קואן יין (פרט) | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

תולדות הקינקיות 1

(פרק רביעי מתוך ששה בסדרה איך נשים רוצות. לפרק הראשון, לפרק הקודם)

בספרון ידוע וקריא מאוד מאמצע שנות השבעים, “תולדות המיניות 1”, פוקו טען שבתרבות הויקטוריאנית של המאה התשע עשרה, מין נתפס בתור ה-דבר שאסור לדבר עליו, שנמצא מחוץ לגבולות התרבות, וזאת אף שבפועל דיברו עליו ללא הרף. למעשה הדיבור הבלתי פוסק על מין, הניסיונות להבין ולהבנות אותו, ניצבו ממש בלב התרבות בת הזמן. יתר על כן, עצם התפיסה שלו בתור מה שלכאורה אף אחד לא מעז לדבר עליו, היא-היא שהזינה לאורך שנים תלי תילים של דיבור עליו.

משהו מזה נשאר לנו עדיין – המחשבה הישנה על מין בתור משהו שיש לו פוטנציאל אסור ופורע סדר, בד בבד עם ההכרה החדשה בכך שמין זה דבר שחשוב לדבר עליו, ושהתרבות שלנו אכן מדברת עליו הרבה, מבנה אותו, בנויה סביבו באיזשהו אופן. יש מתח בין שתי התפיסות האלו, והמתח הזה מוביל אותנו לייחס חשיבות מרובה לדבר מה, שבהעדר מילה מדויקת יותר אפשר לקרוא לו קינקיות: האיכות החמקמקה שמבדילה בין מין סתמי, שגרתי, מציית למוסכמות ולמבנים המקובלים, לבין מין בתור מרחב פראי של חופש, שבו אפשר לחרוג מהסדר הקיים ואולי אפילו לערער אותו. אנחנו מרגישות שקינקיות היא הגרעין או הלב של המיניות, ולא ערות לאופן שבו התפיסה הזאת נתמכת בהיסטוריה של המיניות בתרבות שלנו.

אבל הדבר החשוב יותר שאני רוצה להצביע עליו הוא, שיש לנו יחס פרדוקסלי כלפי קינקיות, והוא דומה מאוד ליחס הפרדוקסלי כלפי מין בתרבות הויקטוריאנית, כפי שפוקו תיאר אותו וכפי שסיכמנו אותו כאן. בתרבות שלנו רווחת התפיסה, שמה שמאפשר למין להיות קינקי הוא העירוב שלו עם אלימות, או עם פוטנציאל/סכנה לאלימות, וזאת אף שבפועל אלימות מינית מתרחשת ללא הרף, בעיקר מצד גברים כלפי נשים. למעשה, היא צורת מיניות שגרתית מאוד, שניצבת ממש בלב התרבות בת הזמן: פרסומות, סדרות, סרטים, פורנו, רבי מכר כלל-עולמיים, ספרים קאנוניים, פסקי דין, מאמרי דעה, תוכניות בוקר, פוסטים בפייסבוק, צייצני/ות מין, פסיכולוגים, סדנאות למיניות מודעת ועצות במגזיני נשים מציגים תערובות שונות של מיניות ואלימות שוב ושוב בתור ה-דרך לעשות מין. יתר על כן, עצם התפיסה המקובלת של אלימות מינית בתור דבר חתרני ורדיקלי היא-היא שמאפשרת לה להתייצב מחדש פעם אחר פעם בלב המיינסטרים, ולמחוק מהשיח את זכר קיומן של אפשרויות מיניות אחרות.

* * *

במובן מסוים, זו רק דוגמה למהלך אופייני מאוד לפוליטיקה של ימינו: המהלך בו בעל הכוח מציג את עצמו בתור חסר הכוח ותובע כוח נוסף – הגזען והבריון מציג את עצמו בתור קורבן לגזענות ובריונות, מי שגוזל ועושה עוול מציג את עצמו בתור מי שנגזל ונעשה לו עוול, זה שנתבע לוותר על מעט מזכויות היתר שלו מוחה שפגעו בזכויות הבסיסיות שלו.

אבל בעיני מעניין יותר לראות את מה שקורה בשיח שלנו על מין כדוגמה למהלך אחר, מתוחכם יותר ועל כן נפוץ מעט פחות, יותר חמקמק ומתעתע מבחינות מסוימות, וגם יותר מעניין: המקרה שבו המיינסטרים מציג את עצמו כאילו הוא מה שרדיקלי, הכלא מציג את עצמו כאילו הוא מה שיכול לשחרר.

* * *

גם אני בת הזמן והתרבות שלנו, וגם אני מאמינה שמין הוא דבר חשוב, שיש בו פוטנציאל קינקי ופורע סדר, שהוא חשוב כי יש בו פוטנציאל קינקי ופורע סדר, למרות שהוא גם ארוג וסבוך באושיות הסדר החברתי הקיים.

המיניות היא מצד אחד מקום שמתנקזים אליו כוחות כלכליים, פוליטיים ותרבותיים אדירים, שבחלקם דנו לאורך הסדרה הזאת (אבל דווקא לא בגלויים יותר לעין, למשל בעובדה שהיחידה החברתית הבסיסית כיום, המשפחה הגרעינית, מוגדרת דרך הפרקטיקות המיניות שאמורות לכונן אותה). בה בעת, המיניות גם נתפסת כזירה פרטית ואוטונומית יחסית – זירה שמה שקורה בתוכה פחות מדווח כל הזמן כלפי חוץ, ומושווה ללא הרף לדיווחים של אחרים, מאשר רוב סוגי הפעולות והיחסים. שילוב הגורמים האלו גורם לכך שהיא עלולה בקלות להיות אתר של ניצול וטראומה או פשוט בדידות, מבוכה ואשמה, אבל גם לכך שיש לה סיכוי משמעותי להיות אזור אוטונומי ארעי משמעותי ביחס לחברה הכוללת. במילים אחרות, המיניות היא מרחב בינאישי שבו אנחנו יחסית חופשיות לעשות בחירות יחסית פשוטות, שיש להן יחסית הרבה השפעה על עצמנו ועל מי שאיתנו.

מעבר לזה, מין הוא פגישה בין שני אנשים שמערבת ומערבבת הרבה רבדים של הגוף והנפש והרוח. כלולות בה הרבה צורות של שיחה ומפגש, שמתרחשות בו זמנית ובלתי נפרדות זו מזו. היא יכולה לגרום בקלות יחסית הרבה עונג או הרבה כאב, ויכולה להיפתח בישירות יחסית לחוויות חזקות מסוגים שונים: של קדושה ויופי ופלא, של התערבבות והתמזגות של הנפרדים לאחד, של מפגש אינטימי עמוק בין שניים שנותרים נפרדים, של בריאה הדדית, של ערגה מיסטית אל האינסופי, של התעוררות אנרגטית, של בדידות עצומה, של ייאוש והעדר-אופק, של ניתוק ודיסוציאציה, של אימה והתפרקות, והרבה חוויות אחרות. אבל היא יכולה גם להיות סתמית לגמרי, מוגבלת, לא משהו לעשות ממנו עניין.

זו שאלה גדולה בעיני, מה מאפשר להתרחשות מינית להיות טובה ורבת עוצמה, ולא רעה או סתמית; מה מאפשר לה להיות רדיקלית, פורעת סדר, חורגת מגבולות; משהו לעשות ממנו עניין, להתרגש ממנו מאוד, לפנטז עליו, להתבלבל בגללו; מה הדבר שמאפשר לה להיות קינקית. אבל אני לא מאמינה שאלימות מינית היא הדבר הזה. להפך, אלימות מינית כרוכה באופן עמוק בהבניות המקובלות של מיניות ומגדר, ונוטה לאשש ולשעתק אותן, לא לחרוג מהן. היא לא קינקית באמת. הגיע הזמן לנסח אפשרויות אחרות.

* * *

התפיסה המקובלת, שמזהה בין קינקיות לאלימות מינית, עושה זאת דרך המושג של שבירת גבולות. התרבות מגבילה וממשטרת את המיניות שלנו כשהיא אומרת לנו עם מי לשכב, איפה ומתי, ואיך; מין קינקי הוא מין ששובר את הגבולות המוכתבים האלה ועושה את מה שאסור, מתי ואיפה שאסור, עם מי שאסור. אבל התנועה של שבירת הגבולות מטבעה פונה לא רק כלפי גבולות חיצוניים, אלא גם כלפי הסיטואציה פנימה, אל גבולות הרצון של המשתתפות, אל גבולות הגוף שלהן, אל גבולות הסובייקטיביות שלהן. באופן טבעי היא שואפת לשבור גם את הגבולות האלה. יתר על כן, כל גבול שכבר נשבר באופן חד משמעי הופך עבורה לא רלוונטי, ולכן התנועה של שבירת הגבולות חייבת ללכת ולהקצין כל הזמן, לכבוש כל הזמן שטחים חדשים. לכן נגזר עלינו לבחור בחירה טרגית בין מין בטוח ומשעמם למין מרגש ומסוכן, או להתפשר ביניהם איכשהו, למשל בעזרת משחקי תפקידים של כאילו-אלימות או אלימות מרוסנת.

זו תפיסה מטעה ומתעתעת דווקא כי היא קרובה לאמת – חלקית לאמת, אם לדייק. מין קינקי, מין פורע סדר ופותח חופש, יהיה מין שיש בו תנועה של חריגה והתרחבות מעבר לגבולות קיימים. אבל שבירת גבולות היא רק מקרה פרטי אחד של חריגה והתרחבות מעבר לגבולות קיימים. וכפי שראינו, היא מקרה פרטי שהוא גם בעייתי, בגלל פוטנציאל הנזק שכרוך בו מלכתחילה ובגלל הצורך הפרדוקסלי שלו להקצין כל הזמן, וגם מוגבל, בגלל שהוא כרוך באופן כל כך עמוק בסדר החברתי הקיים והגרוע.

קשה להבחין בכך, כי דווקא בגלל שאלימות אירוטית היא כל כך סטנדרטית תרבותית, כל מיניות אחרת נתפסת כ”מטוהרת” ו”מרוקנת” מן האלימות, ותו לא. אין לנו עדיין שפה לדבר בה על האפשרויות החדשות שיכולה להעניק לנו האפשרות החתרנית של מיניות שצומחת מתוך סביבה בטוחה ושוויונית באמת; רק התחלנו לשיר את שירי ההלל לצורות ההרבה יותר רדיקליות, עמוקות ומרגשות של מיניות-שהיא-התרחבות-מעבר-לגבולות שסביבה כזאת מאפשרת.

* * *

תנועת MeToo איפשרה לנו להתחיל לדבר בצורה יותר מלאה, מורכבת ומדוייקת על התנאים שמאפשרים להפחית את רמת הסיכון לפגיעה מינית. אחת הטענות של הבקלאש נגדה היתה שמהלך כזה של הפחתת הסיכון, אם יצליח, יסתום את הגולל על האפשרות לעשות מין קינקי; שיש משהו ממסדי, אפור, אנטי-קינקי, בדיבור על מין במונחים של ביטחון ומוגנות. זו אינטואיציה שקיימת באיזשהי מידה אצל רובנו, גם מי שמזדהות עם התנועה ותומכות בה.

אבל יש בה אמת רק אם אנחנו מזהות בין קינקיות לבין שבירת גבולות (וגם אז רק במידה חלקית מאוד, כמו שמראה הדגש הרב על סוגיות של ביטחון ואמון בעולם הבדסמ, אבל זה לא הטיעון שמעניין אותי לנסח). אם, לעומת זאת, אנחנו מבינות קינקיות בצורה שלמה יותר, כך שנכללת בה כל תנועה של חריגה והתרחבות מעבר לגבולות מוכתבים, יש צורות אחרות של קינקיות שאין קשר בינן לבין רמת הסיכון לפגיעה. ויש עוד הרבה צורות, אולי רבות יותר ורדיקליות יותר, לבטח קרובות יותר ללבי שלי, שיכולות להופיע רק במרחב בטוח מאוד מסכנה. עבור צורות כאלו של מיניות רדיקלית, הדיבור על המין הרע ואיך להימנע ממנו הוא צעד ראשון הכרחי לקראת הדיבור על המין הטוב, על מה שאנחנו רוצות. אלו לא שני דברים נפרדים, ובטח לא סותרים. לסור מרע הוא הבסיס שמאפשר לעשות טוב, באופנים חדשים ומרגשים שלא יהיו זמינים לנו כל עוד נישאר בתוך הנורמות המיניות הבעייתיות והמוגבלות של התרבות שלנו.

המהלך של MeToo לא הושלם עדיין. אבל אני מאמינה שאפשר כבר, כחלק ממנו והרחבה שלו, ללכת את הצעד הבא, ולנסות לנסח את הקשר בין הדיבור על ההימנעות מרע לדיבור על הטוב האפשרי. הפוסט הבא בסדרה מוקדש לניסיון כזה.

1 תגובה

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

להגיב על הגר לבטל

האימייל לא יוצג באתר.