הספרים שאני אוהבת

תודה לשדמה אפשטיין, טל בן אוליאל ושירה חדד, שהכירו לי הרבה ספרים שאני ממש אוהבת, ושגם אותן אני ממש אוהבת. שדמה גם עברה על הפוסט הזה ונתנה הערות חכמות.

 

שמתי לב שבזמן האחרון אני רוב הזמן באמצע ספר עיון אבל לא באמצע ספר פרוזה. נדמה לי שזה קשור לכך שספרי עיון לרוב כיף לי לקרוא אם הם כתובים מעניין ובנושא שמעניין אותי, אבל ספרי פרוזה כיף לי לקרוא רק אם אני אוהבת אותם ממש. לא תמיד החמרתי ככה עם פרוזה אבל איכשהו זה קרה עם השנים. העניין הוא, שאני עדיין לא יודעת איך לחפש בצורה יעילה ספרי פרוזה שאני אוהַב ממש. למשל, בדרך כלל אני לא מצליחה להבין מתוך המלצות וביקורות, אפילו של א/נשים שאני מכירה ומעריכה, אם גם אני ממש אוהב את הספר או לא. אז רוב הזמן אני פשוט מחכה שייקרה בדרכי ספר כזה, וכשהוא נקרה נשאבת אליו באושר ומכלה אותו תוך יומיים, ואז חוזרת לחכות לספר הבא.

כששמתי לב לזה, חשבתי שאולי אני יכולה לנסות לתאר איזה מן פרוזה אני אוהבת-ממש – לתאר אותה בצורה מספיק קונקרטית כדי שתוכלו להמליץ לי על ספרים כאלה. ושבכל מקרה זה דבר שמעניין לנסות. כי הרי גם לא מעט מהיכולת שלי לנסח לעצמי מה הספרות שאני אוהבת צמחה ביחס לניסוחים של אחרים לגבי הספרות שהם אוהבים, אבל (כמעט?) תמיד הניסוחים האלו הופיעו בתחפושת, בתור מניפסטים או מסות על מה זו ספרות טובה באופן כללי ואובייקטיבי. קל לגלוש לשם וגם אני גלשתי לשם במידת מה, אבל השתדלתי שוב ושוב לחזור כמיטב יכולתי אל מה שאני אוהבת, בלי הכללות ובלי התנצלויות.

אז ככה.

*

אני אוהבת ספרי פרוזה ריאליסטית מורכבת ומרובת ניואנסים, ספרים רב-קוליים במובן שאת מרגישה שדמויות שונות באמת חוות ומבינות את העולם בצורות ובשפות שונות אחת מהשניה. אם הספר נכתב בעשורים האחרונים אין לי שום סבלנות לדמויות שטוחות וסטריאוטיפיות, במיוחד לא דמויות של נשים (מפתיע כמה שמות גדולים עכשוויים זה פוסל). מצד שני כן אוהבת ספרים שעוקבים אחרי האופן שבו נבנות אצל דמויות פנטזיות על דמויות אחרות, גם אם אלו פנטזיות משטיחות וסטריאוטיפיות, כל עוד הספר מחזיק את זה כמתח בין הפנטזיה למציאות. ובכלל אני אוהבת ספרים שעוקבים בדרכים מעניינות אחרי היחסים המורכבים והמשתנים תדיר בין המציאות לסיפורים שמחברות עליה הדמויות, הקוראת והמחבר/ת עצמה (כמו שקורה למשל אצל וירג'יניה וולף ואליזבת סטראוט, ב The Prime of Miss Jane Brody, ב"מחברת הזהב"). אני מאוד לא אוהבת להרגיש שהמחבר/ת מריצ/ה דחקות עם הקוראת מאחורי הגב של הדמויות, ומאוד אוהבת ספרים שעושים לקוראת דרך מניפולציות ספרותיות בדיוק את מה שהם עושים לדמויות דרך העלילה (חשבתי פעם לכתוב דוקטורט על המהלך הזה). לרוב אני אוהבת להרגיש שהמחבר/ת אוהב/ת את הדמויות אבל מוכנה לתת למחבר/ת לשנוא את הדמויות אם היא/הוא שונא/ת גם את עצמו/ה באופן דומה (נגיד פלאנרי אוקונור, דייויד פוסטר וואלאס, לפעמים גוגול). בדרך כלל אני לא אוהבת מחברים שמאוהבים בעצמם.

אני אוהבת ספרות שמראה שכוחות ומבנים נפשיים או חברתיים, שנתפסים כנצחיים ובעלי מהות קבועה, הם בעצם חסרי-מהות וחולפים, אבל מצד שני מלאה באהבה ועניין כלפי דברים האלו כפי שהם ובמלוא הספציפיות שלהם (דווקא "הסמויה" עולה בדעתי, וכמובן האיליאדה, וגם כל שאר הדוגמאות קודם ואחר כך). אני אוהבת ספרים שכתובים מתוך יחס אתי מובהק לעולם, זה משהו שמורגש מעל לכל באיזשהי דחיפות צלולה של הטון המספר (נגיד במובהק אצל פרנטה או טולסטוי, או בארץ רונית מטלון). אני אוהבת הומור, פטפטנות ומשחקיות צורנית בטון המספר רק אם הם שלובים יחד עם הטון האתי הדחוף-צלול הזה (הומור כמו אצל ג'ורג' אליוט, פטפטנות כמו אצל סלינג'ר, משחקיות צורנית כמו אצל דינסן או דוקטורוב). מצד שני, לא אוהבת להרגיש שהספר נועד להדגים טענה אתית שאפשר היה לנסח יותר בקיצור גם בלעדיו. אני גם לא אוהבת להרגיש שהספר בא להדגים רעיון אסתטי או נרטיבי, יפה ככל שיהיה, שהיה אפשר לנסח גם בקיצור. ובכלל, אני לא אוהבת ספר או חלק מספר, סצינה או תיאור או אפילו משפט, שנועדו להדגים משהו ואין להם חיים פנימיים משלהם. במיוחד אני מאוד לא אוהבת ספרים או חלקים בספרים שבהם אני מרגישה שהמחבר/ת מתאמצ/ת להראות לי, לשכנע אותי או להכריח אותי להודות שהספר הוא "ספרות טובה", שהוא עושה דברים כמו שספרות טובה "אמורה" לעשות אותם; אני כן אוהבת להרגיש שהספר בכל חלקיו מתאמץ ומצליח ליצור, לבטא ולעשות את הדבר הייחודי שחשוב לו, מתוך אמונה שזה דבר ששווה לעשות.

*

אני אוהבת ספרים שפותחים בפני מקומות וצורות חיים שאני לא מכירה, אבל רק כשנקודת המוצא שלהם היא לא אוריינטליסטית, גם לא אוריינטליזם עצמי, או מה שנתפס אצלי ככזה (נגיד, לא עפתי על זיידי סמית או "הטיגריס הלבן"). אני אוהבת במיוחד ספרים שמנסחים חוויות חיים פנימיות או חיצוניות שהן עדיין לא מנוסחות מספיק חברתית בעולם שלי ושל המחבר/ת כאחד (נגיד, אהבתי בזכות זה את "פתח גדול מלמטה", "ספר הגברים", "גם קופים נופלים מעצים", וCat Person המפורסם), והכי אוהבת ספרים שמנסחים חוויות שנשארות לא-מנוסחות כי קשה לשהות איתן פסיכולוגית או פוליטית (למשל דפנה דה מוריאה וג'ין ריס, באופן שבו הן יוצאות וחורגות מברונטה). באופן משלים ומקביל, אני אוהבת ספרים שעושים או מנסחים משהו בדרך שהיא מאוד שלהם, ושהצורה שלהם היא אחת עם התוכן (למשל Life or Theatre היחיד במינו, The Argonauts, "לאכול להתפלל לאהוב", וגם רוב הקודמים בפיסקה הזו, במיוחד "גם קופים נופלים מעצים"). בפרט אני אוהבת ספרים שמספרים על השהות במקומות נפשיים חריגים או לא-יומיומיים היטב ומבפנים.

לחילופין, אני אוהבת ספרים שכתובים מתוך ועל תשוקה גדולה, טראגית או ממומשת, אבל סוג התשוקה שאני אוהבת היא כזאת שמבליטה את החיות הפנימית הגדולה ורבת הצבעים גם של המשתוקק/ת וגם של מושא התשוקה (וכך, בין שלושה ספרים קרובים לכאורה בתמות שלהם, ממש אהבתי את Call me By Your Name אבל Giovanni’s Room היה לי גבולי ואת "מוות בונציה" לא אהבתי). לפעמים אני אוהבת במיוחד ספרים שבהם התשוקה הגדולה היא לא לאדם אלא לבורא ולבריאה כולה (דוסטוייבסקי ברגעיו הטובים, אתי הילסום). אבל מעל הכל אני אוהבת ספרים שבהם התשוקה הגדולה לא תלוית מושא אלא היא חוויית חיים יסודית של הגיבור/ה, בעיקר אם זו גיבורה (ברונטה היא הדוגמא המובהקת בעיני, ובאמת שאני לא מבינה איך מציבים אותה ליד אוסטן החיוורת כל כך). בכלל, אני אוהבת ספרים שיש להם גיבורה שמובן מאליו שהיא סובייקט אנושי שלם ורב-פנים (לרוב אלו גם הספרים שמתארים היטב את האופנים שבהם להיות אישה בעולם זה שונה מלהיות גבר, וספציפית איך עבור אישה, החוויה היסודית של להיות סובייקט אנושי שלם ורב-פנים כל הזמן מתנגשת בעולם בחריקות). אני אוהבת ספרים שכותבים על תשוקה, על מיניות ובעיקר על סקס היטב, בישירות ובתנופה, בלי להרגיש צורך לערפל או להגחיך אותו, ואוהבת במיוחד ספרים שמצליחים לדמיין מיניות/ארוטיקה/קינקיות שלא מבוססת על אלימות גברית כלפי נשים, גם לא בצורה עקיפה.

*

אני מחבבת עבודה יפה עם הצורות הנעות בעומק השפה, שימוש וירטואוזי במשמעויות ובחומריות הצלילית והמקצבית של השפה, אבל פחות כשהוירטואוזיות הלשונית היא תכלית בפני עצמה ויותר כשהיא משרתת היטב תכלית אחרת: יופי מסדר גבוה יותר, את האמת ואת הטוב. (למשל HouseKeeping של מרילין רובינסון ו El Hablador של מריו ורגס יוסה הם וירטואוזיים באופן הזה.) אני לא אוהבת ספרים ש"מנסחים נורא יפה" קלישאות ידועות, שמראים "בצורה ממש גאונית" את מה שכבר ידענו, וממש שונאת ספרים שמעמידים פנים שהם מנסחים משהו חדש או מאתגר בזמן שהם בעצם חוזרים על משהו לעוס ולא מאיים, כמו הרבה מהספרות המצליחה בישראל (לפעמים זה גם קורה בדיעבד לספר שבאמת היה חדש בזמנו, אבל למרבה העניין, בדרך כלל לא). אני בדרך כלל לא אוהבת ספרים על הצבא או על השואה, יש לנו מספיק כאלה בבית. לרוב אני לא אוהבת ספרים שנכתבו על ידי גבר לבן סטרייט ומסופרים מתוך הזדהות עם הגיבור שגם הוא גבר לבן סטרייט, במיוחד אם רשמית הם לא אוטוביוגרפיים, למרות שיש גם יוצאי דופן וחלקם גם מוזכרים פה. כמו כן, לרוב אני לא אוהבת ספרים שנודדים הלוך ושוב בין עלילותיה של דמות מההווה לעלילותיה של דמות מהעבר שקשורה אליה איכשהו, ולא אוהבת ספרים שעוקבים אחרי משפחה אחת בגלגוליה השונים (גם את "מאה שנים של בדידות" לא כל כך אהבתי) אבל כן אוהבת ספרים שעוקבים אחרי גיבור/ה אחד/ת לאורך גלגולי חייו/ה, במיוחד אם המעקף הוא לא רציף אלא בחלקים עצמאיים שמתחברים למכלול אחד (למשל "אוליב קיטרידג'", "סיפורי ניק אדמס", "לקרוא בחושך", "ואלס עם חתולה", "ליוויתי אותה בדרך לביתה", וגם הרומן הראשון שלי כתוב בז'אנר הזה).

*

מחוץ לספרות הריאליסטית המובהקת אני אוהבת ספרים שמשתמשים בז'אנר שלהם ככלי, משחקים בו וחורגים ממנו. בפרט, אני אוהבת פרוזה שמהבהבת על גבול המסה בצורה אינטיליגנטית וחיה, ככה ששתי הצורות מעשירות אחת את השניה (שוב אתי הילסום, שוב סלינג'ר, שוב ובמיוחד The Argonauts, או בורחס באופן אחר). אני ממש אוהבת ספרים שמדמיינים ובוראים עולמות משלהם, אבל מה שמעניין אותי זה מבנים חברתיים ונפשיים, על כל המאפיינים של ספרות ריאליסטית ניואנסית אתית ומורכבת מן הפסקאות הקודמות, ולא טכנולוגיה או הסטוריה צבאית (אורסולה לה גווין היא מופת, או נגיד "המשחק של אנדר", או באזור אחד, "גבעת ווטרשיפ"). אני אוהבת ספרים שהם פנטסטיים, משחקיים ומיתיים, אם הם עושים את זה בצורה חיה ולא מכנית – בצורה שמצליחה להביא לקוראת את מי החיים, אם לשאול ניסוח מ"הסיפור שאינו נגמר", שהוא בעיני דוגמא מובהקת לדבר הזה, שאותו אני לא לגמרי יודעת לנסח בצורה יותר קונקרטית מהדימוי הזה של מיים חיים, נביעה מתמשכת ומחליפת-צורה-בלי-הרף של הדמיון, שאת מרגישה מתוכה את הכוח החי והבורא חסר-הצורה מתחת לאינסוף הצורות. אני עוד פחות יודעת איך לנסח בצורה קונקרטית את האהבה שלי לספרים שהם יפים בעיני, לספרים שגורמים לי לרצות לכתוב, ולספרים שהם טרנספורמטיביים עבורי, אז בואו נניח את התכונות האלו בצד ונסתפק בכל הקודמות.

*

אלו פחות או יותר התכונות של ספרי הפרוזה שאני אוהבת. מאוד אשמח לשמוע אלו ספרים את/ה אוהב/ת, ובמיוחד אשמח לקבל המלצות לספרים שנראה לך שאני עתידה לאהוב ושיהיה לי כיף להיות באמצע שלהם. הלוואי שנזכה תמיד להיות באמצע של ספרים טובים, ושל דברים טובים בכלל.

5 תגובות
  1. נועה
    נועה says:

    אהבתי את הרשימה הזו.

    ממליצה בחום על Just Kids של פאטי סמית’. ממואר (ז׳אנר אהוב עליי אישית) שהתשוקה מפעמת בו. וגם האהבה, ויופיה של חברות. קראתי באנגלית והשפה שלה נהדרת,
    בזכותך גיליתי את מגי נלסון הפנומנלית. ממליצה על Bluets שלה אם עוד לא קראת.

    קשור, ולא קשור:
    קראתי את הלא בלתי אפשרי שלך כשהייתי בהריון, והוא היה לי חבר טוב.

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      תודה! הכי קשור! ממש משמח לשמוע. לא ברור איך לא כללתי את "להיות חבר טוב" בתכונות החשובות של הספרים שאני אוהבת לקרוא, ועוד יותר בספרים שאני מנסה לכתוב, ובלא בלתי אפשרי במיוחד
      וגם אני מאוד אהבתי את Bluets. ואת Just Kids לא קראתי ואפילו יש לי אותו, אז עכשיו אקרא 3>

      הגב
  2. יודית
    יודית says:

    ממליצה מאוד על מט ילדים של בלה שייר והגבר הרע הראשון של מירנדה ג'וליי, שניהם מאוד שונים אבל עוסקים במבנים נפשיים מעניינים בצורה יפה

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      תודה! אלה שמות נורא יפים ועצובים לספרים, ויש לי גם זכרונות מעומעמים שכבר שמעתי דברים טובים על שניהם (למרות שהסיפורים של מירנדה ג'ולי היו קשים לי במידת האכזריות-ללא-חסד שהרגשתי בהם), אחפש אותם

      הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.