קואן יין (פרט) | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

הקדמה לדבר מה

יש פער מוזר בין כמה כתבתי כאן בשנה האחרונה (מעט מאוד) לבין כמה התעסקתי עם דברים לכתוב כאן (די הרבה). יושבות אצלי בראש ובטיוטות אי-אלו פקעות של רעיונות, שעם חלוף הזמן נפרמות ונקשרות מחדש פעם אחר פעם, כל פעם בדרך קצת אחרת, ותוך כדי כך הולכות ומתעבות לאיטן. אין גבול חד ביניהן, כל אחת מהן קשורה בכל מיני חוטים לאחרות. ובה בעת, כל פקעת-רעיונות כזו היא בעצמה ריבוי, שאפשר לפרוס בכל מיני דרכים.

אחת מהן עוסקת לכאורה בעיקר בשאלות שקשורות למין, ושניה בשאלות שקשורות לדהרמה, ושלישית בסוגי הסיבות שמניעות אותנו לעשות דברים. אבל במובן מסוים, בלב כולן ניצבת שאלת התשוקה, איך להמשיג את מה שטוב ומה שרע בה, ואיך לפעול איתה וכלפיה. אך במובן אחר, מה שעומד בלב כולן הוא שאלת העצמי, כדימוי ומניע ותכלית לפעולות שלנו, שאלה שהיא גם משלימה וגם אחרת לגמרי. ואילו במובן שלישי, מה שעומד בלבן הוא ניסיון לגשש אחר המבוע המשותף של תובנה רוחנית משחררת ותובנה פוליטית משחררת.

חודשים רבים התעסקתי בהן לסירוגין, ולא הצלחתי להבין באיזה סגנון לכתוב אותן, לאיזו במה, עבור מי, בשביל מה. נדמה שהן תובעות לעצמן דברים שקשה ליישב ביניהם – כתיבה שהיא בה בעת פשוטה ותיאורטית, נגישה ותובענית, נבואית ומינורית, אישית ולא-אישית. אבל בעוד אני מתחבטת הנה והנה, התחיל לעלות מהן ריח קל של עיפוש. כמו פקעות של צמחים, כמו כוח פוליטי, כמו חרא וכסף, פקעות של רעיונות הן לא דברים שטוב להחזיק אצלך בלי תנועה יותר מדי זמן.

בקיצור, החלטתי להתחיל לשחרר אותן כאן, בכסות לוגית ומילולית מהירה ובלתי מחייבת, בלי לדעת מראש למה ועבור מי, בלי להתעסק לעת עתה בשיווק משום סוג, ואולי, אני מקווה, בקצב מהיר יחסית. סביר שלא יהיה יותר מפוסט אחד בשבוע. סביר שיהיו הפסקות ארוכות יותר לעתים קרובות. סביר שרוב הפוסטים יהיו מקובצים לשלוש סדרות, שלכל אחת מהן יש לכאורה תמה מרכזית שונה. סביר שמדי פעם יעלו פוסטים שלא שייכים לאף סדרה. סביר שדברים יתגלגלו אחרת מאיך שאני מדמיינת אותם כרגע.

כרגע יש הרגשה של הרמת עוגן, יציאה להרפתקה לבד. אשמח אם תצטרפי אליה, מתי ואיך שתרצי.

 

קואן יין | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

סדרת הפוסטים הראשונה, “איך נשים רוצות” תעסוק לכאורה בעיקר בשאלות שקשורות למין. כאן אני רוצה להתוות בקווים כלליים וממעוף הציפור את עיקר המהלך שלה, וכך להציע לה מעין הקדמה, שהיא גם סיכום ותמצית, בעזרת רשימה של היפותזות קצרות, שמשתלשלות זו מתוך זו בצורה פחות או יותר ליניארית.

שתי ההיפותזות הראשונות הן ההקדמה ממש: הן מנסחות את הנחת המוצא לכתיבה הקודמת שלי בנושאים האלה, וממסגרות את הסדרה הנוכחית בתוכה. היפותזות שלוש עד שש מתארות את המהלך הייחודי לסדרה הנוכחית; בהמשך הסדרה מוקדש לכל אחת או שתיים מהן פוסט שמפתח, מסביר ומנמק אותן. ההיפותזה השביעית והאחרונה פותחת חלון לכיוון של מה שאולי יהפוך לסדרה הבאה, “הדהרמה ורוח הקפיטליזם”.

 

היפותזה מספר אחת

האופן שבו התרבות שלנו תופסת מין ומיניות הוא מאוד בעייתי. זה מתבטא כמובן בנזקים הקטנים והגדולים שמחוללת בחיינו אלימות מינית לכל צורותיה, אבל גם במוגבלות המצערת של המין שאנחנו עושות ועושים מרצון.  לרובנו לוקח לא מעט שנים לערער על ההתניות התרבותיות, ולהתחיל ללמוד איך לעשות מין שטוב לנו באמת, אם בכלל אנחנו לומדות ולומדים את זה אי פעם. הרבה מהפוטנציאל הטוב של המיניות שלנו נותר לא ממומש.

חבל שזה ככה. ושווה להבין למה זה קורה, ואיך אפשר לשנות את זה.

 

היפותזה מספר שתיים

שורש התפיסה המינית הבעייתית בתרבות שלנו הוא באי-שוויון מזיק שהיא יוצרת בין נשים וגברים במין. אני לא מדברת כאן על ההבדל הטבעי/ביולוגי בין המיניות הנשית למיניות הגברית, יהיה אשר יהיה, אלא על הבניות תרבותיות שאפשר לזהות ככאלה, ולערער עליהן, בעזרת התבוננות זהירה.

כבר התבוננתי בהן כמה פעמים בעבר, מכמה זוויות. פעם כתבתי על כך שהתרבות שלנו ממשיגה מין הטרוסקסואלי בעזרת שתי מסגרות מושגיות סותרות, שבתור גבר קל ליישב ביניהן, אבל בתור אישה זה לא באמת אפשרי. בפעם אחרת כתבתי על חלוקת הסיכונים הלא שוויונית בין הגבר לאישה במין הטרוסקסואלי, שמחמירה לאור הסירוב של התרבות שלנו להכיר בה ולהתמודד איתה. בפעם שלישית כתבתי על האופן בו נשים במין הטרוסקסואלי מנותבות להחזיק את מלוא כובד הפער בין הפנטזיה למציאות באינטרקציה המינית. כל הזוויות האלו קשורות זו לזו (ולהרבה עניינים נוספים), אבל גם נבדלות זו מזו. בסדרה “איך נשים רוצות” אני רוצה להציע זווית נוספת.

 

היפותזה מספר שלוש

התרבות שלנו מאמינה במיתוס, לפיו תשוקה של גבר לאישה נולדת בראש ובראשונה בתגובה לתכונות נחשקות של האישה, פיזיות ואולי גם נפשיות, ואילו תשוקה של אישה לגבר נולדת בראש ובראשונה בתגובה לתשוקה של הגבר אליה.

ליתר דיוק, ההנחה התרבותית שלנו היא שזה המצב הבריא, הטבעי, הרצוי. תשוקות שחורגות מן הדפוס הזה נתפסות כחולניות, לא נורמליות, מבהילות, טרן אוף.

המצב הזה הוא אחת הסיבות המרכזיות לאי-שוויון בין נשים וגברים במין הטרוסקסואלי, ולהרבה בעיות אחרות.

(לפוסט המלא: המיתוס על מקור התשוקה הגברית והנשית)

 

היפותזה מספר ארבע

הבניות של מין ומיניות מחד, והבניות מגדריות מאידך, קשורות באופן הדדי ועמוק, ומכוננות אלה את אלה. המיתוס מההיפותזה הקודמת הוא מיתוס על יחסים ארוטיים הטרוסקסואליים, אבל השפעתו משתרגת ומעמיקה הרבה מעבר להקשר הזה, ונוגעת באופן שבו התרבות שלנו רואה ומכוננת כל תשוקה של נשים ושל גברים, ועל כן את הסובייקטיביות הנשית והגברית בכלל.

האישה שרוצה ראשונה, האישה שפועלת מתוך תשוקה שהיא לא תגובה לתשוקה גברית, היא לפיכך ארכיטיפ נשי מרכזי וסמוי בתרבות שלנו – אלוהות צללים שכולנו, בלי יוצאת מהכלל, סוגדות לה ברגעים שונים של החיים שלנו, לעתים קרובות מבלי משים, וברגעים אחרים כופרות בה, מנאצות את שמה ומנסות לברוח מפניה. לפעמים בהצלחה, ולפעמים בא דג גדול ובולע אותנו.

היא אלוהות מפחידה ומסוכנת, אין ספק, אבל יש לה כוח שלארכיטיפים אחרים של נשיות אין. כדאי לבוא למקדש שלה ולדבר איתה.

(לפוסט המלא: האלה שאין לה שם)

 

היפותזה מספר חמש

מין הוא דבר חשוב. יש לו פוטנציאל גדול להיטיב ולהזיק, לדכא ולשחרר, מבחינה פוליטית ורוחנית כאחד.

לאור הקשר ההדדי והעמוק בין הבניות מיניות והבניות מגדריות, המיניות היא זירה פוליטית מאוד, אבל היא גם נתפסת כזירה (שיכולה להיות) פרטית ואוטונומית יחסית – זירה שמה שקורה בתוכה פחות מדווח כל הזמן כלפי חוץ, ומושווה ללא הרף לדיווחים של אחרים, מאשר רוב סוגי הפעולות והיחסים. שילוב הגורמים האלו גורם לכך שהמיניות עלולה בקלות להיות אתר של ניצול וטראומה או פשוט בדידות, מבוכה ואשמה, אבל גם לכך שיש לה סיכוי משמעותי להיות מרחב של חופש יחסי ביחס לחברה הכוללת. במילים אחרות, המיניות היא מרחב בינאישי שבו אנחנו יחסית חופשיות לעשות בחירות יחסית פשוטות, שיש להן יחסית הרבה השפעה על עצמנו ועל מי שאיתנו.

מעבר לזה, היא גם פגישה בין שני אנשים שמערבת ומערבבת הרבה רבדים של הגוף והנפש והרוח. יש בה הרבה צורות של שיחה ומפגש, שמתרחשות בו זמנית ובלתי נפרדות זו מזו. היא יכולה לגרום בקלות יחסית הרבה כאב והרבה עונג. היא יכולה להיפתח בישירות יחסית לחוויות של קדושה ויופי ופלא, לחוויות של התערבבות והתמזגות של שניים לאחד, לחוויות של מפגש אינטימי עמוק בין שניים שנותרים מובחנים, לחוויות של בריאה הדדית, לחוויות של ערגה מיסטית אל האינסופי, לחוויות אנרגטיות חזקות, לחוויות של בדידות עצומה, לחוויות של ייאוש והעדר-אופק, לחוויות של ניתוק ודיסוציאציה, לחוויות של אימה והתפרקות, ולהרבה חוויות אחרות.

 

היפותזה מספר שש

בתרבות שלנו נפוץ המיתוס כאילו לב המיניות האנושית, מה שפותח את הפוטנציאל העוצמתי שלה, הוא אלימות או שבירת גבולות. לפיכך עלינו לבחור בחירה טרגית בין מין בטוח ומשעמם למין מרגש ופוגעני, או להתפשר ביניהם איכשהו, למשל בעזרת משחקי תפקידים של כאילו-אלימות או אלימות מרוסנת.

המיתוס הזה מטעה ומתעתע דווקא בגלל שהוא כמעט אמת. לב המיניות האנושית הוא תנועה של התרחבות מעבר לגבולות קיימים, ששבירת גבולות אלימה היא מקרה פרטי בעייתי ומוגבל שלה. יתר על כן, אף שמיניות של שבירת גבולות מוצגת שוב ושוב כחתרנית ופורעת סדר, היא בעצם צורת המיניות הכי שגורה ונורמטיבית בתרבות שלנו. בפרט, היא כרוכה באופן עמוק בהבניות המקובלות של מיניות ומגדר, ונוטה לאשש ולשעתק אותן, לא לחרוג מהן.

יש צורות הרבה יותר רדיקליות, עמוקות ומרגשות של מיניות-שהיא-התרחבות-מעבר-לגבולות. כדי להתרחש הצורות הללו זקוקות לסביבה בטוחה באמת. לא טריוויאלי לייצר סביבה כזאת, בין השאר כי אי אפשר לתת לה מתכון; צריך ליצור אותה כל רגע מחדש בעזרת קשב מתמשך של שני הצדדים.

MeToo איפשר לנו להתחיל לדבר בצורה יותר מלאה, מורכבת ומדוייקת על התנאים שמאפשרים לסביבה כזאת להיווצר – התנאים שדרושים כדי להימנע ממין מזיק. אפשר ואולי הגיע הזמן לקחת את השיח הזה צעד אחד הלאה, ולשלב את הדיבור על המין הרע ואיך להימנע ממנו עם הדיבור על המין הטוב, על מה שאנחנו רוצות. אלו לא שני דברים נפרדים, ובטח לא סותרים. לסור מרע הוא הבסיס שמאפשר לעשות טוב, באופנים חדשים ומרגשים שלא יהיו זמינים לנו כל עוד נישאר בתוך הנורמות המיניות הבעייתיות והמוגבלות של התרבות שלנו.

 

היפותזה מספר שבע

תשוקה היא דבר חשוב. יש קשר עמוק והדדי בין הבניות מיניות ומגדריות, וערוץ מרכזי בתהליך הזה הוא ההבניה של התשוקה. יתר על כן, ההבניה של התשוקה היא כידוע מרכזית גם בפרוייקט הקפיטליסטי, ועל כן היא נקודה מרכזית של המפגש בין הקפיטליזם לפטריארכיה. היא עתיקה יותר מהקפיטליזם, אבל הוא מעצב אותה מחדש בדמותו ועל פי צרכיו, כמו שהוא עושה עם כל דבר. זה קרה כבר כמה פעמים במאות האחרונות – בימי האתיקה הפרוטסטנטית של הקפיטליזם היצרני הצעיר בדרך אחת, בימי הקפיטליזם הצרכני של המאה העשרים בדרך אחרת, ועכשיו אולי בדרך שלישית.

הקפיטליזם גם מעצב מחדש, בדמותו ועל פי צרכיו, כל דיון על תשוקה שבו הוא נתקל. כמו שהוא עושה עם כל דבר, כאמור, ואולי אף בדורסנות מיוחדת לאור המרכזיות של הבניית התשוקה בפרוייקט הקפיטליסטי. לכן חשוב להיזהר מטענות שטחיות על כך שתשוקה, או צורת תשוקה מסויימת, היא דבר טוב או רע. לא למהר להאמין להן, לבדוק טוב טוב בציציות שלהן. במיוחד חשוב להיזהר מהייחוס של טענות כאלו לתפיסות עולם חוץ-קפיטליסטיות, כאלו שיש להן פוטנציאל רדיקלי ביחס לקפיטליזם. הקפיטליזם שש לעקר אותן מהפוטנציאל הזה ולהטמיע אותן לתוכו.

בסדרת הפוסטים הבאה, “הדהרמה ורוח הקפיטליזם”, שתבחן מזווית ביקורתית (פמיניסטית וביקורת-הקפיטליזם-ית) את הדהרמה המערבית – את האופנים בהם היא מטמיעה את המובן מאליו הקפיטליסטי ונטמעת לתוכו, כמו גם את האופנים בהם היא יכולה לערער אותו ולהציע לו אלטרנטיבה – יוקדש לפיכך דיון מרכזי לשאלת התשוקה והמקום שלה בדהרמה.

 

אבל קודם כל נעסוק יותר בהרחבה בהיפותזות שלוש עד שש. להתראות בקרוב, אני מקווה.

 

10 תגובות
  1. מיכל ורטהיימר
    מיכל ורטהיימר says:

    נפלא נפלא נפלא. נהיר, בהיר, מאחד דברים שידעתי אבל לא ידעתי איך לשייך.
    מתחבר לי לדברים שאסתר פרל אומרת וכותבת ואיך היא מיישמת את זה בעבודתה עם זוגות (בפדקאסט שלה).
    מחכה לעוד, ותודה!

    הגב
  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

    תודה על זה! מעורר מחשבות, ציפייה ותקווה

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      כיף לשמוע 🙂 עוד כמה ימים. אם את רוצה את יכולה גם להירשם לרשימת התפוצה בתחתית העמוד ולקבל אותו למייל

      הגב
  3. אבנר
    אבנר says:

    יפהפה, מרחיב, מרגש.
    מפתח אחרי מפתח בדרך אל השדה הפתוח.
    תודה רבה רבה

    הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

להגיב על מיכל ורטהיימר לבטל

האימייל לא יוצג באתר.