האיליאדה או שירת הכוח | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

רק מי שמכיר את ממלכתו של הכוח, ויודע איך לא לכבד אותו, מסוגל לצדק או לאהבה

סימון וייל היא פילוסופית ותיאולוגית קתולית ממוצא יהודי, שנולדה בצרפת ב-1909 ומתה בלונדון, אלמונית למדי, מהרעבה עצמית או ממחלה, בגיל שלושים וארבע. רוב כתביה פורסמו לאחר מותה, השפיעו השפעה עמוקה על על כמה הוגים אחרים, ובעשורים האחרונים זוכים לתפוצה רחבה יותר. בעברית נדפס עד כה ספרה “הכובד והחסד” (כרמל, 1994, תרגום עוזי בהר), אוסף של פרגמנטים מתוך היומנים שלה שנבחרו ונערכו על ידי ידידהּ התיאולוג גוסטב תיבון. הפרגמנטים של וייל הם יפהפיים, מדהימים בחדות ובעוצמה שלהם, ולעתים קרובות חידתיים מאוד. “האיליאדה, או שירת הכוח”, לעומת זאת, הוא טקסט שלם, מגובש ובהיר (גם אם אסוציאטיבי בתנועה שלו), שניחן באותן חדות ועוצמה.

המאמר של וייל על האיליאדה הוא גם קריאה רבת השראה בקלאסיקה היוונית, וגם ניתוח מבריק של טיבו של הכוח, כלומר הכוח הפוליטי, שוייל חוקרת אותו כסוג של כוח טבע, איך הוא נע ופועל ביחסים בין בני אדם ובין חברות אנושיות. האבחנה המרכזית של וייל היא שהכוח אף פעם לא באמת שייך למישהו, לא רכוש, לא תכונת-אופי, לא ייעוד, אלא משהו לא-אישי שנע ללא הרף, הורס הן את הפוגע והן את הנפגע, שרירותי, עיוור, ותמיד חולף – אבל גם לפוגע וגם לנפגע קשה לזכור זאת, “קשה להאמין שהם משתייכים למין אחד”; שלמרות (בגלל) אופיו הבלתי-אישי, הכוח תמיד משפיע על האישיות, מצלק את הנפש של מי שנפגע ממנו באופן שקשה לחזות ואפילו לזכור אותו; ושמשום כך, אלימות מתמשכת, כמו המלחמה בטרויה למשל, תמיד “מוחקת כל מושג של תכלית או מטרה, אפילו את המושג של מטרות המלחמה. היא מוחקת את עצם האפשרות לסיים את המלחמה”.

וייל כותבת על האיליאדה שהיא “חד פעמית במרירות שלה, שנובעת מתוך רוך ומופנית כלפי כל המין האנושי, חסרת-פניות כמו אור השמש”; זה תיאור מדויק גם של “שירת הכוח”, שספוג באֶבֶל ודחיפוּת. המאמר נכתב מעט לפני מותה של וייל, בזמן האסון של מלחמת העולם השניה. וייל קוראת את האיליאדה, שמספרת על פורענות של זמן אחר, כרלוונטית באופן עמוק לפורענויות של זמנה. אנחנו קוראים את וייל מתוך הפורענויות של זמננו, ואני מאמינה שהיא רלוונטית באותה מידה גם אליהן. באופן אישי אני יכולה לומר כי מעולם לא נתקלתי בטקסט שהועיל לי ושהשפיע עלי, על האופן שבו אני מבינה את העולם ומנסה לפעול בו,  כמו המאמר הזה של סימון וייל.

את התרגום המלא של המאמר מצרפתית, שהתפרסם לראשונה בגיליון 108 של כתב העת “הליקון”, אפשר להוריד בתרומה כאן באתר ואני ממליצה עליו בכל לבי. הטקסט להלן הוא מבחר של קטעים מתוכו. מבחר מצומצם יותר מהגרסא הראשונה של התרגום הופיע גם בבלוג השיתופי הסיפור האמיתי והמזעזע של. הציטוט מהאיליאדה הוא בתרגום אהרון שבתאי. מאמר שלי על המאמר של וייל אפשר לקרוא כאן.

האיליאדה, או שירת הכוח: מבחר ציטוטים

#1

הגיבור האמיתי, הנושא האמיתי, המרכז של האיליאדה הוא הכוח. הכוח שבני אדם מפעילים, הכוח שמשעבד בני אדם, הכוח שמפניו בשרם של בני אדם סומר. לאורך האיליאדה, הנפש האנושית לא פוסקת להופיע כמשתנה על ידי יחסיה עם הכוח; נסחפת, מוכת סנוורים בידי הכוח שהיה נדמה לה שהיא יכולה להפעיל, נמעכת תחת הכוח שמופעל עליה. אלו שחלמו כי הכוח, הודות לקידמה, יהפוך בקרוב לנחלת העבר, יכלו לראות באיליאדה תיעוד; מי שיודעים לזהות את הכוח, היום כמו בעבר, בליבה של ההסטוריה האנושית כולה, מגלים באיליאדה את היפה והטהורה שבמראות.

#2

אולי כל בני האדם נידונו מלידתם לסבול אלימות, אבל ממלכת הנסיבות אוטמת את נפשנו לאמת הזאת. החזק לעולם אינו חזק לחלוטין, והחלש לעולם אינו חלש לחלוטין, אבל אף אחד משניהם לא יודע את זה. הם לא מאמינים שהם שייכים למין אחד; החלש לא מסוגל לראות את עצמו כרֵעו של החזק, וגם החזק לא רואה בו רֵעַ. זה שמחזיק בכוח נע בתוך תווך נטול התנגדות; בחומר האנושי שמקיף אותו אין דבר שיכול לנטוע בין הדחף לפעולה את המרווח הזעיר בו שוכנת המחשבה. וכשאין מקום למחשבה, אין מקום גם לצדק או למתינות. זו הסיבה שאנשים חמושים מתנהגים בגסות ובטירוף. הם קוברים את חרבם בחזהו של אויב לא חמוש שמתחנן לברכיהם; הם חוגגים את נצחונם על איש גוסס ומתארים לו איך הם מתכוונים להתעלל בגופתו; אכילס חותך את הגרון של תריסר נערים טרויאנים על מדורת הקבורה של פטרוקלוס באותה טבעיות שבה אנחנו חותכים גבעולי פרחים כדי להניח על קבר. כשהם מנצלים את הכוח שברשותם, הם לעולם לא חושדים בכך שתוצאות מעשיהם יגרמו גם להם להימעך בתורם. אם אתה יכול לגרום לאיש זקן להשתתק, לרעוד, לציית, באמצעות מילה אחת שלך, האם יעלה על דעתך שקללותיו של האיש הזה תהיה להן חשיבות בעיני האלים? האם תימנע מלקחת לך את האישה שאוהב אכילס, כשאתה יודע שגם היא וגם הוא אינם יכולים אלא לציית? אכילס, כשהוא נהנה לצפות ביוונים האומללים במנוסתם, האם הוא מסוגל לחשוב שהמנוסה הזאת, אשר תימשך ותיפסק על פי רצונו, עתידה לגרום למותו של רעהו, ואף למותו שלו עצמו? כך קורה שאלו שהכוח נמצא במקרה בידיהם סומכים עליו יותר מדי ונהרסים.

הם תמיד נהרסים. לא ייתכן אחרת. כי הם לא רואים את הכוח שבידיהם בתור כמות מוגבלת, ולא רואים את יחסיהם עם אחרים כאיזון בין כמויות לא שוות של כוח. כיוון שאחרים לא כופים על תנועותיהם את רגע ההשתהות, שבו צפונה כל ההתחשבות באחינו בני האדם, הם מסיקים שהגורל נתן להם הכל, ולפחותים מהם – לא כלום. וכך הם חורגים מהכוח שיש בידיהם באמת. הם תמיד חורגים ממנו מתישהו, כי הם לא יודעים שהוא מוגבל. וכעת הם נתונים לחלוטין בידי המקרה, והדברים חדלים לציית להם. לפעמים המקרה משרת אותם; בפעמים אחרות הוא מחסלם; הנה הם נחשפים, עירומים בפני האסון, בלי שריון האדנוּת שהגן לפני כן על נשמתם, בלי שום דבר שיעמוד בינם לבין הדמעות.

#3

כך האלימות מחסלת את אלו שבהם היא נוגעת. בסופו של דבר רואים שהיא חיצונית למי שמשתמש בה ממש כמו למי שסובל ממנה. ומכאן נולד הרעיון של גורל שבפניו התליינים והקורבנות חפים במידה שווה, הכובשים והנכבשים הם אחים לאותה אומללות. הנכבש מביא אסון על הכובש, כשם שהכובש מביא אסון על הנכבש.

“[אבי] רק בן אחד הוליד, קצר ימים. ולי אין יכולת

לדאוג לו בבוא הזקנה, משום שהרחק מהארץ

אני יושב כאן בטרויה ומכאיב לך ולילדיך.”

(ספר עשרים ושניים, 540-542)

שימוש מתון בכוח, שרק בעזרתו אפשר לחמוק ממעגל ההרס, תובע מידה טובה על-אנושית, שהיא נדירה בדיוק כמו היכולת לשמור על כבוד עצמי בשעת חולשה. מלבד זאת, גם המתינות היא לא תמיד נטולת סכנות; שכן היוקרה, שמהווה יותר משלושה רבעים מן הכוח, עשויה מעל לכל מהאדישות המופלאה של הכוח כלפי החלשים, אדישות כה מידבקת עד שהיא עוברת גם אל אלו שהם מושאה. אבל בדרך כלל השימוש המוגזם בכוח לא נובע מתוך חישוב פוליטי. ההגזמה היא פיתוי שכמעט אי אפשר לעמוד בו.

#4

גם לאחר שהתחילה, המלחמה מוסיפה להידמות למשחק. הכורח המיוחד למלחמה הוא נורא, שונה לחלוטין מזה הקשור בעמל השלום; הנפש נכנעת לו רק כאשר איננה יכולה עוד לחמוק ממנו; וכל עוד היא חומקת ממנו היא מעבירה ימים ריקים מכורח, ימים של משחק, של חלום, שרירותיים וחסרי ממשות. במשך הזמן הזה הסכנה היא הפשטה, והחיים שאנחנו הורסים הם כצעצועים הנשברים בידו של ילד, ואדישים כמותם; הגבורה היא פוזה תיאטרלית וספוגה ברהב. ואם, נוסף על כך, לרגע אחד פרץ של חיוּת מכפיל את יכולת התנועה, אנחנו מאמינים שאנחנו בלתי מנוצחים, שמובטח לנו סיוע שמימי מול התבוסה והמוות. המלחמה קלה אז, ונאהבת אהבה בזוייה.

אבל אצל רוב האנשים, המצב הזה לא מחזיק מעמד. בא יום בו המוות, התבוסה, מותם של רעים יקרים, מועכים את נפשו של הלוחם תחת לחצו של הכורח. ואז המלחמה חדלה להיות משחק או חלום; הלוחם מבין לבסוף שהיא קיימת במציאות. זו מציאות קשה, קשה במידה אינסופית מכדי לשאתה, שכן היא צופנת בחובה את המוות. מרגע שתופסים כי המוות אכן אפשרי, אי אפשר לשאת את המחשבה על המוות אלא בהבזקים. נכון שעל כל אדם נגזר למות, ונכון שחייל עשוי לחיות עד זקנה ושיבה בין קרבות; אבל עבור אלו שנפשם נכנעה לעול המלחמה, הקשר בין המוות והעתיד אינו זהה לקשר הקיים ביניהם עבור בני אדם אחרים. עבור האחרים, המוות הוא גבול המוצב בפני התקדמות העתיד; עבור הלוחמים הוא העתיד עצמו, העתיד שמקצועם ייעד להם. עתיד שהוא מוות, דבר כזה הוא נגד הטבע. מרגע שהמלחמה חושפת את אפשרות המוות הצפונה בכל רגע שלה, המחשבה מאבדת את היכולת לנוע מיום אחד למשנהו בלי לחלוף על פני המוות. ואז התודעה נמתחת באופן שהיא יכולה לעמוד בו זמן קצר בלבד; אבל כל שחר חדש שב ומציג את אותו כורח; וימים נערמים על ימים והופכים לשנים. בכל הימים האלה הנפש סובלת אלימות. מדי בוקר היא גודמת בעצמה את כל השאיפות, כי המחשבה לא יכולה לנוע בזמן בלי לחלוף על פני המוות. כך המלחמה מוחקת כל מושג של תכלית או מטרה, ואף את המושג של מטרות המלחמה. היא מוחקת אפילו את המחשבה לסיים את המלחמה. האפשרות של מצב אלים כל כך היא בלתי נתפסת עבור מי שלא נמצא שם; עבור מי שבפנים, הסוף למצב האלים הוא הבלתי נתפס. לפיכך לא עושים כלום כדי להביא את הסוף הזה. הזרועות אינן יכולות לחדול מלאחוז ולהשתמש בנשק מול צבא חמוש; הנפש היא שהיתה צריכה לחשוב על דרך החוצה; אבל הנפש איבדה כל יכולת למחשבה כזאת. היא שקועה לחלוטין באלימות כלפי עצמה.

#5

כזה הוא טבע הכוח. יכולתו להפוך בני אדם לחפצים כפולה, ופועלת משני הצדדים; הוא הופך לאבן את נפשותיהם של מי שנכנע לו ושל מי שמשתמש בו, בדרכים שונות אבל במידה שווה. זה קורה במידה הרבה ביותר בין אוחזים בנשק, החל מהרגע בו הקרב מגיע לנקודת להכרעה. קרבות אינם מוכרעים בין בני אדם שעורכים חישובים, מתכננים תוכניות, מגיעים להחלטה ומבצעים אותה, אלא בין בני אדם שהופשטו מהם כל הכישורים האלו, בני אדם ששונו מן היסוד, שנפלו לדרגה של חומר דומם שכולו פסיביות, או לזו של כוח עיוור שכולו מומנטום. זה סודה האחרון של המלחמה, והאיליאדה מבטאת אותו באמצעות דימויים; הלוחמים מדומים לעתים לשריפה, לשיטפון, לרוח, לחיות פרא, לכל גורמי האסון העיוורים שעולים על הדעת, ולעתים לחיות מבועתות, לעץ, למים, לחול, לכל מה שנותר אילם תחת אלימותם של כוחות חיצוניים. גם יוונים וגם טרויאנים עוברים מיום ליום, לפעמים משעה לשעה, את השינוי האחד ואז את האחר, כל אחד בתורו.

#6

יצירה שמתארת רצף כזה של מעשי אלימות היה קרה לחלוטין, לולא נשזרה בה נימה של מרירות חסרת מרפא, אשר מורגשת כל הזמן, אף שהיא מצויינת לעתים קרובות במילה אחת בלבד, אפילו רק במעבר שורה, בהימנעות. בזאת האיליאדה היא יצירה חד פעמית, במרירות שלה, שנולדת מתוך רוך ומוּחלת על כל בני האדם, חסרת פניות כמו אור השמש. הטון לעולם אינו חדל להיות רווי מרירות, ומאידך, לעולם אינו נופל לבכיינות. הצדק והאהבה, שכמעט בלתי אפשרי למצוא להם מקום בדיוקן כזה של מעשי אלימות קיצוניים ולא צודקים, שוטפים אותו באורם, מבלי שיורגשו לעולם אלא מתוך הנימה. שום דבר יקר לא הופך מושא לבוז, בין אם הוא עתיד להיחרב ובין אם לא, האומללות של כולם נחשפת ללא הסתרה וללא לעג, אף אדם לא מוצב מעל או מתחת למצב המשותף לכל האנשים, על כל מה שנהרס מתאבלים. המנצחים והמנוצחים קרובים אלינו במידה שווה, אלו ואלו נתפסים כבני-דמותם של המשורר ושל המאזין. אם יש בכלל הבדל, הוא בכך שאסונם של האויבים מורגש אולי אף ביתר חדות.

#7

להגינות [èquitè] יוצאת הדופן המפעמת באיליאדה היו אולי דוגמאות נוספות, שאינן ידועות לנו; אין ספק שאין לה חיקויים. בקושי אפשר להרגיש שהמשורר יווני ולא טרויאני. הטון של היצירה נדמה כמעיד על מקורם של חלקיה היותר עתיקים; אולי המחקר ההסטורי לעולם לא יעניק לנו הבהרות נוספות. אם נבחר להאמין, כמו תוקידידס, כי שמונים שנה אחרי הריסת טרויה גם האכאים סבלו כיבוש זר בתורם, אפשר לתהות אם השירים האלו, בהם הברזל מוזכר רק לעתים רחוקות, אינם שירים של המנוצחים, שאחדים מהם אולי גלו מארצם. אנשים אלו, שנידונו לחיות ולמות “רחוק מאוד מהמולדת” כמו היוונים שנפלו מול חומות טרויה, ואשר כמו הטרויאנים איבדו את עירם, יכלו לזהות את עצמם באותה מידה באלו ובאלו, גם במנצחים שהיו אבות אבותיהם, וגם במנוצחים שסבלו סבל דומה לסבלם; האמת על המלחמה ההיא, הקרובה עדיין, יכלה להתגלות להם מעבר למרחק השנים, מבלי שתכוסה על ידי שכרון הגאווה או ההשפלה. הם יכלו לתאר אותה פעם מצד המנוצחים ופעם מצד המנצחים, וכך להכיר את מה שגם מנצחים וגם מנוצחים אינם מכירים לעולם, כיוון שאלה ואלה עיוורים. ההרהורים האלה הם רק חלומות בהקיץ; על תקופה כה רחוקה אי אפשר כמעט אלא לחלום.

כך או כך, היצירה הזאת היא נס. המרירות שלה היא המרירות המוצדקת היחידה, מרירות על השיעבוד של נפש האדם לכוח, כלומר, בחשבון אחרון, לחומר. השיעבוד הזה הוא מנת חלקם של כל בני התמותה, למרות שכל נפש נושאת בו אחרת, על פי המידה הטובה שלה. הוא לא נחסך מאף אחד באיליאדה, כפי שאינו נחסך מאף אחד על  פני האדמה. אלו שנכנעים לו לא הופכים משום כך מושא לבוז. וכל מי שמצליח, בתוך נפשו פנימה או ביחסיו עם אנשים, לחמוק מממלכתו של הכוח – נאהב על כך, אבל נאהב בעצב, בגלל איום ההרס שמרחף מעליו תמיד.

#8

הכרה באומללות האנושית היא תנאי מקדים לצדק ולאהבה. מי שלא יודע עד כמה כל נפש אנושית תלויה בתהפוכות המקרה ובכורח לא יכול לראות כרֵעיו, ולא יכול לאהוב כמוהו, את מי שהמקרה פער תהום בינו לבינם. מגוון הכבלים המעיקים על בני האדם מוליד את האשלייה שיש ביניהם סוגים נפרדים שאינם יכולים לתקשר זה עם זה. רק מי שמכיר את ממלכתו של הכוח, ויודע איך לא לכבד אותו, מסוגל לצדק או לאהבה.

הקשרים בין הנפש האנושית והגורל, באיזו מידה כל נפש מעצבת את מזלה, מה מתוך הנפש משתנה לגמרי על ידי הכורח חסר הרחמים לפי גחמותיו המשתנות של המזל, ומה מתוכה יכול לשרוד ללא פגע בזכות תרגול המידה הטובה והודות לחסד – כשעוסקים בחומרים הללו, הכזב הוא קל ומפתה. הגאווה, ההשפלה, השנאה, הבוז, האדישות, התשוקה לשכוח או לא לדעת, כולם תורמים את חלקם לכוח הפיתוי של הכזב. במיוחד, אין דבר נדיר יותר מאשר תיאור הוגן של אסון; כמעט תמיד, המתאר מעדיף להאמין שהחורבן הוא ייעודם הטבעי של אלו שהאסון הכה בהם, או לחילופין, שנפש יכולה לשאת את האסון מבלי שתצולק על ידו, מבלי שכל מחשבותיה ישתנו ויתעצבו מחדש בדמותו. ליוונים היה, בדרך כלל, את הכוח הנפשי שמאפשר להמנע מן השקר; גמולם היה שידעו להשיג בכל דבר דרגה עליונה של צלילות, של טוהר ושל פשטות.

#9

אדם שאיננו מוגן בשריון של אשליה לא יכול לסבול את נחת זרועו של הכוח בלי שיינגע עד עומק נפשו. החסד יכול למנוע את המגע מלהשחית את הנפש, אבל לא יכול למנוע את הפצע.

#10

אולי האירופאים יגלו מחדש את הרוח האפית כשילמדו לא להאמין שמשהו יכול להיות מוגן מפני המקרה, לא להעריץ לעולם את הכוח, לא לשנוא את אויביהם, לא לבוז למי שהכה בהם האסון. ספק אם זה יקרה בקרוב.

[L’illiad, ou le poeme de la force”, Simone Weil, 1940″. למאמר המלא]

2 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.