מחסן מילים, האתר של קרן שפי

מה האהבה מבקשת מאיתנו עכשיו – טארה בראך

עדיין לא כתבתי כאן מאז השבעה באוקטובר. בשבועות הראשונים כתבתי מדי פעם בפרופיל הפייסבוק שלי על כל מיני נושאים מקומיים ובהעוקץ את דעתי על המלחמה כחודש אחרי שהתחילה. אבל את סוג הטקסט היותר מעמיק, יותר רב-מימדי ופרום-קצוות ואישי שאני רוצה לכתוב כאן עדיין לא הצלחתי להתיישב לכתוב. ובשבועות האחרונים הייתי הרבה בבית חולים ולא כתבתי בכלל. (מה שאני כן עושה ברציפות הוא ללמד דהרמה ומדיטציה שמכוונת לצלילות ולחמלה במצב הנוכחי, אפשר להירשם לעדכונים כאן.)

את הטקסט שאני מעלה כאן עכשיו כתבה טארה בראך, מורת דהרמה אמריקאית בכירה ממוצא יהודי. קראתי אותו באנגלית וחשבתי שהוא יפה וצלול ומועיל, ולכן ביקשתי וקיבלתי ממנה רשות לתרגם אותו לעברית. אולי הוא יתורגם בקרוב גם לערבית, ואם כן אוסיף כאן קישור. בתחתית אפשר למצוא קישור לטקסט המקורי באנגלית, וגם קישורים לקבוצות פעולה, לקריאה ולשמיעה נוספת.




מה האהבה מבקשת מאיתנו: הרהורים על המצב בעזה, בגדה ובישראל / טארה בראך, בתרגום קרן שפי


קורא.ת וחבר.ה יקר.ה,

כמו הרבה מאיתנו, אני קשורה בצורה עקיפה מאוד אל הטרגדיה שמתחוללת כעת בעזה, בגדה המערבית ובישראל. למרות שלא גדלתי כיהודיה, המשפחה המורחבת שלי – הדודים והדודות ומשפחותיהם – הם יהודים. איבדתי קרובי משפחה בשואה, ובכמה הזדמנויות הופנתה כלפיי אנטישמיות. בין התלמידות והחברות שלי יש יהודיות, ישראליות, מוסלמיות, אנשים שחיים במזרח התיכון ו/או אנשים שיש להם משפחה, קרובים וחברים במזרח התיכון. לאורך החודשים האחרונים, רבים מהם שיתפו אותי בכאבם  לנוכח עוצמת והיקף הסבל האנושי שנגרם כעת.

כמו הרבה מאיתנו, לאורך העשור האחרון הקונפליקט והאלימות במזרח התיכון הבהבו בשולי המודעות שלי. עד לאחרונה לא ידעתי הרבה על ההיסטוריה, הטראומות והתנאים שהובילו לאלימות הנוכחית. אך כמו שקרה להרבה מאיתנו ברחבי העולם, מעשי הטרור הברברי של חמאס בשבעה באוקטובר, והנקמה המתמשכת והאיומה של ממשלת ישראל, שברו לי את הלב, ותבעו ממני תשומת לב.

מאז השבעה באוקטובר, ניסיתי להבין איך להכיל את גודל הסבל ולהיענות לו בחוכמה. שנות חיי לימדו אותי שהפעולות החכמות ביותר הן אלו שמגיעות מתוך נוכחות מלאה עם כל מה שנע דרכנו. היחסים שלנו עם החיים הפנימיים שלנו צריכים להיות מודעים ואינטימיים כדי שנצליח לא להינעל בתוך פחד או כעס, אלא לבוא במגע עם האובדן, היגון והאכפתיות שזורמים בעומק, מתחתם. איך להיפתח כך לחוויה – את זה למדתי בהדרגה לאורך השנים, גם מתוך התרגול האישי שלי, וגם, חשוב לומר, יחד עם אחרות ואחרים.

בתחילת נובמבר, בעלי ג’ונתן ואני נכחנו במשמרת זיכרון שנערכה בשעת דמדומים מול הבית הלבן. איתנו נכחו בה עוד כמה מאות משתתפות ומשתתפים, מדתות שונות, וכמה מהם שיתפו באובדן וביגון האישיים שלהם, בעוד היתר הקשיבו בחמלה, נשאו עדות. בין שיתוף לשיתוף השתררה שתיקה יפהפיה, הפוגה לתפילות ולברכות. מישהי סיפרה על המשפחה שלה בעזה, שהלכו לישון ערב אחד ולמחרת בבוקר נמצאו מתים כולם בין הריסות הבניין שלהם. מישהו סיפר על הרצח האכזרי של חברתו הטובה בידי חמאס בשבעה באוקטובר – אישה בשנות השבעים לחייה, פעילת שלום מסורה, שהתנדבה בקביעות להסיע חולים מעזה לבתי חולים בישראל. כל שיתוף הביא עמו דמעות, וזה היה טוב וחיוני להתאבל יחד – להתאבל על כל הסבל, של כל אחד וכל אחת.

אם ברצוננו לקחת חלק בדרך לשלום, עלינו להרגיש, באמת להרגיש את הכאב של אחרות ואחרים, ולהתאבל עליו. הנחיתי מפגש מדיטציה עבור מטפלים ומטפלות ישראלים, שעובדים מסביב לשעון עם אנשים שעברו את הפגיעות הכי קשות שיש, ועוד מפגש שנכחו בו 2400 מתרגלי ומתרגלות מיינדפולנס ישראליות. בכל אחד מהמפגשים הקדשנו זמן לשיתופים, ואנשים שיתפו באובדן ובכאב שלהם. היה שם מישהו שבנו בן השלוש נחטף, מישהי שראתה את אחד מהוריה נרצח לעיניה, ומישהי שאחיה איבד את כל משפחתו. רבים אחרים אמרו, שפחד קיומי מטלטל הפך מאז השבעה באוקטובר לחלק קבוע מחיי היומיום שלהם. מאז המפגשים הללו דיברתי גם עם חברים יהודים מארצות הברית שחוששים לבטחונם ולבטחון הילדים שלהם בעקבות העלייה התלולה והרעילה באנטישמיות. רבים מהם חוו בגידה מטלטלת מצד חברות וחברים שסירבו להכיר בזוועות השבעה באוקטובר ובאיום הקיומי על ישראל – שלא הראו אכפתיות, שנטשו.

בשבועות האחרונים דיברתי גם עם תלמידים וחברים רבים שסובלים עמוקות מן ההרג והעקירה ההמוניים של פלסטינים בעזה. שיתפנו זו את זו בשברון הלב שגורמות לנו תמונות של אימהות נושאות צרור עטוף שהיה פעם ילד חי מתוך ההריסות, תמונות של ילדים שהתייתמו מכל משפחתם, מצבם האכזרי של אלו שלכודים בלי מזון ומים ולא יכולים לברוח, חוסר האונים הנורא שלהם כנגד הפצצות חסרות הבחנה. חבריי הערבים והמוסלמים-אמריקאים סיפרו לי על הייאוש העמוק שלהם מהגזענות שעושה דה-הומניזציה לפלסטינים – מול הזלזול בחיים פלסטיניים, שמאפשר לכיבוש, לאי-צדק, וכעת גם לטבח, להימשך.

החברה שלנו כל כך מקוטבת לתוך תפיסות של “אנחנו או הם”, שרבות ורבים, במיוחד מי שחוו טראומה, לא מסוגלים להרגיש אכפתיות ולהתאבל על אנשים שנתפסים בתור “הצד השני”. הם נתפסים כלא-אנושיים – האחרים, הרעים. הדה-הומנזיציה הזאת נועלת אותנו בתוך הדפוסים התגובתיים האוטומטיים של מערכת העצבים, ומולידה השקפות ופעולות שנובעות מפחד ושנאה. היא גם מולידה אדישות לסבל הנורא שחווים ממש עכשיו בני ובנות אדם רבות כל כך – אימהות, אבות, אחיות, ילדים.

חברות וחברים, התקווה היחידה שלנו לחיות בעולם אוהב ובטוח יותר היא לפתוח את הלבבות שלנו לכל מי שסובלות, להעריך ולהוקיר את החיים באשר הם. מתוך נוכחות חומלת ולא-מדירה כזו תנבע תנועה שרוצה להקל על הסבל. האכפתיות שלנו, לא הפחד או הכעס, היא זו שיכולה להדריך אותנו ולעזור למי שאנחנו להתבטא בפעולה נכונה. והכרחי שנפעל. אנחנו חלק מהעולם הזה, ויש לנו השפעה על אחרים – בשתיקה שלנו או במילים שלנו, בפעולות שלנו או בהימנעות שלנו מפעולה.

אחד הדברים שיכולים לעזור לנו להבין איך נכון לפעול הוא לפנות ללב שלנו, ולחקור לעומק: מה האהבה מבקשת ממני כעת? אני רוצה לשתף במה שעלה עבורי מתוך החקירה הזאת.

  • הלב שלי יודע שעלי לפנות פנימה פעם אחר פעם, כדי להבחין בפחדים ובהטיות האופייניים שלי, כדי לבוא במגע אינטימי עם האובדן והיגון. כשאני מביאה נוכחות עדינה אל החיים הפנימיים שלי, עולה בטבעיות חמלה ותחושה של שייכות לעולם.
  • הלב שלי מבקש ממני להמשיך ללמוד עוד על הטראומה ההסטורית, על התנאים והנסיבות שהולידו את הקונפליקט, האלימות והסבל. והוא מבקש ממני גם לזכור שבני אדם הם לא האויב; הכוחות השורים בכל של חמדנות, שנאה ותעתוע, הם אלו שמולידים אלימות וסבל כשהם משתלטים עלינו.
  • הלב שלי מבקש ממני לזהות כל פעולה שפוגעת באחרים ויוצרת סבל כפעולה מזיקה, ולהוקיע אותה; בכלל זה, בזמן האחרון, הטרור האלים של החמאס נגד יהודים וישראלים, וההרג חסר ההבחנה והמתמשך של פלסטינים בעזה ובגדה בידי ממשלת ישראל.
  • הלב שלי מבקש לזהות כל תפיסה של עליונות שמולידה שנאה או אלימות כתפיסה מזיקה, ולהוקיע אותה; בכלל זה אנטישמיות, איסלמופוביה וגזענות.
  • הלב שלי לא מתבלבל בין יהודים וישראלים לבין פעולותיה של ממשלה ימנית בישראל. הלב שלי לא מתבלבל בין העם הפלסטיני לבין החמאס.
  • הלב שלי מכיר בזכותם של ישראלים ויהודים לבקש לחיות בביטחון; ובזכותם של פלסטינים לבקש חירות מדיכוי, צדק, שוויון וכבוד.
  • הלב שלי יודע, שהאופן בו אנחנו מנסות להשיג את מטרותינו משפיע על תוצאות מאמצינו. מרטין לותר קינג, כמו מנהיגים רוחניים רבים, ביטא את התובנה הזו, שגם הדרשות הבודהיסטיות מצביעות עליה: שנאה לא יכולה להיפסק באמצעות שנאה; רק האהבה מרפאת. זה חוק עתיק ונצחי. אם ישראל, בנסיונה לחסל אויב שביצע בה מעשי זוועה, הורגת ועוקרת חלק עצום מאוכלוסיית עזה, היא מייצרת בכך דור חדש של טרוריסטים מוכי-טראומה, וחותרת תחת מאמציה-שלה להביא לעצמה ביטחון.

מתוך ההבנות האלו, וממקום של אכפתיות עמוקה, אני מרגישה מחוייבות להשתמש במילים ובפעולות שלי כדי לתמוך בהפסקת אש מיידית ומוחלטת בעזה ובגדה המערבית, בהשבת כל החטופים והחטופות, ובעזרה הומניטרית מהירה ומשמעותית לעזה – זה הנתיב שיכול להוביל לעבר ביטחון אמיתי ליהודים ולישראלים, וחירות אמיתית לפלסטינים.

זה הדבר הנכון למיטב הבנתי ברגע הנוכחי, ואני מכירה בענווה בכך שיש לי התניות, הטיות ונקודות עיוורון. אני אמשיך לשים לב, וההבנות וההשקפות שלי ימשיכו להשתנות ולהתפתח עם הזמן.

וזה האיחול שלי לכל אחת ואחד מכן: להשתהות, ולהתחבר לאיכות פנימית של נוכחות, ללב הער והרך שלך – לבחור במודע לפתוח את הלב אל הסבל של כולם וכולן, ואז לחקור לעומק מה האהבה מבקשת ממך.

אנחנו חלק מהעולם הזה; הלוואי שנזכה לדבר ולפעול מתוך אהבה, ולזרוע את זרעי השלום.

אני אסירת תודה מעומק ליבי לכל אחד ואחת מכן על השותפות בדרך להתעוררות.

באהבה, בברכות, ובתפילות עבור עולמנו,

טארה



נ.ב. מאת קרן

הפוסט המקורי של טארה באנגלית כולל בנ.ב שלו כמה הפניות, חלקן לארגונים אקטיביסטיים וחלקן לשיחות מוקלטות על המצב. רוב ההפניות האלו נראות לי רלוונטיות יותר לקורא.ת דובר.ת האנגלית. במקומן אני מציעה כמה הפניות לקורא.ת העברי.ת, חלקן אך לא כולן עם נגיעה לעולם הדהרמה:


פעולה מקומית:

תנועת עומדים ביחד (גם טארה ממליצה עליהם בפוסט המקורי)

קבוצת דהרמה מעורבת חברתית

קבוצות הווטסאפ “יוזמות של סולידריות“, “חדשות ההדחה


קריאה ושמיעה על המצב מפרספקטיבה מקומית:

אתרי חדשות ופרשנות מומלצים: שיחה מקומית, הפורום לחשיבה אזורית, העוקץ

“זמן מלחמה – שיחות עלינו ועל המצב”, מגוון שיחות פרשניות באתר של מכון ון ליר (באופן אישי אני ממליצה במיוחד על השיחות עם אילת מעוז, אמיר פאחורי, חביבה פדיה ויגיל לוי)

שיחה (מתחילת נובמבר) עם הלל כהן, המחבר של תרפ”ט

שיחה עם מתי שטיינברג

שיחות (באנגלית) עם מורי הדהרמה הישראליים סטיבן פולדר וזהר לביא

5 תגובות
  1. קוואן יין
    קוואן יין says:

    קוראות יקרות,
    בניגוד לתפיסה המעוותת של הניו אייג’ חמלה על אכזריות גורמת ליותר אכזריות ויותר סבל. הנסיון להציג נקודת מבט חובקת כל ו-“מאוזנת” ממעוף התובנה הנעלה של הכותבת (מורה פסאודו-רוחנית במסורת הקפיטליזם האמריקאי) מציף את הקוראים בבליל של חמלה אידיוטית ובורות מתנשאת. להקיא.

    הגב
  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

    תודה שתרגמת והנגשת אותו! אמן שמישהו יתרגם גם לערבית. אמן שנפתח את הלבבות ונתעורר לשלום

    הגב
    • נחמה
      נחמה says:

      קראתי והתחלחלתי אל מול היחס השווה פלסטינאים ולישראלים.כנראה שלא הפנימו עדיין שרוב הפלסטינאים תומכים בחמאס על אף שנפתח להם צוהר עם השיפור הכלכלי מעבודתם בישראל.אין מחילה למי שרוצה ואונס!!מאמר זה רק יגביר את הקונספציה לפיה הפלסטינאים רוצים שלום.כן,גם למיינדפולנס יש גבולות בהבנת כל מציאות

      הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.