ההריון

אישה וגבר נמצאים מזה שנה ביחסים בווליום גבוה והמחזור של האישה מאחר. היא מספרת לגבר בחשש, והוא מרגיע אותה שלא סביר שהיא בהריון. בעצם אף אחד משניהם לא חושב שהיא בהריון, ובכל זאת במשך כמה ימים הם מדברים מדי פעם, ספק בערגה, ספק בתהייה, ספק בצחוק, ספק במבחן מי-ימצמץ-ראשון שהם עורכים זה לזה, על איך יגדלו יחד את הילד. אבל הימים חולפים בלי שהמחזור שלה מגיע ובסוף היא עושה בדיקת הריון שיוצאת חיובית. לבד בחדר האמבטיה היא מסתכלת בשני הפסים על המקל ויודעת בוודאות שהיא לא יכולה ללדת את הילד הזה, ושהיא לעולם לא תוכל ללדת ילד עם הגבר הזה, שהכל ביניהם הוא אשליה משותפת שהם מחזיקים יחד והאשליה שלה עכשיו נקרעה. הגילוי כל כך ברור ופשוט שהיא מרגישה לגמרי שלווה/ריקה. היא יוצאת ובלי מילים מעבירה לו את המקלון. הוא מסתכל על המקלון, מסתכל עליה, אומר מאמי בואי דבר ראשון נקבע תור לגניקולוג, נשמע את זה ממנו, הבדיקות האלו לא מאה אחוז, הדבר הראשון שצריך לעשות זה ללכת לגניקולוג, אחר כך נחשוב יחד מה עושים, אל תפחדי, מה שלא נחליט נחליט ביחד, שנינו בזה יחד. קובעים תור דחוף לעוד יומיים. במשך היומיים האלה היא מסתובבת עם הידיעה שאחרי הביקור אצל הגניקולוג היא תצטרך להגיד לו שהיא רוצה להפיל את הילד ואחר כך להיפרד ממנו, וצער גדול על שלושתם, על הילד, על אהובה, ועל עצמה, כמו גם פחד עמום, לא ברור על מי, הולכים וממלאים אותה, בלי לסלק אמנם את הריקות המוזרה שברקע. אצל הגניקולוג הם שקטים, כל אחד אפוף במחשבותיו, לא ברור אם קרובים מאוד בדרך שקטה או מרוחקים מאוד בדרך שקטה, והגניקולוג, גבר בטוח בעצמו מבחינה מקצועית ולא שתקן, אב לבת תיכוניסטית ובן בצבא, מלגלג עליהם קצת בעוד הוא בודק אותה, משתתק, ואז אומר את לא בהריון. יש אחוז אחד של תוצאות חיוביות כוזבות ואת באחוז הזה. אני מצטער, הוא מוסיף כשהם שותקים, פתאום עולה על דעתו שאולי הוא טעה והם בכלל זוג שמנסה להרות בלי הצלחה, והוא מדבר איתם קצת בכיוון הזה, אבל הם נפטרים מעליו ויוצאים, עדיין שותקים. והיא, הכל מצטמק לה ונעלם, כל טלטלת הודאות והצער, לא היה כלום, זו היתה רק אשליה שחיינו בה כמה ימים, והנה אנחנו חוזרים לביחד שלנו הרגיל, יש הקלה ואכזבה כמו שיבה ממסע הביתה כשהם נוסעים לאט בחזרה הביתה, ופתאום הגבר מפר את השתיקה ואומר, אני רוצה שניפרד. מה? מסתבר שהוא, היה לו רגע של צלילות כשהגניקולוג אמר שבעצם היא לא. ברגע הזה הוא הבין שכל הימים האלו של המחזור הנעדר הוא קיווה נואשות שילד יציל את היחסים שלהם, וככה, כמו שזה, בלי גאולה, הוא מבין פתאום, הוא לא רוצה להמשיך. בחרדה היא מנסה לשכנע אותו לא להאמין לסוג הזה של תובנות פתאומיות, אבל זה רק מרתיע אותו יותר. למחרת הוא לוקח את הדברים שלו ועוזב את הבית, והיא נשארת לבד, המומה ושבורת לב.