כרי עשב

תפוזים בשלים שוכבים בעשב הגדל פרא, עוד ועוד תפוזים, עשרות, נרקבים לאיטם, תחת העצים שמהם באו, תחת אור השמש הנופל בכבדות על קליפתם הכתומה, על העשב הנמתח מעלה, על הסוכות המחלידות, על החצץ, על האקליפטוסים, על השלוליות, על הברווזים, על עורי הצהוב.

אני מתהלכת לאט בעשב, אוספת כוסות פלסטיק ושקיות פלסטיק וכוסות נייר, נושאת אותן אל הפח הגדול הירוק, שעכביש נבון ארג משוליו רשת גדולה נוצצת כסופה באור השמש. זבובונים רבים מתפתלים בה, ורימות לבנות קטנות. עכביש, עכביש, מתי תאכל את כל אשר אגרת?

האובך רובץ על האגם ועל ההרים ועל השמיים, הכל לבן אחד. האופק עומד מולי ופושט יד, עוד רגע יגע בכתפי. השמש חזקה, האגם שקט, הנפש שקטה. הברווזים שקטים. הצרצרים מצרצרים בעשב והמסוקים מצרצרים בשמיים. הזבובונים והפרחים הצהובים שקטים בעשב של החוף הנטוש.

אלוהים מחלק מתנות קטנות בחום הצהריים: להקה של ציפורים זעירות שחורות עפה נמוך מאוד מעל המים, ומתיישבת מולי בשורה ארוכה ישרה, נושמת, נפרמת מדי פעם, כשמישהי עפה ממקומה אל מקום אחר, או מגעגעת בשקט, זוזי קצת, חברה, תני קצת אויר.

לאט לאט הן שטות קדימה, כלומר דרומה, על פני האגם. הראשונות פזורות, האחרונות צפופות. שורה שחורה מגעגעת נעה על פני המים במקום קו האופק שאיננו. אולי עצרו לנוח, לאכול קצת בתוך המסע הגדול דרומה? אבל איך תסעו דרומה ואתן קטנות כל כך, והעונה מאוחרת כל כך?

משק כנפיים גדול קם והנה הן עפות, נמוך מאוד מעל המים, הלאה והלאה. מאמצע השורה, מתחילתה ומסופה בבת אחת התנועה קמה, גדולה וערה, כמו כיסוי נגול, כל פעם קבוצה אחרת, לא כולן, ושקט נח לרגע על הנותרות, עד ששוב אוחז במישהי הדחף לנוע, וגל חדש של כנפיים גואה על הים.

שלוש פעימות, והן אינן. סירה שחורה נעה צפונה, ומלבינה כשהיא מתרחקת מן השמש. שלושה גברים בג’ינס, ידיים שלובות על חזה ונפרמות כדי לנמק משהו, מטכסים עצה בחוף הסמוך. בתוך המים עומד כיסא בית-ספר בלי משענת, טובל עד ירכיו. פניו מופנים אל האגם. בטנו עץ ושאר איבריו ברזל. אבל כולו עיניים.

לי יש רק שתי עיניים פקוחות כלפי חוץ, ואלף עיניים פונות כלפי פנים, מסתובבות ככוכבים במסילות האפלה הגדולה. פה אחד פתוח לאויר, שקיררו המים וחיממה השמש, ואלף פיות פעורים אחורנית אל תוך נפשי, מוכנים ללעוס. בין הנפש לבין העולם העור הטוב מדווח בשקדנות על רשמיו.

אבל בדרך כלל לא מקשיבים לו: בפנים המולה גדולה, אלף פקידים קטנים מוכרים וקונים מניות, איגרות חוב, מטבע זר, השערים עולים ויורדים, אלף יונים באות לדווח שקלו המים, או עלו, שהציפו שדה זרוּע או נסוגו וגילו תיבה ישנה, הן עומדות בתור, מרטטות בכנפיהן, והפקידים רושמים.

אנפה לבנה ודקה משרכת דרכה על הגדה, מחפשת משהו, צווארה נמשך קדימה עם כל צעד: אולי עכשיו? סיקסק צעיר, מולי על שפת המים, מביט בי במבט שוקל, מרטיט את זנבו. שמש גבוהה וגלויה מפזרת שווה בשווה את אורה הצהוב. המים, שגאו עם הגשמים, שוחים צפונה על פני העשב.

אלוהים, עזרני לסלק מקצת הגרוטאות מתוך נפשי, ולהצמיח שם עשב וירקות. אני עוצמת את עיני ורואה שורת ציפורים שחורות עפה נמוך מאוד על פני המים. חרדת הזמן העובר וחרדת הבזבוז וחרדת הטעות קמות עלי מתוכי לבלעני. על ספינה לא נראית בדרום האגם גבר דוחק בקהלו ברמקול, “יהה-הו!” ומשתתק.

עורב ובפיו פיסת גווייה כתומה מניד ראשו בחדות, שמח בחלקו על החצץ. האנפה עדיין מחפשת משהו במים הרדודים בתוך העשב. הבאנו שלום עליכם, הבאנו שלום, שלום, שלום עליכם, שרים רמקולי המתכת בבטן  הספינה הלא נראית. אני דנה ביני לביני: אבל איך אפשר להביא שלום על מישהו?

תביני, זה נהיה מסובך כשמנסים להתחיל לגעת סוף-סוף, בכל הבלגן האפל והדביק הזה. שקרים מציעים את עצמם מיד, את סחורתם התחליפית המתחלפת. אני מכירה כמובן כמה דרכים בדוקות על פני הביצה הזאת, אבל תכופות הן מובילות במעגלים, מעגלים, סלילים שבלוליים תלולים, אל עומק הרע.

הבה נגילה, הבה נגילה ונשמחה, שרה בטן הספינה הלא נראית. שמעי, אני משתדלת. או בעצם לא. לא את השמחה, את השלום אני מחפשת, מחכה בשקט בעשב הנמוך, כצייד עם כלבו. נפשי המאולפת רובצת לצידי. עורו אחים בלב שמח, את אומרת, אבל אני לא אח שלך. כמו שהאישה סוטה מן האדם נפשי סוטה מן האושר.

כמו שהאישה סוטה מן האדם, מה שאני יודעת לגרום לו שיהיה סוטה ממה שאמור להיות. במקום לטייל שוכבת על חוף מלוכלך כל היום וכן הלאה. מרווח הסטייה הזה הוא אני, ואני מגנה עליו כלביאה. ובאותו זמן מקנאת בגעגוע אינסופי, באחרים, בני המזל, שבשבילם, אני מדמה בטעות, עולם ונפש אחד הם.

השמש מתחילה להנמיך את עצמה אל ההרים, איטית, כמו אישה מבוגרת אל כיסא פלסטיק. אורה עדיין צהוב לגמרי אבל המים כבר כחולים אחרת. אבני החצץ מטילות צללים קטנים זו על גבה של זו. כל אחת מהן מתבלטת מתוך צילה, כמו אפרוח המותח צווארו לאכול ראשון מבין אחיו.

קיבלתי הרבה מתנות בהגרלה הגדולה, אבל אני לא יודעת לבחור. אני יודעת לבחור לקום וללכת, אבל זה כמו לחתור במשוט אחד. שנים רבות נעתי במעגלים האלה, קמתי והלכתי, חתכתי שוב ושוב את הרע-טוב ואת הטוב-רע, מקווה שבספירלה של חיתוכים אגיע סוף סוף אל הטוב הטהור המחכה בלב האגם.

שנים ידעתי רק לוותר, בלב שלם ופראי או בחרטה עמוקה על אשר איבדתי. עכשיו כשהנחתי מידי את המשוט הזה, הסירה מתנדנדת בלי נוע במים העומדים. מאין יבוא עזרי, מאיזה עץ אחטוב את המשוט האחר ואני בלב האגם, האם ילד שגדל בין זאבים ילמד לדבר בגיל עשרים ושמונה?

באור אחר הצהריים קמתי והלכתי לטייל, בין קני הסוף והשיטים, על פני מטע זקן, בינות סרפדים צעירים. ישבתי על מזח מול עולם מפוספס באדום וכחול. סירה חלפה על פני, בוצעת אדוות עגולות במים. הדייג הזקן עמד בקדמתה, ידיו שלובות. מאחורי בהרים רחוקים הלבינה עיר רחוקה.

הסירה קרבה כדי לעגון. הפועל הצעיר קרא לי, למה שלא תסעי לים איתנו? אבל אני הלכתי הלאה, על פני חופים מגודרים ושוממים, נטושים ונטושים למחצה. הדרך ערסלה אותי על זרועותיה הרזות. נערים שיחקו כדורגל על דשא נטוע על בטון. בחוף מתחתם אנפות לבנות התכנסו לשינה.

ראיתי זוג שועלים שמנים בסבך, שהתפלגו מפני כבבואות. ראיתי שיירי מדורה, ושבילים בוציים אל המים, וכלב כלוא בגדרה לשמור בית עגול ועזוב. חזרתי לכביש על פני בתים אילמים ועיוורים, והלכתי חזרה צפונה בתוך כחולם העמוק של השמים.

נפשי, את שנעה בתוך הזמן ומניעה בתוכך את הזמן, מתרחבת לעתים למידת השמים והארץ ועתים מצטמצמת לרגש צורב אחד, להקת אנפות שכמוך, סבך קוצני שכמוך, אגם שקט שכמוך, שנוטש גחמני עשרות חופים מחושקי בטון, מתפוררים בגעגועים, שגם הם את, איך נלמד להיות רכות זו לזו?

כמה חרא אכלתי ממך בשבועות האחרונים האלה! כמו נידון הולך וכושל בין שתי שורות של מגלבים, כמו מטייל בלי מפה בארץ שאמורה להיות מוכרת, ופתאום לבשה זרות, והוא שוקע פעם ועוד פעם בבוץ, ונלכד בסבך, נחלץ ושב על עקבותיו, מנסה נתיב אחר נתיב, וכולם חסומים, עוצר בייאושו ומרים פניו אל הרקיע הריק.

התבונה היא כפר קטן במרחבי ארצותייך, נפש: כמה בקתות, גינות ירק, צל בקיץ, אש בחורף. בימוים נעדור ונבשל, בלילות נחמוק ליער לצוד חיות פרא יפות נוצה, בחג אולי נצא למסע בעסק גדול. אבל בנפשי נבללו הכפר והיער, ופטריות גדולת צצו מתוך קורות העץ. בתוך בקתה אחת צמח מדבר, ובאחרת מפל שוצף אל התהום.

לא שאני משוגעת, אלא שהעֵרוּת והשינה סמוכות מאוד, נמזגות זו בזו כדבש השמש אל חלב המים. הלילה בשנתי כתבתי כאן: “בינה לבין גופה שוחה התימהון”. כהרף עין אני דואה על גב סיפורים מופלאים ואפלים, יפי נוצה, ואז נפטרת מהם, אומרת אל נפשי, עד עכשיו השיגעון דיבר. אבל איך אדע שאין הוא מדבר גם עכשיו?

עם בוקר קמתי וטבלתי בתוך חלבו האטום של האגם, רואה מולי רק את ידי חותרות אל עומק הלבן. בצהריים נרדמתי מול מים כחולים, אדוות המו לי שיר ערש. עכשיו עוד ערב עומד לרדת, ומים ושמים שוב הפכו אחד. ברווזים צעירים עם תום יומם משייטים בקבוצות מול החוף. ידידתי האנפה כבר השכיבה את בנותיה.

כמה יפה מחולם של עופות המים המברכים את הערב! מתחת לעצים, שלא אחריד אותם, אני רואה ומקשיבה: “אררר-רא! צווא-צווא-צווא-צווא-צווא”. קבוצות קבוצות שטים הברווזים, מהנהנים זה לזה, ואנפות עולות ונוחתות בקול משק כנפיים, והשחפים דואים מעל הכל, צורחים כחתולים.

העולם מחוויר לפני שיאפיל. אולי עלי לנטוש, עלי לנטוש, צורחים עופות היער בנפשי, בא הזמן, בער הזמן, עבר הזמן. עזבי את זה עכשיו. חזרי עכשיו אל תוך הזמן הזה. שלושה שחפים מיטלטלים בלי נוע על פני המים. האקליפטוסים צומחים בלי נוע מתוך האדמה.

האקליפטוסים שחורים מול פאת השמיים הורודה האחרונה, כחול-אפור האופק, כתומים אורות העיר, לבן כוכב ראשון. הכיסא בלי המשענת עומד רזה בין האדוות האפורות, וציפור אחת נתלית מן האויר, יציבה כמותו, אבל רוטטת בריכוז. הופ! היא צוללת ונבלעת בתוך המים, הופ! היא עולה בחזרה לאויר ונעלמת.