על “הנפש הדכאונית”
ועל דיכאון וגאולה
הרהורים בעקבות סיפור של דייויד פוסטר וואלאס על שפת הדיכאון ושפת הפסיכולוגיה, על אימת הלופ שאין בו דרך החוצה, ועל הדרך החוצה
ועל דיכאון וגאולה
הרהורים בעקבות סיפור של דייויד פוסטר וואלאס על שפת הדיכאון ושפת הפסיכולוגיה, על אימת הלופ שאין בו דרך החוצה, ועל הדרך החוצה
“אחת מתעוררת ספונטנית ומלאת אנרגיה עם אור ראשון וציוץ הציפורים, ושוב בסביבות שש וחצי, כשהאור עוד רך והאויר קריר. השניה דבקה בשינה בחירוף נפש עד הרגע האחרון, עד הסנוז החמישי, עד הצהריים.”
“העולם מחוויר לפני שיאפיל. אולי עלי לנטוש, עלי לנטוש, צורחים עופות היער בנפשי, בא הזמן, בער הזמן, עבר הזמן. עזבי את זה עכשיו. חזרי עכשיו אל תוך הזמן הזה. שלושה שחפים מיטלטלים בלי נוע על פני המים. האקליפטוסים צומחים בלי נוע מתוך האדמה.” פואמה בפרוזה
“על מה הספר, לכל הרוחות, למה אתה אומר את זה, את מוצאת את עצמך שואלת שוב ושוב כמו ילדה קטנה, וגם על זה הוא עונה לך, כולו מלא, באמת מלא ברצון טוב, הספר הוא לא סיפור דתי אלא סיפור אהבה טהור ומורכב. כן, נכון, אני רואה לְמה אתה מתכוון, אבל לָמה?”