הארגונאוטים

“הארגונאוטים” של מגי נלסון הוא ממואר הכתוב כאוסף של פרגמנטים, שחוצה בחופשיות ולעתים תכופות את הגבול בין פרוזה ותיאוריה, ושנוגע בברק ובאלגנטיות בכמה נושאים שיושבים בגרעין של להיות נפש אנושית בגוף אנושי. בעקבות ההמלצות של אלעד בר נוי, עלמה איגרא ומעל לכל רוני גרוס, שקראו ואהבו אותו, קראתי ואהבתי אותו גם אני, ועד שיתורגם במלואו לעברית, בעזרת השם ובמהרה בימינו, תרגמתי מתוכו את הפתיחה היפה ועוד אי אלו קטעים, רובם כי הם אהובים עלי אישית ועוד שניים כי הם נראים לי חשובים, כדי שקוראות אחרות תוכלנה לטעום ממנו.

הספר הוא פרגמנטרי במקור (ונע בחופשיות על פני הזמן, אין לו עניין עם ספוילרים), והקשרים בין הפרמנטים העוקבים, שלעתים קשורים ישירות ולעתים בעקיפין, הם בעלי ריתמוס משלהם, שבמבחר המתורגם השתדלתי לשמור עליו, או ליתר דיוק, לשיר לו קול שני הרמוני.

מבחר קטעים מתוך “הארגונאוטים”, מגי נלסון

אוקטובר, 2007. רוחות סנטה אנה מפוררות את קליפת עצי האקליפטוס לרצועות לבנות ארוכות. חבֵרה ואני מסתכנות במוות בטרם עת לטובת ארוחת צהריים בחוץ, במהלכה היא מציעה לי לקעקע את המילים קשה להשגה על פרקי אצבעותי, כתזכורת לפירותיה האפשריים של העמדה הזאת. במקום זה, המילים אני אוהבת אותך התגלגלו מפי כמו כישוף מונוטוני בפעם הראשונה שזיינת אותי בתחת, פני מעוכים כנגד רצפת הבטון של דירת הרווקים המעופשת והמקסימה שלך. החזקת את מולוי ליד המיטה ומאגר של זיינים במקלחון אפלולי לא-בשימוש. יש יותר טוב מזה? מה העונג שלך? שאלת, ואז נשארת שם כדי לקבל תשובה.

עד שנפגשנו, הקדשתי חיים שלמים לרעיון של ויטגנשטיין שמה שאי אפשר לבטא מוכל – בצורה בלתי ניתנת לביטוי! – במה שמבוטא. הרעיון הזה מקבל פחות זמן אוויר מאחיו מלא-ההוד, מה שאי אפשר לדבר על אודותיו, על אודותיו יש לשתוק, אבל אני חושבת שהוא העמוק מבין השניים. הפרדוקס שבו הוא, באופן מילולי מאוד, למה אני כותבת, או איך אני מרגישה מסוגלת להמשיך לכתוב.

כי הוא לא מזין או מרומם שום אַנְגְסְט שניתן לחוש לגבי אי-היכולת לבטא במילים את מה שחומק מהן. הוא לא מעניש את מה שכן אפשר לומר בגלל מה שבאופן עקרוני נבצר ממנו להיות. והוא גם לא נכנס לַדְמות חזק מדי, בחיקוי של גרון חנוק: לא תאמינו מה הייתי אומר, אילו המילים היו טובות דיין. מילים הן טובות דיין.

אין טעם להאשים רשת על כך שיש בה חורים, מציינת האנציקלופדיה שלי.

באופן הזה, אפשר שתהיה לך גם כנסייה ריקה עם רצפת עפר מטואטאת ונקייה, וגם חלונות עוצרי נשימה של זכוכית מצויירת זוהרים ליד קורות הגג של הקתדרלה, גם וגם. כי שום דבר שאומרים לא יכול לדפוק את המרחב הפנוי לאלוהים.

הסברתי את זה במקום אחר. אבל אני מנסה לומר משהו שונה עכשיו.

די מהר למדתי שבניגוד אלי, הקדשת חיים שלמים לאמונה שמילים הן לא טובות דיין. לא רק לא טובות דיין, אלא חותרות תחת כל מה שטוב, כל מה שאמיתי, כל מה שהוא זֶרם. התווכחנו על זה עוד ועוד, בלהט, לא ברשעות. ברגע שנַתָנו שם למשהו, אמרת, לעולם לא נוכל לראות אותו שוב כמו שראינו אותו קודם. כל מה שאי אפשר לנקוב בשמו נשמט, אובד, נרצח. קראת לכך פונקציית חותך-העוגיות של המוחות שלנו. אמרת שזה נודע לך לא מתוך התחמקות מהשפה אלא מתוך היספגות בה, על המסך, בשיחה, על הבמה, על פני העמוד. הטיעון שלי היה בעקבות תומס ג’פרסון והכנסיות – לטובת הריבוי, התנועה הקלידוסקופית, העודפוּת. התעקשתי שמילים עושות יותר מאשר לנקוב בשם. קראתי לך בקול את הפתיחה של חקירות פילוסופיות. רעף, צעקתי, רעף!

לזמן מה חשבתי שניצחתי. הודית שיכול להיות אדם בסדר, שיכולה להיות חיה אנושית בסדר, אפילו אם היא משתמשת בשפה, אפילו אם השימוש בשפה מגדיר איכשהו את האנושיות שלה – אפילו אם האנושיות עצמה פירושה לזהם ולהחריב את כל הפלנטה המגובבת ויקרת הערך, יחד עם העתיד שלה, שלנו.

אבל גם אני השתניתי. הבטתי מחדש בדברים שאי אפשר לנקוב בשמם, או על כל פנים שהמהות שלהם היא רטט, זרם. קיבלתי עלי שוב את העצב שבהיכחדותנו העתידה לבוא, את אי-הצדק באופן בו אנחנו מכחידים אחרים. הפסקתי לחזור בזחיחות על המשפט את כל מה שאפשר לחשוב אפשר לחשוב בבהירות ותהיתי מחדש, האם את הכל אפשר לחשוב.

וכל הזמן, לא משנה מה טענת, מעולם לא חיקית גרון חנוק. למען האמת תמיד היית לפחות זינוק אחד לפני, מילים נוהרות בעקבות שהותרת מאחור. איך יכולתי אי פעם לסגור את הפער (ובזה אני מתכוונת, איך יכולת לרצות אותי?)

יום או יומיים אחרי הצהרת האהבה שלי, פראית מרוב פגיעוּת, שלחתי לך את הפיסקה מתוך רולאן בארת מאת רולאן בארת שבה בארת מתאר איך הסובייקט שמשתמש בביטוי “אני אוהב/ת אותך” הוא כמו “הארגונאוט שמתקן את ספינתו במהלך המסע בלי להחליף את שמה”. כמו שחלקי הארגו עשויים להיות מוחלפים עם הזמן אבל הסירה עדיין נקראת ארגו, כך כל אימת שהאוהב משתמש בביטוי “אני אוהב/ת אותך”, משמעותו חייבת להתחדש עם כל שימוש, שכן “עצם המשימה של האהבה ושל השפה היא לתת לאותו ביטוי עצמו הדהודים שיהיו חדשים לנצח”.

חשבתי שהפסקה הזאת רומנטית. הופתעתי כשקראת אותה כמו נסיגה אפשרית. בדיעבד, היא כנראה היתה גם וגם.

ניקבת את הבדידות שלי, אמרתי לך. זו היתה בדידות מועילה, שנבנתה מסביב לפיכחון חדש, צעדות ארוכות אל תוך ומתוך הרכבת התחתית על פני הסמטאות האחוריות המופרכות והפרחוניות של הוליווד, נהיגות ערב במעלה ובמורד שדרות מלהולנד כדי להרוג את הלילות הארוכים, וגם, כמובן, פרצים מאניים של כתיבה, שלמדתי לְמַעֵן אל אף-אחד. אבל הגיע הזמן לנקב אותה. אני יכולה לתת לך הכל בלי לוותר על עצמי, לחשתי במיטת המרתף שלך. אם עשית את הבדידות שלך כמו שצריך, זה הפרס.

כמה חודשים אחר כך בילינו את חג המולד יחד במלון בעיר התחתית של סן פרנסיסקו. הזמנתי לנו את החדר באינטרנט, בתקווה שהעובדה שהזמנתי לנו את החדר והזמן שנבלה יחד בחדר יגרמו לך לאהוב אותי לנצח. התברר שזה סוג של מלון שאפשר להזמין בזול באינטרנט כי הוא באמצע שיפוץ גס להדהים, וכי הוא תקוע ממש בלב החלציים המתפרקים של העיר. לא משנה – היו לנו דברים אחרים להתעסק בהם. השמש הסתננה דרך התריסים הונציאניים החורקים, שהסתירו בקושי את פועלי הבניין הקודחים ודופקים מנגד, בעוד אנחנו ניגשנו לעניין שלנו. רק אם אפשר בלי להרוג אותי, אמרתי כשהסרת את חגורת העור שלך, בחיוך.

(3-7)

למקם את עצמך בצד של הממשי תוך רמיזה שאחרים הם שחקנים, או חקיינים, או שהם מתקרבים אסימפטוטית אל הממשי מבלי להגיע אליו, יכול להרגיש טוב. אבל כל תביעה קבועה לממשיות, במיוחד כשהיא קשורה לזהות, יש לה יד ורגל בפסיכוזה. אם אדם שחושב שהוא מלך הוא משוגע, מלך שחושב שהוא מלך הוא משוגע לא פחות.

אולי זו הסיבה שההמשגה שמציע הפסיכולוג ד. ו. וויניקוט ל”הרגשת הממשות” נוגעת בי כל כך. אפשר לשאוף להרגשה של ממשות, אפשר לסייע לאחרים להרגיש ממשיים, ואפשר להרגיש ממשות בעצמך – הרגשה שוויניקוט מתאר בתוך תחושה קדומה ואסופה של חיוּת, “החיוּת שברקמות הגוף ובפעולות התפקודיות של הגוף, כולל פעולת הלב והנשימה”, שבה המחווה הספונטנית נהיית אפשרית. עבור וויניקוט, תחושת הממשות היא לא תגובה לגירוי חיצוני, והיא גם לא זהוּת. היא תחושה – תחושה שמתפשטת. בין השאר, היא גורמת לך לרצות לחיות.

[…] ידעתי כבר מזמן על משוגעים ומלכים; ידעתי כבר מזמן על הרגשת הממשות. כבר מזמן נפל בחלקי המזל להרגיש ממשית, לא משנה אלו הקטנות ודכאונות ייקרו בדרכי. וכבר מזמן ידעתי שהרגע של הגאווה הקווירית הוא הסירוב להיות מבויישת כתוצאה מכך שהיית עדה לאחר שמתבייש בך.

(17-22)

באחד מאותם אחרי-צהריים ארוכים, שמאז שתתו כולם אל תוך אחר-הצהריים הארוך של ינקותו של איגי, הבטתי בו בולם את כל ארבע גפיו על מפתן החצר האחורית שלנו, ושוקל בדעתו לעבר איזה עלה אלון מעוך להתכוונן ראשון, בזחילה הצבאית העיקשת שלו. לשונו הקטנה הרכה, עם כתם החלב הלבן שבמרכזה תמיד, השתלשלה מפיו בציפיה עדינה, צב מציץ מתוך שריונו. רציתי לעצור שם, לַנֶצח אולי, ולהוקיר את הרגע החטוף לפני שאצטרך לזנק לפעולה, לפני שיהיה עלי להפוך לזו שמחסלת את האובייקט הלא-מותאם, או אם אגיע מאוחר מדי, זו שעליה לקצור אותו מתוך פיו.

לא היית בחיים עכשיו, לא יכולת לקרוא את המילים האלו, לולא היה פעם, מזמן, מישהו שמישטר בהצלחה את חקירות-הפה שלך. מול פני העובדה הזאת, וויניקוט מחזיק בעמדה היחסית בלתי-סנטימנטלית שאנחנו לא חייבים לאנשים האלו (שהם לרוב, אבל בהחלט לא תמיד, נשים) שום דבר. אבל אנחנו חייבים לעצמנו “הכרה אינטלקטואלית בעובדה שבתחילה היינו (פסיכולוגית) תלויים לחלוטין, ובלחלוטין אני מתכוון לחלוטין. למרבה המזל, קידמה את פנינו מסירוּת-נפש יומיומית.”

במסירות-נפש יומיומית, וויניקוט מתכוון למסירות-נפש יומיומית. “יהיה תפל לציין שבמסירות-נפש אני מתכוון פשוט למסירות-נפש.” וויניקוט הוא מחבר שעבורו מילים רגילות הן טובות דיין.

(24-25)

לפעמים, כשאני מלמדת, כשאני משחילה הערה בלי שאף אחד יקרא אותי לסדר, בלי לדאוג האם דיברתי כבר רגע לפני, או כשאני מתערבת בשיחה כדי להסיט את הדיון מכיוון שנראה לי באופן אישי כמו כיוון סרק, אני מרגישה בהיי מהידיעה שאני יכולה לדבר כמה שמתחשק לי, כמה מהר שמתחשק לי, בכל כיוון שמתחשק לי, בלי שאף אחת תגלגל אלי עיניים או יציע שאלך לטיפול. אני לא אומרת שזו פדגוגיה טובה. אני אומרת שהעונג שטמון בה מגיע עמוק.

(59)

איך להסביר את זה – שהמילה “טרנס” יכולה להיות קיצור לא רע, אבל הסיפור המקובל והמתפשט במהירות שהיא מעלה באוב (היוולדות “בגוף הלא נכון”, ובעקבותיה עליה-לרגל אורתופדית בין שני יעדים נתונים מראש) – הסיפור הזה הוא לא-שמיש עבור חלק מאיתנו, אבל שימושי חלקית, או אפילו עמוקות, עבור חלק אחר? שעבור חלק מאיתנו, “לעשות את השינוי” פירושו אולי להותיר מגדר אחד לגמרי מאחור, ואילו עבור חלק אחר – להארי למשל אין בעיה להזדהות בתור בוץ’ על טסטוסטרון – לאו דווקא? לפעמים שמעתי את הארי עונה לשאלות חקרניות במילים, אני לא בדרך לשום מקום. איך להסביר, בתרבות שאובססיבית לפתרונות, שלפעמים השיט שלך נשאר מבולגן? אני לא רוצה את המגדר הנקבי שהוצמד לי כשנולדתי. אני גם לא רוצה את המגדר הגברי שהרפואה הטרנסקסואלית יכולה לספק ושהמדינה תעניק לי אם אתנהג כשורה. אני לא רוצה שום חלק בזה. איך להסביר שעבור חלק מאיתנו, או עבור חלק מאיתנו חלק מהזמן, העדר הפיתרון הזה הוא בסדר גמור – רצוי אפילו (לדוגמא, “האקינג מגדרי”) – ואילו עבור חלק אחר, או חלק אחר חלק מהזמן, הוא עודנו מקור של יגון ושל קונפליקט? איך לתקשר את העובדה שהדרך הכי טובה לגלות איך אנשים מרגישים לגבי המגדר או המיניות שלהם – למען האמת, לגבי כל דבר – הוא להקשיב למה שהם אומרים לך, ולנסות להתנהג אליהם בהתאם, בלי לכסות על הגרסא שלהם למציאות בגרסא שלך?

ההתיימרות שבכל כל זה. מצד אחד, הצורך האריסטוטלי, אולי האבולוציוני, להכניס הכל לקטגוריות – טורף, שקיעה, מזון – מצד שני, הצורך להביע הוקרה לחולף, לחטוף, למרק הגדול של ההווייה שבתוכו אנחנו בעצם חיים. היעשות, כך דלז וגואטרי קראו לזה: היעשות-חיה, היעשות-אישה, היעשות-מולקולרי. היעשות שלעולם לא תמה, שהחוק שלה הוא לא אבולוציה ולא התקרבות אסימפטוטית אלא פניה מסויימת, פניה מסויימת פנימה, פניה לתוך שלי / פניה לתוך / אל העצמי שלי / סוף סוף / פניה מחוץ / לכלוב הלבן, פניה מחוץ / לכלוב הנשים / פניה סוף סוף.

(65-66)

אם את ילדה ממין נקבה שמחפשת סביבך פיסות של מיניות, והיחידות שמופיעות מסביב הם ייצוגים של אונס ילדות או מעשי אלימות אחרים (כל הספרים שאהבתי עד גיל ההתבגרות: ידעתי למה הציפור הכלואה שרה, שבט דוב המערות, העולם על פי גארפ […]), אז המיניות שלך תתעצב סביב העובדה הזאת. אין קבוצת ביקורת. אני לא רוצה אפילו לדבר על “מיניות נקבית” עד שתהיה קבוצת ביקורת. ולעולם לא תהיה.

בתיכון, מורה חכמה נתנה לנו לקרוא את הסיפור הקצר “ברבורי פרא” של אליס מונרו. הסיפור נשב דרך תודעתי המבולבלת וטאטא אותה. תוך כמה עמודים קצרים בלבד, מונרו פורשת הכל: איך הסקרנות רבת-הכוח של גיל ההתבגרות והתאווה המנצה נאלצות לעתים קרובות להילחם בצורך להגן על עצמך מפולשים דוחים ורעים, איך עונג יכול להתקיים יחד עם השפלה איומה בלי שמשמעות הדבר תהיה שההשפלה היתה מוצדקת, או הגשמת משאלה כלשהי; איך זה מרגיש להיות בה בעת שותפה לפשע וקורבן; ואיך צורות כאלו של אמביוולנטיות יכולות להמשיך להתקיים בחיי מין בוגרים.

(82-83)

למה לקח לי כל כך הרבה זמן למצוא מישהו שהסטיות שלי והסטיות שלו לא רק יסתדרו יחד, אלא יתאימו זו לזו באופן מושלם? אז כמו עכשיו, אתה מפשק את רגליי ברגליך ודוחף את הזין שלך לתוכי, ממלא את פי באצבעותיך. אתה מעמיד פנים שאתה משתמש בי, עושה הצגה שלמה של התמסרות לעונג שלך בלבד בעודך דואג שאמצא את העונג שלי. האמת היא שזה מעבר לעניין של התאמה מושלמת, שמתרמז בה סוג של קיפאון. בעוד אנחנו תמיד בתנועה, בשינוי-צורה. מה שאנחנו לא עושים, זה תמיד מרגיש מלוכלך אבל אף פעם לא מרגיש מעפן. לפעמים מילים הן חלק מזה. אני יכולה לזכור איך פעם, די בהתחלה, עמדתי לידך בתוך סטודיו מְעָרָתִי בקומה הרביעית של בניין בוויליאמסבורג בלילה (הסטודיו השתייך לחברה, שהיתה מחוץ לעיר), עירומה לגמרי, עוד פועלי בניין בחוץ, הפעם בונים סוג של מגדל יוקרה בצד השני של הרחוב, מגדלי התאורה שלהם מציפים את הסטודיו בחלקות אור כתום ובצללים לסירוגין, ואתה ביקשת ממני לומר בקול מה אני רוצה שתעשה לי. גופי בשלמותו נאבק על מנת לזמן כל ביטוי אפשרי. ידעתי שאתה חיה מיטיבה, אבל הרגשתי שאני עומדת לפני הר ענק, חיים שלמים של רתיעה מלהצהיר מה אני רוצה, מלבקש את זה. עכשיו היית פֹּה, פניך סמוכים לשלי, ממתין. המילים שמצאתי לבסוף יכלו להיות גם ארגו, אבל עכשיו אני יודעת: לומר אותן במו פיך – אין לזה תחליף.
(87)

במשך כל השנים שבהן לא רציתי להרות – השנים שביליתי כשאני לועגת בקשיחות ל”שבט המתרבים” – הרגשתי בסתר שתלונות של נשים הרות הן ביטוי של זחיחוּת. הנה הן, יושבות בראש העוגה התרבותית, מקבלות את כל התשואות על כך שהן עושות בדיוק מה שנשים אמורות לעשות, ועדיין מרגישות מופְלות ונטולות תמיכה. בחייכן! ואז, כשרציתי להרות ולא הצלחתי, הרגשתי שנשים הרות הן אלו שקיבלו את העוגה שאני רציתי, והן מתקטננות על הטעם המדויק של הציפוי.

טעיתי בכל החזיתות – כלואה כפי שהייתי וכפי שעודני בתוך התקוות והפחדים הפרטיים שלי. אני לא מנסה לתקן את הטעות הזאת כאן. אני מנסה רק לתת לה להתאוורר בחוץ.

ועכשיו שימו אותי, כמו בובה גזורה של אישה בהריון, ב”אוניברסיטה ניו יורקית יוקרתית”, מרצה על הספר שחיברתי על אכזריות.

בזמן השאלות-ותשובות, מחזאי ידוע מצביע ואומר: לא יכולתי שלא להבחין שאת מצפה לילד, מה שמוביל אותי לשאול – איך התמודדת עם העבודה על כל החומר האפל הזה [סדיזם, מזוכיזם, אכזריות, אלימות וכולי] במצבך?

הו כן, אני חושבת, נועצת ברך בתחתית הפודיום. אפשר לסמוך על הבחור הלבן מהאליטה שיקרא את הגברת הדוברת לסדר, ישיב אותה אל תוך הגוף שלה, כדי שאף אחד לא יפספס חלילה את ההזדמנות לחזות באוקסימורון הפרוע הזה, אישה הרה שחושבת. שהוא למעשה רק גרסא מנופחת של האוקסימורון האחר והכללי יותר, אישה שחושבת.

(112-113)

פחד מנחרצוּת. ניסיון תמידי להיחלץ מהשפה ה”מכלילה”, כלומר השפה שדוהרת בגסות מעל הספציפיות; ההכרה בכך שזו רק עוד צורה של פרנויה. בארת מצא לו דרך החוצה מהסחרחרה הזאת כשהזכיר לעצמו ש”השפה היא זו שנחרצת, לא הוא”. כמה אבסורדי, אומר בארת, הוא הניסיון להימלט מטבעה הנחרץ של השפה על ידי “הוספת ביטוי קטן של היסוס לכל משפט, כאילו למשהו שמקורו בשפה יש סיכוי לגרום לשפה לרעוד”.

הכתיבה שלי מרובבת טיקים קטנים כאלה של היסוס. אין לי תירוץ או פיתרון לכך, רק להרשות לעצמי את הרעידות, ואחר כך לשוב על מנת למחוק אותן. כך אני עורכת את עצמי לכדי עזות פנים שהיא לא מטבעי אבל גם לא זרה לי.

לפעמים אני מתעייפת מהגישה הזאת, על כל המטען הממוגדר שלה. במשך השנים נאלצתי לאמן את עצמי למחות את המצטערת מכמעט כל אימייל שאני שולחת בענייני עבודה; אחרת כל אחד מהם היה עלול להתחיל במילים מצטערת על העיכוב, מצטערת על הבלבול, מצטערת על מה שלא יהיה. מספיק לקרוא ראיונות עם נשים יוצאות דופן כדי לשמוע אותן מתנצלות. אבל אני לא מתכוונת לזלזל בכוח שבהתנצלות: אני שומרת את המצטערת שלי לרגעים שבהם אני באמת מתכוונת לזה. ובהחלט יש דוברים רבים שהייתי שמחה לראות רועדים יותר, מהוססים יותר, מתנצלים יותר.

(122-123)

אני לא הולכת לכתוב כאן שום דבר על זמן ההרעלה של איגי; זה לא חומר יקר או עשיר עבורי. כל מה שאומַר הוא שיש עדיין לולאה בזמן, או יש עדיין חלק של עצמי, שמסיר את צידה של עריסת בית חולים מוגבהת באור הבוקר ומטפס לתוכה לצידו, לא מוכן לזוז או להרפות או להמשיך לחיות עד שאיגי ירים את ראשו, עד שייתן איזה סימן שהוא יֵצא מזה.

(154)

חשוך עכשיו. הארי וג’סיקה נרדמו. אני לבד עם התינוק. אני מנסה להתחייב לרעיון של לתת לו לצאת. אני עדיין לא יכולה לדמיין את זה. אבל הכאב מוסיף להעמיק.

בקרקעית, שאת אף פעם לא יכולה ממש לדעת שהיא הקרקעית, את מגיעה להכרה. שמעתי נשים רבות מתארות את ההכרה הזאת (אפשר לקרוא לה גם תשעה סנטימטרים), שבה את מתחילה להתמקח בקשיחות, כמו בניסיון לסגור עסקה כדי להציל את חייכם המשולבים. אני לא יודעת איך אנחנו הולכים לצאת מזה, תינוק, אבל יש דיבור שאתה צריך לצאת, ושאני צריכה לתת לך לצאת, ושאנחנו צריכים לעשות את זה ביחד, ושאנחנו צריכים לעשות את זה עכשיו.

(162)

אם הכל ילך כשורה, התינוק יֵצא מזה בחיים, וגם את. ועדיין, אי שם בדרך, נגעת במוות. הבנת שהמוות יקח גם אותך, בלי ספק ובלי רחמים. הוא יקח אותך גם אם את לא מאמינה שהוא עתיד לקחת אותך, והוא יעשה את זה בדרכו שלו. מעולם לא היה אדם שהוא לא לקח. אני מניחה שאני פשוט מחכה למוות, אמרה אימא שלך, משועשעת ותמהה, בפעם האחרונה שביקרנו אותה, עורה דק כל כך במיטתה המושאלת.

אנשים אומרים שנשים שוכחות את כאב הלידה, בזכות איזו מתת-אל של אמנזיה שמבטיחה את המשכיות המין שלנו. אבל זה לא מדויק – אחרי הכל, מה זה אומר “לזכור” כאב? או שכואב לך או שלא. וזה לא הכאב, מה שאותו את שוכחת. זה הקטע של המגע-במוות.

כמו שהתינוק עשוי לומר לאימו, כך אנחנו עשויים לומר למוות: שכחתי אותך, אבל זכרת אותי.

אני תוהה אם אזהה אותו, כשאראה אותו שוב.

(167)