הריבואגוף

הריבואגוף | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

הגוף במרכז הצילום זו אני בסתיו 2013. גרתי אז כמה שבועות בקטלוניה, בקראוון קטן וירוק שעמד בחצר הבית של המורה שלי למדיטציה. עמדו שם גם כמה קראוונים אחרים, שבהם גרו נשים אחרות. קראו לזה ריטריט אישי. עם שחר ועם ערב עשינו מדיטציה ביחד. בבוקר עבדנו קצת בגינה או קילפנו שקדים, ושאר הזמן כל אחת עשתה מה שהיא רצתה. אני כתבתי ושוטטתי בגבעות. לפעמים הלכתי לאיבוד, לפעמים החשיך, לפעמים נבהלתי, אבל תמיד מצאתי את הדרך לחזור. לפעמים, רחוק מהשביל, פשטתי את כל הבגדים ושכבתי עירומה על הסלעים החמים בשמש מול הנוף.

החוויה של לשכב עירומה בשמש לבד בהרים מוזכרת איפשהו בהמשך הרשימה הזאת, באהבה ובחטף; בדיעבד, אני חושבת שהטקסט כולו נולד ממנה. כמו החוויה שתיארתי בפוסט "צ'יט בחיים האמיתיים" כמה שנים לפני כן, שלא במקרה היתה גם היא קשורה לגוף, זו היתה חוויה מהסוג שפותח בפנייך מרחב חדש של חופש מחשבה, אבל כזה שלא ניתן היה לפתוח דרך המחשבה, רק דרך הגוף. בסתיו 2013 הייתי אחרי מסע ארוך שבו היו לי הרבה חוויות טובות שקשורות לגוף, וכמה חוויות קשות גם כן. חוץ מזה בדיוק סיימתי את הטיוטה הראשונה של "הלא בלתי אפשרי". זה היה רגע בחיים שבו הרגשתי חזקה, שמחה וחופשיה. היתה לי תחושה מעומעמת שכשאחזור לארץ יגיע זמן אחר, קשה, וכדי לעזור לעצמי העתידית להתמודד איתו, כתבתי לה רשימה ארוכה וחרדה של תובנות וציוויים, שכשחזרתי הביתה והתחיל זמן אחר וקשה לא הצלחתי להשתמש בהן.

במקביל כתבתי גם, עבור הבלוג השיתופי "יחסי מין: הגיגים של (א)נשים על מגדר", את הרשימה שלהלן, שאז קראתי לה “הגוף הלא מיני”. למרות שאז לא חשבתי על כך, היום הוא נראה לי כמו ניסיון יותר מוצלח לעשות את אותו הדבר: להביא משהו, את הדבר החמקמק שאפשר להביא, שהוא לא בדיוק תובנות אלא סוג אחר של ידע, אל מקום שבו אני אחרת תוכל אולי לשלוח יד ולהגיע אליו. כלומר, ה"אַת" שהטקסט הזה פונה אליה שוב ושוב – בשאלות, בקביעוֹת ובתביעוֹת – היא קודם כל אני. אחר כך היא יכולה להיות גם כל קוראת אחרת, שרוצה להיכנס עם הכותבת לשיחה אינטימית, עם הרבה הבעות פנים ותנועות ידיים נסערות.

כמו כל שיחה אינטימית, גם השיחה הזאת מתחילה מהאמצע. למי שאני היום, זה נראה כאילו היא מתחילה ממש מהאמצע, ושזו אולי הסיבה שהטקסט הזה, שבעיני הוא הטקסט הפמיניסטי הכי טוב שכתבתי עד כה, היה פחות שימושי ממה שקיוויתי עבור קוראות שאינן אני. אז אני נדחפת, ארבע שנים אחרי סוף השיחה, ומדביקה לה הקדמה.

 

הריבואגוף | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

הגוף הנשי הוא נושא שכאילו יש עליו הרבה דיבור. אנחנו חיות בתרבות שמתעסקת כל הזמן בגוף של נשים, שמעודדת וכופה נשים להתעסק כל הזמן בגוף שלהן. הביקורת הפמיניסטית מבקרת את האובססיה הזאת לגוף הנשי, ומנסה לנסח אפשרויות להשתחרר ממנה, ובה בעת, מנסה לפתוח את הדיבור על הגוף הנשי במקומות שהתרבות הדכאנית סוגרת – להרחיב את תפיסת היופי ממודל אחד לטווח רחב של גופים נשיים, לדבר על עונג נשי ועל פגיעות מיניות ובכלל על החוויות של נשים כסובייקט מיני במקום להציג אותן כאובייקט מיני, לנסח חוויות גוף נשיות מושתקות כמו מחזור ואוננות, פיברומיאלגיה ואנדומטריוזיס, דיכאון אחרי לידה, אל-הוריות. הדיבור הפמיניסטי על הגוף הנשי שונה, רחב יותר, ובעיני מדויק יותר, מהדיבור הפטריארכלי.

אבל יש גבול בלתי נראה שאף אחת מצורות הדיבור כמעט ולא פורצת, וגם לא מצביעה עליו, גבול ששתיהן נותנות לו להישאר שקוף: ההנחה התרבותית, שלדבר על גוף של אישה פירושו לדבר על איך שהגוף הזה נראה, או לדבר על האפשרויות המיניות שלו, או על האפשרויות האימהיות שלו, או על הדרכים שבהן הוא יכול להשתבש. אלו ארבעת הגופים הנשיים שעליהם התרבות שלנו, בכל השיחות שהיא מנהלת, יודעת לדבר. היא מדברת עליהם המון. היא מדברת עליהם יותר מדי. וגודש הדיבור הזה מסתיר את העובדה, שיש לנו ריבוא גופים אחרים, שאנחנו חיות בתוכם באופן יומיומי, שהם מנת חלקנו ונחלתנו, אבל התרבות שאנחנו חיות בה מנסה להסתיר אותם מאיתנו ומעצמה, ובנויה ככה שלא נדבר עליהם, לא נתענג עליהם ולא נְפַתֵח אותם.

זה חתיכת פרוייקט מופרע ומופרך של התרבות הפטריארכלית, ומדהים שהוא מצליח לה כל כך. מדהים שכשמישהי מדברת על "לאהוב את הגוף שלך", ברור לכולנו שהיא מתכוונת ל“לאהוב את איך שאת נראית", כאילו הגוף הוא דבר נראה ולא יצור מוחש, פועל, נוכח, אנחנו. מדהים שכולנו מאמינות ללא פקפוק שאין לנו אף פעם צל של סיכוי באף מאבק פיזי נגד גבר שרוצה לעשות לנו משהו רע. מדהים, בקיצור, שכולנו עדיין ממשיגים וממשיגות את הגוף הנשי כאילו אנחנו גבר מבוהל מאירופה של המאה השמונה עשרה, שמבחינתו אישה היא לא בתאדם, והגוף הנשי הוא אך ורק הבדל ממנו – ולא כאילו הוא הבית שלנו, המרכז שלנו, המקור הנובע ללא הרף של כוח ואפשרויות שחורג תמיד, בכל רגע מחדש, כמו כל דבר חי, מן הדיבור. זה מדהים במובן הרע, זה פרנואידי ופסימי, אבל זה מדהים גם במובן טוב. כי אשליה טוטלית כל כך ביחס לחוויה יסודית ומתחדשת כל כך כל כך היא גם שבירה מאוד, בטח בחיים האישיים של כל אחת מאיתנו, ונדמה לי שגם בתרבות שלנו, עוד בימי חיינו אולי. יצא לי להרגיש ולראות את זה קורה, אצלי ואצל אחרות, בכל מיני הזדמנויות, שעל חלקן אני מספרת קצת בהמשך הרשימה הזאת. אחרות קרו אחר כך, ואני מספרת עליהן קצת בטקסטים אחרים.

אם “לאהוב את הגוף שלך" זה לא "לאהוב את איך שאת נראית", מה כן? הרשימה הזאת מנסה למפות מה כן. היא מנסה למפות את הגופים הנשיים שיש, מעבר לגופים הנשיים שמדברים עליהם. ראשית כל היא מנסה למפות את האופנים שבהם אנחנו מדברות וחוות את ארבעת הגופים שכן מדברים עליהם: הגוף המיני, הגוף הנראה, הגוף האימהי וגוף השיבוש. אחר כך היא מנסה למפות את הגופים האחרים שאני, מי שהייתי בסתיו 2013, חוותה ולמדה לאהוב ולהכיר, וידעה לתת להם שֵם. למי שאני היום יש אולי גם אחרים. למי שאַת היום יש אולי גם.

בלי ספק, ממלכות הגוף תמיד יישארו ממשיות יותר מן הדיבור, ממתן השם. אבל לפעמים לתת שם מאפשר לחוות דברים אחרת, גם בגוף, ולפעול אחרת, עם הגוף והדיבור והחוויה, בתוך גוף העולם.

ואם כן, אלה שמות.

 

 

יש את הגוף המיני. הוא מקור להרבה עונג והרבה פחד. זה גוף שנעים לו. גוף שרוצה עוד. גוף שנרטב, גוף שנפתח, גוף שרוצה לגעת, גוף שרוצה שיגעו בו. זה גם גוף שנשאר אדיש, גוף שכואב לו, שלא נרטב, שמתכווץ. גוף שמגיב בהתלהבות לדברים צפויים או לדברים מוזרים, מביכים, קינקיים מדי, או להפך, עדינים מדי, תמימים מדי. גוף שרוצה גופים אחרים, של אנשים שאת אוהבת או לא, האנשים הנכונים או לא, באופן הנכון או לא. גוף שגומר מבחוץ, גומר מבפנים, גומר עדין ומתפשט בכל הגוף, גומר בהתכווצויות פראיות, גומר וזה עולה בכל עמוד השדרה עד העורף. גוף שלא מצליח לגמור. גוף שנורא רוצה לגמור. גוף שיודע לעשות נעים לעצמו. גוף שיודע לעשות נעים לגופים אחרים. גוף שמחרמן גופים אחרים. גוף שמחרמן גופים שאת לא רוצה לחרמן. גוף שגופים אחרים עלולים לעשות לו דברים. גוף שנמצא כל הזמן בסכנה. גוף שבגללו את, הנפש שלך, כל הזמן בסכנה, של כאב נורא, של השפלה בלתי נסבלת, של טראומה שלא ברור איך ממשיכים ממנה. גוף שזוכר טראומות קטנות ואולי גם גדולות, זוכר תענוגות קטנים וגדולים. גוף שגילה (או יגלה) בפעם הראשונה את האוננות. גוף שהתנשק (יתנשק) בפעם הראשונה. גוף גונח, צועק, נושם מהר, שקט לגמרי. גוף אקטיבי או פסיבי, גוף שזז מהר וחזק, גוף שזז בעדינות אינסופית, גוף שלא זז, גוף מנוסה, גולמני, נלהב, תמים, בתולי. גוף שיכול להיות בתול או לא בתול. גוף שאחרים יכולים לדעת עליו אם הוא בתול או לא בתול. גוף שעלול להיחשף ולחשוף אותך. גוף שעלולים לראות לו. גוף שצריך להסתיר במידות שונות בהקשרים שונים אבל לעתים קרובות נותר גלוי קצת יותר מדי. גוף שיכול לחטוא, להיות אשם. גוף שיכול לפתות גופים אחרים לחטוא, להיות אשם גם בזה. גוף שיכול להיות שמור בשביל מישהו אחד מיוחד. גוף שיכול להיות רכוש של מישהו. גוף שיכול להפר את חוקי הרכוש. גוף שיכול להימכר ולהיקנות, להיגנב, להישדד. גוף שיכול להיות מקור לבושה, לאובדן כבוד, שלך ושל המשפחה שלך. וגם לגאווה. מכל מיני צורות. ולמבוכה. גוף שיכול לחפש ולדרוש את התענוגות המוכרים. גוף שיכול לחפש ולדרוש תענוגות חדשים. גוף שיכול אולי לחוות תענוגות שהוא עוד לא מדמיין אפילו. גוף שיכול לרצות חזק כל כך שהרצון גדול הרבה יותר מהנפש שלך ומהנפש שאליה את משתוקקת ביחד, גדול יותר מהעולם כולו.

הגוף הזה הוא אַת. את מכירה אותו.

 

יש את הגוף הנראה. הוא קשור מאוד אל הגוף המיני, אפילו כשהוא מנסה להיות פחות קשור אליו, למשל כשאת בוחרת בזהירות איזו חולצת כפתורים תלבשי לתרגול שאת מעבירה באוניברסיטה כדי להיראות מגניבה וסמכותית כאחד וכן קצת יפה אבל לא יותר מדי, את רוצה להיות סמכות ולא אובייקט, אבל גם לא פחות מדי כי את צריכה להרשים, ולא להיראות מכוערת חלילה זה חלק מלהרשים, יש פה איזון עדין לשמור עליו, אולי עדיף החולצה השניה. הגוף שיכול להיות יפה מספיק או לא יפה מספיק. לא סקסי מספיק או סקסי יותר מדי. שמן מדי, כמובן, וגם רזה מדי, שעיר מדי, לבן מדי, כהה מדי. גוף שאת או מישהו או מישהי יכולים לאהוב או לא, להתפעל ממנו או לא. גוף שיכול להיות יפה בדיוק כמו שהוא. גוף שיכול להיות יפה בסך הכל אבל עם איבר אחד או שניים שהיית שמחה להחליף. גוף שיכול להיות בסדר כזה. גוף שעלול להיות מכוער. גוף שהוא אוסף של איברים שלכל אחד מהם יש תקן אחר, סביר להניח שלפחות חלק מהם לא עומדים בתקן, וזה יכול להיות אכפת לך מאוד, או רק קצת, או בכלל לא. גוף שהוא חומר גלם, גוף שיש הרבה דרכים לעבוד עליו, לרזות, להתמלא במקומות הנכונים, לחטב, לעצב, לשפר יציבה, להשתזף, להשתזף בהתזה, להיזהר מהשמש, להתאפר, לשים קרם לחות, לשים קרמים, לשים דיאודורנט, לשים בושם, לקנות את הבגדים הנכונים, להתאים בגדים נכון, להסתפר, לסלסל, ליישר, לצבוע, לעשות ציפורניים, לעשות גבות, לעשות שעווה, לעשות הגדלת חזה, לעשות הקטנת חזה, לעשות הרמה ומתיחה, לעשות כל מיני דברים. את יכולה להשקיע בו אינסוף זמן. או מעט זמן. או מידות שונות של זמן בזמנים שונים.

גם הגוף הזה הוא אַת. את מכירה אותו.

 

יש את הגוף האימהי. הגוף שהיה פעם, או שהוא כרגע, או שיכול עקרונית ואולי עתיד יום אחד להיות בהיריון, להכיל בתוכו גוף אנושי אחר, חדש, צומח, להזין את הגוף הזה ולהגן עליו עד שיוכל לצאת לעולם. ללדת, לכאוב את הכאב המטורף הזה ולהתגבר עליו ולהמשיך לחיות ושזה יהיה מובן מאליו, ולהוציא לעולם נפש אנושית חדשה. לייצר חלב ולהניק. לגלות אינסטינקטים שלא ידעת שיש לך. להתעורר בלילה רגע לפני שהנפש שיצאה ממך מתעוררת. להיות המקור של כל הטוב וכל הנחמה בעולם הזה עבור הנפש הזאת למשך כמה זמן, ולאט לאט לשחרר אותה אל הנפרדוּת.

גם הגוף הזה הוא אַת. את מכירה אותו.

 

לא רק את מכירה את שלושת הגופים האלה. כל העולם מכיר אותם. כל העולם מספר עליהם לעצמו ולך. העולם עושה מהם שירים, ספרים, מאמרים מדעיים, תזות תיאולוגיות, טורי דעות בויינט, יצירות אומנות דגולות, פרסומות, קליפים, סרטים, איקונות. העולם מכיר אותם ומכיר בהם. הוא מנפיק אישורים רשמיים חתומים לקיומם כל דקה מחדש. הוא מזכיר לך אותם ללא הרף. הוא דואג שלא תשכחי לרגע שהגופים האלו הם אַת ואַת היא הגופים האלו. הוא מנתח אותם לפרטי פרטיהם, עד הניואנסים הדקים ביותר. לַעולם יש עליהם המון דעות.

 

הריבואגוף | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

כתוצאה מכך יש גם גוף רביעי. הגוף האחר, המשובש, המביך, הגוף שעושה בעיות. כי הגופים שהעולם מכיר בהם, יש לו אידיאלים ביחס אליהם, אידיאלים רבים וסותרים זה את זה אבל כולם נחרצים ביותר. וברגע שיש אידיאל, אז הממשות היא מול האידיאל, היא לפעמים לא מתאימה לו. לכל אחד משלושת הגופים הרשמיים שלך יש את הצל שלו, את הנגטיב שלו, את גוף השיבוש שלו. הגוף שמתחרמן ממה שהוא בהחלט לא אמור להתחרמן, או שמסרב בעקשות להתחרמן כשהוא אמור (לפעמים את מזייפת), או שבכלל צריך פתאום להשתין כשהוא אמור להיות מיני (לפעמים את מתאפקת, לא הולכת), או הגוף שנחשף כמיני לאנשים הלא נכונים ומסכן אותך; הגוף שנראה לא כמו שהוא אמור להיראות, וגם הגוף ש"רואים לו" את מה שלא אמורים לראות; הגוף שלא מצליח להרות או נכנס להריון הלא נכון, הגוף שמגדל ילד לא בריא, או לא מייצר חלב, או נכנס לדיכאון אחרי לידה.

אבל לצד השיבושים האלו של הגופים האחרים, יש גם את הגוף המשובש כסוג בפני עצמו. זה הגוף שהוא גוף בזמן הלא נכון, או באופנים הלא נכונים. גוף שדוחף את עצמו ומראה את עצמו ודורש תשומת לב, בשעה או באופן שבו הגוף אמור להיות לא נראה, לשרת, להיות לא-גוף כדי שתוכלי להיות בנאדם. גוף שדורש לישון כשאת רוצה לצאת, דורש לזוז כשאת חייבת לשבת ללמוד למבחן. גוף שדורש ממך להכניס לתוכו כל הזמן דברים חומריים כמו אוכל ושתיה, וגם להוציא ממנו דברים חומריים, מגיעילים, מביכים, כמו שתן וחרא וגזים וזיעה. ודם, כל חודש דם, שאחרים עלולים לראות או להריח. זה גוף שיכול להיות טמא לטמא אחרים, גוף שצריך להרחיק, להסוות. גוף הורמונלי, גוף שפוגם בערמומיות בפעולה התקינה של הנפש, מעיר בה רגשות לא רציונליים, לא לעניין. גוף שיש לו כאבי מחזור או כאבים לפני מחזור. גוף שכואב לו, גוף שהוא כאב, גוף שצורח לך בתוך הנשמה ולא נותן לך לשמוע שום דבר חוץ ממנו. גוף שאי אפשר לקום וללכת ממנו. גוף שמרגיש לא טוב, כואב לו הראש, נתפס לו הצוואר, הוא משלשל, יש לו חום, הוא צריך להישאר בבית לנוח. זה לא נעים וזה בא בזמן לא טוב וזה מפריע והורס תוכניות וזה חופש מללכת לבית ספר, חופש מללכת לעבודה, חופש מלהיות שמחה וטובת לב, חופש מכל מיני דברים. שמים בזה משככבי כאבים וזה עובר.

בפעמים אחרות השיבוש עמוק יותר, חמור יותר, מחלה כרונית, כאב אקוטי, והגוף המשובש שלך הופך לבעיה שצריך לעשות איתה משהו, בעיה שחייבים להבין אותה במדויק ולטפל בה נכון. לא את זו שיכולה להבין אותה ולטפל בה. החוויה שלך היא חוויה מקוטעת, אוסף עלוב של שיבושים נפרדים ועמומים, והשפה שלך לא אדקווטית כדי לתת לה פשר. אנשים שהם לא את ולא מכירים אותך אישית, מומחים, לרוב גברים, הם אלו שיוכלו להבין מה הבעיה, מה אמת העומק שהסימפטומים מצביעים אליה; קצת דרך החוויה שלך שאת מוסרת בשפה הלא אדקווטית שהם ורק הם יכולים לתרגם נכונה לשפה האדקווטית, ששייכת להם ולא לך, אבל בעיקר דרך נתונים שהם אוספים בעצמם על הגוף שלך, בכלים שלהם יש ולך אין. ובאותה דרך, בעזרת כלים שלהם יש ולך אין, שהם מבינים ואת לא, הם יכולים גם לתקן את השיבוש בגוף שלך, או להורות לך מה לעשות כדי לתקן אותו. ויש גם פעמים שבהם המומחים לא מוצאים אמת-עומק לסימפטומים שלך, לחוויית השיבוש שלך. אין אמת מדעית מאחורי השיבוש. רק שיבוש עירום, רק הצרימה. וגם לגוף הזה, גוף השיבוש הכי קיצוני, יש שם. זה הגוף ההיסטרי, מלשון רחם. מומחים לועגים לך קצת, נוזפים בך קצת, צוחקים עלייך קצת, מרחמים עלייך קצת. את מפסיקה ללכת למומחים ולומדת לחיות עם השיבוש, כלומר לסבול פחות או יותר בשקט ולהסתיר את הסבל שלך, שלא יפריע למנוחת השכנים. או שאת מתעקשת, הולכת למומחים אחרים, ולפעמים יש לך מזל, והמומחים האחרים פתאום מוצאים שם לבעיה שלך, נותנים לה קיום אובייקטיבי. המומחים מתקנים אותך, גוף השיבוש נעלם, חוזר להיות הגוף התקין, כלומר הבלתי מובחן, הבלתי נראה, הלא-גוף.
גם בגוף השיבוש העולם מכיר. פחות בפרונט, פחות בקליפים ובאיקונות, יותר בלחישה מלווה בנעיצת מרפק, בצחקוקים מרושעים, בפתקים שהוא זורק עלייך בשיעור. אבל בעצם הוא מדבר עליו לא פחות מאשר על האחרים, כל הזמן, קצת בטינה וקצת בפחד, אבל גם בחדווה. כי הגוף הזה, האחר, ההיסטרי, ההורמונלי, הטמא, המשובש – הגוף הזה מסמן כל מיני דברים על מי שאת, מי שתמיד תהיי גם אם תנסי להיחלץ ממנה, מי שאת חייבת לנסות להיחלץ ממנה אבל הניסיון לעולם לא יוכל להצליח לגמרי. גם אם הנפש תסגל את השפה של האדם הסביר ותדבר בה כמעט לגמרי בלי מבטא, הגוף יבוא ויסגיר אותך בתור אישה.

זה מה שגוף השיבוש מסמן בעולם של החברתי, המשמעויות החברתיות, הסדר הסימבולי של יחסי הכוח. אבל הגוף הזה מסמן גם משהו אחר, בחיים הפרטיים של הנפש והגוף. הגוף הזה מסמן את הגבול. הוא מסמן את העובדה, שמה שמעבר לגופים הנשיים המעטים שהם מוכרים, מוסדרים, רשמיים, הגופים שתואמים או בלתי תואמים לאידיאלים, הגופים שפונים לאנשים אחרים, הגופים שהם מקור לצורות מוכרות (ואמיתיות וחשובות) של הנאה ואושר וגאווה, כמו גם של בושה וסכנה וסבל – מעבר לגופים המעטים האלו ישנו רק התוהו, חושך על פני תהום, השיבוש, הכאב, חוסר הפשר המציק והמביך, מה שעדיף להימנע ממנו עד כמה שאפשר.

אבל זה לא נכון. מעבר לארבעת הגופים האלו שהם אַת, יש המון גופים אחרים, שגם הם אַת.

 

הריבואגוף | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

יש גוף שלא מתייאש. שהוא שלמות אחת שקטה ופועלת. גוף שמזין את עצמו ומגן על עצמו ומייצב את עצמו. שקולט מידע מן העולם ומגיב אליו כל הזמן. שממשיך בלי להפסיק, ובלי להתבלבל, ובלי לאבד תשומת לב, ובלי פחד. שמתמודד עם כל מה שבא כמיטב יכולתו. ומתקשר עם הנפש כמיטב יכולתו כשעולה הצורך בעזרה מן הנפש. שעושה את זה מאז שנולדת וימשיך לעשות את זה עד שתמותי. גוף שיודע שאין שום יאוש בעולם.

גם הגוף הזה הוא את. גם אותו את מכירה.

 

יש גוף שהוא אינסוף צורות העונג של המגע בעולם הפיזי. גוף עירום מתחת לשמש. גוף עירום בתוך תנועת הים. גוף שנרטב בגשם. גוף שהולך לאט יחף על האדמה הטובה, על העשב הרך, על העלים היבשים, על אבנים, על החול הרטוב, על אספלט לוהט, על מרצפות קרות. גוף שאוכל בידיים, האגודל דוחף את האורז והעדשים אל תוך הקערית של היד, דוחף באופן אחר את תבשיל תפוחי האדמה לתוך הלחם, מרגיש כל אחד מהם אחרת. גוף שרוקד לבד יחף בשדה פתוח, רוקד כמו שיווה את חדוות הריקוד, בלי שיהיה שם מישהו שיסתכל או לא יסתכל, עם מוזיקה באוזניות או בלב. גוף שדוהר על סוס או על אופנוע, והרוח הקרה דוהרת כנגדו. גוף שישן על הדשא מתחת לאינסוף כוכבים. גוף שישן במיטה בתוך החיבוק הרך של מצעים ושמיכות. גוף שנושם, שנהנה לנשום. גוף שנהנה לרוץ בכל הכוח, ולאכול ולשתות, ולהשתין ולחרבן ולגהק ולהירדם ולהתעייף ולהתעורר ולהתמתח, ונהנה מהקור ונהנה מהחום ונהנה מהמגע, כלומר מהמגעים, כי הרי כמה שונים זה מזה המגע של הקליפה העבה של הגזע והקליפה הדקה של הענף הצעיר, והעלה, והפרח, והאבן, והאדמה, והאויר של הבוקר והאויר של הערב. הלן קלר כתבה על זה מאוד יפה, אגב, בספר הנפלא The World I Live In. גוף שנהנה לראות, ולשמוע, ולטעום, ולהריח, נהנה מאינסוף המרקמים והניואנסים של ריח וטעם וקול ואור. יש גוף אישה עירום על סלע חלק וחם משמש, על פסגה של הר, סביב סביב לו פסגות של הרים אחרים, בתוך השמיים הפתוחים, באור השמש. גוף שלא קיים בשביל אף אדם אחר ואף אדם אחר לא קיים בשבילו, אבל כן פונה כל-כולו אל העולם הלא אנושי, בדיאלוג איתו, רוקד איתו.

גם הגוף הזה הוא את. גם אותו את מכירה.

אבל כמה את שמה לב אליו? מזדהה איתו? האם את יודעת אילו צורות מגע פיזי בעולם הכי משמחות אותך? כמה זמן ואנרגיה את מקדישה להן, ביחס לזמן ולאנרגיה שאת מקדישה להשגת השמחה הפיזית המורכבת של הסקס הטוב?

(לי לקח כמעט עשרים ותשע שנים לשים לב עד כמה בתקופות שבהן יוצא לי ללכת הרבה יחפה אני יותר מאושרת)

 

יש גוף שהוא יכולת. גוף שהולך את העשרים קילומטר של היום הזה, ואז הולך עוד קצת, כי בא לך לראות מה יש מעבר לעיקול הדרך הבא. גוף שמטפס קילומטר וחצי ביום אחד ואז יורד קילומטר. ומטפס עוד חצי. גוף שעומד על סלע ולא קופץ אל הסלע הבא כי הוא מפחד ליפול. גוף שקופץ למרות הפחד. גוף שנוחת במדויק, לא נופל. גוף שמועד לרגע, מתייצב מעצמו, לא נופל. גוף שלפעמים נופל, ועדיין לא מת. גוף שמוצא לו דרך בסבך כשאין שביל, נדקר, נלכד בקוצים, מחליק, נשרט, מתנער, ממשיך הלאה. גוף שמתעייף, שהשרירים נתפסים לו, שמגיע אל המחנה גמור, מת, גוף שעשה את זה, שלא הכזיב אותך, שינוח בלילה, ששוב יתעורר בבוקר והוא מלא כוח חדש, או יתעורר בבוקר עם שרירים עוד יותר תפוסים ויצטרך לנוח עוד יום ואז יתמלא כוח. גוף שלוקח לו כמה ימים להסתגל לגבהים ('להסתגל לגבהים', איזה מעלל מופלא בשתי המילים האלו: הגוף שלך מחליף את הדם שלך בדם עם יותר ברזל שמנצל יותר ביעילות את החמצן), ופתאום הוא הסתגל והעליות שוב קלות לו. גוף שסוחב תיק כבד, או שקיות כבדות מהחנות, או עצים למדורה, וקשה לו, והשרירים שלו רועדים, והוא מתענג על הקושי הזה, לא בדיוק על הקושי, על המגע הפעיל בעולם, על להזיז את העולם. גוף שמטפס על עצים, על סלעים, על פסגות של הרים, על קירות טיפוס, גוף ששוחה, גוף שרץ מהר ורחוק, גוף שעושה יוגה, טאי צ'י, קראטה, גוף שרוקד, גוף שמרים משקולות, גוף שנוטע עצים או קוטף פירות, בונה בית, סוחט כביסה, צובע קיר, מסיע מריצה מלאה אבנים, משטח קרקע לאוהל, לש בצק. גוף שנמצא בסכנה כי הוא עושה דברים מסוכנים, לא בסכנה שאחרים יעשו לו. גוף שנהנה להסתכן. גוף שמתמודד עם פחד. גוף שמאתגר את עצמו. גוף שנהיה עם הזמן יותר חזק, יותר גמיש, יותר יציב. גוף שמוכרח ולומד לפתח דיאלוג טוב עם הנפש.
העולם מכיר את הגוף הזה ואוהב אותו, קליפים ואיקונות והכל, אבל כמעט אף פעם לא בתור הגוף שלך. זה לא הגוף שלך, זה גוף אחר, הגוף שאת חושקת בו אולי, נתפשר איתך על זה. גוף היכולת של הגבר, הגוף המיני של האישה – לכי לכל מוזיאון ותראי.

אבל גם גוף היכולת הוא את. גם אותו את מכירה.

 

יש גוף שמדבר עם גופים אחרים. השפה חסרת המילים שלו עשירה ומדוייקת. היא מאפשרת לך להסביר את עצמך ולהבין את האחר מספיק כדי לפתח יחסי אהבה שלמים וכנים וייחודיים לגמרי, כדי לכעוס, כדי להבין מצב רוח וסיבה למצב רוח, כדי לדאוג, כדי לשמוח יחד, כדי לחשוב שכדאי לקחת את האחר לוטרינר. הגוף הזה יודע לדבר קצת אפילו עם כריש שמופיע מולך פתאום כשאת משנרקלת, אפילו עם הזבוב שמציק לך הוא מדבר, יודע את השפה בלי לחשוב, מה עוצמת הנפנוף של היד שתשדר לך-מכאן-לפחות-לרגע. וכמובן שעם חתול שמתכרבל בחיקך, עם סוס שאת רוכבת עליו, עם תינוק, או עם בני אדם מבוגרים, בזמן שאת מדברת איתם במילים או בלי לדבר איתם במילים. זה גוף שיכול לקבל מגוף אחר אהבה והבנה ונחמה, או להעניק לגוף אחר אהבה והבנה ונחמה. זה גוף שמשפיע ומושפע מהגופים שמסביבו כל הזמן. כשגוף אחר נע בתנועה חדה, מסתובב להסתכל על משהו, הוא יעשה אותו דבר. הוא יכול להידבק מגוף סמוך או מאוסף גופים סמוכים בפיהוק, בחיוך, בצחוק, בבכי, ברפלקס הקאה, בפחד, בפניקה, בתאוות רצח, באורגזמה, בטריפ פסיכדלי, בקצב הנשימה, בקצב פעימות הלב, בעיתוי המחזור. וגם בעצב ובשמחה ובכל רגש אחר, אם כי יותר קשה להבחין בהדבקה הזאת.
גם הגוף הזה הוא את. גם אותו את מכירה.

 

יש את הגוף האָלים. הגוף שיכול להשתמש בסכין או באקדח או במקל או באבן. שיכול לבעוט בראש ובצלעות ובביצים, ולתת אגרוף במפתח הלב, ולנגוח ולהכניס אצבע לעין ולשבור אף ולהשתחרר ממישהו שמחזיק אותו. הגוף שיכול להרוג. הגוף שלא כל גוף של כל גבר יותר חזק ממנו באופן חד משמעי. יש גברים שהוא חזק כמוהם. יש גברים שהוא יותר חזק מהם. יש גברים שהוא פחות חזק מהם אבל בר-תחרות להם. הגוף שלא כל גבר יכול להרוג אותו בקלות אם יתחשק לו, לא כל גבר יכול לעשות לו כל מה שהוא רוצה בלי לחשוש, לא כל גבר יכול לנצח אותו באופן מיידי במאבק פיזי. גוף שיכול אולי לנצח במאבקים פיזיים מסויימים, או להחזיק מצב של חוסר הכרעה במאבק פיזי במשך זמן מספיק ארוך. גוף שיכול להיות גם מסוכן למישהו אחר, לא רק גוף שהאחר מסוכן לו.

גם הגוף הזה הוא את. את מכירה אותו?

 

הריבואגוף | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

יש גוף שיודע דברים שהנפש לא יודעת. לא את הכל. יש דברים שהנפש יודעת והוא לא, יש דברים שהוא חושב שהוא יודע והם טעות. אבל יש דברים שהוא יודע והנפש לא יודעת. יש דברים שהוא יודע והמומחים לא יודעים, דברים שאין להם קיום בשפה של המומחים, ואף על פי כן יש להם קיום, ואף על פי כן הם ידע. שאין יאוש בעולם, למשל. וגם דברים אחרים. איך ליפול בלי להיחבל, איך לזהות סכנה מיידית ולהירתע ממנה לפני שהנפש מבינה שקרה פה משהו בכלל. הוא יודע שמשהו לא בסדר, לפעמים, כשהנפש מתעקשת שהכל טוב. הוא יודע טוב ורע, לפעמים. מה טוב לו, מי טוב לו, מה הוא באמת רוצה ומה הוא לא רוצה. בפעמים אחרות הוא לא יודע. אולי הוא יודע מתי להרפות ומתי להתעקש, איך להיות ביציבות ובאהבה במקום שבו את נמצאת, איך להקשיב לעולם. אולי דברים אחרים לגמרי. זה שונה מאוד מגוף לגוף, מנפש לנפש.

הגוף הזה הוא את. את מכירה אותו.

 

יש את הגוף שבו זמנית קשור אל הנפש ונפרד ממנה באופנים הרבה יותר עמוקים, משונים ומפתיעים ממה שנהוג לציין. הגוף שקם והולך פתאום למרחב פיזי אחר כשהנפש חושבת מחשבה מטרידה. הגוף שנע בין רגשות, לפעמים כתוצאה מהתנועות של הנפש, לפעמים כסיבה לתנועות האלה. גוף שמח, עצוב, כועס, פוחד, עייף, נרגש, עירני. הגוף שאחרי שהוא אכל יותר מדי התודעה שלך מטושטשת ופסימית ומשועמת, וכשהוא רעב התודעה שלך קופצת מדבר לדבר כמו יתוש. הגוף שתחת השפעת כימיקליים לא שגרתיים פתאום קולט את העולם לגמרי אחרת ומגיב אליו לגמרי אחרת, רואה אחרת, שומע אחרת, חווה מרחב וזמן אחרת, הגוף שפתאום מאפשר לנפש נתיבים חדשים ולא משוערים, צורות חדשות של אהבה ושל בדידות, של הבנת היחס שלה אל העולם. גוף שרועד, גוף שמקיא, גוף שמתנדנד בתנועה ריתמית, גוף שמלא אנרגיה לא נדלית, הגוף האקסטטי, הגוף שמפחד. אבל גם הגוף שממשיך לפעול בשקט בתוך האפלה תחת המתקפה המשונה שהנפש המודעת הולכת בה לגמרי לאיבוד, נלכדת בסחרור של ניסיון עקר להבין. הגוף המכור, הגוף שבקריז, הגוף שהולך ומשיג לעצמו את מושא ההתמכרות, הסיגריה למשל, ומשאיר את הנפש להמציא לעצמה תירוצים. הגוף שמזכיר לך ומראה לך בדיוק עד כמה הנפש היא גוף, עד כמה קטנונית ועד כמה אינסופית הנפש שהיא הגוף שהוא העולם.

הגוף הזה הוא את. את מכירה אותו.

 

יש גוף שהיה פעם תא אחד וצמח בתוך רחם של אישה ונולד וינק וצמח וגדַל (אולי הוא עדיין גדֵל), הגוף שמזדקן ויהיה זקן (אולי הוא כבר זקן), שיאבד יכולות פיזיות וקוגניטיביות, יראה פחות טוב, יעכל פחות טוב, יזכור פחות טוב, הגוף שיום אחד ימות, שיהפוך בחזרה מגוף אנושי לחומר לא-אנושי. הגוף שהוא אישה לא פחות ולא יותר מכל אישה אחרת, הגוף שהוא אנושי לא יותר ולא פחות מכל אדם אחר, הגוף שהוא יונק, הגוף שהוא חיה. הגוף שהוא את ורק את, ההסטוריה האישית שלך, הצלקות שלך, השרירים שפיתחת והגמשת והשרירים שלא, הדפוסים והטיקים שלך, המחלות שלך, צורות העונג שאת מכירה וצורות התקשורת שאת מכירה, הבעות הפנים שלך, איך שאת נוגעת, המשקעים בריאות שלך, החיווטים במוח שלך.

הגופים האלה הם את. את מכירה אותם.

 

יש גוף שהוא ריבוי אינסופי של תחושות ואינפורמציה ופעולות בכל רגע ורגע, הגוף שבניגוד לקו המחשבה המודעת במילים הוא תמיד יותר ממה שאפשר להקיף בבת אחת בתודעה, תמיד יותר ממה שאפשר לסדר בתוך אחדות קוהרנטית. הגוף שאי אפשר להבין עד הסוף. הגוף הממשי. הגוף החומרי שנוכח בעולם החומרי. נוכח תמיד ונוכח כולו. הגוף שהוא נקודת המפגש המופלאה לאינסוף בין התודעה לבין העולם. גוף שהוא המרחב שהתודעה קיימת בו, לא דבר שקיים בתודעה, בטח לא דבר שקיים בתודעות אחרות.

הגוף הזה הוא את. את מכירה אותו.

 

יש עוד המון גופים. וכל הגופים האלה הם את. ואת מכירה אותם.

אבל תכירי אותם עוד. תמפי את המרחבים חסרי השפה שלהם. מה שניסיתי לעשות כאן מתוך חוויות החיים האישיות שלי עד כה, היחסים האישיים שלי עם העולם בנקודה הזאת בזמן ובמרחבים (לבד בלילה בהרים בקטלוניה, בסוף טיול ארוך, בסוף כל שאר עשרים ותשע השנים האלו), מה שהכללתי מתוך המוכר לי אישית והצגתי כאילו הוא כל מה שישנו, אל תאמיני, אל תקני את זה. תמפי מחדש, במילים שלך, מתוך החוויה שלך, הניסיון שלך, הגוף שלך. תמצאי בתוך עצמך גופים שנעים לך להיות בהם, שמלהיב אותך להיות בהם, שנוח או מאתגר אותך להיות בהם, גופים שמסקרנים אותך, גופים שאת מרגישה שיש לך עוד מה ללמוד עליהם או מהם, ותעשי את זה. עזבי אותך מלנסות להיות פחות בגופים שאת מרגישה שאת נמצאת בהם יותר מדי. רק תהיי יותר בגופים האחרים. איזון יבוא (לא מושלם אף פעם כמובן). זה לא משהו מסתורי, לא משהו לעבוד עליו ולהתקדם בו, לא משהו שאת צריכה להיעשות. אַת כבר הגופים האלה. אַת כבר מכירה אותם.

ואל תתני לאף אחד להפריד ביניכם.

 

הריבואגוף | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

נ.ב. תוספת תיאורטית פחות חשובה בשולי הטקסט:

בסוף הפיסקה על גוף השיבוש, כתבתי ש"הגוף הזה מסמן כל מיני דברים על מי שאת, מי שתמיד תהיי גם אם תנסי להיחלץ ממנה, מי שאת חייבת לנסות להיחלץ ממנה אבל הניסיון לעולם לא יוכל להצליח לגמרי. גם אם הנפש תסגל את השפה של האדם הסביר ותדבר בה כמעט לגמרי בלי מבטא, הגוף המשבש יבוא ויסגיר אותך בתור אישה."

כתבתי את זה ביחס לגוף השיבוש. אבל למעשה זה נכון גם ביחס לשלושת הגופים הנשיים הרשמיים, התקינים, המוכרים. שלושת הגופים האלה הם גם גופי שיבוש, כי הם שיבושים של גוף הגבר. זו התכונה שמשותפת לשלושתם, ומבחינה אותם מכל הגופים הנשיים שמניתי בהמשך, מגוף היכולת, מהגוף שנהנה מהמגע בעולם, ומכל השאר: אלו גופי ההבדל, אלו ההיבטים שבהם גוף האישה נבדל עקרונית מגוף הגבר – בכך שהמיניות שלו אחרת (או בגרסה קיצונית יותר ופופולרית יותר: בכך שהוא מיני [עבור הגבר ההטרוסקסואלי, שהוא האדם]), בכך שהוא נראה אחרת, ובכך שהוא יכול להיות גוף של אם. בכך שאלו שלושת הגופים שהעולם מכיר בהם בתור הגוף שלך, הוא אומר לך שמהות הגוף שלך היא להיות הבדל מגוף של גבר. במובן הזה, כל הגוף שלך הוא גוף שיבוש. הוא משבש את הניסיון שלך להיות בנאדם.

יש תפיסה תרבותית ישנה וכבר לא לגמרי בתוקף, אבל עדיין כן קצת בתוקף, של האישה בתור גוף (היצרית, האדמה, החייתית, הרגשנית, הפרימיטיבית) ושל הגבר בתור תודעה (חופשית, רציונלית, קידמה וכל זה). האישה לכודה בתוך הגוף שלה, שהוא גוף שיבוש. הוא משבש לה את הניסיון להיות בנאדם, כלומר להיות תודעה. (הטוקבק הנפוץ למאמר דעה פוליטי של אישה, 'היא בטח לא קיבלה זין יותר מדי זמן'). להיות תודעה זה טוב, להיות גוף זה רע… להיות גבר זה טוב, להיות אישה זה רע… הזמזום העמום והבלתי פוסק הזה של המובן מאליו ברקע של החוויה שלנו, המבנה הזה של רשת הניגודים הקשורים זה לזה שבתוכו נעות המחשבות שלנו…

אבל כל המבנה הזה הוא מבנה של שיח. והקץ' הוא שהגוף קיים מחוץ לשיח. הוא מה שמאפשר לשיח להתקיים בכלל. הוא קיים לפניו ואחריו ומסביבו. הוא דבר בעולם, כל מיני דברים בעולם. כאן נמצא הפוטנציאל המשחרר העצום שלו, עבור נשים ועבור גברים כאחד. התודעות של כולנו לכודות בתוך השיט של כל מיני אידיאולוגיות, אבל הגוף חורג תמיד.

זו גם הסיבה שההערה הזאת לא מאוד חשובה. כי זה לא כל כך משנה, בשביל הגוף, ששלושת הגופים המוכרים הם 'גופי ההבדל' או 'הגוף האחר' והאחרים הם 'משותפים' או 'כלל אנושיים': זה לא שיש לך גוף נשי מיני וגוף כלל-אנושי שיוצא לטרק. הגוף הנשי המסויים הזה הוא זה שלפעמים מיני ולפעמים יוצא לטרק. בגוף הנשי המסויים הזה, שקיים כרגע בעולם, יש מלא אפשרויות שהן לא ניגוד לגוף של גבר, הן פשוט קיימות. השיח יכול לנסות להסיח את דעתך מעצם קיומן של האפשרויות האלו, הוא יכול לנסות למנוע ממך לממש אותן בכל מיני דרכים, באלימות או בשידול, או שהוא יכול לנסות לגרום לך לא לשים לב שאת מממשת אותן, לא להפוך אותן לחלק מהזהות שלך. אבל הוא נידון להיכשל לפעמים. כי את חיה, וכל עוד את חיה, אַת כל הגופים האלו. וכל עוד את הם, את עלולה להבחין בזה. אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. ומרגע שזה נכשל קצת זה ייכשל עוד.

 

 

1 תגובה
  1. מאיה
    מאיה says:

    גוף נשי מיני לעומת גוף ״כלל-אנושי״. ״הגוף…הזה הוא זה שלפעמים מיני ולפעמים יוצא לטרק״ – אהבתי! 🙂
    זה מזכיר לי שכשהייתי קטנה, הייתי לפעמים מדברת על טולי, החתולה שלנו, בלשון זכר, כלומר הייתי קוראת לה ״חתול״ – כאילו הייתה גוף ״כלל-חתולי״. ופעם אחת אמא שלי תיקנה אותי ואמרה לי ״היא חתולה, לא חתול כללי!״
    כל כך נכון…

    הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.