חלק בבריאה של מה שאנחנו אוהבות. באמצע המהלך נמצאת השיחה השניה, זו שמתורגמת כאן, שהיא חקירה עמוקה של ההיאחזות העדינה שעומדת ביסוד כל תפיסה, ושל התרגול ההדרגתי של שחרור היאחזות הזאת, תוך תנועה לעבר הבלתי-מפוברק, ואז מעבר לו.

זו שיחה שפורשת בצורה תמציתית את כל הגישה של רוב ברבאה לתרגול ריקות. בעיני היא יכולה להיות הקדמה מצויינת, או תוספת תומכת מצויינת, לקריאה ב”ראייה שמשחררת“, ולכן תרגמתי אותה עכשיו, לכבוד יציאתה לאור של הגרסה העברית.

 

דרך האי-היאחזות (חלק שני)

 

בסוף השיחה הקודמת העלינו את השאלה: איך אפשר לחשוב על הלימוד של הבודהה לגבי היאחזות ודוקהה? איך אפשר להמשיג את הלימוד הזה, ואת המטרה של תרגול אי-היאחזות? איך אפשר להמשיג את הלימוד והתרגול האלה בדרכים שפותחות את מלוא העומק של מה שאפשרי, ולא מצמצמות את מרחב היופי והאפשרות בחיינו? התחום הזה, התמה הזאת של הלימוד של הבודהה – מה הדרכים, מה האפשרויות להמשיג אותם ולגשת אליהם?

יש כמה כיוונים שונים מתוכם ניתן להיכנס לשאלה הזאת. אני רוצה לנסות לתאר בקצרה רק אחד מהם. אפשרות אחת, אם כן, היא לבחור בתמה של אי-היאחזות – לא לחכות עד שנילכד בציפורניה של איזו התכווצות אובססיבית של היאחזות בדבר מה כדי לנסות לשחרר. בלי ספק, חשוב לדעת להתייחס למצבי תודעה והוויה כאלו כשהם עולים, ולדעת איך אפשר למצוא הקלה כלשהי במצבים כאלה, איך אפשר לראות דברים אחרת. אבל אפשר גם לא להסתפק בזה, אלא לבחור בתמה של היאחזות והשתוקקות ולרוץ איתה, אפילו כשנדמה שאין יותר מדי השתוקקות שמתרחשת כרגע. למשל במדיטציה בישיבה או בהליכה, או בעמידה או מה שלא יהיה, אפשר להתחיל להביא יותר ויותר הכרות ורגישות לחוויה של ההשתוקקות וההיאחזות, לחוויה הזאת של משהו שמתכווץ בתודעה ובגוף, אפילו כשאין שם מחשבה של היאחזות, אלא רק משהו שמתכווץ ונשאב לתוך איזושהי תחושה, או איזשהו רעיון או דימוי. או לחילופין, מתכווץ ונרתע, כי היאחזות יכולה להיות היצמדות למשהו או רתיעה ממשהו – היצמדות או דחייה.1

אם נתרגל כך, אז בהדרגה נלמד להכיר יותר ויותר את ההרגשה העדינה הזאת של ההיאחזות, ונבחין: זו דוקהה. ההתכווצות של ההיאחזות היא בלתי נעימה בפני עצמה. לעתים היא הרבה יותר מדי עדינה מכדי להיות מובחנת כהתכווצות של השרירים. היא רק תחושה בגוף העדין, בגוף האנרגיה, בחוויה של מרחב התודעה. אפשר ללמוד להרגיש אותה, להרגיש את הדוקהה שבה. מדובר כאן על דוקהה עדינה. להרגיש את הדוקהה העדינה ולהרפות, להרפות את הגוף העדין, להרפות את האנרגיה, להרפות את המתח שהופיע יחד עם ההשתוקקות או ההיאחזות, לשחרר אותו. כלומר, לעבוד ישירות עם האנרגיה של ההתכווצות, ולשחרר את ההתכווצות. יש דרכים שונות לעשות את זה. אפשר לחשוב על מושא ההשתוקקות, להרהר בארעיות שלו למשל, כפי שהצעתי בשיחה הקודמת; או שאפשר, שאני מציע עכשיו, לעבוד ישירות עם האנרגיה של ההיאחזות וההשתוקקות – זו פשוט גישה אלטרנטיבית.

אם נתחיל לעשות את זה, אם נתחיל ממש לפתח מיומנות בזה – כי זו צורה של אמנות, ואפשר לפתח את הרגישות שלך אליה – נגלה שהתהליך הופך בהדרגה מעודן יותר. כי כשאני שומט היאחזות, כשאני משחרר מידה מסויימת של השתוקקות, יש שקט, והוא ממלא את ההוויה, את הגוף, את התודעה. יש פתיחות ושקט. ובשקט הזה, כמו כשהמים שוקטים בבריכה או אגם, אני יכול להבחין ברמות אפילו יותר מעודנות של השתוקקות. ואז אני יכול להרגיש גם את הרמות המעודנות האלה, ולשחרר אותן, ולהיות אפילו יותר בשקט. השקט הזה שמתאפשר דרך התרגול של שמיטת ההיאחזות – פעם אחר פעם, למצוא איזושהי השתוקקות ולשחרר אותה, למצוא איזושהי השתוקקות ולשחרר אותה – השקט שיכול להיפתח כאן למעשה מאפשר לי להעמיק בתהליך, להגיע אל רמות מעודנות יותר.

למעשה זה תהליך מהנה מאוד. רוב מי שיתרגלו בדרך הזאת – זו דרך מסויימת אחת שאפשר לתרגל בה, דרך מקסימה לתרגל. ממש מקסימה, הרבה סוגים של יופי והתרככות וקלילות נפתחים דרכה. ועם הזמן נתחיל להבחין בכמה דברים. ראשית כל: אה, כן, כשאני שומט את ההשתוקקות גם הדוקהה מתפוגגת. אם כן, אני יכול לומר שהדוקהה מפוברקת על ידי ההשתוקקות. אני מרגיש את זה בעצמות, בחוויה המיידית שלי בתוך התרגול, שוב ושוב, אני פשוט רואה: השתוקקות – דוקהה, השתוקקות – דוקהה. אני מרגיש את הדוקהה, את המתח שלה, ואני מרגיש את ההקלה, את השחרור ממנה, ברגע שבו אני שומט את ההשתוקקות. המילה “דוקהה” מתארת כאן טווח די רחב, היא יכולה להיות חוויה גסה וברורה של סבל, ויכולה גם להיות מעודנת מאוד מאוד.

כשאני מפתח את התרגול הזה, ועובד איתו, ונהנה ממנו, ומפתח את הרגישות שלי, את האמנות הזאת, אני מתחיל גם להבין דבר נוסף: גם תחושת העצמי מפוברקת יחד עם ההשתוקקות, ובאמצעות ההשתוקקות. במילים אחרות, ככל שיש יותר השתוקקות, כך תחושת העצמי מוצקה יותר, מכווצת יותר, נפרדת יותר מאחרות ומהעולם. ואני מתחיל לראות שתחושת העצמי, כמו הדוקהה, נעה כל הזמן מעלה ומטה על פני רצף של מידת הפיברוק. לפעמים היא נורא מוצקה, דחוסה, נפרדת; ואילו כשאני שומט היאחזות, במיוחד בקצה העמוק של הרצף, כל תחושת העצמי הופכת להיות הרבה יותר קלילה, הרבה יותר שקופה, הרבה יותר מתמוססת, פחות מוגדרת בחדות, הקצוות שלה. היא מתמוססת למשל לתוך איזושהי חוויה של אחדות, או שהיא מתחילה להתפוגג בכל מיני אופנים.

והתלות ההדדית מופיעה גם בכיוון ההפוך: ככל שתחושת העצמי חזקה יותר כך היא נוטה יותר לבנות השתוקקות, אלא אם נבוא ונעבוד איתה, נרפה ממנה. תחושת העצמי, חוויית הדוקהה והחוויה של העצמי, תלויות בהשתוקקות. יותר השתוקקות – יותר עצמי, אפשר לומר. פחות השתוקקות – פחות עצמי מפוברק. מעניין מאוד. וזה לא עוצר שם: כשאני מפתח את התרגול הזה, ונהנה ממנו, ומתמסר לו, ומרגיש את העסיסיות שלו, אני מתחיל לראות שלא רק הדוקהה, לא רק תחושת העצמי שלי בתוך הרגע, אלא גם החוויה שלי את המושא, את מה שאני שם לב אליו, וגם החוויה שלי את העולם שנדמה לי שאני בתוכו, גם היא נעשית מוצקה יותר, נפרדת יותר, יותר “בעיה”, ויותר נוכחת במודעות – ככל שאני משתוקק יותר. ככל שיש יותר היאחזות, כך העולם נעשה יותר מוצק, יותר דחוס, יותר ממשי אפשר לומר, יותר חונק. כשאני מרפה מרמות עמוקות של היאחזות אני מתחיל לראות את התלויות האלו, אני מתחיל לראות שגם המושאים מתחיל לדעוך. הם מתחילים להתמוסס. הם מתחילים להיטשטש. כלומר, עצם התפיסה של מושאים, עצם התפיסה של עולם, גם היא תלויה בהשתוקקות במידה מסויימת.

יש מתרגלות שהתרגול הזה ממש עובד מעולה בשבילן, שיכולות להגיע איתו מאוד, מאוד עמוק. עבור אחרות, הוא מגיע אל מעין גבול דמיוני ועוצר שם, ואז הן צריכות לשנות מעט את התרגול, או לנסות משהו אחר. אבל ביסודו של דבר, דרך אפשרית אחת להבין מה קורה שם היא שבכל רגע בזמן, אנחנו בהכרח לוקחות חלק במה שאני קורא לו “צורת הסתכלות”. זה שם מקוצר, שבעצם מתייחס לצורת הסתכלות, צורת התייחסות, צורת תפיסה, צורת המשגה. ואני משתמש במילה הזאת, “המשגה”, לא רק במובן של “לחשוב על משהו”. אפילו כשאני לא חושב על כלום, אני עדיין ממשיג, אני עדיין מרגיש במעומעם שיש “אני” ויש “את זה”; יש עצמי, סובייקט, ויש מושא, אובייקט, וזה קורה בזמן. אפילו אם יש רק את הרגע הזה, ההווה, ושום דבר לא קורה מלבד המודעות והמושא והרגע הזה, זו עדיין המשגה. יש לי שם את המשולש של סובייקט, אובייקט וזמן. יש עדיין המשגה. כלומר, אני משתמש במילה הזאת, “המשגה”, במובן הרבה יותר עמוק וכולל מאשר “חשיבה”, אבל היא כוללת גם חשיבה.

אם כן, צורת ההסתכלות, שתמיד כרוכה בכל רגע, היא בעצם צורת התייחסות, תפיסה, ראייה, תחושה והמשגה. לכל זה יחד אני קורא בקיצור “צורת הסתכלות”. ובכל רגע תמיד פועלת צורת הסתכלות. תמיד יש צורת הסתכלות. ויכול להיות שבצורת ההסתכלות תהיה הרבה היאחזות, או פחות היאחזות, או שיכולה להיות בה רק מעט היאחזות, או שיכולה להיות בה ממש, ממש, ממש מעט היאחזות, ההיאחזות הכי מעודנת שיש. אבל תמיד, בכל רגע, התודעה, ההוויה, נמצאת איפשהו על הרצף הזה, של כמה היאחזות ואילו סוגים של היאחזות פועלים בתוך צורת ההסתכלות.

ואני מתחיל לראות את הַקְּשרים: בתלות בצורת ההסתכלות, ובמיוחד בכמות וסוג ההיאחזות שבצורת ההסתכלות, מופיעה החוויה שלי. ראשית כל חוויית הדוקהה. אבל גם חוויית העצמי, וגם החוויה של המושא שאני מפנה אליו תשומת לב, המושאים והעולם סביבי, וגם החוויה של הזמן. כל מיני דברים. יותר היאחזות פירושה יותר פיברוק של דוקהה, של עצמי, של מושאים, של עולם. פחות היאחזות – פחות פיברוק. יש כאן, כאמור, טווח שלם של עידון אפשרי. זה יכול להיות מעודן להפליא, וכידוע לכולנו זה יכול להיות גם מאוד מאוד גס, רמת ההיאחזות והמוצקות של כל החוויות האלו של דוקהה, של עצמי, של מי שמולי, של העולם.

כשנתחיל לחקור בדרך הזאת, נגלה שלחשוף שכבות יותר ויותר מעודנות של דוקהה זה בעצם תרגול מקסים ומהנה. בניגוד למה שיכולנו לחשוב בהתחלה, “אוי, זה נורא, לחפור החוצה עוד ועוד דוקהה, עוד ועוד היאחזות וסבל”, לא. כיוון שאני מרגיש את הדוקהה ומשחרר אותה, מוצא דרכים לשחרר אותה, זו חוויה יפה מאוד. יש הרבה יופי, הרבה חיות ומתיקות בתרגול הזה, זו באמת דרך מקסימה לתרגל.

כשאני מתחיל לתרגל כך, כל ההבחנה בין מילים כמו “היאחזות” ו”השתוקקות” מתחילה להתמוסס. זה בסדר. זו הבחנה תקפה עד רמה מסויימת, אבל למעשה היא לא מגיעה אל החומר העסיסי באמת. ההתעקשות על ההבחנה בין השתוקקות והיאחזות – ההיאחזות בהבחנה הזאת, למעשה – לא באמת פותחת דברים מאוד לעומק.

מה שאני מתחיל לראות כשאני מתרגל בצורה הזאת, של שחרור היאחזות – ואני מביא כאן את צורת התרגול הזאת כדוגמה, כדרך אחת אפשרית פנימה; היה אפשר לבחור גם דרך אחרת – אני מתחיל לראות את ההתהוות המותנית, את הפיברוק, של כל החוויה למעשה, אבל לעת עתה בואו נסתפק בלומר, של העצמי ושל המושאים. ההתהוות המותנית שלהם: הם מתהווים בתלות בצורת ההסתכלות, בתלות בתודעה, וביסודו של דבר, בתלות בהיאחזות. במילים אחרות, הפיברוק של תחושת העצמי, הפיברוק של המופעים של דברים ומושאים, וגם של הזמן ושל העולם, כל זה תלוי בהיאחזות. ואני מתחיל להבין: מה משמעות האמירה הזאת, שהעצמי הוא ריק? מה משמעות האמירה שהמופעים מופיעים, אבל הם ריקים? המשמעות היא שהם התהוויות מותנות. הם פיברוקים. הם אשלייתיים. הם לא קיימים. תחושת העצמי הזאת שנדמית אמיתית כל כך, התחושה הזאת של המושא שנדמית אמיתית כל כך – הדבר הזה שמולי, או הדבר הזה בתודעה שלי, או הרגש הזה, או מה שזה לא יהיה, הדבר הזה נדמה אמיתי כל כך, אבל זו התהוות מותנית. זו אשליה מפוברקת. זה לא דבר כשלעצמו, הוא לא קיים בלי תודעה שנאחזת בו.

אני מתחיל להבין משהו. בדרך כלל, העצמי הוא האתר שבו הכי קל להתחיל להבין את זה, אבל זה יכול לקרות בדרכים שונות. וההבנה הזאת אולי מובילה אותי אל סוג חדש של תרגול. אולי אני רואה במידה מסויימת את הפיברוק של העצמי, ההתהוות המותנית, הריקות של העצמי, דרך האמנות הזאת שפיתחתי, של שחרור השתוקות והיאחזות. ואני מתחיל להיות משוכנע: “כן, העצמי הזה הוא אשליה.” ואז, כשאני מביט במשהו ועולה בי התחושה, “אה, זה אני. זה מי שאני. אני התודעה הזאת”, או “אני המודעות הזאת”, או “זה הגוף שלי”, או “זה הרגש שלי”, או מה שלא יהיה, אני מתחיל לראות שיש כאן סוג של אשליה, כי כבר ראיתי שכל העצמי הזה הוא מבנה, הוא פיברוק. במילותיו של הבודהה, הוא סנקהרה. ואז אולי אוכל לעבור אל סוג חדש של תרגול מדיטציה, בישיבה או הליכה או עמידה, שבו, כל מה שעולה, אני מתייחס אליו כאנאטה. בפאלי, “אטה” פירושו “עצמי” ו”אנאטה” פירושו “לא-עצמי”. זה לא-עצמי. זה לא אני. זה לא שלי.

זו הופכת להיות צורת הסתכלות שזמינה לי, שאני מתרגל. יש מי שיוכלו לגשת ישירות אל צורת התרגול הזאת, להתחיל ממנה. יש מי שיצטרכו להתאמן קצת קודם בצורת תרגול אחרת כדי לפתוח אותה. אבל ברגע מסוים אני יכול, אם אני רוצה, להחליף את התרגול הקודם שלי בתרגול הזה, להחליף את צורת ההסתכלות הקודמת שלי בצורה הזאת, שבה אני מתייחס לכל מה שעולה כאנאטה. כל מה שעולה הוא לא-עצמי, לא אני, לא שלי. אני לא מדבר כאן על איזה תהליך ארוך של חשיבה מאומצת; זו צורת הסתכלות. היא מיידית, היא צובעת את התפיסה עצמה. זו המשגה, בלי ספק, אבל זו גם החלפה או סילוק של ההמשגה הלא מודעת הרגילה, שהיא “זה אני, זה שלי”. בדרך כלל לא נחשוב זאת במילים, אבל זו תחושה שיש לנו. אני מביט בכף ידי: זו היד שלי. היא לא שלך, היא שלי. זיכרון עולה: הוא שלי. אני לא צריך אפילו לחשוב את זה, ההמשגה הזאת פשוט פועלת באופן טבעי. בתרגול אנאטה, אנחנו במובן מסוים מאפשרות להמשגה הרגילה להסתלק, ומחליפות אותה בהמשגה אחרת: לא אני, לא שלי. זו הופכת להיות צורת ההסתכלות. וכמו צורת ההסתכלות הקודמת שתיארנו, גם היא יכולה להיות חזקה להפליא. זו דרך יפהפייה לתרגל, אמנות האנאטה, ויש בה הרבה. כמו בכל תרגול, יש בה הרבה דקויות וגילויים. צריך ללמוד איך לנווט בה וכן הלאה. אפשר לפתח אותה ממש לעומק, וזה דבר מאוד, מאוד יפה לעשות. ומה יקרה אם נעשה זאת? משהו דומה למה שתיארנו ביחס לתרגול של שחרור השתוקקות: עולם המופעים, תחושת העצמי, עולם המושאים, דועכים ממש לעיני – ולא כיוון שהם ארעיים, אלא כיוון שאני מרפה מהיאחזות בהם. אני משחרר את ההיאחזות, ואני רואה, “אה, הם דועכים.” אני לא חייב לקחת את זה לכיוון של ארעיות, של שינוי מהיר מרגע לרגע – זו נקודה שאחזור אליה עוד מעט. הדברים דועכים במובן שהם מיטשטשים, הם מתפוגגים. הם דועכים לתוך אור לבן או לתוך אפלה עמוקה או מה שזה לא יהיה. הם נעלמים.

אני יכול למשל לשים לב לכאב בגב או בברכיים או איפשהו, לראות אותו בתור “אנאטה, אנאטה, אנאטה”, ואולי אפילו המודעות שיודעת את הוודאנה הזאת, את התחושה הבלתי נעימה הזאת, גם היא אנאטה, אנאטה. אני מפתח את היכולת הזאת, את האומנות הזאת. זה לוקח זמן, בדרך כלל זה קורה בשלבים. (כבר דיברתי על כך בהרחבה בעבר; כרגע אני מציע רק סקירה מהירה מאוד.)2

ושוב, זה לא שאז אני רואה את ההשתנות המהירה של הוודאנה. לא, מה שאני רואה הוא, שהוודאנה הבלתי נעימה – זה לא שאני מנסה להדוף אותה בעזרת צורת ההסתכלות הזאת של אנאטה, אלא זה כמעט כאילו אין לה חשיבות. שמטתי את ההיאחזות שבאמונה שזה אני או שלי, והוודאנה עצמה משתנה – בהתחלה, למרבה העניין, היא אולי הופכת להיות נעימה, אבל בסופו של דבר היא שואפת לנייטרליות. התחושה הבלתי-נעימה מאבדת בהדרגה את האי-נעימות שלה, אולי עוברת דרך שלב זמני של נעימות, אבל בסופו של דבר, אם אני ממשיך לתרגל באופן הזה אפילו על הוודאנה הנעימה, היא נעשית נייטרלית. ובהמשך אפילו התחושות הנייטרליות האלו נעלמות. אין יותר שום תחושה בברך. אני מרוכז בה לגמרי, זה לא חוסר תשומת לב, דעתי בהחלט לא מוסחת. אבל התחושה דעכה. היא כבר לא מפוברקת. ואני מתחיל לראות, שוב: מבנה החוויה שלי, התפיסה שלי, מה שמופיע עבורי – המבנה הזה תלוי בצורת ההסתכלות.

התרגול הזה, של אנאטה, יכול להגיע עמוק מאוד – מבחינת עומק הדקונסטרוקציה, העומק של האי-פיברוק של עולם המופעים. ושוב, בהתבסס על התרגול הזה, אולי בהדרגה אני משתכנע –  אחרי שאני רואה את זה פעם אחר פעם, אני אולי משתכנע שכל מה שמופיע, ושאני רגיל לחוות אותו כאני או שלי או מה שלא יהיה, כל זה ריק. לא רק שזה לא אני ולא שלי, אלא גם כשלעצמו, כל זה ריק. זו תופעה אשלייתית, אם לשאול את המונחים של הבודהה. זה פיברוק. זה משהו מיוצר, משהו בנוי – מבנה שתלוי בצורת ההסתכלות. כשאני מסתכל בצורה מסויימת העולם מופיע, והוא מופיע כמוצק מאוד. כשאני מסתכל בצורות אחרות הוא עדיין מופיע, אבל הוא מופיע כהרבה פחות מוצק. ויש צורות הסתכלות מסויימות שאם אני מאמץ ומתבונן דרכן, אם אני שם לב בצורות המסוימות האלו, הדבר לא מופיע בכלל. הדבר הזה שהטריד אותי, הדבר הזה שאהבתי, הדבר הזה שהייתי אדיש כלפיו, הדבר הזה דועך.

וזה מערער משהו, חותר תחת משהו. כשאני חוזה בהתרחשות הזאת שוב ושוב, ומסיק את המסקנות, מתערערת האמונה שלי בממשות של דברים, בממשות של חוויות. זה נכון בכל הרמות, גם ברמת המרכיבים הבסיסיים של החוויה, החולפים כבזק – אני לא יכול להמשיך להאמין שיש להם ממשות עצמאית, בלתי תלויה בצורת ההסתכלות. האמונה הזאת, שלדברים יש ממשות עצמאית, היא הרמה היסודית ביותר של אווידיה, של תעתוע. וכך, במסורת, ובמיוחד במסורת המהאיאנה, המילה הזאת “היאחזות” נושאת טווח מאוד רחב של משמעות. היא לא מתייחסת רק לאובססיה, להיצמדות למשהו כאילו חיי תלויים בו. גם האמונה שלמשהו יש ממשות בלתי תלויה בצורת ההסתכלות, בלתי תלויה בתודעה אפשר לומר, גם האמונה הזאת היא היאחזות. ושוב, זה לא משהו שנחשוב עליו יותר מדי, אבל ככה ניטה לראות ולחוות, זו צורת ההסתכלות שהיא ברירת המחדל שלנו, ברמה מאוד עמוקה. האמונה הזאת, האווידיה הזאת, היא היאחזות. הרמה היסודית הזאת של התעתוע היא צורה של היאחזות, שמתקיימת לצד צורות אחרות של היאחזות.

בשלב הזה, אחרי שפיתחתי את התרגולים והמיומנות שתוארו עד כאן, אני יכול למעשה לנקוט בצורת הסתכלות נוספת.3 כשאני מבין, כשמשהו בליבי משתכנע אחת ולתמיד – ראיתי שוב ושוב את הדברים דועכים בתלות בצורת ההסתכלות, ואני מבין איך היאחזות ותפיסת עצמי מפברקות מושאים, בונות את המופעים של דברים שנדמים מוצקים ונפרדים – אחרי שראיתי את כל זה פעמים רבות מספיק, משהו בליבי משתכנע, ואני יכול, באופן מודע ומכוון, לאמץ, או להשתעשע עם, להתנסות בתרגול בצורת הסתכלות שפשוט רואה דברים ואומרת, “ריק, ריק, ריק” – ואני פשוט יודע מה המשמעות של “ריק”, אני לא צריך לחשוב עליה. גם כאן, זו צורת הסתכלות גמישה מאוד, ישירה מאוד, קלילה מאוד: אני יודע שזה ריק. ראיתי. אני יודע שזה ריק, כי אני יודע שזה דועך כשבצורת ההסתכלות יש פחות אווידיה, כשיש פחות היאחזות בתפיסת העצמי, למשל כשאני רואה את הדבר כלא-עצמי, או מה שלא יהיה התרגול שלי.

במילים אחרות, אני יכול להתחיל להתבונן בדברים ופשוט לראות אותם כ”ריקים”. מה קורה אז? נפתחת רמה אפילו עוד יותר עמוקה של דעיכה. וזה נכון לגבי כל דבר שהוא. אפילו התחושה הקלושה ביותר של סובייקטיביות, רק תחושה של מודעות רגעית בהווה, או התחושה של מודעות נרחבת ונצחית לכאורה – ריקה, מפוברקת. אמנם הרבה פחות מפוברקת מהתפיסה היומיומית שלנו, אבל עדיין מפוברקת וריקה. הרגע הזה, גם אם הוא נדמה חטוף מאוד, גם אם הוא נדמה נצחי – מפוברק, ריק. כל מושא שהוא, עמום ככל שיהיה, מרווח או קליל או שקוף ככל שיהיה – ריק, מפוברק. ואז מתחוללת דעיכה עמוקה עוד יותר, כי ברגע שבו אני מתבונן דרך צורת ההסתכלות הזאת האווידיה נסוגה, מתערערת.

זה תהליך שאנחנו יכולות לבחור להיכנס אליו: לקחת את הלימוד של הבודהה על היאחזות, ובהדרגה ללמוד להבין, יותר ויותר לעומק מה כלול במושג הזה, “היאחזות”, ואיך לעבוד איתו בזמן אמת כדי להרפות מהיאחזות בתוך הרגע. בסופו של דבר נגלה שאפילו תשומת לב היא צורה של היאחזות. כדי שתהיה חוויה כלשהי, אני צריך איכשהו לשים לב לחוויה הזאת. אפילו אם זו תשומת לב פתוחה מאוד – תשומת לב לכל מה שנוכח, או מודעות נרחבת – זו עדיין תשומת לב, והתודעה למעשה נאחזת בצורה עדינה. תשומת לב פועלת באמצעות היאחזות: אני מסנן משהו אחד כדי לחוות משהו אחר. התודעה נצמדת במובן מסוים, תופסת במושא שאליו תשומת הלב מכוונת.

אם נחזור כעת אל שתים עשרה החוליות של ההתהוות המותנית, ואל ההבחנות שמציע המודל הזה, למשל בין השתוקקות, היאחזות וסנקהרה, יתברר לנו – שככל שנעמיק בתהליך הזה יתברר לנו שההבחנות שאיתן יצאנו לדרך, ושיש בהן תועלת עד רמה מסויימת, מתחילות להיטשטש. נגלה שהיאחזות, השתוקקות, סנקהרה, אווידיה, תשומת לב – יש חפיפות בין המושגים האלה. כולם צורות של היאחזות, אפשר לומר.

אפילו בדוגמאות שנתתי בשיחה הקודמת – למשל, הדוגמה שבה אני מקווה נואשות שמישהי תתקשר אלי – אפשר לראות שבתוך הדוגמאות האלו יש איזושהי תפיסת עצמי, אולי התפיסה שאני לא מושך, לא מספיק טוב איכשהו, והאמונה שאם היא כן תתקשר אלי זה יוכיח שאני בסדר, שאני כן מושך וכן הלאה. אפשר לראות שהאווידיה הזאת היא היאחזות בפני עצמה. אני נאחז באמונה הזאת, ותחושת העצמי שם גם היא כבר סוג של היאחזות. הנטייה שלי לראות דברים בצורה הזאת, הניסיון להוכיח, התנועה הזאת של הניסיון להוכיח, גם היא סוג של השתוקקות והיאחזות. אז אפילו ברמה הזאת – על אחת כמה וכמה כשנעמיק בשאלה הזאת דרך התרגול, ונתרגל את צורות ההסתכלות היפות האלו, שהן עדינות מאוד, מעודנות מאוד, אבל יכולות לפתוח מידה עצומה של חופש, יכולות לפתוח במידה עצומה את תחושת הקיום – אפשר להתחיל לראות שלמילה הזאת, “היאחזות”, יש טווח שלם של עידון. היא מכסה תחום נרחב. וכפי שאמרתי, כל מיני הבחנות מתחילות להיטשטש ולחפוף זו לזו וכן הלאה.

אבל ביסודו של דבר, מה שקורה הוא שאני לומד לשחק עם שחרור היאחזות בתוך הרגע, “היאחזות” במובן הרחב שהוזכר לעיל, ברמות שונות של עידון, דרך המשחק עם צורות הסתכלות שונות. אני מפתח את היכולת הזאת, ורואה שכשאני עושה את זה, כשאני שומט היאחזות ברמה עמוקה מאוד מאוד, עולם המופעים (העצמי, האחר, העולם, הזמן וכולי) מפוברק פחות ופחות. ויש כאן רצף, טווח – של היאחזות, של תחושת עצמי, של דוקהה, של תחושת המושאים, של המוצקות של הזמן – כל זה נמצא על רצף אחד של מידת הפיברוק. ואם אני מפתח את האומנות הזאת, בסופו של דבר אוכל – השפה מאתגרת, אבל בסופו של דבר יכולה להיות התרה מלאה של הפיברוק. שום דבר לא מפוברק עוד: לא סובייקט, לא אובייקט, לא זמן (עבר, עתיד או הווה), לא מרחב. זה משהו שהשפה לא יכולה אפילו להתקרב אליו, אלא על דרך השלילה. דרך הראייה הזאת, של הפיברוק המותנה והדעיכה המותנית, שמגיעה לשיאה בחוויה של הבלתי-מפוברק,4 יש משהו שאני מבין, משהו שמן הראוי שאבין: כל הדברים, כל החוויות, כל התופעות, הן ריקות. “ריקות” במובן שהן לא קיימות בלי תלות בתודעה, בלי תלות בצורת ההסתכלות.

אני יוצא לדרך עם המושג הפשוט והבסיסי של “צורות הסתכלות”: יש כל מיני דרכים אפשריות להסתכל על דברים, והן מערבות סוגים שונים ומידות שונות של היאחזות. (כזכור, הרעיון של “צורת הסתכלות” כולל למעשה את צורת ההתייחסות, צורת ההמשגה, צורת התחושה אם תרצו, צורת התפיסה, המסגור וכולי – כל זה כלול בצורת ההסתכלות.)  בנוסף לכך, אני יכול גם לראות מידה מסויימת של פיברוק. והמושג הזה, “צורת הסתכלות”, והמושג הזה “פיברוק”, שניהם מושגים מאוד מאוד פשוטים. אפילו מודטות מתחילות – אפילו מי שלא מודטות בכלל – יכולות לראות את זה. כל בת אנוש יודעת מה זה פפנצ’ה,5 כשהיא תשמע תיאור של חוויית פפנצ’ה היא תבין על מה מדובר. גם מישהי שמימיה לא התקרבה אל כרית מדיטציה מכירה את חוויית הפפנצ’ה, ומכירה את החוויה של להיחלץ מתוך סערת פפנצ’ה אל מצב תודעה נורמלי יותר. זו כבר דוגמא לחלק קטן מרצף הפיברוק: לעומת התודעה הנורמלית, חוויית הפפנצ’ה היא הרבה יותר מפוברקת. העצמי בתוכה מאוד דחוס ומהודק; הדוקהה מפוברקת בה בצורה אינטנסיבית הרבה יותר; ותחושת הבעיה, או תחושת המושא, או איך שלא נקרא למה שמעסיק אותנו, גם היא יותר אינטנסיבית, יותר ממשית, יותר דחוסה, כל זה. ואילו במצב תודעה רגיל יותר, תחושת העצמי היא עדיין מאוד ממשית אבל פחות לוחצת, פחות דחוסה, פחות נפרדת ומכווצת, וכך גם תחושת הבעיה וכולי.

בהמשך לכך, מתרגלת מתחילה, שרק נחשפה לתרגול מיינדפולנס, או אולי עשתה כבר ריטריט ראשון או קורס מבוא למיינדפולנס, מתחילה לטעום מצבים שיש בהם פחות פיברוק ממצב התודעה הרגיל – שיש בהם תחושה של העצמי כפחות מוצק, פחות מפוברק בכל מיני מובנים, ואולי יש בהם גם יותר נינוחות וקלילות מכפי שהכירה במצב התודעה הרגיל. עכשיו יש לה כבר רצף קטן, עם פפנצ’ה בקצה אחד, ובהמשך מצב התודעה הרגיל, המצב של הסתובבות יומיומית בעולם אפשר לומר, ועוד בהמשך – מצב של מיינדפולנס, ברגע שבו המדיטציה, כמו שאומרים, “הולכת טוב”. יש כאן שלוש נקודות על רצף, ומבין השלוש, הרמה של המיינדפולנס היא הפחות מפוברקת. זה שם, לא צריך להיות מדענית טילים בשביל לראות את זה. אבל מה שלא נמצא שם מראש, וכן אפשר ללמוד לעשות, הוא ממש ממש להרחיב את הרצף הזה, ולראות איך כל החוויות שלנו מתמקמות עליו – אפילו, במובן מסוים, איך הדהרמה כולה מתמקמת עליו. הדהרמה כולה אומרת משהו על הרצף הזה של הפיברוק, ועל היחס שלו להיאחזות, ועל מה שזה אומר לגבי עולם המופעים, והממשות המדומה שלהם.

ההצעה כאן היא בעצם לקחת את המושגים האלו, “צורות הסתכלות” ו”פיברוק”, ואז, דרך התרגול, דרך ההתנסות המשחקית בצורות הסתכלות, להרהר בתלות של המופעים בתודעה ובהיאחזות, בצורת ההסתכלות ובהיאחזות. גם אם ניקח לדוגמה את ההרהור בארעיות, אולי ההתבוננות האינטנסיבית בהשתנות המהירה של תופעות מרגע לרגע, בסגנון המהאסי או בסגנון גואנקה, או בסגנון אחר כלשהו – גם אלו צורות הסתכלות: אני מתבונן בארעיות, ואני מתמסר לזה, נכנס לגרוב של צפייה בהתחלות ובסופים של דברים. זו צורת הסתכלות. ובתור צורת הסתכלות היא נוטה, אפשר לומר, לפברק את מה שהיא רואה. היא גורמת לי לראות תהליך, היא גורמת לי לראות יותר התחלות, יותר סופים, או שהמופעים הופכים להיות מקוטעים יותר, ואני חושב, “עכשיו אני רואה את האמת, את המציאות היסודית של הדברים.” אבל האם אני באמת רואה אותה? האם זו המציאות? המציאות המוחלטת? או האם זו רק צורת הסתכלות, שנוטה לכיוון מסוים, ומה שמופיע עבורי מותנה ומפוברק על ידי צורת ההסתכלות?

נכון, זו צורת הסתכלות פחות מפוברקת, ופחות מפברקת, מצורות הסתכלות אחרות. אבל האם היא קץ הפיברוק? לא. ומצב של מיינדפולנס גם הוא בהחלט לא קץ הפיברוק, כפי שכבר אמרתי. המחשבה, “אה, עכשיו אין פפנצ’ה. אין אובססיה. אני פשוט נוכח עם החוויה הפשוטה של הכאב בחזה או מה שזה לא יהיה, ולכן אני לא מפברק שוב דבר, כי אין פפנצ’ה” – לא, זה לא נכון. חשוב להמשיך להחזיק את השאלה: עד לאן הפיברוק מגיע, מה הגבול שלו? נדמה שזה אמיתי. נדמה שכל העולם מניח שאלו דברים אמיתיים – התחושות בגוף, או בקהילות דהרמה מסויימות, תהליך ההתחלפות של רגעים יסודיים של תודעה וחוויה. ובכל זאת, האם זו המציאות המוחלטת? או שזו פשוט רמה שיש בה פחות פיברוק? אני ממשיך להחזיק את המסגרת המושגית הזאת של “צורות הסתכלות” ו”פיברוק”, ואני פשוט רואה. מה שחשוב הוא לא לעצור את החקירה מוקדם מדי. להמשיך לשחק. האם יש איזשהו אופן שבו הדבר הזה, שאני מניח שהוא הבסיס הבלתי מפוברק, עדיין מפוברק? ואז אפשר ללמוד להפסיק לפברק גם את הדבר הזה, לא משנה מה הוא, זו יכולה להיות המודעות הנרחבת, או ההופעות וההיעלמויות החטופות של איזשהו תהליך בלתי אישי, או מה שנקרא “קשב חשוף” לחוויה. אף אחת מהתפיסות האלו היא לא קץ הפיברוק. כל התפיסות הללו הן עדיין מפוברקות, ואפשר להמשיך ולהעמיק מעבר להן.

לפעמים יכול לקרות, שדרך ההרהור המדיטטיבי בארעיות תתרחש מן קפיצה, או התפוצצות, ואני פתאום אמצא את עצמי – או בעצם, זה לא אני שאמצא את עצמי, אלא יש, אפשר לומר, מעין התפוצצות לתוך הבלתי-מפוברק, הבלתי-מותנה. למה זה קורה? זה קרה כי היתה מספיק שמיטה של היאחזות באופן שבו התבוננתי בארעיות במדיטציה; התודעה ראתה את הארעיות הזאת ופשוט שמטה, ויתרה, שחררה. ההיאחזות מולידה פיברוק, ולכן שמיטת היאחזות מולידה אי-פיברוק, וזה מה שקרה. זה לא שראיית הארעיות חושפת את המציאות; ראיית הארעיות גורמת לתודעה לשחרר היאחזות, ובמקרה הזה היא גרמה לשחרור היאחזות ברמה מעודנת מאוד. זה לא תמיד כך, לפעמים אני פשוט אראה שוב ושוב את ההיאחזות, אראה שוב ושוב את הארעיות, אבל לפעמים יקרה שראיית הארעיות תשחרר היאחזות ברמה עמוקה כל כך, שלא יהיה עוד פיברוק, ותהיה היפתחות אל הבלתי-מפוברק. אבל גם אז, אני עדיין צריך להבין אחר כך מה קרה. אם אני לא רואה את זה במונחים של צורות הסתכלות, פיברוק והיאחזות, אז אני לא ממש מבין מה מערכת היחסים בין הבלתי-מפוברק הנפלא שנפתח לבין העולם הזה, של הדוקהה ושל המופעים. יש כאן משהו שעלי להבין.

הגישה שהצעתי כאן – שהצעתי כדרך אפשרית להבין ולהמשיג מהי הדרך והמטרה של אי-היאחזות, ואיך לתרגל מתוך שאיפה למטרה הזאת – הגישה הזאת יכולה לפתוח בחוויה משהו מאוד מאוד רדיקלי ביחס לרצף שמוביל אל העומקים של הפחתת פיברוק ואי-פיברוק. כל מיני סוגים של חוויות מיסטיות יפות יתאפשרו שם, גם החוויה של הבלתי-מפוברק. הרדיקליות שאני מדבר עליה מתייחסת גם לחוויה עצמה, וגם לאופן שבו היא מובנת. אפשר לקרוא על כל זה, ובתקווה גם להבין משהו מתוך הקריאה, אבל אם אני לא מתרגל, התגובה שלי תהיה, “טוב, זה מוזר. אין לי מושג על מה הוא מדבר. אין לי מושג.” זה יישמע מבלבל, או לגמרי מחוץ להישג ידי, או “טוב, זה לא סוג הדברים שיצא לי לשמוע”. אם אני לא מתרגל, אני לא אראה את זה. אם אני לא מתרגל בדרכים מסויימות, שמאפשרות לחוויות האלו לקרות ולהבנה הזאת להתנסח, אני לא אוכל לראות ולהבין, והעובדה שקראתי על זה בהחלט לא תשפיע עלי בצורה משמעותית. לפעמים, כמו שאמרתי, אפילו צורות מסויימות של תרגול לא ישפיעו, כי חסרה המשגה של מה שקורה – אפילו אם יש היפתחות כזו או אחרת, חוויה כזו או אחרת, או הצלילה הזאת פנימה, או מה שלא יהיה, היא עלולה לא להשפיע משמעותית על מידת החופש שלי, לא להצליח לפתוח באמת את תחושת הקיום, אם אני לא ממשיג וממסגר אותה בצורה שתומכת בכך באמת. אולי אני מגביל אותה באמצעות הרעיון ש”הדבר הזה מפוברק, הדבר ההוא לא מפוברק”, וכך אני מותח גבול בפני החקירה שלי. אולי אני ממשיג במונחים של “ממשות” במקום במונחים של “צורות הסתכלות”, וזה מייצר קיר שאני לא יכול לעבור. אולי אני לא ממשיג במונחים של “פיברוק”, או לא עושה את זה בצורה מלאה מספיק.

זה הרי הלימוד המרכזי של הבודהה, ארבע האמיתות הנאצלות: יש דוקהה, שמקורה בהיאחזות ובהשתוקקות, ויש שחרור שלה, ויש דרכים לנוע לעבר שחרור שלה. יש את הגרסה המקוצרת, שאומרת פשוט שהשתוקקות או היאחזות גורמת דוקהה ואפשר להרפות ממנה; ויש את הלימוד על התהוות מותנית, שאפשר לראות אותו כהסבר יותר מפורט של אותו דבר. אפשר להציע כאן אנלוגיה, ולומר שזה כאילו התעוררתי ומצאתי את עצמי, בלי להבין איך הגעתי לשם, איכשהו מצאתי את עצמי בתוך מה שנראה כמו מן טירה אפלה, או לפחות אפלולית, משהו כזה, מלאה מסדרונות וגרמי מדרגות ודלתות, שחלקן נפתחות וחלקן נעולות, ואין לי מושג איך הגעתי לשם ואיך לכל הרוחות אני הולך לצאת משם. ואז מוענקת לי מפה, או אולי מפה ולצידה מפתח ברגים. ואני מתבונן במפה, ומנסה לפענח מה קורה. ואני מתחיל לראות: הדלת החוצה, או הדלתות החוצה, הן בקומת הקרקע, ואני תקוע בקומה השלישית. אז איך אני יכול בכלל להגיע לקומת הקרקע? חלק מהדלתות פתוחות. דלתות אחרות, שנמצאות בדרכי אל קומת הקרקע, אני אצטרך להוציא מציריהן עם מפתח הברגים שלי, וכן הלאה. בסופו של דבר, בעזרת כל האמצעים האלה, אני מוצא דרך החוצה. אני מוצא את אחת הדלתות, ומצליח לפתוח אותה, והיא מובילה אותי אל האוויר הפתוח, אל אור היום, אל החופש שבחוץ. אל חוויה אחרת לגמרי.

אז אפשר לומר שהלימוד של הבודהה על התהוות מותנית הוא כמו מפה, המפה של פנים הטירה. אני יכול להבין איפה אני ממוקם על המפה, ואז להתחיל לנוע. והלימוד על ההיאחזות הוא כמו מפתח הברגים, זה שבעזרתו אני יכול ממש להיחלץ מהמאסר. בסדר? [צוחק] בעצם זו אנלוגיה לא משהו! היא קצת יותר מדי גותית. כן, היא בעצם לא כל כך טובה מהרבה סיבות – בתור התחלה, כי מתברר בסוף שכל הטירה וכל הכלא היו קצת אשליה. בכל מקרה, הנקודה היא שמושג ההיאחזות, הלימוד של הבודהה על היאחזות, הוא כלי, שאפשר ללמוד להשתמש בו במיומנות כדי לפתוח משהו שקשור יותר בהבנה – הבנת ההתהוות המותנית של המופעים, הפיברוק של המופעים של עצמי, אחר, עולם, זמן, מרחב וכולי, הריקות של כל הדברים האלה. כן, אולי זו היתה אנלוגיה לא משהו! לא חשוב. העובדה החשובה היא שמושג ההיאחזות, הלימוד על היאחזות, הוא כלי, הוא מפתח.

יש הנחיה פופולרית שאומרת “אל תנסו לחזור על חוויות”, והיא יכולה להיות מיומנת לעתים: לפעמים יש סכנה שניאחז בניסיון לחזור על חוויות בצורה מכווצת מדי. אבל האמת היא שבמובן מסוים, מה שתיארנו כאן הוא משהו שעלינו לראות פעמים רבות. עלינו לראות את הפיברוק המותנה והדעיכה המותנית פעמים רבות מאוד, כי האמונה בממשות של דברים היא רמה מאוד עמוקה של תעתוע, שמוטבעת בנו עמוק מאוד: “אבל מה זאת אומרת, ברור שאני, והדבר הזה שאני רואה מולי, ההרגשה הזאת, התחושה הזאת, או מה שלא יהיה, והזמן, ברור שהדברים האלה הם ממשיים, הם קיימים, הם לא תלויים בתודעה.” לכן צריך לראות את הדעיכה שלהם, שמתרחשת דרך שחרור ההשתוקקות, פעמים רבות מאוד.

אז זה לא כל כך עניין של היצמדות לחוויות, אלא של הרצון לחזור על חוויות מסויימות כדי להבין אותן, כולל חוויות קשות – אין צורך לחזור עליהן בכוונה, הן מתרחשות ממילא – אבל אנחנו רוצות לראות את החוויה שלנו נעה מעלה ומטה על פני רצף הפיברוק בתלות בהיאחזות. לראות את זה קורה פעמים רבות מאוד, עד שמגיע הרגע שבו משהו בלב שלי יודע את הריקות של כל הדברים. אם אין בי את ההבנה הזאת, אז הלימוד של “פשוט לשחרר, פשוט להרפות מהכל”, לא באמת יהיה משחרר לעומק עבורי. “פשוט לשחרר” – זה משהו שאפשר לשמוע בצורה שמובלעת בה מידה של ריאליזם, הנחה לגבי הממשות הבלתי-תלויה של ששחררנו. אני יכול לומר לעצמי “פשוט להרפות מהדבר הזה,” כשאני מאמין בממשות של הדבר הזה, אבל איכשהו מרפה ממנו. או שאני יכול לדעת שיש כאן מידה של בניה, של פיברוק, ועדיין להמשיך להאמין באיזושהי רמה של ממשות – למשל הרדוקציוניזם של “מה שממשי זה רק התהליך, שבו מודעות ותפיסה וודאנה וכל זה מתהוות ונעלמות”. מכאן נולדות גישות ללימוד ריקות שמבלבלות בין ריקות לבין ארעיות. בהבנה המוגבלת הזאת, המשמעות של האמירה “העצמי ריק” היא שאין שום דבר ממשי חוץ מרגעים חולפים, וכך גם לגבי כל דבר. אבל תורת הריקות אומרת לנו משהו הרבה יותר עמוק, והרבה יותר רדיקלי, מאשר “הכל חולף”.

או שאולי אני מנסה “פשוט לשחרר, פשוט להיות ולקבל את מה שבא”, בתפיסה של, “כשאני עושה את זה, אני לא נוקט בצורת הסתכלות; אני פשוט מקבל, זה הכל. אני פשוט נוכח. אני לא מנסה, אני לא עושה שום צורת הסתכלות.” לעתים קרובות אנשים ששומעים על צורות הסתכלות מגיבים, “אה, זה מעניין. מאוד מעניין. אבל לפעמים אני פשוט רוצה לנוח, ולא ‘לעשות’, ושלא תהיה לי צורת הסתכלות.” אבל תמיד יש צורת הסתכלות. כל עוד לא הבנתי את הלימוד הזה מספיק לעומק, איזושהי רמה של ריאליזם (שהוא ביסודו של דבר תעתוע, אווידיה) תישאר על כנה, ואני אמשיך להאמין שאפשר לעשות לדברים רדוקציה לאבני הבניין היסודיות שלהם, או שאני יכול לעשות משהו שנקרא “פשוט להיות” בניגוד ל”לעשות”, או שאני יכול “פשוט לקבל” או מה שלא יהיה; בקיצור, שלפעמים אני יכול להתקיים באופן שאין בו צורת הסתכלות.

אם כן, אני צריך איכשהו לגשת ללימוד הזה של אי-היאחזות, של שמיטת היאחזות, ללימוד שמסביר מה משמעות הדבר לשמוט כל היאחזות – אני צריך לגשת אליו בדרך מסויימת. זה לא שאני מנסה לחיות את חיי בלי היאחזות; מה שאני מנסה לעשות הוא להשתמש בלימוד על היאחזות והתהוות מותנית ופיברוק וצורות הסתכלות (מושגים שכולם קשורים הדוקות זה לזה), להשתמש בו בתור מפתח ברגים ומפה, בתור כלי, בתור מפתח אפשר לומר, כדי לפתוח משהו. למעשה, אי אפשר לחיות בלי היאחזות, והסיבה לכך היא – זו נקודה מעניינת, וגם כאן, יש צורך בחוויה אישית, ובסוג מסוים של הבנה, אחרת היא תישמע מוזרה – אבל למעשה אי אפשר לחיות בלי היאחזות, כי ההיאחזות לוקחת חלק בכל תפיסה או חוויה של משהו. היא חלק מתשומת הלב. וכשאני באמת מרפה מהיאחזות ברמה מאוד עמוקה, ברגע הזה המופעים לא מופיעים. אין שום תפיסה.

אם אני באמת פשוט “מרפה מהכול”, העולם לא מופיע. העצמי, העולם והזמן לא מופיעים. זה מעניין. אני לא יודע האם אנשים – נדמה לי שרוב האנשים לא מודעים לזה, אבל למעשה, הנקודה הזאת היתה מקור להרבה מהומה בהיסטוריה של הבודהיזם. איך ארהנט או בודהה, שהתעוררו לחלוטין, ולכן, יש להניח, נותרו בלי אווידיה, בלי השתוקקות, יתפסו משהו? התפיסה היא חלק מהחולייה הרביעית של ההתהוות המותנית, שנקראת נמה-רופה; וכשאין אווידיה ואין השתוקקות, התפיסה פשוט לא מתהווה. זה משהו שאפשר לחוות במדיטציה, להיווכח בו ישירות במדיטציה. גישות מסוימות יאמרו, “טוב, לארהנט או לבודהה יש שארית של מומנטום קרמתי, שמאפשרת לראות מופעים וכולי, אבל בשעת המוות, הנירוונה הסופית, השארית הזאת מתפוגגת, וכך אין לידה מחדש.” במילים אחרות, עולם התפיסה לא נולד מחדש עבור הארהנט או הבודהה. יש התרה מוחלטת של עולם התפיסה.

אבל במסורת המהאיאנה, שהחלה כמה מאות שנים אחרי מותו של הבודהה, אפילו ההסבר הזה נתפס כבעייתי, מכמה סיבות. דמות הבודהה במסורת הזו היא דמות שמסורה לחמלה, דמות שהיא אמנם חופשיה לגמרי, נקיה לגמרי מתעתוע, ובכל זאת מופיעה בעולם שוב ושוב, נולדת שוב ושוב כדי לשרת את הברואות הסובלות, לעזור לאנשים. אם כך, איך דמות כזאת יכולה לתפוס מופעים? אין בה תעתוע. אין בה השתוקקות. לתעתוע, ולהשתוקקות או להיאחזות, יש תפקיד חיוני בפיברוק המופעים. וכך בעצם נוצר בסיס מוזר מאוד עבור… זו לא הדרך הנכונה לומר את זה, אבל מנקודת מבט מסוימת אפשר לומר שזה היה הבסיס לכל המבנה המפואר של הפילוסופיה של המהאיאנה. (אם כי אני לא באמת חושב שזה עד כדי כך פשוט, למהאיאנה היו גם תובנות רבות שלא קשורות לניסיון להסביר איך בודהות יוכלו לחזור לעולם.) בתהרוואדה זה שונה, שם ההנחה היא שבודהות, וכל מי שהתעוררו לחלוטין, לא ייוולדו מחדש אחרי המוות. אבל במהאיאנה, יש גישה מקובלת שלפיה רק בודהה – לא ארהנט, אלא רק בודהה – רק עבור בודהה זה אפשרי לדעת באופן מלא את הריקות של כל הדברים ולחוות את המופעים באותו זמן.

עבורנו, כל השאר, גם מי שהתעוררו לחלוטין, זה אחרת: כשנשים לב למשהו, מה שלא יהיה, תחושה או תפיסה, ונשים לב אליו מתוך צורת הסתכלות שנוטה לעבר ידיעה מלאה של הריקות של הדבר הזה, המושא ידעך. בכל רגע נתון, או שאנחנו יודעות את הריקות במלואה והכל דועך, או שאנחנו צריכות להרפות לתוך מצב שבו אנחנו בעצם לא נשענות כל כך חזק על תובנת הריקות. ואז, אם תרצו, שארית התעתוע, התעתוע-ברירת-מחדל הזה, מתבסס מחדש, והמופעים יכולים להופיע. כל זה יכול להישמע מופשט, אבל זה משהו שקורה. מי שמכירה את רמת התרגול הזאת, ומבינה אותה בצורה מסויימת, רואה שככה זה. אי אפשר להישען לחלוטין על תובנת הריקות של משהו ושהוא יופיע עבורך באותו זמן. הוא ידעך עבורי בדיוק במידה שבה אני נשען על ידיעת הריקות שלו, במידה שבה אני מרשה לה לצבוע את צורת ההסתכלות. רק בודהות, על פי המסורת, יוכלו לראות את שני הדברים בו זמנית – לדעת לחלוטין את הריקות ובה בעת להחזיק במופעים.

יתר על כן, דרך אפשרית אחת להמשיג את התרגול שמציעה המסורת של הווג’ראיאנה, של הטנטרה, היא לומר שבמובן מסוים, זה תרגול שמנסה “לחקות” תודעת-בודהה. המילה “לחקות” משמשת כאן במובן חיובי. אני מאפשר לתובנת הריקות של מה שאנחנו תופסות כרגע להרוות את צורת ההסתכלות, אבל בצורה קלילה, כך שהמושא שעליו אני מסתכל נעשה שקוף יחסית, ואני יודע שהוא ריק, אבל אני לא נשען על תובנת הריקות שלו עד כדי כך שהוא דועך לגמרי. אני משחק, הולך על חבל, מצד אחד מחזיק את המופעים ומצד שני רואה ויודע אותם כריקים. אני לא מתרחק מהמושא, אני מתבונן בו, אבל יודע שהוא ריק. אם אשען יותר מדי על תובנת הריקות של המושא שאני מתבונן בו, המושא ידעך. יש בתרגול הטנטרי עוד הרבה, ונחזור אליו בשיחה הבאה, אבל אחד ההיבטים שלו הוא הניסיון הזה לחקות תודעת-בודהה, לחקות את התודעה שבאמת יכולה גם להחזיק במופעים וגם לדעת לחלוטין את הריקות שלהם.

בכל אופן, הנקודה החשובה בכל הדיון הזה היא שאי אפשר לחיות בלי היאחזות, כי היאחזות לוקחת חלק בתפיסה, היא הכרחית עבור התפיסה. רמות עדינות מאוד של היאחזות הן הכרחיות עבור התפיסה.

חוץ מזה, גם ההיאחזות ריקה. אין לה קיום אינהרנטי. גם זה משהו שכל המורים הגדולים ממסורת המהאיאנה מדגישים אותו מאוד: נגרג’ונה, צ’נדרקירטי, כולם. הם אומרים שאי אפשר למצוא את מי שנאחז, אין עצמי שנאחז; אי אפשר למצוא את מושא ההיאחזות, ואי אפשר למצוא את ההיאחזות עצמה. כל אלה ריקים, חלולים, אשלייתיים – קראו לזה איך שתרצו. יש אינספור דוגמאות להכרזות כאלו. אין נאחז, אין מושא היאחזות, אין היאחזות. הם ריקים. הם אשלייתיים. מתוך כל זה עולה הבנה שונה מאוד של כל עניין ההיאחזות. אפשרויות חדשות מתחילות להיפתח, רמה שונה של הבנה נפתחת. אפשר לומר: אל תיאחזו באי-היאחזות. ההיאחזות היא ריקה, והיא חלק מהתפיסה. אל תיאחזו ברעיון של אי-היאחזות. האמת המוזרה היא, שלהיאחזות יש מקום. כשאני יודע שהיא ריקה, ויודע שהיא חלק מהתפיסה, חלק ממקסם המופעים, יש לה מקום. ההיאחזות מקבלת רשות, אפשר לומר.

אם כן, כשכתוב בסוטרות, “קץ ההשתוקקות הושג”, הכוונה היא לא שאני חי איכשהו בלי השתוקקות. מה יכולה להיות המשמעות של אמירה כזאת, אם השתוקקות היא חלק מהתפיסה? זו לא הכוונה. הכוונה היא שהושגה הבנה לגבי טבע מערכת היחסים בן השתוקקות, והיאחזות, ופיברוק, והפחתת ההשתוקקות, והפחתת הפיברוק, ומה שאפשר לקרוא לו ההתמוססות הזמנית של הפיברוק, וההיפתחות אל הבלתי-מפוברק. מתוך ההבנה הזאת משתמעת הריקות של כל הדברים – של העצמי, של התודעה, של המודעות, ההכרה (איך שלא נקרא לזה), של המושאים, של העולם, של המרחב, של הזמן, של ההיאחזות. הכל ריק, מפוברק, אשלייתי. ואפשר להרחיק אפילו מעבר לרמת ההבנה הזאת.

הגישה הזאת, ההסתכלות הזאת, ההבנה שהיא מביאה, עושה משהו – משהו שפותח את תחושת הקיום. יש היפתחות מיסטית של כל תחושת הקיום לכדי תחושה שונה רדיקלית. אני כבר לא נמצא בעולם שנדמה בסך הכל די ממשי, ומשתדל לנסות לחיות בו בלי היאחזות; כעת אני חופשי להשתוקק, חופשי לשחק עם מידות שונות של היאחזות בצורות ההסתכלות שלי, חופשי לפברק יותר או פחות. יש כאן מיומנות – אומנות, למעשה. אני חופשי לקחת חלק באומנות הפיברוק, או לתת לו להשתתק לגמרי, לפברק בצורות שונות ובמידות שונות. זה נעשה חלק מהתרגול, כי הבנתי משהו. יש לי יכולת לפברק מעט, או לפברק הרבה, או להיכנס אל הבלתי-מפוברק. ואז מה שאפשר לקרוא לו “מיינדפולנס” או “קשב חשוף”, החוויה הזאת של החיות והפשטות של הדברים, מה שאנשים קוראים לו לפעמים ה”ככות” של הדברים, כשיש הרגשה של, “אני בנוכחות מלאה. הכל כל כך חד. זה פשוט מה שזה”… אגב, המילה הזאת, “ככות”, במסורת המשמעות שלה היא  למעשה בדיוק הפוכה. היא מתייחסת לריקות של הדברים, לכך שהם לא מה שנדמה שהם. הם בדיוק לא מה שנדמה שהם: “פשוט הדבר הזה”, “בדיוק כמו שזה”. “ככות” משמעותה “ריקות”, משמעותה ההעדר של קיום אינהרנטי, משמעותה שהם לא שום דבר מסוים. הם מפוברקים. הם אשלייתיים. הם לא ככה או אחרת. היה כאן תהליך היסטורי מוזר של היפוך המשמעות, במיוחד במערב, יש לו סיבות שונות, לא ניכנס לזה עכשיו. בכל אופן, מצב התודעה הזה, רמת החוויה הזאת שאפשר לקרוא לה מיינדפולנס או קשב חשוף, החיות שהיא מביאה, היופי שהיא מביאה – זו פשוט רמה מסוימת של פחות פיברוק לעומת התודעה הרגילה. או אם אני שוהה במה שנקרא לפעמים ביג מיינד, או מודעות נרחבת, גם זו רמה של פחות פיברוק, ועדיין, זו חוויה שמפוברקת בכיוון מסוים. המרחב היפה הזה שבו הכל מתהווה מתוך המרחב ומתמוסס בחזרה לתוכו – מצב תודעה נהדר, מיסטי – הוא רמה מסוימת של פחות פיברוק, כיוון מסוים של הפחתת פיברוק. או אם אני מתבונן בהשתנות המהירה של הדברים, בתהליך היסודי שבו הם מתהווים וחולפים בחטף, גם זו רק רמה מסוימת של פחות פיברוק, וגם לה יש כיוון, היא מפברקת בהתאם לצורת ההסתכלות, בדיוק כמו המודעות הנרחבת.

ואני יכול להעמיק הרבה מעבר לכל הדוגמאות האלו, אל מצבים שיש בהם הרבה פחות פיברוק, מצבים הרבה יותר עמוקים של אי-פיברוק, מאשר המודעות הנרחבת או ההשתנות המהירה. הרבה יותר עמוקים. חלק מאיתנו שמעו על הג’האנות הלא-חומריות, ואלו אכן חוויות שנגישות לנו: ממלכת הלא-כלום, ממלכת הלא-תפיסה-ולא-אי-תפיסה – הג’האנה השביעית והשמינית בהתאמה – המצבים העמוקים האלו של אי-פיברוק, של הפחתה בפיברוק, באמת נגישים לנו. ואפשר להרחיק אפילו מעבר לכך, כאמור, אל הבלתי-מפוברק, הבלתי-מותנה, הלא-נולד, האלמותי.

בסופו של דבר אני יכול לפברק את כל המצבים האלו, ורבים נוספים – האפשרויות של הפיברוק הן למעשה אינסופיות, רבות פי כמה וכמה מאלו שמניתי, בכיוונים שונים ובמידות שונות. וכל האמנות של הפיברוק, כל הרצף הזה, נפתח בפני, וכל הכיוונים של הפיברוק המיומן נפתחים בפני בתור תרגול אפשרי, בתור משחק אפשרי. כל זה קורה דרך צורות הסתכלות ופיברוק.

אם כן, מטרת הדהרמה היא לא לחיות ללא היאחזות, אלא להבין, לראות את ההתהוות המותנית, את הדעיכה המותנית, את הפיברוק, את התלות שלו בהיאחזות; ודרך זה לראות את הריקות של הדברים. אלו מושגים נרדפים; ההתהוות המותנית פירושה הריקות של כל הדברים. זו מטרת הדהרמה, והיא פותחת כל כך הרבה. בסופו של דבר, אפילו הלימוד על ההתהוות המותנית, כל החוליות האלו של ההתהוות המותנית, יש רמה של הבנה שבה הלימוד הזה מתחיל להמיס את עצמו, אפשר לומר. החוליות הללו נמסות, חופפות, מיטשטשות, דועכות. מתברר לנו שגם הן לא דברים ממשיים. גם את זה נגרג’ונה ואחרים במסורת המהאיאנה הבהירו היטב: כל שתים עשרה החוליות של ההתהוות המותנית הן אשליות. הן מפוברקות. הן ריקות. הן לא אמיתיות. אפשר למצוא הרבה מאוד דוגמאות של הטיעון הזה, מנוסח בנחרצות מוחלטת. הלימוד של ההתהוות המותנית, שתים עשרה החוליות, זה לא המציאות. זה כלי. זה מפתח שאחר כך מתפוגג. מתפוגג, מתמוסס, גם בחוויה, עם ההיפתחות לבלתי-מפוברק, אבל גם בהבנה, כשמתברר לנו שאלו לא דברים אמיתיים. לא מדובר כאן על דברים נפרדים, על יסודות, על יסודות ממשיים של תהליך ממשי. לבודהה היה כישרון נפלא למצוא מושגים שאפשר לאמץ ולהשתמש בהם כצורות הסתכלות, ואם ניגש אליהם ברוח הזו נראה שצורות ההסתכלות הלו עצמן מובילות לעבר צורות הסתכלות אחרות. כל הדבר מפוגג את עצמו ופותח חופש של חוויה, חופש של הבנה, חופש שמקורו בהבנה.

כשאנחנו מקשיבות לשיחות דהרמה או קוראות דהרמה אנחנו יכולות להניח, או להגיע למסקנה, ולפעמים זה ממש מה שילמדו אותנו, שמטרת הדהרמה, הפואנטה של הדהרמה, הן משהו כמו, “נסו להיות בעולם בלי השתוקקות, בלי היאחזות. נסו לחיות מתוך טוב לב. הכל חולף, אז נסו להיות בעולם בלי השתוקקות, בלי היאחזות, ואז תסבלו פחות.” ברור שיש בכך מידה של אמת. אבל מה אם נבין את הדהרמה וניגש אליה, אל הלימוד של ההתהוות המותנית, הדעיכה המותנית, פיברוק, צורות הסתכלות, ארבע האמיתות הנאצלת, היאחזות, כל זה – מה אם ניגש לכל זה כאל מפתחות, מפתחות שפותחים את מה שנדמה כמו טבע הממשות ומראים שהוא ריק, העולם ריק, כמו אשליה של קוסם? מה אם נניח שזו הפואנטה של הדהרמה? בתפיסה כזאת, הפואנטה והמטרה של הדהרמה היא מה שמתאפשר לנו כשאנחנו משתמשות במפתח: לתת צורה לתפיסה, לפברק בצורות שונות.

העצמי הוא ריק. אני יודע את זה לחלוטין. כל תפיסת-עצמי – גם כתהליך, גם כאוסף של מרכיבים יסודיים, גם כמודעות נרחבת, הכל – היא ריקה, היא מפוברקת. לפיכך אני יכול לתת לעצמי הריק הזה כל מיני צורות שונות. אני יכול לפברק סוגים שונים של עצמיים, לפברק סוגים שונים של מופעים של העולם, של אחרות ואחרים, של הזמן, באמצעות אמנות התרגול. יש כאן טווח עצום.

והעצמיים האלו שאפשר ללמוד לפברק אותם בכוונה ובמיומנות, כמו אמנות, בידיעה שהם אשלייתיים, שהם פיברוקים, העצמיים האלו לא חייבים להיות מוגבלים לצורה מסויימת: “אני צריך תמיד להיראות רגוע, כי אני מורה למדיטציה,” [צוחק] “כי אני בודהיסט”. לא – אני לא צריך תמיד להיראות שלו ורגוע. זה פיברוק מסוים של העצמי. אם אני יודע שהוא אשלייתי, יש לי הרבה יותר מרחב למשחק. יש הרבה יותר איך להתחפש, הרבה יותר תלבושות לנסות, הרבה יותר כיף בחדר ההלבשה של חנות הבגדים הקסומים (אם אתם זוכרים את מר בן מהטלוויזיה האנגלית, [צוחק] צריך להיות בגיל מסוים בשביל זה!). בעיני כל זה ממש, ממש חשוב, ומשנה את כל התמונה של איך אפילו יעלה בדעתנו לראות את הדהרמה, מה היעד שאנחנו בדרך אליו.

בעצם, לפני שנסיים, אני רוצה להוסיף עוד דבר אחד. רק להצביע על כך שרוב שמיטת ההיאחזות, רוב האי-היאחזות, בעצם מערבת היאחזות במושא אחר. ואין עם זה שום בעיה, זו פשוט, באופן כמעט בלתי נמנע, הדרך שלנו לשחרר היאחזות. יש את ההמלצה “פשוט לשחרר, פשוט להרפות”, כאילו אפשר לעשות את זה בלי להיאחז במשהו אחר. אבל – לא יודע – אם נניח מישהי מכורה לאלכוהול או לסמים או משהו כזה, אם נשאל מישהי שעברה דבר כזה ויצאה מהצד השני איך היא עשתה את זה – זה לא שהיא “פשוט שחררה”. היה שם תהליך שבו, למעשה, היא נאחזה, ולעתים קרובות נאחזה כאילו החיים שלה תלויים בזה, במשהו מיטיב יותר. אולי היא נאחזה בציווי מוסרי כלשהו, בסילה, ונעזרה לשם כך בתמיכה של הסנגהה. אולי היא נאחזה בתמיכה הקבוצתית של תוכנית שנים עשר הצעדים למשל. אולי היא אפילו אימצה לעצמה זהות, “שלום, קוראים לי X ואני מכורה, אני אלכוהוליסטית”, וההיאחזות בזהות הזאת היתה הכרחית לחלוטין כדי לשמוט את ההיאחזות בהתמכרות.

גם בבודהיזם, בין אם בהמשגה החילונית או בהמשגה הדתית שלו, וגם בכל מיני דתות אחרות, לעתים קרובות מה שמאפשר לשמוט היאחזות הוא היאחזות באמונה כלשהי, ושוב, זו יכולה להיות אמונה שמומשגת כחילונית או כדתית. ההיאחזות באמונה, ובחזון שמציעה האמונה הזאת, ובמה שהיא מחזיקה עבורנו, ההיאחזות הזאת מאפשרת לשמוט היאחזות בדברים אחרים. אפילו הדוגמאות שתיארתי קודם, של צורות תרגול שונות – תרגול אנאטה למשל, העומק והיופי העצומים של שחרור ההיאחזות שמתאפשרים שם, מתאפשרים למעשה כי אני נאחז בהשקפה, בצורת ההסתכלות, של אנאטה. אני נאחז בצורת ההסתכלות הזאת, שבה אני רואה את הכל, את כל מה שעולה, אני נכנס לגרוב שבו אני רואה דברים בתור לא-עצמי, בצורה מאוד מעודנת וקלילה אבל מכוונת. כלומר, למעשה אני נאחז בתובנה כדי להרפות מהיאחזויות מאוד עמוקות.

או אפילו אם אני אומר שאני רק במצב של שחרור היאחזות, או שאני “נח במודעות” (יש מי שישתמשו בביטוי הזה), או שאני “רק מקבל”, “פשוט פתוח לכל מה שבא”, גם אז למעשה אני עדיין בתוך צורת הסתכלות, כמו שהדגשתי קודם. זה לא שאין שם צורת הסתכלות. בהחלט יש שם צורת הסתכלות, והיא באה קומפלט עם כל מיני המשגות עדינות, ועם מערכת יחסים מסויימת עם הדברים, ועם מצב תודעה מסוים, ועם עשייה מסויימת. זה מצב שיש בו פחות עשייה באופן יחסי, ועדיין יש בו עשייה. למעשה אני נצמד לעשייה הזאת, להמשגה הזאת, לצורת ההסתכלות הזאת, וההיאחזות הזאת מאפשרת לי להרפות.

היה מורה של מורה של מורה שלי, אג’אן דהמדרו, נזיר תאילנדי – אני לא בטוח מתי הוא מת, הוא מת די צעיר בתאילנד, בתור נזיר יער בתאילנד – שהשתמש באנלוגיה של סולם. הדהרמה והתרגול הן כמו סולם. כשאני מטפס על סולם, אז כדי להרפות מן השלב התחתון של הסולם, ראשית כל אני צריך לשים עליו רגל, ואז כדי להרפות ממנו הידיים שלי צריכות לתפוס שלב גבוה יותר, או שהרגל השניה צריכה לתפוס או למצוא בסיס על השלב הבא של הסולם. משהו תופס משהו גבוה יותר, או מעודן יותר. וזו הדרך להתקדם. אם נחזור לדוגמת ההתמכרות, ההיאחזות בסילה היא הרבה יותר מעודנת מההיאחזות באלכוהול. ההיאחזות באנאטה היא הרבה יותר מעודנת מההיאחזות בתפיסת עצמי, “זה אני, זה שלי”, אפילו בצורה לא מודעת. ובהמשך אפשר לשחרר אפילו את ההיאחזות בהשקפה של אנאטה, אפילו את ההיאחזות בהשקפה של ריקות. כך התהליך של אי-היאחזות מתרחש דרך היאחזות במשהו אחר. זה לא עניין של “פשוט לשחרר”. יש משהו כל כך מושך בפשטות הזאת, בפשטות המדומה של ההצהרה הזאת, אבל זה כמו עם סולם: בסופו של דבר נגיע לשלב העליון ונוכל להרפות מן הסולם. או כמו באנלוגיה של הבודהה של רפסודה שחוצה את הנהר, בסוף אפשר להרפות מהסולם, מהרפסודה. אבל זה קורה בהדרגה, ברמות עדינות יותר ויותר. אם אין לי צורת הסתכלות, צורת היאחזות בדברים יותר ויותר עדינים, אז כל הרעיון של “פשוט להרפות מהכל” הוא בעצם די טפשי, ומה שיקרה בסוף, זה או שניקע במבוי סתום של תסכול, או שנפתח עיוורון ביחס למושאי ההיאחזות שלנו, או שנגיע אל מעין גישה של, “טוב, בסדר. מה אפשר לעשות? זה קשה. אולי המאסטרים הגדולים איפשהו במערות בהימלאיה יכולים לעשות עם זה משהו, אבל אנחנו, כל השאר, נצטרך פשוט ללמוד להתמודד עם התעתוע שלנו ועם ההיאחזות שלנו.” ואז לפעמים ננסה להרפות מההיאחזויות היותר בוטות שלנו, ולפעמים נצחק על עצמנו, וכל זה. אבל כל כך הרבה יותר מזה הוא אפשרי.

אם כן, אין היגיון בניסיון לחיות בלי השתוקקות או היאחזות, כי להשתוקקות והיאחזות יש חלק בפיברוק התפיסה. יש להן חלק בכל חוויה שהיא. אבל יש גם עוד בעיה באידיאל הזה של חיים נטולי היאחזות, בנוסף לכל מה שדיברנו עליו בשיחה הזאת. וזו הבעיה השניה: האם, בעומק ליבנו, חיים נטולי היאחזות זה בכלל משהו שנרצה? האם זו באמת התשוקה העמוקה שלנו? איך חיים כאלו ייראו בכלל? זו השאלה שאני רוצה לחקור בשיחה הבאה.

 

 

 

הערות המתרגמת

  1. צורת התרגול שמתוארת כאן ובפסקאות הבאות מפורטת גם בפרק 13 של “ראייה שמשחררת”.
  2. צורת התרגול של אנאטה מתוארת בפירוט בפרק 14 של “ראייה שמשחררת”.
  3. שמתוארת בפירוט בפרק 19 של “ראייה שמשחררת”.
  4. בפאלי אסנקהטה; אחד התארים של “קץ התפיסה וההרגשה”, הקרוי גם נירודהה או ניבאנה.
  5. כמו “היאחזות”, גם המונח “פפנצ’ה” מופיע בקאנון הפאלי בהקשרים שונים עם עומק שונה, ויש מקומות בשיחות המוקלטות שלו שבהם רוב משתמש בו במובן העדין והכולל יותר, שחקר הבודהיזם בשנים האחרונות נוטה להדגיש, של “אובייקטיפיקציה”, “פיברוק של ריבוי, של עולם של דברים, על ידי התודעה”, אבל כאן הכוונה היא למובן המוכר לנו יותר מרוב שיחות הדהרמה, פפנצ’ה במובן של סחרחורת של מחשבות אובססיביות.
0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.