לקום בבוקר | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

[בזמן האחרון יש לגוף שלי שתי אסכולות לגבי לקום בבוקר]

בזמן האחרון יש לגוף שלי שתי אסכולות לגבי לקום בבוקר.

אחת מתעוררת ספונטנית ומלאת אנרגיה עם אור ראשון וציוץ הציפורים, ושוב בסביבות שש וחצי, כשהאור עוד רך והאויר קריר. השניה דבקה בשינה בחירוף נפש עד הרגע האחרון, עד הסנוז החמישי, עד הצהריים.

את שתיהן אני מכירה טוב, היו לי תקופות כאלה וכאלה, אבל זו הפעם הראשונה ששתיהן מופיעות יחד באותו יום, כל יום, בלי להתבייש זו מזו ובלי לנסות כל אחת להשתלט על הבמה. וזה יפה. אני יותר מחבבת את שתיהן כשהן ביחד. פתאום ברור איך הן משלימות אחת את השניה.

מצד אחד המוקדמת היא האהבה לעולם היפה והרצון להיות חיה, נוכחת, מושפעת, במגע, להתעורר עם ההתעוררות שלו; המאוחרת היא התשוקה הדכאונית להסתגר בתוך עצמך ולא להצטרך לחיות. מצד שני המוקדמת היא הדחף החרדתי להספיק ולפעול ולהיות יעילה ומוצלחת וכמו שצריך, והמאוחרת היא היכולת להרפות, להקשיב לעצמך, לתת לעצמך לנוח.

ופעם חשבתי שהעניין אצלי הוא שמה שטוב, ברגע שהמודעות – תמיד אחרונה מכולן – קולטת שהוא טוב, הופך בשבילה ל"מה שאמורים" ולכן משהו שהיא מנוכרת ומתמרדת כלפיו, והפיתרון הוא ללמוד לנתק את המהלך המתייג האוטומטי הזה. ואז לקום תמיד מוקדם בבוקר אבל בנחת ובלי דחף להספיק שום דבר, משהו כזה. לזקק את שתי האינטואיציות המעורבבות ולהתיך אותן לאינטואיציה אחת של טוב טהור.

אבל יש משהו יפה דווקא בזה שהן נשארות שתיים ומרשות לי להקשיב לשיחה שלהן כל בוקר.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.