קואן יין (פרט) | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

האלה שאין לה שם

(פרק שלישי מתוך ששה בסדרה איך נשים רוצות. לפרק הראשון, לפרק השני)

1

בעולם שהמיתוס המכונן שלו הוא שתשוקה גברית נורמלית היא תגובה למציאות נחשקת ותשוקה נשית נורמלית היא תגובה לתשוקה גברית, יש אלוהות צללים שכולנו זובחות לה וכופרות בה בהסתר, גם מפני עצמנו. אם מוזר לנו לקרוא לה אלוהות, אפשר גם לקרוא לה ארכיטיפ, אבל הדמות שלה לא מופיעה באגדות ופרסומות וקלפי טארוט. היא כל הזמן חומקת בקצה שדה הראיה, בקצה כל משפט שאנחנו אומרות בשפה, בצד האפל של דימויי עצמי ודימויי אחרת. לפעמים אני רואה אותה בדמות נוודת בת חמישים בערך, חזקה, יחפה, בבגדים שחורים, מסתופפת ליד מדורה קטנה שהדליקה בקלות בשולי מגרש נטוש בפאתי העיר, מזמינה אותי להצטרף אליה, אם יש לי אומץ. בפעמים אחרות אני רואה אותה בדמותה היפה של קואן יין, זקופת גו ומלאת חיים, עם יד פתוחה מונחת בקלילות על ברך מקופלת. האלוהות הזאת היא האישה שהתשוקה שלה היא לא תגובה לתשוקה גברית – האישה שרוצה מיוזמתה, האישה שרוצה בלי שירצו אותה, האישה שרוצה יותר מדי.

יש לי איתה יחסים ארוכי שנים ומורכבים. כמה וכמה פעמים במהלך חיי, ובצורות שונות, לתקופה ארוכה או רק לרגע, נתתי לה להתגלם בי ולחיות דרכי, או רק נחה עלי הרוח והתנבאתי בשמה. כך חלקתי לה כבוד, ובתמורה טעמתי את הטעם העז של מתנותיה. כמה וכמה פעמים אחרות במהלך חיי, ובצורות שונות, נרתעתי ממנה, ביזיתי את שמה, הפגנתי בגאווה עד כמה אני לא מגלמת אותה, או שילמתי בשמחה מחיר פעוט או יקר כדי להימלט מפניה. (ואז לפעמים קמה סערה והמלחים זרקו אותי לים ודג גדול בא ובלע, ולפעמים לא.)

אבל איך אשיר לך, הו מוזה, ואינני יודעת את שמך? אקרא לך האלה שאין לה שם. נדמה לי שהמחווה תשעשע אותך.

2

המיתוס על כך שהתשוקה הנשית היא במקורה תגובה לתשוקה גברית מנוסח לראשונה בהקשר ארוטי הטרוסקסואלי, אבל הוא משתרג ומעמיק הרבה מעבר להקשר הזה, ונוגע באופן שבו התרבות שלנו רואה ומכוננת כל תשוקה של נשים. בהתאם לכך, גם ממלכתה של האלה שאין לה שם משתרעת הרבה מעבר להקשר הארוטי. היא מתגלמת, כמובן, בדמות האישה שאוהבת גבר שלא משיב לה אהבה באותה דרך; אך גם בדמות האם, שאהבתה לילדיה קודמת בצורה לא נוחה לאהבתם אליה, ומעוררת בהם שילוב מוזר של הוקרת תודה, זחיחות, טינה ומורא; בדמות הנערה שאוהבת לקרוא, או הסטודנטית הנלהבת באוניברסיטה, או הנזירה בספריית המנזר, שקוראת קאנון שכתבו גברים, ואוהבת אותם ואת רוחב המחשבה שלהם ואת פרטיה, ומנהלת איתם שיחות דמיוניות ערות, למרות שבכל דף ודף ברור לה שהם לא היו מסוגלים לאהוב אותה ואת המחשבה שלה באותו אופן, והשיחה המדומיינת שלהם עם הקורא המדומיין שלהם היא עקרונית לא שיחה איתה; היא מתגלמת לרגע בכל אישה, נערה או ילדה שלהוטה מדי לזכות במשהו (“מה את מתלהבת”), משרה נחשקת, השתייכות למעגל חברתי נחשק, הזדמנות לדבר, הוקרה, הכרה.

רבות לא פחות הן ההתחמקויות ממנה. איך במשך שנים שוב ושוב הדגשנו בשיחות נשים אינסופיות כמה בן הזוג החדש אוהב ורוצה אותנו, לפני שיכולנו להתגאות בכך שגם אנחנו, כמעט באותה מידה, או בכך שאנחנו דווקא לא. כמה התלבטנו בפרטי פרטים זו באוזני זו אם להתקשר למישהו, אם להגיד משהו למישהו, אם ליזום פגישה, או שזה יהיה יותר מדי. אבל גם בפגישות שלנו אחת עם השניה: לאן נלך? – מה בא לך? – לא, תגידי את, מה את רוצה? – כל כך עמוקה הרתיעה מלהביע ביוזמתך רצון במשהו, קטן ככל שיהיה, בלי לדעת מראש שגם מי שאיתך רוצה את זה. והפחד המוגזם המפורסם של נשים מכישלון לימודי או מקצועי לכל צורותיו, זה שגורם להן למשל לא לשלוח קורות חיים אלא אם הן בטוחות לחלוטין שהן עומדות בכל דרישות המשרה ומעבר, בשעה שגברים בינוניים פשוט מנסים את מזלם בנחת כי למה לא, ומדי פעם גם מצליחים – האם הוא לא במידה רבה הפחד להביע תשוקה כלפי מישהו, גם אם לא אדם אחר מסוים אלא ישות מדומיינת כמו “המעסיק” או “ועדת הפרס”, שעלול לא לרצות אותך בחזרה?

 

3

האם היא דמות חלשה או חזקה, האלה שאין לה שם? קשה לומר. בפרפרזה על התיאור המסורתי של ישו, אפשר לומר שהיא גם חזקה לחלוטין וגם חלשה לחלוטין. שילוב מרתיע, מפחיד, לא מתקבל על הדעת. האי-הגיוניות שלו מהדהדת את האי-הגיוניות של המיתוס המכונן על מקור התשוקה הנשית.

מצד אחד: לאהוב בלי שיאהבו אותך זה דבר שמעמיד אותך בעמדת חולשה עקרונית מול האהוב/ה. זה תמיד מפחיד, גם אם אתה גבר, אבל מפחיד פי כמה כשאת אישה. לאהבה חד-צדדית עיקשת של גבר לאישה יש סיכוי טוב לשכנע את האישה “לתת לו הזדמנות”, ובכל מקרה לחוש כלפיו הוקרת תודה עדינה, או לפחות חמלה משועשעת. אבל אהבה חד-צדדית עיקשת של אישה כלפי גבר לא נחשבת רומנטית, פיוטית ונוגעת ללב, אלא פתטית או סוטה. היא מעוררת רתיעה אינסטינקטיבית במי שאליו היא מופנית, וכך פוגעת לא רק בסיכויי ההתגשמות של עצמה, אלא גם בסולידריות האנושית הבסיסית שלו כלפיה, אם היתה כזאת. בעיני האהוב, האהבה החד-צדדית שמופנית כלפיו מוציאה את האוהבת מתחום האנושיות הנורמלית ולכן הופכת אותה מושא לגיטימי לכל מיני סוגים של אלימות וניצול, שהיא עלולה להסכים להם, כיוון שהיא אוהבת אותו.

מצד שני: היכולת לרצות עומדת בתשתיתו של כל כוח. כוח הוא הכוח לגרום שמה שאת רוצה יקרה. אם את לא מעזה בכלל לרצות מיוזמתך, איזה כוח יכול להיות לך? הסובייקטיביות עצמה מתבססת על תשוקה. סובייקט הוא מי שרוצה. אובייקט הוא מי שרוצים אותו. לפיכך האלה שאין לה שם, הנוודת היחפה הזאת, שהתשוקה שלה בוערת בלי שום משען של אישור חברתי, ושום סנקציה חברתית לא יכולה לכבות אותה, היא במובן מסוים ההתגשמות המלאה והעמוקה ביותר של סובייקטיביות בחברה שלנו, יותר מכל צורה של סובייקטיביות גברית.

4

היא מציבה בפנינו פרדוקס קשה. התרבות שלנו מנסה כמובן לשכנע נשים שהן יכולות להיחלץ ממנו בלי פגע – יש תחליפים נטולי סכנה, יש דרך להיות סובייקט שלם גם כשהתשוקה שלך מתעוררת רק בתגובה לתשוקה של אחר. הקפיטליזם מציע בהקשר זה את הפנטזיה רבת העוצמה על האישה המושלמת, כלילת המעלות, שהיא כה ראויה מכל הבחינות, שכל הגברים תמיד מיד מתאהבים בה, וכל המשרות והמלגות ואותות הכבוד האפשריים מוצעים לה, וכך היא יכולה לבחור את מי ואת מה שמתחשק לה, בלי להשפיל את עצמה אי-פעם בזוועת התשוקה הנשית החד-צדדית. אבל לניסיון להגשים את האידיאל הזה יש מחירים כבדים, ולעתים אנחנו מרגישות שאין לנו סיכוי לעמוד בהם, או פשוט לא מוכנות לשלם אותם, לא קונות את זה כבר.

במקרה כזה אנחנו יכולות לשקול את הגרסה המעודנת יותר של אותה פנטזיה, זו שטווים הרומן הרומנטי, ואגדות העם, וסוג מסוים של רוחניות, על זה ש”האדם הנכון” (או בתחומים אחרים, “התפקיד הנכון בשבילך”, “מה שהיקום מעיד לך”) כבר יזהה אותך וירצה אותך ראשון. ואז, כמו היפהפייה הנרדמת שמתעוררת מנשיקתו של הנסיך, הסובייקטיביות והתשוקה שלך יתעוררו, כפי שנועדו להתעורר, כשתזהי את עצמך ואותו דרך עיניו – כשהמבט האוהב שלו יתיר להן ויתבע מהן להתעורר. אבל עד הרגע האידילי הזה, ובכל רגע לא אידילי שאולי יבוא אחר כך, בו רצונו לא ינבא את רצונך בהתאמה מושלמת, כל מה שאת יכולה לעשות זה לחכות. וכך גם האידיאל הזה נסדק.

וגם הפעם יכולה למלא את החלל פנטזיה אחרת, שמקורה בסוג רוחניות אחר, כמו גם בתת-תרבויות מסוימות, באי-אלו ז’אנרים ספרותיים וקולנועיים, על האישה שנמצאת לנצח מעבר לתשוקה, שוות נפש, אלגנטית, עם כוח וחופש שנובע מתוך האדישות הכנה שלה, מזה שהיא לא צריכה אף אחד ושום דבר. אבל לפעמים הפסיביות העמוקה של הדמות הזאת צורמת מדי. ואז שוב אפשר להחליף, אולי אל האידיאל רב-המקורות של האישה שמקריבה את עצמה למען ילדיה, הקריירה של בעלה, אהבת המולדת או כל הברואות. היא עושה זאת מתוך אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר, וכך היא מצליחה להיות אישה שהוא סובייקט פועל שלא תלוי בתשוקה גברית, תמורת המחיר הקטן של הכחדת תשוקתה-שלה מן היסוד. אבל מי רוצה להיות האישה הזאת? בטח לא אני.

 

5

גם ג’יין אייר סירבה להיות האישה הזאת. לא מפתיע שאני נזכרת בה – אני אוהבת אותה כבר המון שנים. זו אחת מיצירות הספרות הנדירות שיש בהן גרעין דחוס כל כך של אמת וכוח, שלא רק שהוא חורג מהכוונה המודעת של המחברת, או מהמודע התרבותי של זמנה, כך שהיצירה עצמה מצמיחה בדורות הבאים קריאות שמפרקות אותה מבפנים בזכות ומתוך כוחה שלה (למשל ברומן המופתי של דה מוריאה “רבקה” או ברומן המופתי של ג’ין ריס “ים סרגסו הרחב”, או בניתוח הקלאסי של גילברט וגובאר “המשוגעת מעליית הגג”), לא רק זה, אלא שאותו גרעין דחוס ממשיך לחרוג גם מהמודע התרבותי של הקריאות הללו, ושל הדורות והתרבויות שאפשרו אותן, כמו כוכב שביט חולף דרך שמי הלילה, תובע תמיד עוד, פתוח לאינסוף. אבל אני סוטה מהנושא. מה שרציתי לומר כאן הוא שאני חושבת שהכוח של ג’יין אייר הדמות, וגם ג’יין אייר הספר, הוא באפיון היסודי של ג’יין אייר כהתגלמות של האלה שאין לה שם, כלומר כדמות נשית בעלת תשוקה לא-תגובתית במובהק, שסובלת בגלל זה, אבל לא יכולה או רוצה להיות אחרת.

זה קורה כבר בעמודים הראשונים, שהם במובן מסוים הטובים ביותר ביצירה, ואולי רק עבורי הם כאלה. כשקראתי את ג’יין אייר לראשונה הייתי ילדה בת עשר בערך, שאוהבת ורגילה לקרוא ספרים שבמובהק לא נכתבו בשבילה, רגילה לחוות את עצמי מולם, ובמובן אחר ומשלים מול העולם החיצון, כמישהי שלא אמורה להיות קיימת באופן שבו היא קיימת; ופתאום נתקלתי בעמוד הראשון של הספר בג’יין בת העשר בערך, מתחבאת מאחורי הוילון כדי לקרוא ספר שהיא אוהבת ושבמובהק לא נכתב בשבילה והיא לא אמורה לקרוא. ועוד לפני שהספקתי להתאושש מהלם החדווה הופיע, כמו שהוא נוטה תמיד להופיע, הבריון המקומי, ואחר כך כל העולם, כדי לנזוף בג’יין ולתבוע ממנה לחזור למקום שמיועד לה. אבל היא נלחמה בהם בעוז נפש (זרקה עליו את הספר והפילה אותו!) ושילמה על זה את המחיר, שהיה כבד. שום אוטופיזם נוסח בילבי בת גרב, או טשטוש סלחני של אלימות הנורמטיביות נוסח אן שרלי – המחיר שג’יין משלמת הופיע מיד, על כל כיעורו והכרחיותו. ולא רק מחיר חיצוני אלא גם פנימי: מהעמודים הראשונים נשמע ונוסח בצלילות הקול המופנם, אצל ג’יין הילדה והמבוגרת כאחד, של זעם וספק והאשמה עצמית כלפי התשוקה הסוררת והלא-הולמת שלה, בד בבד עם הידיעה העמוקה שהתביעה של העולם מג’יין לוותר על התשוקה הזאת היא לא מוסרית וגם לא אפשרית.

זו נקודת הפתיחה. מכאן והלאה, לאורך כל שאר הספר, דמויות אחרות, וגם המחברת, וגם ג’יין עצמה, מנסות להציע לג’יין את כל התחליפים הבלתי-מזיקים לסובייקטיביות נשית שמנינו למעלה. וכל אחד מהם מוצע לה יותר מפעם, ברגעים שונים ובנוסחים שונים שמהדהדים זה את זה. אבל אף אחד מהם לא מחזיק.

ראשית, מרגע שג’יין בת העשר מתפוגגת מהעלילה ובמקומה מופיעה פתאום ג’יין בת השמונה עשרה, היא מציגה את עצמה לקוראת, כמו גם לכל רואיה, ובמיוחד (בהמשך) לשתי המשפחות שלה, כהגשמה של אידיאל האישה שהחופש שלה נובע מכך שהיא נטולת תשוקה ונונשלנטית. אבל בעצם ברור לה, וגם לנו, ולכל דמות בעלת כושר הבחנה שהיא פוגשת, שזה לא מי שהיא באמת. שנית, שני אנשים שהיא אוהבת בלהט חד-צדדי עמוק, הלן בנעוריה וסנט ג’ון בבגרותה, מציעים לה את אידיאל הסובייקטיביות של ההקרבה העצמית הנאצלת, והיא מגיבה לכוחו אבל מוצאת את הדרך לסרב לו. שלישית, הדימוי שהיא בונה לעצמה על בלאנש, היפהפיה העשירה והיהירה שרוצ’סטר מחזר אחריה, ובמידה פחותה גם על אחיותיו המושלמות של סנט ג’ון, מייצג את האידיאל הקפיטליסטי של הנשיות כלילת המעלות בתור הבסיס הראוי לסובייקטיביות נשית, שמי שלא מתאימה לו צריכה להתחבא בשקט בקרן זוית ולאכול את עצמה; ג’יין מנסה להטמיע בעצמה את האידיאל הזה בצורה אגרסיבית אך כושלת בהחלט. לבסוף, לעומת כל אלה, רוצ’סטר מציע, כמובן, את הוריאציה הרומנטית – הוא מכיר ביופי, בחוכמה ובכוח של ג’יין, הסמויים מעיני אחרים, ומתאהב בהם. יתר על כן, הוא אפילו מכיר ומתאהב בעוצמת הסובייקטיביות הלא מתפשרת שלה, ביכולת שלה לפגוש אותו בגובה העיניים – אך לא בתשוקה העצמאית שהיא מקור הסובייקטיביות הזאת, וזו נקודה קריטית, שניצבת בלב הפרדוקסליות של הפנטזיה הרומנטית. האלימות הבלתי נמנעת של הפנטזיה הזו בורחת לו, ובמובן אחר לברונטה, מבין האצבעות, וג’יין בורחת ממנו בצדק, ובזמן.

כמובן, וכמו שהבחינו כל הקוראות שהזכרתי קודם – גם ג’יין אייר הבחינה בכך, וזו בדיוק התובנה שמשכנעת אותה לברוח מרוצ’סטר – ברתה, “המשוגעת מעליית הגג,” אשתו הראשונה של רוצ’סטר, איננה אלא גרסת הצל של ג’יין עצמה. גם היא דמות נשית שניחנה בתשוקה עצמאית שאי אפשר לכבותה (ולא במקרה היא מבטאת את עצמה בהצתות). אבל במקרה של ברתה, זו תשוקה שמעוררת פלצות וזורעת הרס בחייהם של סובביה, בחייה שלה, ואפילו בסובייקטיביות שלה. מהו אם כן מקור ההבדל בין השתיים? – קוראות שונות הבינו אותו בדרכים שונות. בעיני ההבדל הוא פשוט שברתה היא זו שנשברה תחת לחץ ההתנגשות בין התשוקה הנשית שלא מוכנה או מסוגלת להכפיף את עצמה לבין המציאות שתובעת ממנה את זה, וג’יין היא זו שלא נשברת. אם כן, מה מאפשר לג’יין לא להישבר כמו ברתה? איזון עדין ומרתק של כוחות נפשיים, שלא זה המקום לדון בו, אבל גם הלקח שהיא לומדת מהסיפור של ברתה, ושלברתה לא היה ממי ללמוד (כפי שמיטיבה לציין ג’ין ריס). יתר על כן, בהמשך, המעשה האחרון בו ברתה מבטאת ומכלה את עצמה גם מאפשר לג’יין לממש את התשוקה ואת הסובייקטיביות שלה, כיוון שהוא הופך את רוצ’סטר למישהו שזקוק לתשוקה, ליוזמה, לחיות ולמבט שלה כדי להיות במגע עם אלו שלו.

בשתי הדרכים הללו – שהראשונה בהן היא אולי המייצגת יותר את האופן בו הדברים האלה קורים לרוב במציאות החברתית-אובייקטיבית, והשניה את האופן בו הם קורים במציאות הנפשית-מיתית – גרסת-הצל האלימה והמשוגעת של התשוקה והסובייקטיביות שלה, היא זו שיוצרת עבור ג’יין את התנאים שבהם היא יכולה להגשים בהצלחה את התשוקה ואת הסובייקטיביות שלה.

וככה זה תמיד. כדי להצליח לחיות אנחנו תמיד נשענות על ניסיונן המר של אלו שקדמו לנו בהיסטוריה הכללית והפרטית, או חיות לצידנו עכשיו, האקסיות המשוגעות, האימהות המשוגעות, המשוגעות סתם; הנשים האלימות, ההיסטריות, הלא-רציונליות, חסרות המודעות העצמית, הלא-מתפקדות, הלא-נורמליות, הנרקומניות, הלוזריות, המוזרות. אנחנו נשענות על התקופות שקשה לנו לזכור, שבהן אנחנו עצמנו היינו הנשים האלה, או נהיה בעתיד. אנחנו תמיד נשענות על מתנותיה של האלה שאין לה שם, גם כשאנחנו מנאצות אותה ומתכחשות לה.

 

6

בתור ילדה ונערה, החוויה שלך את התשוקה העצמאית של עצמך לעתים קרובות מתורגמת תרבותית, בכוח שכמעט אין לעמוד בפניו, אל פרשנויות-חוויות מכאיבות כמו אני רוצה יותר מדי, התשוקה שלי מעוררת סלידה, התשוקה שלי אלימה, משהו לא בסדר איתי. ובה בעת, למרות כל זה, היא נותנת לך כוח עצום, חדווה מבעבעת, אין סיכוי שמישהו יצליח לבלבל אותי שאני לא סובייקט.

גם אם החדווה ממשיכה תמיד לבעבע מתחת לפני השטח, עם השנים את יכולה למצוא את עצמך נהדפת תחת הלחץ אל כל מיני מבואות סתומים. כיוון שהתרבות אומרת לך שוב ושוב, שהתשוקה העצמאית שלך היא מטבעה אגרסיבית או אנוכית או לא מתחשבת, את יכולה להחליט לסנן כל ביקורת מהסוג הזה כאמצעי הגנה, וכך לאבד את האפשרות העדינה ללמוד מתי התשוקה שלך באמת אנוכית ולא מתחשבת ומתי לא. (לגברים קורה לעתים קרובות דבר דומה ושונה ביחס למה שהתרבות אומרת להם שוב ושוב, שהתשוקה שלהם היא מטבעה אלימה כלפי נשים.) או שבמאבק נגד הציווי לעצב את התשוקה שלך כהיענות לתשוקה של אחר, את עלולה לפתח חשד וכאב ואלרגיה כלפי עצם האפשרות להיענות לתשוקה של הזולת, וכך נפגמת היכולת שלך להיות בדיאלוג של תשוקה הדדית. וכמובן, את עלולה לקבל את גזר הדין התרבותי, בתחומי חיים מסוימים או בכלל, ולנסות לאלף את עצמך לרצות רק בתגובה לתשוקה של מישהו אחר. לפעמים זה מצליח, אבל לא אחת החוויה של תשוקה גדולה מדי מתהפכת לחוויה של דיכאון, של לא להצליח לרצות, של, שוב, משהו לא בסדר איתי.

7

לקחתי רגע את המחשב ליער כדי להצליח לכתוב פה משהו יותר ישיר, אולי גם יותר סתום: יש לי חוויה יסודית מאוד של התשוקה של עצמי כיצור בעל גודל אינסופי שמחפש לפגוש מישהו בגודל שלו, אינסופיות שתרה אחר אינסופיות אחרת. זו בטח לא תשוקה של סובייקט אל אובייקט, כי אובייקט זה משהו מצומצם מאוד, והתשוקה כלפיו היא בהכרח גם כן להיות מצומצמת מאוד. אבל גם אף סובייקט אחר הוא לא בגודל שלה, וגם אני לא בגודל שלה. ועם זאת, במובן אחר, הכל יכול להיות בגודל שלה, היא השער אל הגודל האינסופי האפשרי של כל דבר.

יש בחוויית התשוקה המסוימת הזאת משהו שהוא מעיקרו בלתי ניתן להגשמה, אבל גם אי אפשר שלא לנסות להגשים אותו כל עוד את חיה. אבל הגשמה לא בדיוק מילה רלוונטית ביחס למפגש עם האינסופי, בטח לא למפגש בין אינסופויות. (וגם זה הבט שאין לו שפה, אפילו לא בשפה של החוויה המיסטית, שבדרך כלל מקשרת אינסופיות לחוויות שקשורות בהתמזגות לאחד, לא למפגש בין שניים.) רוב ברבאה מדבר על ארוס באופן דומה, בתור “התשוקה לעוד התקרבות, עוד הכרות, עוד היפתחות ועוד חדירה אל האחר האהוב” – האינסופי שהולך ונפתח ככל שמעמיקים בו. מה אינסופי, התשוקה עצמה, או אני, או האחר? האיכות של האינסופיות קודמת להבחנות כאלה, למרות שהיא נמזגת ומתמצקת אליהן בהתגשמויות החלקיות שהעולם מאפשר לה.

(מצטערת אם איבדתי אותך בסעיף הזה, אם את מרגישה פתאום שאת אוהבת את הטקסט הזה אבל הוא לא אוהב אותך בחזרה.)

 

8

ומה לגבי היוגית שמקדישה את חייה לדהרמה, האמנית שמסורה בכל ליבה לאמנות שלה, המעריצה שמשהו בה ניצת כל פעם שברדיו משמיעים שיר של דייויד בואי, הקוראת בת העשר שנפשה נקשרת בנפש הדמות מהרומן? מה הדבר המשותף להן? מה היחס בינן לבין האלה שאין לה שם?

כמו האלה שאין לה שם, גם הן אוהבות אהבה חד צדדית ועצמאית, שלא מעוררת את-, או מתעוררת מתוך-, אהבתו של הצד השני. אבל זו חד צדדיות שהיא במובן מסוים בלתי אישית. יש כאן כמובן הבדל שמקורו באי-אפשרות למפגש קונקרטי. האהוב לא יכול להשיב להן אהבה פשוט כי הוא לא נגיש, או שכבר מת, או שמעולם לא חי במובן המקובל של המילה, או שהוא לא דמות אנושית שמסוגלת לאהבה אנושית (האמנות, הדהרמה). יתר על כן, אי-אפשריות המפגש הקונקרטי היא מאפיין יסודי של אהבה כזאת. שוב במילותיו של רוב ברבאה, זו אהבה לדימוי; במילותיו של וויניקוט, אי אפשר לומר אם מצאת או המצאת את מי או מה שאת אוהבת – הוא לא בדיוק סובייקט שנמצא מחוצה לך, ולא בדיוק אובייקט שנמצא בשליטתך.

אבל יש כאן גם הבדל עדין יותר. ספר של פילוסוף מבריק, שמניח כמובן מאליו שנשים הן נחותות ופונה במוצהר אל קורא-גבר, לא יכול להשיב לי אהבה באופן שונה מאשר ספר של פילוסוף מבריק שלא מניח הנחה כזאת, גם אם שני הפילוסופים מתים כבר מאות שנים (או חיים שניהם). הייתי אומרת, שהאהבה אל הספר הראשון היא חד-צדדית באופן עמוק יותר, ושייכת לממלכתה של האלה שאין לה שם, והשניה לא. וזה מכריח אותנו לשים לב לכך שגם דימוי יכול לאהוב אותך בחזרה או לסרב לאהוב אותך, גם אם באופן אחר מאשר אדם קונקרטי.

בכך אני גם נשענת וגם מערערת על הבחנה נוספת של רוב ברבאה, לפיה במערכת יחסים של אדם עם דימוי בהכרח קיימת אהבה הדדית וארוס הדדי: אם את אוהבת את הספרות למשל, גם היא אוהבת אותך, לא בדיוק בתגובה לאהבה שלך, לא בדיוק באותו אופן, אבל באותו סדר-גודל בלתי ניתן למדידה. בנסיון שלי זה כך רק לפעמים.

ביחס לאלה שאין לה שם זה בהחלט כך: אני מרגישה את האהבה שלה אלי, מאוד לא רגשנית ולא לגמרי מובנת לי אבל מוחשת ומיוחדת לה מאוד, כשהיא מנופפת לי שאצטרף אליה לצד המדורה הקטנה במגרש הריק, בעומק העיר העמומה לעת ערב.

יש עוד מבוכים שמתפתלים מתוך הסעיף הזה. לא נלך בהם עכשיו.

 

9

הגבר מהמיתוס מתאהב באישה, ואם יש לו מזל, אם הוא ראוי, אהבתו מעוררת אצלה אהבה תואמת. כמוהו, גם האלה שאין לה שם מתאהבת, אבל האהבה שלה נכזבת תמיד. מי שהיא אוהבת אולי כבר התחיל להתקרב אליה, נמשך ליופי שלה, אולי גם לחוכמה שלה, או אפילו אל הכוח שהוא חש בה בצדק, אבל אז הוא נתקל פתאום בתשוקה שלה שיוצאת לקראתו, שאיננה שיקוף של תשוקתו שלו, ובבת אחת הוא מסתובב ונס אחורנית. כך התשוקה שלה מונעת את עצם אפשרות התגשמותה.

כמו הסיפור של טנטלוס, שהאלים הענישו בכך שהפירות על העצים בגן לנצח נסוגים כשהוא שולח אליהם את ידיו הרעבות. אבל איזה הבדל בין הדימוי של רעב נצחי לדבר מסוים, שמישהו עוין ורב-עוצמה שם אותו לנצח מחוץ להישג ידך, לבין –

מה היא בעצם רוצה, האלה הזאת? היא רוצה לפגוש את היצור המיתולוגי המשלים לה: מישהו שהתשוקה שלה אליו תצית את תשוקתו, לא תכבה אותה. מישהו שיכיר בה בחזרה, בין השאר בתור מי שהכירה בו ראשונה. זה מה שהיא רוצה. זה מה שיגאל אותה. האם זה אפשרי?

לא עבורה, אני חושבת. היא דמות ארכיטיפית אל-זמנית שחיה בעולם מיתי, במעמקי הלא-מודע של התרבות. היא לא יכולה להיגאל, להפוך לאחרת. אבל היא גם לא יכולה להתייאש, להיכנס לדיכאון, לאבד את התשוקה שלה או ללמוד סוף סוף להצניע אותה. זו פשוט לא אפשרות בשבילה. האש שלה תוקד עד ביאת המשיח. והתשוקה העצמאית והפרועה הזאת שאין לכבותה היא שהופכת אותה לכזה קוץ בעין של התרבות והשפה, לארכיטיפ משמעותי כל כך עבור כולנו.

ועוד משהו: אין לה את מי לפגוש, כי היא יכולה לפגוש רק ארכיטיפים כמוה, והגבר שהתשוקה שלו ניזונה מתשוקה נשית פשוט לא קיים עדיין בלא-מודע התרבותי שלנו. כשהוא יהיה מספיק קיים הם ייפגשו, ואז שניהם יחדלו להתקיים, והתרבות שבה אנחנו חיים תשתנה.

אבל עבורנו בנות התמותה זה אחרת. מדי פעם אנחנו פוגשות מישהו או מישהי שלא רק מזהה אותנו כנחשקות בזכות היופי או החוכמה או הכוח שלנו, אלא באמת מכיר.ה בנו חזרה, כלומר משיב.ה לתשוקה העזה והעצמאית שלנו בתשוקה עזה ועצמאית משלו.ה. אולי אפילו לאורך זמן. וזו הסיבה לכך שהאלה שאין לה שם זקוקה לנו כל כך, וכל כך רוצה להתגלם בנו: כי מה שלא אפשרי עבורה אפשרי עבורנו. לכן היא דוחקת בנו ומצווה עלינו, כשאנחנו מגלמות אותה, לא להסתפק בהדדיות הקלה יחסית שאפשרית באהבה אל דימויים, אלא להתעקש על מפגש עם בני ובנות האדם. אבל ברגע שבו התשוקה שלנו באמת פוגשת תשוקה נגדית שמכירה בה ונענית לה, ושתיהן מתגשמות, אנחנו כבר לא היא. אנחנו גם לא אף דמות ארכיטיפית אחרת. ברגע הזה, אנחנו חורגות מהמפה.

ומצד שני, אם באמת יש בך תשוקה עזה ועצמאית ולא בת כיבוי, היא אף פעם לא יכולה להישאר תחומה אל מפגש אחד מסוים, טוב ושלם ככל שיהיה. לאו דווקא במובן המצומצם של מונוגמיה לא מונוגמיה, אלא במובן שכל עוד תמשיכי לחיות בהכרח יהיו עוד הרבה בנות ובני אנוש, חיים ומתים ודמיוניים, וחיות, ועצים, וספרים, ורגעים, שתאהבי אותם בלהט, לגמרי מיוזמתך, ותרצי שישיבו לך אהבה. ואפילו מול מי שאיתו או איתה יש לך את היחסים החורגים מהמפה, שבהם התשוקה שלך זוכה להכרה ומעוררת תשוקה נגדית, יהיו זמנים ומצבים שבהם בכל זאת התשוקה שלך תרתיע, לפעמים בצדק, או פשוט לא תזכה למענה. ולכן לכל אורך חייך תשובי מדי פעם בפעם להיות האלה שאין לה שם, ולכל אורך חייך תשובי מדי פעם בפעם לברוח ממנה.

לפרק הבא בסדרה

6 תגובות
  1. גל.
    גל. says:

    היה נעים להחזיק את היד שלך וללכת בתוך הטקסט הזה, את כל אורכו עד לחמש הפסקות האחרונות שקושרות הכל באופן הדוק ומיד מתירות בחזרה ומאפשרות לאוויר להכנס לריאות.
    להבנתי, האלה שאין לה שם היא שילוב בין אלה שמיימית לאלת שאול. מצד אחד, אנחנו רוצות שתעניק לנו מהכוח הגדול של התשוקה העצמאית, ומצד שני, לפגוש תשוקה נגדית שתייתר את הנוכחות של האלה לידינו.

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      מסכימה איתך. אולי כל אלה אמיתית היא גם אלה שמימית וגם אלת שאול, כמו כולנו.
      (עדיה שלחה לי בתגובה לפוסט הזה את הסיפור על איננה: http://www.witchcraft.co.il/?p=451)
      כמו כן ובעיקר, 3> 3> 3>

      הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

להגיב על ריקי כהן לבטל

האימייל לא יוצג באתר.