הפער | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

הפער

1.

מוטיב שחוזר הרבה ב"גברים בסקס", כשאת קוראת את הסיפורים ברצף: האישה שמשוכנעת לעשות משהו שהיא לא רוצה, או לוותר על מה שהיא רוצה, די בקלות, קלות תמוהה אפילו, ומקבלת את זה שככה פני הדברים, וממשיכה כרגיל, וחוזרת אל הבחור לקבל עוד.

וזה מופיע בתור משהו צורם, שאי אפשר להסביר אותו. גם הכותבות עצמן נבוכות מולו ולא יכולות להסביר אותו. הרגע הזה שבו “איכשהו הסכמתי". זה נראה לא הגיוני, זה רגע לא הגיוני בסיפור, סדק, בין התיאורים של לפני ואחרי, של המניאקיוּת של הבחור.

והסדק הזה שֹם את הטענה שקרה פה משהו לא בסדר במקום מאוד פגיע לקריאוֹת לא אוהדות. הכותבות והקוראות האוהדות מרגישות את הפגיעוּת הזאת, זזות מולה באי נוחות.

 

2.

טקסט כזה מ"גברים בסקס" שקראתי לפני כמה ימים הזכיר לי משהו שקרה לי בגיל ההתבגרות. מישהו שבא לבקר אותי, נסיעה של שעה מבית הוריו לבית הורי, רצה לשכב איתי. לא רציתי לשכב איתו. הוא טען שהבטחתי לו במשתמע שאשכב איתו בשיחה שניהלנו לפני כן, שאחרת הוא לא היה בא, ולכן אני חייבת לו. איכשהו הסכמתי.

כרגע אני  בעמדה שבה לא היה יכול לקרות לי משהו מהסוג הספציפי הזה. זה לא רק עניין של גיל שש עשרה, דברים דומים קרו לי גם שנים אחר כך. אבל בעשור האחרון פלוס מינוס עבדתי די קשה, ואהובים עבדו קשה איתי, כך שהעמדה הזאת הפכה בהדרגה פחות ופחות אפשרית. לא בטוח שהטרנספורמציה היא חד כיוונית, אבל כרגע זה ככה וזה טוב.

אני מנסה להניח לרגע פה את שני הנתונים האלו עד כמה שאפשר, בלי שיפוטים. היה רגע שזה היה יכול לקרות לי וקרה. זה לא יכול לקרות לי כרגע. (כמובן שדברים רעים אחרים כן.) במובן הזה אני-עכשיו ניצבת מול אני-פעם כמו שקוראת של טקסט מ"גברים בסקס", וגם הכותבת היא קצת קוראת, ניצבת מול הדמות הנשית בטקסט הזה. בתימהון דומה.

 

3.

מה הדבר שקורה שם במקרים האלה? יש פער. פער בין הרצון של הגבר לרצון של האישה? לא. פער בין הרצון לאפשרי. שניהם רצו משהו, פינטזו על משהו, אולי על אותו דבר, אולי דברים שונים, אבל יש בהם מכנה משותף: שניהם רצו שיהיה להם טוב ביחד, ושתהיה התרחשות מינית טובה ביניהם. והדבר הזה לא אפשרי מאיזשהי סיבה. במקרה שלי ושל הבחור מגיל שש עשרה, כי הוא רצה שנשכב ואני לא. יש אם כן פער בין מה שרצינו ומה שאפשרי. ואם שנינו נישא בפער הזה במידה שווה, אז תהיה איזו אכזבה של שנינו, איזה טעם רע מהזמן המשותף שהחמיץ, ובשבילו גם שעתיים מבוזבזות של נסיעה ברכבת. אבל מה שנראה לשנינו הגיוני, זה שאני אשא בפער הזה, במחיר שברור לשנינו שהוא גדול בהרבה משעתיים ברכבת (בלי ספק, כל אחד משנינו היה מעדיף לנסוע שעתיים ברכבת מאשר לשלם אותו). והסיבה היא כביכול נייטרלית, רציונלית, נקיה, שאי ההבנה היא "אשמתי", אבל למעשה הסיבה היא שאני האישה. כי הסיטואציות האלו קורות המון בעמדות המגדריות האלו, לעולם לא בהפוכות. וכי אם זה היה נקי, ברור שהאשמה באי ההבנה לא משנה, כל אדם, אישה או גבר, היה מעדיף להתבאס על שעתיים איבוד זמן, מלגרום טראומה לאדם אחר. אבל משהו בסיטואציה המסויימת מעוות את השכל הישר ואת הרצון הטוב של הגבר, כשם שהוא מעוות את השכל הישר ואת כוח הרצון שלך. עבור שניכם נראה טבעי שאת תחזיקי את הפער.

 

4.

בהרבה מקרים שקראתי בעמוד ושחוויתי בחיי שלי אפילו אין לחץ מהבחור. את מתנדבת לבד לשאת בפער הזה, את מונעת מהבחור אפילו לדעת שקיים פער, כי הידיעה עצמה היא חלק מהותי מהמחיר שאותו את מתנדבת לשלם כולו בעצמך. הדוגמא המשעשעת מהתרבות הפופולרית היא זיוף אורגזמות, התנדבות לשאת בפער בין זה שגם את וגם הבחור רוצים שהוא יספק אותך ובין זה שזה לא קרה. אבל המון דברים, גם דברים יותר קטנים או גדולים, כמו למשל שאתם לקראת לשכב ואת צריכה ללכת לשירותים אבל לא הולכת כדי "לא להרוס  את הרגע”, למרות שמבחינתך הרגע הרי הרוס, את לא נהנית. אבל ה"רגע" הזה הוא כנראה קיים לא בתודעה שלך, אלא בתודעה שלו, או במין תודעה משותפת דמיונית, שאת מקווה שנמצאת אצלו, שהוא יחזיק בה בשביל שניכם, בתמורה לזה שאת תחזיקי את הפער.

הרי מישהו צריך להחזיק את הפער. כי הפער ישנו. אבל למה שלא שניכם פשוט תחזיקו אותו שווה בשווה. למה התשוקה, המשותפת לשניכם, שתהיה איזשהי תודעה, לפחות תודעה אחת, שבה אין פער?

פשוט כי אחרת האשליה לא תוכל להתקיים, כי לשניכם נדמה שלא תוכלו לשאת את הכאב של להתקיים בעולם הזה כמו שהוא, ללא אשליות?

והאם זו הדרך החוצה, הפתוחה והפשוטה?

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.