השאלה | פתיחה לסיפור קצר | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

השאלה

 

הפוסט הזה מכיל את הפתיחה לסיפור “השאלה”, שהוא גם פרק ראשון של רומן בכתובים, “המראיינת”. הסיפור המלא זמין להורדה בדאנא.

 

הכל התחיל לקראת סוף לימודי התואר השני שלי. הסמינר האחרון שלקחתי בתואר עסק בחלומות, לא במובן הזה, אלא מהסוג שחולמים כשישנים, אני חושב שקראו לו חלומות ארכיטיפיים בתרבות המערב, אולי בלי תרבות המערב. בכל אופן, ישבנו בכיתה צדדית בקומה העליונה של הבניין, שעת צהריים מנומנמת, בחוץ עפו עורבים איטיים הלוך וחזור בין צמרות הדקלים לבין הדשא וצרחו, ובכיתה ישבנו במעגל, עשרה בני עשרים ומשהו, ודיברנו על החלום הזה שיש לך לפעמים כשאתה בן עשרים ומשהו, שאתה נמצא שוב בבית הספר היסודי שלך, אבל עכשיו אתה מבוגר, ומבין כמה הכל בעצם שטויות, וכבר אין למקום כוח עליך יותר. באותו רגע ממש נפל לי אסימון. האסימון בעצם נפל עוד קודם, לאט לאט לאורך שנות הלימודים, אבל באותו רגע שמתי לב שהוא נפל. והאסימון היה שגם עכשיו באוניברסיטה הכל שטויות שאין להן כוח עלי, בהרבה מובנים אפילו יותר מאשר ביסודי. וככה כשהלימודים נגמרו, בזמן שאנשים מסביבי הוציאו לעצמם את הנשמה עם התיזה במשך חודשים ואפילו שנים, אני, אחרי השיעור האחרון של הסמינר האחרון, נשכבתי על הדשא, הסתכלתי על הצמרות ושאלתי את עצמי במה יהיה לי כיף לשחק. והתשובה עלתה מיד: מה שיהיה לי כיף זה לחשוב על שאלה שמעניין אותי לשמוע אנשים עונים עליה, ולשאול אנשים את השאלה הזאת. ושאלתי את עצמי הלאה, איזו שאלה מעניין אותי לשמוע אנשים עונים עליה? וגם כאן התשובה פשוט עלתה מיד. וככה התחיל התהליך שהפך בסופו של דבר לספר הזה.

אז ככה זה התחיל. במשך כמה שבועות פשוט שאלתי אנשים. התחלתי עם ההורים שלי. אולי בחוסר טקט, עכשיו שאני חושב על זה. אחר כך שאלתי את החברים הטובים שלי מהצבא. אחר כך שאלתי את בת הזוג שלי, והיא, אגב, היתה הראשונה ששאלה אותי בחזרה. אני לא זוכר, בטח אמרתי שהייתי רוצה לבלות את החודשים האלה איתה. לא עניין אותי לענות, את מבינה, עניין אותי לשאול. התחלתי לשאול סתם אנשים בקפיטריה של האוניברסיטה, ואז נכנסתי לזה והתחלתי לשאול אנשים בכל מקום, בים, באוטובוס, בתור לדואר. לא כולם הגיבו הכי טוב. זו לפעמים נתפסת כשאלה קצת תוקפנית, היא מכריחה אותך לחשוב על דברים לא נעימים. כמובן מצד שני היא מציעה לך הזדמנות לחשוב על הדברים שהכי נעימים לך, זה מה שמעניין לדעתי בשאלה, היא סוג של חרב מתהפכת, חה חה. לקח לי כמה שבועות להתחיל ללמוד מתי זה לעניין ומתי זה לא לעניין לפנות עם השאלה למישהו, וגם איך להתבטא ככה שהצד של הדבש יהיה יותר מורגש ברגע הראשון מהצד של העוקץ, את יודעת, זה עניין של שימוש נכון בקול, באינטונציה. אבל עד שהבנתי את זה ממילא היו לי כבר מספיק נתונים בשביל תזה לתואר שני, שמונים-וארבעה מרואיינים, היה לי אפילו מגוון דמוגרפי רחב ביחס לרוב הסטודנטים אחרים, כלומר אלו מהם שעשו תזות דומות, שרובם פשוט העבירו שאלונים בכיתות של החוג. גם התשובות היו פחות או יותר מה שציפיתי מראש, ויכולתי לכתוב עליהן בקלות. זה לקח לי בערך חודש של עבודה לא מאוד מאומצת, לכתוב את התזה. מאוד נהניתי מהשבועות האלו, הייתי כותב מהצהריים עד הערב, ובלילה חברה שלי ואני היינו מתכננים את הטיול שלנו בהודו, ופתאום מצאנו כרטיס זול של הרגע האחרון, אז ויתרתי על הפרק האחרון שחשבתי לכתוב ופשוט ערכתי הכל מהר, חיפפתי איזו ביבליוגרפיה וזרקתי בתיבה ליד המזכירות, ובאותו ערב כבר נחתנו במומבאי.

זה שאת שואלת דבר כזה אומר שלא קראת את הספר? אפילו לא את הפרק הראשון, אפילו לא בשביל להתכונן לפגישה איתי? מה את אומרת. מעניין. גישה מעניינת. מזכיר לי אתיקה של פסיכולוגים, הנאמנות לנקודת המבט של המטופל. האמת שזו חוויה מעניינת גם בשבילי, לא יוצא לי לפגוש הרבה אנשים שלא מכירים אפילו קצת – את יכולה אולי לנסות לנחש? התשובות באמת היו צפויות, מה שתנחשי יהיה כנראה נכון.

נכון, לבלות זמן עם אנשים אהובים היתה באמת התשובה המנצחת, והראיתי בדיאגרמת עוגה כזאת כמה דיברו על בת זוג או בן זוג, וכמה על הורים, ילדים, אחים או חברים. וגם לטייל מסביב לעולם, בהחלט, זו גם תשובה קלאסית, והיא הפוכה ומשלימה מכל מיני בחינות לתשובת האנשים האהובים. התזה שלי עסקה בנושא הזה בהרחבה, וגם בספר השתמשתי בו כנקודת פתיחה, אז אני לא ארחיב עליו עכשיו, מה גם שבינינו, אבל על זה אל תצטטי אותי, אבל בינינו, את מי זה מעניין? התשובות הבאות מתחילות להיות מעניינות יותר, אני סקרן לראות על כמה מהן תעלי. אולי אני צריך להוציא ספר המשך, “מה היית מנחש שאנשים אחרים עונים לשאלה ‘מה היית עושה אם היית מגלה שנשארו לך רק שישה חודשים לחיות’ “, חה חה. נו, אז מה את מנחשת? לא? אפילו לא עוד אחד? למה לא? יש איזושהי תשובה שממלאת לך את הראש אבל את מפחדת להציע אותה כי את מפחדת שזה משהו שרק את חשבת עליו? ניחשתי נכון, נכון? אל תתביישי, הרי לזה מוקדש כל החלק השני של הספר. מה התשובות שמעבר לתשובות הראשונות, מה התשובות שאנשים מתביישים לומר. האמת שלעתים קרובות הן, לאכזבתם של כל הצדדים, אותן תשובות נפוצות עצמן. נכון, עוד לא אמרנו את השלוש האחרונות. אם כן, תשובה נפוצה שלוש היא מה שכיניתי “להשלים פעילות יצירתית” או “להגשים חלום לעסוק בפעילות יצירתית”, ובעצם בפועל שתי האפשרויות אומרות אותו דבר ורק מנוסחות בעוצמת דלוזיה שונה. תשובה נפוצה ארבע היא “פעילות אקסטרים”, ואני כולל בזה ספורט אקסטרים, סמים וכן הלאה, וגם את רוב הפנטזיות המיניות. למרות שפנטזיות מיניות לפעמים גולשות גם לסוג הנפוץ האחרון, שבתזה כיניתי אותו “פריצת טאבו”, ובספר – שכחתי כבר למה העורכת שלי שינתה את זה. אוקיי. זו, פחות או יותר, היתה נקודת הסיום של התיזה המשמימה שלי, כי את כל התשובות שקיבלתי הצלחתי לחלק לחמש הקטגוריות האלו, בין השאר בגלל שדווקא מהתשובות היותר מעניינות שקיבלתי התעלמתי, כי סיווגתי אותן בתור “התחמקויות” או “סירובים לענות”.

אז היו לי את חמש הקטגוריות האלו, חמש זה מספר טוב בשביל תזה, וכמובן שחילקתי אותן לשתי קבוצות-על, וקראתי להן “פנטזיות סופר-אגו” ו”פנטזיות איד”, וביליתי את השבועיים האחרונים של החודש הנעים שבו כתבתי את התזה בניסוח של טיעון, שהבנתי שהוא גרוע עוד תוך כדי שניסחתי אותו, אבל בגלל הכרטיסים הזולים למומבאי שמצאנו לא היה לי זמן לכתוב את פרק הסיום המתחכם שחותר תחתיו. הטיעון היה על איך תחת החרב המתהפכת של השאלה יש אנשים שמדמיינים את עצמם ממלאים סוף-סוף את תביעות האני העליון המערבי-מודרני לאהבה והגשמה עצמית – אלו היו, אם את זוכרת, הקטגוריות הראשונה והשלישית מבין החמש שספרנו – ואחרים שמדמיינים את עצמם משתחררים ממנו וחוגגים את האיד (ארבע וחמש), ואיך הטיול (אפשרות שתיים) הוא אפשרות מעניינת עם אופק חתרני כי הוא נמצא בתווך ושואב משני הקטבים וכן הלאה וכן הלאה, וזרקתי את זה לתיבה שליד המזכירות, וחודשיים אחר כך נהייתי מוסמך אוניברסיטה בציון 97.

והדבר הבא שקרה זה שנחתתי עם החברה שלי במומבאי, מצאנו מונית רשמית של שדה התעופה כמו שציוו במדריך, ונסענו במשך ארבע שעות פקקים שנמשכו כמו שנה אל המלון שלנו באזור התיירותי של מומבאי, חולפים בדרך על פני עוד ועוד שכונות של עוני נוראי וזר. אני יכול לדבר הרבה, ובהזדמנויות מסויימות, שאת חלקן תוכלי למצוא ביו-טיוב, אכן יצא לי לדבר הרבה, על הניגוד בין – אבל אני לא מתכוון לעשות את זה עכשיו. חודש אחר כך חברה שלי ואני היינו פרודים, היא המשיכה לצפון הודו, אני ירדתי לדרום, וכבר הייתי מאושש מההלם הראשון, או ככה חשבתי. אבל להפתעתי המוחלטת מצאתי את עצמי מתחיל שוב לשאול אנשים את השאלה מהתזה, שעכשיו כבר התחלתי לחשוב עליה ביני לביני בתור השאלה. היה לי פנקס קטן ירוק, שהתכוונתי לכתוב בו יומן, לא כתבתי בו יומן, אבל התחלתי לכתוב בו כל פעם ששמעתי תשובה שנשמעה לי חדשה. ולפעמים כתבתי בו כמה שורות על מה שהרגשתי כשלא שמעתי תשובות חדשות במשך כמה זמן. בדרך כלל הרגשתי בדידות או יאוש, אבל לפעמים היתה בזה דווקא נחמה.

 

המשך הסיפור זמין להורדה בדאנא (נדיבות, תרומה, בחר/י כמה לשלם).

 

 

 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.