האנשים החלולים

The Hollow Men, T.S Eliot, 1925

I

אנחנו האנשים החלולים

אנחנו אנשי הדחלילים

שעונים יחד

ראשים ממולאים קש. אבוי!

קולותינו היבשים, כאשר

אנחנו לוחשים יחד,

שקטים וחסרי מובן

כמו רוח בערבה יבשה

או רגלי עכברוש על שברי שמשה

במרתף היבש שלנו

גוש בלי צורה, גוון בלי צבע,

עוז משותק, מחווה בלי נוע,

הם שחצו

מישירי עיניים, לממלכה האחרת של המוות

זוכרים אותנו – – אם בכלל – – לא בתור

נשמות אלימות, אבודות, אלא רק

כאנשים החלולים

אנשי הקש.

II

עיניים שלא אעז לפגוש בחלומות

בממלכת החלום של המוות

שם הן לא תופענה:

שם – העיניים הן

קרן אור על שברי שיש

שם – עץ ישוח

וקולות הם

בזמרת הרוח

זרים יותר ונשגבים יותר

מכוכב דועך.

תן ולא אקרב עוד

בממלכת החלום של המוות

תן גם ואלבש

תחפושת מתוחכמת –

עור עכבר, נוצות עורב, צילוב מקלות

בשדה

נע כמו שהרוח נעה

לא לקרַב עוד –

לא הפגישה האחרונה ההיא

בממלכת הדמדומים

III

זו ארץ צלמוות

זו ארץ צבר

כאן צלמי האבן

מוקמים, כאן מפצירה

בהם ידו של פגר

מתחת לנצנוץ כוכב דועך

האם זה כך

בממלכה האחרת של המוות

להתעורר לבד

בשעה בה אנחנו

נרעדים מרכות

שפתיים שנישקו

צרות תפילות לשברי אבן

IV

העיניים לא כאן

אין עיניים כאן

בעמק הזה של כוכבים גוססים

בעמק החלול הזה

שבר הלסת הזה של הממלכות אשר איבדנו

בתחנה האחרונה הזאת

אנחנו מצטופפים יחד

ונמנעים מדיבור

על החוף הזה של הנהר התפוח

עיוורים, אלא אם

העיניים תופענה

ככוכב הנצחי

השושן הרבעלי

של ממלכת הדמדומים של המוות

תקוותם רק

של אנשים ריקים.

V

עוגה עוגה עוגה

סביב קוצים נחוגה

נסתובבה כל היום

ועוד יום, ועוד יום

בין הרעיון

לממשות

בין התנועה

למעשה

הצל שוקע

כי לך הממלכה

בין ההתעברות

לבריאה

בין הרגש

לתגובה

הצל שוקע

החיים ארוכים מאוד

בין התשוקה

לעווית

בין היכולת

לקיום

בין המהות

לירידה

הצל שוקע

כי לך הממלכה

כי לך היא

החיים הם

כי לך היא ה

כך נגמר העולם

כך נגמר העולם

כך נגמר העולם

לא מפץ רק יבבה.