מבוך המראות של מיס ג'יין ברודי | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

מבוך המראות של מיס ג'יין ברודי

בחנות המפוארת שבהמשך הרחוב של הגסטהאוס שלנו במינכן קניתי ספר שלפני חצי שנה כבר קראתי חצי ממנו, ערב אחד בגסטהאוס בנפאל, הוא לא היה למכירה, אז ניסיתי חזק לקרוא הכל באותו ערב, אבל הייתי עייפה מיום הליכה ארוך בהרים הגבוהים ונרדמתי אחרי שקראתי רק חצי, ולמחרת המשכתי לעלות אל מַעבר ההרים. ניסיתי חזק לקרוא הכל כי כשראיתי בשורת הכותרות שבארון הזכוכית היפה בכניסה לגסטהאוס את המלים The Prime of Miss Jean Brodie נזכרתי באותן מלים כתובות בטוש שחור מסולסל ופראי לכל אורכו של לוח לבן ארוך, הזיכרון היה ויזואלי והוא כלל את היד הכותבת, וגם את הגב של בעל היד בחולצת המשבצות הנצחית, המורה הנערץ שלי באוניברסיטה, חמש שנים לפני כן, מאיפה בא בכלל הזיכרון, זה אפילו לא שלמדנו על הספר, הוא רק זרק פעם המלצה, קצת במרירות, על גאונה נשכחת. חמש שנים אחר כך ביבשת אחרת קראתי את הספר דרך עיניו של המורה שלי והבנתי למה הוא אהב כל כך את מיוריאל ספארק, הוא וירטואוזית בדיוק בדברים שמעניינים אותו, באופן שבו היא משחקת בזמנים, מתפעלת מנגנונים של סקרנות והפתעה, מנצחת בלי לזייף על מקהלה של מספרים בעלי רמות מהימנות שונות, על סימפוניה של נקודות תצפית משתלבות ונפרמות כל רגע, כשעל הכל נסוכה האירוניה והאלגנטיות והנוכחות החזקה והבלתי אישית כאחת של המספרת הכל-יודעת. לא שחשבתי בדיוק במילים האלו כשקראתי עייפה בלילה בהרים, אבל זה היה הדבר המרכזי שאליו שמתי אז לב. אבל עכשיו, במינכן, כשקראתי שוב את אותו חצי ספר, שמתי לב למשהו אחר בכלל, וולגרי ונהדר, יש תמונת מראה פשוטה, הוא היה לנו מיס ברודי, אנחנו היינו חבורת התלמידים הנאמנים, אלו שהיו אמורים ל, אלו שהכזיבו. וחשבתי על אחת התמונות בספר, אולי הרגע היחיד שבו הספר גולש מריאליזם ניואנסי כמעט בלתי נסבל לסימבוליזם בוטה ומתמיה, שיש בה תמונת מראה וולגרית דומה, כשמישהי ששמונה שנים אחר כך תמות בשרפה במלון, בעודה רצה הלוך וחזור בין חומות הלהבות המזנקות משני צידי המסדרון, גם אני נמצאת במלון עכשיו, נבהלת מהלהבות המזנקות מן הבקבוק בניסוי בכימיה, ורצה ביניהן הלוך וחזור עד שתופסים ומרגיעים אותה. וחשבתי שאולי גם זה בכל זאת מדויק. לפעמים מופיעה בעולם מן מראה כזאת של סמליות כה בוטה עד שהיא דווקא מפוררת את המארג הסמלי, שכמו הוורם הול בסטאר טרק, מצמידה באחת שני רגעים שעל פי כל הגיון הם נפרדים. וזה רגע חזק במיוחד כי כל שאר הספר, הייתי יכולה לכתוב על זה סמינר למורה הנערץ שלי לו הייתי קוראת אותו בזמן אחר, הוא על משהו כמעט הפוך, על הסמליות הלא חומרית הרגילה של הפנטזיה, כלומר פנטזיות ברבים, רשת המראות הנהדרת שבה מתרחשים החיים, שהמציאות לא נעדרת ממנה היעדרות דרמטית או עקרונית, כמו שסופרים נחותים מתפתים להציג, אפילו בורחס נחות לאין-ערוך בהקשר זה, למשל בסיפור שלו על אברואס שקראתי לפני יומיים, אלא המציאות בכל רגע עשויה להופיע בקהל הפנטזיות, ולעתים קרובות גם מופיעה, ושום דבר לא קורה, כי הפנטזיה ממילא יותר ממשית, חזקה, מלאת-חיים מן המציאות. יש בספר עוד רגע אחד דומה של סדק, שכמו רגע-המראה בין הלהבות מפוספס וחייב להיות מפוספס, כשהבערך-גיבורה, אחת התלמידות הנאמנות, רואה את האפשרות וכמעט מתפתה לרגע להיות לשם שינוי נחמדה לילדת-הכאפות שכולן וגם המורה הנערצת מתעללות בה כל הזמן, שהיא אגב אותה אחת שתרוץ פעמיים בחייה בין להבות. אבל הבערך-גיבורה לא נענית לפיתוי כי היא מבינה שבלתי אפשרי לשבש את סדר הדברים. והיא גם צודקת. ובכל זאת גם האפשרות האחרת היתה ממשית. סימון וייל כותבת "כל הדברים יקרו תמיד לפי חוקי הכובד, אלא אם כן מתערב העל-טבעי", ומיס ברודי הוא בסופו של דבר ספר ויילי לגמרי, כלומר, לא הוא אלא מערכת היחסים החדפעמית בינו הקבוע בזמן לבין מי שאני כרגע, בלילה בחדר לבן מדי במינכן, שמחר בלילה אחזור ממנה אל הבית. כי אני לא הקוראת המובלעת, כי אין קוראת מובלעת, לכן הכזבנו. אבל מה הדבר שנשאר בכל זאת חי כל כך, כשכל כך הרבה דברים אחרים, רוב האוניברסיטה באמת, כבר נשרו, למה יש פנטזיה חזקה ועיקשת כל כך לשלוח לשני המורים האהובים האלה דווקא עותק של הספר שלי, שמדבר על אותם דברים ופחות טוב מהספר של ספארק, כי אני בורחת יותר ממנה מן המציאות אל פנטזיה על חסד, למה דווקא להם, היו לי גם שניים או שלושה מורים אחרים שלימדו מתוך אותו להט של אמונה. כן, אבל לא בחוג לספרות, וספרות היא הדבר שביחס אליו גם אני, – זה מגוחך, הפאתוס של הפוסט המשונה הזה, וזה גם שקר גמור, כלומר פנטזיה. אני כותבת וכל הזמן תופסת את עצמי בסוג פעולה המסוים הזה, הניסיון להגיע לנס של האמת על ידי בריאהגילוי של אנלוגיות לא מכוונות באמצעות הילוך שיכור בשפה, זה סוג של תפילה, אבל משונה מאוד, כלומר, ששונתה מאוד, וזה בעצם כל מה שהיינו עושים אז בכל הסמינרים שלנו. למי את כותבת את זה בכלל לעזאזל, דואגת טוב טוב שזה יהיה מספיק ארוך כדי שיהיה אפשר להמשיך מתוך פנטזיית מיס-ברודי מיניאטורית על מי שנשארה? אולי כל מה שמגוחך בעולם הוא פנטזיה שחשופה ככזאת למבט חיצוני, אולי זו ממש ההגדרה של מגוחך. אבל היא יכולה להיות חשופה רק לפנטזיה אחרת, שאיננה חשופה אותו רגע לעצמה. וזו בדיוק אותה אשליה שוייל מדברת עליה בהקשר אחר, האפשרות לראות מישהו שנמעך תחת הפעולה של הכוח, ולהשלות את עצמך שאתה רואה את זה מבחוץ, למרות שאין חוץ, הכוח שרירותי והוא נע דרך אנשים, אף אדם לא מניע אותו. הכל קורה על פי חוקי הכובד אלא אם כן, – אבל הוא מתערב כל הזמן, העל טבעי. וכמו שהמציאות נכנסת חופשי לתוך הפנטזיה בלי לעשות לה שום דבר, הפנטזיה בעצמה היא המקום שבו, – אבל איך כל משפט מהסוג הזה הופך לשקר ממש תוך כדי שאת מנסחת אותו. בכל אופן הספר מאוד יפה, נדמה לי, עוד לא קראתי אותו עד הסוף.

1 תגובה
  1. אסף ברטוב
    אסף ברטוב says:

    גם אני מתגעגע אל שניהם. וגם אני אוהב את ספארק. כדאי לקרוא גם את שאר ספריה.

    הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.