דיוקן עצמי בין ריטריטים | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

דיוקן עצמי בין ריטריטים

(דיוקן של מישהי, לא בדיוק נזירה, לא בדיוק לא-נזירה, ששוהה כמה שבועות בעיר בין ריטריטים ארוכים, דרך שני פוסטים שהעליתי לפייסבוק ואחד שעדיין לא)

 

1.

בדרך לבית החולים לפני כמה ימים הדלקתי את הרדיו, שמעתי את המילים “כשלבת שלך יש בעיה של שיעור יתר…”, כיביתי את הרדיו. אבל נשארתי עם הדימוי שעלה מן הפרסומת, גם הדימוי של האם, גם של הבת, וגם של עצמי ביחס אליהן.

החוויה של להיות ילדה בבית ספר, המקום שבו הכל ממשי כל כך, חונק כל כך, אין לאן לברוח. גם בגלל האופן שבו בנוי המוסד הטוטלי הזה, שהושלכת אליו על לא עוול בכפך לשתים עשרה שנים אינסופיות, אבל גם ואולי בעיקר בגלל הטוטליות של להיות ילדה או נערה: כשאת וכל מי שסביבך, בצימאון האדיר והיפה והנורא שלכןם לגדול לתוך העולם וללמוד את החוקים שמפעילים אותו – לא החוקים הרשמיים, התפאורה, אלו שמבוגרים מדקלמים עם או בלי שכנוע ושמעוררים בוז אינסופי, אלא החוקים האמיתיים, הסמויים מעין, הדינמיקות האמיתיות של הכוח – בצימאון הזה לגלות אותם וללמוד לעבוד איתם אתןם מאמינות להם יותר מדי, מאמינות ללא סייג, מצייתות ללא סייג, בקנאות נלהבת, מתוך בוז אינסופי לכל מי שינסה לערער את האמונה. ואם יש בך, או במישהי אחרת, משהו שנחשב לפי החוקים לא נכון, לא יפה, מגעיל, אין מזה מוצא, זו האמת על מי שהיא, זה הגורל שלה. גם אם יש מקום בנפש שיודע, ותמיד יש מקום בנפש שיודע, שזה לא נכון, זו לא באמת האמת, זה לא מה שחשוב, הכל הבל – אדרבא, הדיסוננס רק מעצים את האימה.

והאימא, שכבר עברה את כל זה לפני שנים, ושיודעת שבית הספר וחוקי הפופולריות שלו, המוחלטים והאכזריים וחסרי הניואנסים, הם לא נצחיים, לא ממשיים כמו שנדמה, ועדיין יודעת גם שזה לא משהו שהיא יכולה להראות כרגע לבת שלה, שכדי לעזור כרגע לבת שלה גם היא צריכה לשחק לפי החוקים, כאילו היא מאמינה שבאמת יש דבר כזה, “שיעור יתר”, והוא באמת בעיה. ואולי היא בכלל באמת מאמינה בזה, כבר לא האמונה הקנאית מבית הספר, אבל כן מאמינה שיש את איך שאישה צריכה להיראות כדי שיחשקו בה, כדי שיאהבו אותה, כדי להיות מאושרת, כדי להיות בסדר.

ואני שמקשיבה לזה בדרך לבית החולים, לא ילדה, לא אימא לילדה, חופשייה ככל שאפשר להיות מן התעתוע של הבעיה המסויימת הזאת – בגיל עשרים ושלוש, אחרי שראיתי במקרה מישהי שהפסיקה להוריד שיער גוף, הפסקתי גם אני, ובניגוד גמור לציפיותיי שום דבר לא קרה, כתבתי על זה אז פוסט נרעש – אבל גם אני לא יכולה לעזור לבת או לאימא שבדימוי, או לחלק של עצמי שמכוח המילים המעטות האלו מרגיש בבת אחת את כובד המשקל של עולם הכובד, את השבריריות של הנפש מולו. יש נסיבות שבהן דברים לא אמיתיים בכל זאת כובלים אותך, חונקים אותך, גורמים לך סבל או דוחפים אותך לגרום סבל לאחרות. יש גם נסיבות שבהן את יכולה לראות את הריקות של יותר ויותר דברים, ולהיות חופשיה מהם ולהביא לאחרות חופש מהם. אפשר לגלגל את חייך לכיוון שבו נסיבות מהסוג השני יופיעו יותר ויותר.

זו לא בחירה שאין לה מחירים. בתולדות חייו הקצרים מדי של רוב ברבאה אפשר לראות כמה מן המחירים האלו, אפילו בתולדות חיי כבר ניכרים כמה מן המחירים האלו. אבל המקום בנפש שתמיד ידע שזו לא האמת, שנשאת אותו בלב כמו בלוט, בתור ילדה, בתור נערה, בתור אישה, פתאום הוא צומח לעץ אגוז אדיר מימדים, ציפורים באות לשיר על ענפיו.

 

2.

חבר פייסבוק חדש שלח אלי היום קישור למאמר חמוד בשם “קצוות התודעה“, שניסה למפות את היחס בין חוויות מדיטטיביות, פסיכדליות ויומיומית. הטיעון היה שמדיטציה ופסיכדליה מובילות לשני קצוות תודעה מנוגדים, בעוד התודעה היומיומית הולכת בדרך האמצע, כי המוח והאבולוציה וכל זה. המאמר היה חמוד אבל מוטעה בעיני, מוטעה בצורה מעניינת. הוא הניח זהות בין “מדיטציה” ו”מיינדפולנס”, והניח שמה שהן פותחות ומובילות אליו הוא “מודעות לגוף/לנשימה”, ולעומת זאת תיאר שפע של חוויות מיסטיות יפות מתוך הנחה שאלו חוויות פסיכדליות ולא מדיטטיביות. זו תפיסה נפוצה למדי, נדמה לי, אבל היא כאמור מוטעית, ועלולה להגביל את החיים הרוחניים בצורה מצערת.

נכון שמודעות לגוף ו/או לנשימה היא כלי מדיטטיבי חשוב ויקר ערך, והיא באמת תופסת את המקום המרכזי במסורת המדיטטיבית שקוראת לעצמה “מיינדפולנס”. אבל, ראשית, שווה לזכור שתחת כותרת הגג “מיינדפולנס” חיות בעצם כל מיני גישות, חלקן מעמיקות הרבה יותר מאחרות, וכמעט כולן מציעות עוד תרגולים, עוד סוגי היפתחויות, מלבד המודעות הבסיסית לגוף. ושנית, מגוון תפיסות העולם וצורות התרגול שמתקיימות תחת הכותרת “מיינדפולנס” הוא רק חלק מהשפע העצום של תפיסות עולם וצורות תרגול שמציעה המסורת הבודהיסטית בכללותה. בתוך השפע הזה, מודעות לגוף היא רק כלי אחד, רק צורת הסתכלות אחת, רק שלב אחד בדרך. היא יכולה להיפתח אל שלל חוויות מיסטיות יפות, למשל אל זו שמתוארת במאמר בהקשר הפסיכדלי שבה מישהי “חשה כאילו העצים שסביבה חודרים אליה ומתמזגים עמה”, או אל החוויות הקרויות ג’האנות, שיש להן מקום מרכזי בתרגול הבודהיסטי, או אל צורות הסתכלות נושאות תובנה – וכבר בסטיפטנה סוטה, הדרשה של הבודהה על פיתוח תשומת הלב, שיש לה חשיבות מכוננת עבור עולם המיינדפולנס, מתוארות כמה היפתחויות אפשריות כאלו של המודעות לגוף. ולצד המודעות לגוף יש גם הרבה אופני תרגול אחרים, שמוזכרים בסוטות ושפותחו במסורות המאוחרות יותר, שמובילים אל מקומות יפים דומים ואחרים של התודעה.

למעשה, כל סוג של חוויה מיסטית שאי פעם שמעתי או קראתי עליה כחוויה פסיכדלית זמינה גם דרך תרגול מעמיק של מדיטציה. ועבורי באופן אישי, החוויות האלו הן הרבה יותר מזינות את הנפש, והרבה יותר משחררות ונושאות תובנה, כשהן נפתחות בפנייך בלי תלות בכימיקלים, כשאת חופשיה לחלוטין בכל רגע לנווט פנימה לתוכן או החוצה מהן לעבר צורת הסתכלות יומיומית יותר על פי מה שמרגיש מיטיב כרגע, וכשהן נגלות לעינייך בו-זמנית עם המנגנון שמאפשר אותן – שחרור של היאחזות והפחתת הפיברוק.

הצגה כזאת של התרגול, בתור שער אל מרחב שלם של אפשרויות יפות של לב ותודעה, תהיה מושכת עבור חלק מאיתנו ומרתיעה עבור אחרות, במיוחד עבור מי שחושבת (כפי שרובנו למדנו מתישהו) שמטרת המדיטציה היא “להיות עם דברים כמו שהם”. אבל למעשה, שום צורה של תשומת לב לא מאפשרת לנו “להיות עם דברים כמו שהם”, כי האמת העמוקה ביותר על הדברים היא שהם ריקים, אין את “מה שהם” בלי תלות בצורת ההסתכלות. וכל צורת הסתכלות שהיא – גם תשומת לב לנשימה ולתחושות בגוף, גם התודעה היומיומית המקובלת והמוסכמת, גם צורות הסתכלות ביקורתיות ופוליטיות, וגם כל חוויה מיסטית – תהיה מתאימה ומיטיבה לפעמים, ולא מתאימה בהזדמנויות אחרות. ככל שעומדות לרשותנו יותר צורות הסתכלות לבחור ביניהן בתוך הרגע, כך אנחנו חופשיות יותר

זו אחת הסיבות המרכזיות שאני מאחלת לכל מי שאני אוהבת לקרוא את ראייה שמשחררת. הספר הזה באמת יוצא דופן בשפע צורות ההסתכלות והחוויה שהוא פותח בפנינו ומציע לנו לפתח, בלי להיאחז באף אחת מהן בתור האמת הסופית על המציאות. בין השאר, הוא מראה איך תרגול בסיסי של מיינדפולנס (שאחד מפרקי הספר מוקדש לו) משתלב בתוך תהליך ההיפתחות הגדול הזה, שהולך כל כך הרבה מעבר למה שרובנו מכירות, אבל הוא שייך לכולנו, הוא נחלתנו וזכותנו כבנות ובני אנוש.

במילותיו היפות של רוב בהקדמה לספר: “כשאנחנו הולכות בעקבות מה שלימד הבודהה ומיישמות זאת בתרגול, אנחנו מגלות עומקים וחירויות שיגמלו לנו עשרות מונים על המאמץ שהשקענו. הנה הזמנה. הדרך פתוחה. לעתים קרובות, מה שאפשרי עבורנו הוא כל כך הרבה יותר מכפי שנדמה לנו.” (“ראייה שמשחררת”, עמ’ 18)

 

3.

עוד מעט אעזוב את תפקידי הזמני כסמנכ”לית השיווק במפעלי ברבאה בע”מ ואחזור אל הריטריט, הפעם בביץ הבוץ בעלי אדמות במקום מתחת לעץ בנהר.

איזה לונה פארק של הסמסרה היו השבועות האלה בין לבין. כל כך הרבה מצבעי היסוד החזקים של החיים בעולם נמזגו לתוכם בצפיפות. השמחה על ראייה שמשחררת שיצא סוף סוף לאור, ובמקביל לזה דרמת בית חולים משפחתית של כמה ימים (הכל בסדר עכשיו, בהתחשב). ופרסונת סמנכ”לית השיווק, וכל הפייסבוק שהיה כרוך בה, אף פעם לא הייתי כל כך ככה בפייסבוק, בטח לא בשנים האחרונות. והדהרה התמידית, העמומה והחזקה להפתיע, של התשוקות החושיות עם התרת הרסן, פתאום הסוכר, והקפה, והאוכל גם בשעות לא נאותות, והמסך גם מאוחר בלילה, והאנרגיה הארוטית במובן הרחב ובמובן הצר שבמקום להיות מתועלת אל מימדים אחרים תוססת בגוף ובנפש בלי הרף, שיטפון שטוח שרוצה תמיד עוד והלאה וקדימה. והאינטימיות וההתרגשות של פגישות עם א.נשים שאני אוהבת מאוד ושלא ראיתי הרבה או הרבה מאוד זמן, והשמחה והצער על הדברים הגדולים היפים והקשים שקורים בחיים שלהןם. והים בשקיעה המוקדמת של החורף, והים בשמש הבוקר הקרה והמבריקה של החורף. ושיחה אחת ארוכה וקשה ויפה עם חברה, על השנתיים האפלות ההן לפני כמה שנים, עם ההוא שגרם בכוונה תחילה הרבה נזק להרבה נשים שאני אחת מהן.

תרגלתי מעט מאוד במשך השבועות האלה. שעה בבוקר בחלק מהימים, שעה בים בחלק מהשקיעות. לפעמים נפלתי לג’האנה ספונטנית, כמו שאת לפעמים גומרת ספונטנית אחרי תקופה ארוכה של התנזרות. מדי פעם, לרוב בתוך שיחה עם מישהי או מישהו, הבאתי למודעות צורת הסתכלות של ריקות או של אהבה, ולרגע שני העצמיים המדומיינים, והעולם המדומיין, והזמן המדומיין, התמוססו חלקית אל תוך אחת מאפשרויות התפיסה היפות שאני מכירה מהתרגול, וקצת אחר כך נוצקו מחדש בדמותם המוכרת, כשתשומת הלב זינקה למקום אחר וצורת ההסתכלות חזרה אל ברירת המחדל.

אבל כל הזמן היה ברקע משהו שזכר משהו. זה חדש בשבילי. וזה בטח לא יהיה ככה תמיד, זה תלוי בנסיבות האלה של הבין לבין. אבל בשבועות האלה הוא היה כל הזמן ברקע, משהו שלא רואה דברים כממשיים לגמרי, לא לוקח אותם לגמרי ברצינות. הבדל דק אבל רדיקלי מהתפיסה הרגילה.

היו לו גוונים שונים ברגעים שונים. לפעמים, בעיקר בהתחלה, הוא הרגיש כמו ניכור או סלידה או התנשאות של הנזירה על העולם הזה, עולם החול הקטנוני והשטוח. לאט לאט נכנסתי פנימה, בעיקר הרגשתי את זה כשנכנסתי חזרה לתוך האהבות שלי לא.נשים, ודרכן לאהבות שלי לעולם. ואז הגוון השתנה – כמו ההבדל בין לראות את היריעה הכחולה של הים מרום גבעות הכורכר, ואז לרדת ולשבת על החול ממש מול הגלים הנמוכים, ואז להיכנס למים הקרים ששמש החורף מרצדת בהם כשחץ נובח על החוף – והתפיסה המתמשכת העדינה של הריקות של הדברים נהייתה יותר כמו בשורה היפה של רילקה בתרגום זנדברג על כמה הוא זקוק לנו, כל המתפוגג הזה, הנוגע לנו באופן מוזר. ובסוף היה עוד גוון, חזק מאוד בשבילי, שהופיע בשיחה הקשה עם החברה על ההוא והנזקים שהוא גרם.

אין לי מושג איך לכתוב על זה. זה לא שהסבל והנזק לא קיימים. וזה לא שהם קיימים אבל לא באמת חשובים, כי בסוף יהיה טוב, תחלימי מהטראומה ותמצאי אהבה והכל יהיה בסדר. יכול להיות שלא תחלימי מהטראומה, יכול להיות שלא תמצאי אהבה, יכול להיות שכן תחלימי וכן תמצאי ובכל זאת לא הכל יהיה בסדר. זה נכון ברמה האישית וודאי שברמה החברתית והגלובלית. יש גם נזק עצום שאי אפשר לתקן, אובדן נורא שאין להשיבו.

אבל יש חופש גדול שבכל זאת עלה ושקשור ביחס לתעתוע. בראייה שהתעתוע שההוא ואחרים כמותו ניזונים ממנו, חיים בתוכו, עמלים בלי הרף כדי ללכוד בתוכו אחרות ואחרים –

הוא גורם נזק אמיתי אבל הוא עצמו לא אמיתי. הוא מגוחך, הוא קטן. אין מה לפחד ממנו, אין מה לקחת אותו ברצינות. חשוב לקחת ברצינות את הנזק שהוא גורם, אבל אותו עצמו אין מה לקחת ברצינות. הוא גורם נזק אמיתי אבל בעצם אין לו באמת כוח. וכל התעתוע בעולם הוא אותו תעתוע. הדבר הזה נכון ביחס לכל התעתוע שבעולם. ברמה האישית והגלובלית. למרות כל הסבל והנזק והאובדן.

לאהבה, לעומת זאת, יש כוח. על כל ריבוא צורותיה וגווניה ונמענותיה. אפילו כשנדמה שאין לה. אפילו כשהיא לא מזוהה בתור אהבה.

לתעתוע אין. גם לא כשהוא מתחזה לאהבה. גם לא כשהוא מתחזה לעולם שאין בו אהבה.

הוא ריק, וכשמבשילים התנאים ואת רואה את הריקות שלו לא נשאר ממנו כלום. האהבה גם היא ריקה, וכשמבשילים התנאים ואת רואה את הריקות שלה היא זוהרת עוד יותר חזק, ביותר דרכים.

אני רואה שאני כותבת בצורה די עילגת דברים שנכתבים שוב ושוב כבר אלפי שנים, במסורת הבודהיסטית ובמסורות אחרות (הכי טוב שאני מכירה כתבה דווקא טאואיסטית אחת, אורסולה לה גווין). דווקא רציתי לכתוב משהו אחר, יותר ספציפי, אבל הוא מתחמק מהמילים שלי. אולי זה מספיק טוב גם ככה.

4 תגובות
  1. גליה
    גליה says:

    זהירות! בודהיזם טוטליטארי לפניך!
    כל חוויה מיסטית שאי פעם שמעת עליה זמינה דרך תרגול של מדיטציה בודהיסטית?
    ולא רק זה אלא שהיא עדיפה עליה כי העיקר הוא שלא תהיה חס וחלילה “תלות”? כי תלות היא דבר רע? פחות ערך? לא מספיק “משחרר”?
    אז באופן אישי בתור מי שראתה וליוותה בלי סוף מצבי קצה משני הסוגים אני חייבת להגיד שזו קביעה שלטעמי מעידה בעיקר על הצורך הבודהיסטי המתיש והכל כך נפוץ להגיד ששלך יותר גדול.
    כשאדם נעשה חיה ובמשך שעה שלמה מתנשם ללא יכולת לזכור את שמו תוך שתודעתו מנווטת על ידי כוחות מסתוריים, כשאשה מפרכסת ברעידות בלתי נשלטות ולאחר מכן מקיאה במשך שעה תוך שהיא נמסה לתוך חזיונות, ובעוד עשרות מקרים אחרים הדמיון לחוויות הנולדות ממדיטציה בודהיסטית הוא קטן עד לא קיים.
    באותו אופן כשתלמידה מדווחת על חוויות מדיטטיביות של התמוססות העצמי, כשתלמידה מתמודד עם החזיונות המדיטטביים ובעוד אינספור מקרים של מצבי תודעה חלופיים הנולדים ממדיטציה הם שונים באופנים רבים כל כך מהחוויה הפסיכדלית.
    אכן פרקטיקות טנטריות של התבודדות סיגוף ותרגולים שונים יכולות להוליד הרבה מצבי תודעה משונים אבל הם לא זהים למצבים הפסיכדלים. ולא לאלה הנולדים מחומרים שאינם פסיכדליים. מעבר לזה כל הקשר ומערך השאה כמו גם תבנית הפרשנות בתוכה נארוז את הרשמים שנותרו בזכרון לאחר מכן תעצב חוויה שונה לחלוטין, למה הצורך התמידי הזה לאחידות ולהשוואה? מה התועלת בסוג כזה של מבנה מחשבתי? למה לא לתת כבוד לריבוי? לעובדה שכל דרך וכל מורה (בין אם אנושי, צמחי או פטרייתי) מביא איתו את הצבע והאיכויות שלו שמולידות חוויות אחרות.

    מוזר לי לשמוע את זה ממך ועוד יותר מוזר שהתחלת עם מאפייני המוסדות הטוטאלים וסיימת בודהיסטית טוטאליטארית אופיינית…

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      וואו גליה, לאט לך 🙂 אני לא קומיסרית של הבודהיזם הטוטליטרי, אין צבא אדום גלימות מאחורי. אני מישהי שמתרגלת באופן די עצמאי, בשנים האחרונות די באינטנסיביות, ומתחילה בימים אלו לראשונה לנסח חוויות מהתרגול לאורך השנים האלה. הפיסקה שהכעיסה אותך אפילו מתחילה במילים המפורשות “עבורי באופן אישי”. אני סקרנית לשמוע על חוויות אחרות, למעשה זו היתה אחת הסיבות שכתבתי את הפוסט הזה, ואת אחת האנשים שהייתי סקרנית לשמוע מה יהיה להם להגיד עליו.

      אני מסיקה מתוך מה ואיך שאת כותבת שההקשר שמתוכו את קוראת את הפוסט הוא של ממסד בודהיסטי צר אופקים ומדכא. אני אפילו קצת מכירה את ההקשר הזה בצורה מאוד עקיפה בעצמי, כי חלק מרכזי מהתרגול שלי הוא תרגול האימג’ינל/סולמייקינג של רוב ברבאה וקתרין מקגי, לא תרגול בודהיסטי קלאסי, ואני יודעת שגם הוא נתקל בקשיי התקבלות. אבל ההקשר שמתוכו אני כותבת את הפוסט הוא הקשר די הפוך, העובדה שהרוב המכריע של מי שיצא לי לדבר איתןם על תרגול מדיטציה או על תרגול עם פסיכדלים, וגם אני של לפני כמה שנים, מעריכות הערכת חסר מובהקת את מה שהתרגול יכול לפתוח. הרבה סוגי חוויות שאני מתרגלת באופן יומיומי בריטריטים ארוכים ושהיו בשבילי יקרי ערך להפליא, מי שמסביבי או בכלל לא מנסות לגשת אליהן או מרגישות תלויות בפסיכדלים בשביל לגשת אליהן. על זה בראש ובראשונה נכתב הפוסט.

      אם מישהי תטען – אני לא בטוחה אם את טוענת את זה או לא – שעבורה יש ערך משחרר בדיוק בהיבט של אובדן השליטה, למשל, בדוגמאות שנתת, ברעידות בלתי נשלטות או בלא להיות מסוגלת לזכור את השם שלך, אני אכבד את זה. כמו שכתבתי, עבורי באופן אישי יש ערך משחרר דווקא בהיבט ההפוך, של החוסר תלות, של היכולת לנווט פנימה והחוצה, שאופייני להיפתחות של החוויות האלו דרך התרגול ולא דרך פסיכדליה.
      במובן הזה, אם לוקחות את אובדן השליטה כהיבט מהותי של חוויות מיסטיות מסויימות, הניסוח שלי לגבי ‘כל חוויה מיסטית’ באמת לא מדויק. לעומת זאת, את החזיונות עצמם או הכוחות המסתוריים עצמם מהדוגמאות שהבאת אני בהחלט מכירה מתוך תרגול המדיטציה שלי, שכולל כאמור גם תרגול סולמייקינג/אימג’ינל. במובן הזה, כן, כל סוג של חוויה מיסטית ששמעתי או קראתי עליה עד כה זמין גם דרך התרגול.

      הגב
      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)
        משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

        לא הבנתי את הבקשה להאט אז לכרגע פשוט אעצור.
        האזהרה הייתה מכוונת אליך. תיזהרי בודהיזם טוטליטארי לפניך.
        ולא זה לא איזה ממסד חיצוני.

        הגב
        • גליה
          גליה says:

          ובכל מקרה – תודה שאת כותבת ואני בוודאי לא מתכוונת לפגוע. החופש לכתוב לך ככה הוא בגלל השנים של ההיכרות וכמה שהטוטאליטריות הזו קרובה לליבי.
          אני דרך אגב חושבת שהיא לגמרי אמצעי מועיל לפרקים (ואף מעצבת סביבות טוטאליטריות שכאלה שיוצרות מצבי תודעה חלופיים ויש בהן ערך רב), אבל לא כדאי להתבלבל לראות בה משהו אחר, כמו למשל אמת מוחלטת שמכפיפה עשרות נתיבים בעלי היסטוריה של מאות ואלפי שנים, לכדי שדה ממופה שאת יכולה לדעת דרך התרגול שהמורה שלך לימד.ה אותך.

          הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

להגיב על קרן לבטל

האימייל לא יוצג באתר.