קואן יין (פנים) | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

מבחר שירים של נזירות בודהיסטיות קדומות

הקדמה לא הכרחית

יש כל כך הרבה פוסטים שהשתוקקתי לכתוב בביקור הזה בעיר. כמה שרלוונטיים באופן ישיר יחסית למקצת ממאורעות השעה, כמה שעוסקים בדהרמה שרלוונטית בכל שעה. בסוף לא כתבתי אף אחד מהם, רק תרגמתי לעברית כמה שירי נזירות מזמנו של הבודהה, רבים מהם אפלים למדי. גם בשולי אחדים מן השירים היה לי מה לכתוב. לעתים הרבה אפילו. אבל בסוף כתבתי רק את ההקדמה הזאת.

השירים לקוחים מן האסופה “שירי נזירות” (תריגאטה) מן הקאנון הפאלי. הקאנון הפאלי הוא אוסף הכתבים של הבודהיזם המוקדם, שהתחברו ועברו בעל פה במשך כמה מאות שנים לאחר מותו של הבודהה ואז, מן המאה השניה לספירה, בסרי לנקה, נכתבו ביד על גליונות שנאספו בתוך סלים. מבין “שלושת הסלים” של הקאנון, המרכזי הוא “סל הדרשות” (סוטה פיטאקה), הכולל חמישה “כרכים” (ניקאיה). ארבעה מן החמישה הם מקבצי דרשות של הבודהה ותלמידיו הבכירים (הארוכות, הבינוניות, הממוספרות והמסודרות לפי נושא) ובאחרון יש ערבוביה מלבבת של כל מיני דברים. שניים מן הדברים הם האסופות “שירי נזירים” ו”שירי נזירות”. רבים מהשירים מתארים חיי נזירות בתקופתו של הבודהה, ואילו אחרים נכתבו על ידי נזירים ונזירות שחיו מעט מאוחר יותר, אבל כולןם במאות הראשונות של הבודהיזם.

הנזירים והנזירות האלו לא חיו במנזרי קבע. הןם נדדו הרבה, לבד או בקבוצות, בעקבות הבודהה או בלעדיו. הםן מדטו בבקתות ריקות, לרגלי עצים, על גדות נהרות, במעבה היער, על אדמות קבורה, על ערימות קש. בפעמים אחרות הןם חיו בסביבת עיר או כפר, אולי עם משפחה תומכת קבועה שהאכילה אותםן כל יום (אסור היה להןם לאגור אוכל, רק לקבץ נדבת מזון פעם ביום). הבודהה, בדרשות שלו, מעודד שוב ושוב את הנזירים (לרכוש בסיס ראשוני מעמיק ויציב של מוסריות, ריסון ותשומת לב, ואז) לצאת להתבודד בטבע כדי להתקדם בתרגול ברצינות; והביטוי שבו משתמש הקאנון להפיכה לנזיר/ה הוא “לצאת לחיי חוסר בית”. חיי חוסר בית זו צורת חיים שהופיעה בהודו קצת לפני זמנו של הבודהה, כקריאת תיגר ואלטרנטיבה רדיקלית לאידיאל החיים של להקים משפחה ולמלא את תפקידך בסדר החברתי והקוסמי (ראי סו המילטון, “מבוא קצר לפילוסופיה הודית”). הבודהה נסמך על האפשרות הזאת כשהתחיל לתרגל בעצמו, אבל גם חידש ושינה אותה כשהפך למורה ולימד אורח חיים שמדגיש את התרגול ולא את הסיגוף. כלומר, הגברים והנשים שכתבו את השירים באסופות האלו חיו בדרך שהיא לא רק רדיקלית וזרה עבורנו היום, אלא היתה רדיקלית גם בזמנם שלהם, נטועה כבר באופן פורה ומורכב בעולם האנושי מסביבם אבל גם עדיין חדשה, ממציאה את עצמה – עבור ודרך הקהילה, עבור ודרך היחיד/ה – בתנופה מלאת חדווה ומסירות. זה משהו שמורגש כשאת קוראת את השירים האלו, אם כי אולי צריך לקרוא רבים יותר ממה שאני מביאה כאן כדי להרגיש אותו. אני אישית קראתי בהם בזמן ריטריט התבודדות לרגלי עץ על גדת נהר, כשחייתי חיים קצת דומים לשלהם בתוך עולם אנושי מאוד אחר מהעולם שהם חיו בו, אבל בכמה מובנים מפתיעים דווקא לא כל כך אחר.

התרגומים להלן מבוססים על התרגומים של טניסארו לאנגלית (שווה לקרוא את ההקדמה המצויינת שלו). טניסארו תרגם רק חלק משירי האסופה המקורית, את הטובים ביותר בעיניו, ואני תרגמתי רק חלק מהשירים שהוא תרגם, את אלו שהמפגש איתם היה הכי חזק בשבילי, מבחר לאו דווקא מייצג. יש בו יחסית הרבה נוכחות לשירים אפלים, עם הרבה אלימות ומוות, או לשירים זורחים מאושר (לעתים קרובות אלו אותם שירים); לשירים בעלי צורה אמנותית חזקה (כמו השיר של אמבפלי) או חופש-מצורה חזק; לשירים שמספרים על החוויה של האישה המתרגלת את הדהרמה, ולא לשירים שמצטטים או מסכמים לקחי דהרמה, או לחילופין מספרים על אישה שגורמת לאב, בן או זר להתחיל לתרגל. וכמובן, בחרתי לתרגם רק שירים של נזירות, למרות שהאסופה של הנזירים ארוכה פי שלושה ויש בה הרבה שירים יפים להפליא, ולמרות שרק הנזירים שרים על החדווה של ההתבודדות בטבע (כנראה מאותם טעמים שבגללם קשה לאישה להתבודד גם בימינו וכנראה גם אז, כמו שרומז השיר האחרון, הנפלא והטריגרי בטירוף, במבחר שלהלן).

אלו שירים שהעניקו לי השראה, כוח, דימויים, רעיונות, שהיו לי סנגהה, ובה בעת גם עצבנו אותי, רדפו אותי, טרדו את מנוחתי – ושני האפקטים באו לעתים קרובות שלובים זה בזה במפתיע. הם מאוד תראוודיים, מאוד נזיריים, מאוד לא פמה צ’ודרון. רבים מהם מביעים תשוקה עצומה להשתחרר מן התשוקה ומן הסבל שהיא גורמת, וזו תשוקה שיש לה נימה אחרת, שעבורי היא יותר קרובה ללב וגם יותר קשה לעיכול, מהתשוקה הגברית המקבילה. הם מלמדים הרבה פמיניזם, לעתים צריך לקרוא קצת בין השורות (לעתים אין שום צורך). הם מלמדים על הדהרמה ועל העולם ועל אמנות.

כיוון שתרגום של תרגום ממילא מרוחק מדי מהמקור, הקפדתי רוב הזמן על תרגום מילולי ככל האפשר (כפי שגם טניסארו עושה כנראה). מאידך היה חשוב לי שהשיר יישאר שיר, דבר יפה וחד פעמי בעולם, גם בתור תרגום של תרגום ובמרחק אלפי שנים וקילומטרים ממקורו. השתדלתי לצמצם למינימום הסברים נלווים גם במחיר של שינוי ניסוח (למשל “ההר בלב העולם” במקום “הר סינרו”), והשתדלתי לתרגם מונחים בודהיסטיים בעקביות עם התרגום של קרן ארבל במבחר הדרשות “דברי הבודהה”. בשיר אחד הרשיתי לעצמי לשתול אלוזיה תנ”כית עדינה. לבסוף, שניים מהשירים האחרונים והארוכים מובאים לא במלואם.

אחת וחצי בלילה ואני קוראת שוב את ההקדמה הזו וחושבת שבעצם לא כתבתי בה את מה שבאמת שחשוב. זה מה יש.

 

אנונימית

שני, נזירה קטנה, שני לך בנחת,
עטופה בגלימה שתפרת,
התשוקה שלך שקטה לגמרי –
כמו סיר ירקות מוחמצים
שרתח עד תום.

(An anonymous nun, Therigata 1:1)

 

אימא של סומנגלה

משוחררת! כל כך משוחררת!
אני כל כך לגמרי משוחררת –
מהמכתש והעלי שלי,
מבעלי חסר הבושה
ומפעל הסככות שלו,
מהסיר הישן העבש שלי
עם ריח נחש המים.
סלידה ותשוקה
אני כורתת, טרח!
הלכתי לרגלי עץ, ושם
אני מתרגלת ג’האנה, ומרוב אושר חושבת:
“איזה אושר!”

(Sumangala’s Mother, Therigata 2:3)

 

אוטמה

ארבע, חמש פעמים, ברחתי מן הבקתה שלי
בלי שהשגתי שום שלוות נפש,
במחשבות משתוללות בלי שליטה.
אז הלכתי אל נזירה אחת ראויה לאמון.
היא לימדה אותי את הדהרמה:
המצרפים, תוכן החושים, היסודות.
שמעתי את הדהרמה,
עשיתי כדבריה.
שבעה ימים ישבתי במקום אחד,
שקועה כל כולי בהתעלות ואושר.
ביום השמיני מתחתי את רגלי,
לאחר שריסקתי את מצבור
החושך.

(Uttama, Therigata 3:2)

 

אובירי

[אובירי נזכרת בדברי הבודהה:]
” ‘ג’יבה, בתי, בתי, ג’יבה,’
את צועקת ביערות.
התעשתי, אובירי.
יש אינספור
ששמן ג’יבה
שנשרפו באדמות הקבורה הללו.
על מי מהן את מתאבלת?”
כך הוא שלף החוצה
– כל הדרך החוצה –
את החץ שקשה לראותו,
הנעוץ בליבי,
הוא סילק ממני
– המרוסקת מאבל –
את האבל על בתי.
היום – חופשיה מהחץ שנשלף,
חופשיה מרעב, לגמרי
לא כבולה –
אני הולכת אל הבודהה, אל הדהמה, אל הסנגהה
למצוא מחסה
אצל החכם.

(Ubbiri, Therigata 3:5)

 

קנדה הקבצנית

אז, פעם, באו עלי זמנים רעים:
בלי ילדים, בלי בעל,
בלי קרובים או חברים,
לא היה לי איך להשיג בגדים ואוכל.
וכך, בידי מקל וקערה,
פושטת יד מבית לבית,
קודחת בקור ובחום,
נדדתי שבע שנים תמימות.
אז ראיתי נזירה
משיגה מאכל ומשקה,
וניגשתי אליה ואמרתי:
“הניחי לי להפוך לנזירה,
לצאת לחיי חוסר-בית.”
היא, פטקארה, מתוך אהדה,
הניחה לי להפוך לנזירה;
ואז עודדה והוכיחה אותי,
דחפה לעבר המטרה העליונה.
שמעתי את שאמרה,
עשיתי כדבריה.
תוכחותיה לא היו לשווא.
רכשתי את שלוש הידיעות הנעלות,
אני חופשיה מתחלואים.

(Canda, the Beggar, Therigata 5:12)

 

וסיטהי המשוגעת

מרוסקת מאבל על בני –
עירומה, מטורפת,
בשיער פרוע
ותודעה מופרעת –
נדדתי פה ושם,
חיה בצדי דרכים,
בבתי קברות, בערימות אשפה,
שלוש שנים תמימות,
סובלת רעב וצמא.
ואז ראיתי
את זה שהיטיב ללכת,
בדרכו לעיר מיטהילה:
מאלפם של הבלתי מאולפים,
זה שהתעורר בכוחות עצמו,
זה שאין לו ממה לפחד,
משום דבר, בשום מקום.
דעתי הצטללה,
הבעתי כבוד,
והתיישבתי.
הוא, גוטמה, מתוך אהדה,
לימד אותי את הדהמה.
שמעתי את הדהמה שלו,
ויצאתי אל חיי חוסר-בית.
תרגלתי על פי דברי המורה,
והגשמתי את מצב ההתעלות המבורכת.
כל אבל וצער נכרתו,
ננטשו,
הובאו לקיצם,
שכן הבנתי
את הקרקע שממנה אבל וצער
מתהווים.

(Vasitthi the Madwoman, Therigata 6:2)

 

סוג’טה

מקושטת, לבושה בהידור,
מעוטרת זרים, מבושמת,
מכוסה כולי תכשיטים,
מוקפת בקבוצה של שפחות,
עם שפע מאכלים ומשקאות,
נחוצים ולא נחוצים,
עזבתי את הבית
אל גן התענוגות.
אחרי ששיחקנו ונהנינו שם,
יצאנו חזרה הביתה.
כשעברנו בסקטה ראיתי אולם ביער אנג’נה.
נכנסתי.
משראיתי שם את אור העולם,
הבעתי כבוד והתיישבתי בסמוך.
הוא, הרואה,
מתוך אהדה,
לימד אותי את הדהמה.
כששמעתי את דברי החוזה הגדול,
חדרתי למלוא עומק
האמת.
בו במקום נגעתי בדהמה,
במצב החופשי ממוות, החופשי מאבק.
ואז, בידיעה של הדהמה האמיתית,
יצאתי
אל חיי חוסר-בית.
שלוש הידיעות הנעלות
נרכשו.
הוראת הבודהה
אינה לשווא.

(Sujata, Therigata 6:4)

 

אנופמה, בת העשיר

נולדתי למשפחה מיוחסת
בעלת רכוש רב, עושר גדול,
עם פנים וגוף מושלמים.
הייתי בתו של מג’הה, שר האוצר.
בני מלכים ביקשו את ידי,
בני סוחרים עשירים
השתוקקו אלי.
אחד מהם כתב לאבי,
ואמר, “תן לי את אנופמה.
אתן לך תחתיה
שמונה פעמים את משקלה
בזהב ותכשיטים.”
אבל אני, שראיתי
את זה שהתעורר בכוחות עצמו,
הנעלה מכל, המצוין בעולם,
השתחוויתי לרגליו,
וישבתי בצד אחד.
הוא, גוטמה, מתוך אהדה,
לימד אותי את הדהמה.
ובו במקום שבו ישבתי
השגתי את הפרי השלישי
[הדרגה השלישית של ההתעוררות].
אז גזרתי את שערותי,
ויצאתי לחיי חוסר-בית.
היום הוא היום השביעי
מאז שחיסלתי את ההשתוקקות
עד תום.

(Anopama, the Millionaire’s Daughter, Therigata 6:5)

 

קיסה גוטמי

[…]
החיים כאישה מלאים כאב וסבל:
כך אמר מאלפם של הניתנים לאילוף.
כואב להיות אחת מכמה רעיות.
יש מי שבלידה הראשונה שלהן
חותכות את גרונן.
אחרות, יותר עדינות נפש,
שותות רעל.
במהלך לידת עכוז
האם והתינוק נהרסים שניהם.
בדרך לבית הורי, ללדת,
ראיתי את בעלי               מת.
ילדתי על אם הדרך,
לא הגעתי
אל ביתי שלי.
שני ילדי מתו,
בעלי מת על אם הדרך
– אומללה שכמותי!
ראיתי את אימי, אבי ואחי,
נשרפים באותה מדורת קבורה.
“כל משפחתך איננה, אומללה,
סבלת כאב לאין שיעור.
הזלת די דמעות בעבור
אלפי גלגולי חיים.”
אז ראיתי
באדמת הקבורה
חיה לועסת את בשרו של בני.
וכך, עם משפחה שנמחקה,
בזויה בעיני כל,
אלמנה מבעלי,
הגעתי אל החופשי ממוות.
טיפחתי את הדרך הזו,
הנאצלת, בעלת שמונת האיברים,
המובילה אל החופשי ממוות.
הגשמתי שחרור,
הבטתי במראת הדהמה.
הוצאתי את החץ,
הנחתי את המשא,
השלמתי את המשימה.
אני, הנזירה קיסה גוטמי,
בלב חופשי באמת,
אמרתי זאת.

(Kisa Gotami, Therigata 10)

 

אמבפלי

שחור היה שערי
– כצבע הדבורים –
ומתולתל בקצוות;
עם הזקנה הוא נראה כמו קש.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
ריחני היה שערי,
כמו סל מלא בפרחים,
עם הזקנה ריחו התעפש,
כמו פרוות חיה.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
עבה ועשיר, כמו חורשה מטופחת,
עשוי להפליא קווצות קווצות
במסרק וסיכות.
עם הזקנה, הוא נעשה דקיק
ועם קרחות פה ושם.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
מקושט בסיכות זהב מעודנות,
הוא היה נפלא, מעוטר בצמות.
היום, עם הזקנה,
הראש הזה הקריח.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
מעוקלות, כמעשה ידי אמן,
גבותי היו נפלאות פעם.
עם הזקנה, הן צונחות מטה.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
זוהרות, בוערות כתכשיטים,
עיני: מוארכות, שחורות – שחור עמוק.
עם הזקנה, הן כבר לא נפלאות.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
כמו מקור מעודן, אפי
היה נפלא בשחר נעורי.
עם הזקנה, הוא כמו פלפל ארוך.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
כאצעדות עשויות היטב
אוזניי היו נפלאות פעם.
עם הזקנה, הן צונחות מטה.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
בגון ניצני פרח הבננה,
שיניי היו נפלאות פעם.
עם הזקנה, הן שבורות, מוצהבות.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
כמו קוקיה ביער עבות,
מרפרפת בין סבכי עצי היער:
מתוק היה הניגון של קולי.
עם הזקנה, הוא נסדק פה ושם.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
חלק – כקונכיה ממורקת –
צווארי היה נפלא פעם.
עם הזקנה, הוא נשבר, נכפף.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
כמו ידיות מעוגלות – שתיהן –
זרועותי היו נפלאות פעם.
עם הזקנה, הן כמו גזעים מיובשים.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
עטורות בטבעות זהב עדינות,
ידי היו נפלאות פעם.
עם הזקנה, הן כמו בצלים ופקעות.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
מתנשמים, עגולים, מוצקים וגבוהים,
זוג שדיי היו נפלאים פעם.
עם יובש הזקנה, הם תלויים
כמו נאדות מים ישנים וריקים.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
כיריעת זהב ממורקת,
נפלא היה גופי.
כעת הוא מכוסה בקמטים זעירים.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
ישרות קווים, כחטיו של פיל,
שתי ירכי היו נפלאות פעם.
עם הזקנה, הן כמו במבוק קלוע.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
מעוטרים באצעדות זהב מעודנות,
שוקי היו נפלאים פעם.
עם הזקנה, הם כמו מקלות שומשום.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
כממולאות כותנה רכה,
כפות רגלי היו נפלאות פעם.
עם הזקנה, הן כמושות וסדוקות.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.
כזאת היתה ערימת החומר הזאת,
ואילו עכשיו: מתפרקת,
בית לכאב, הרבה כאב.
בניין שכל הטיח נשר מקירותיו.
מילתו של דובר-האמת
לא משתנה.

(Ambapali, Therigata 13:1)

 

רוהיני

אביה של רוהיני:
כשאת הולכת לישון את אומרת,
“מתבודדים.”
כשאת מתעוררת,
“מתבודדים.”
כל היום את משבחת רק
את המתבודדים.
בלי ספק תהיי גם את
מן המתבודדים.
שפע של מאכל ומשקה
את נותנת למתבודדים.
אני שואל אותך, רוהיני:
למה המתבודדים
יקרים לליבך?
הם לא אוהבים לעבוד,
הם עצלנים,
חיים על מה שאחרים נותנים להם,
מלאי חשקים
לדברים טובים:
למה המתבודדים
יקרים לליבך?

רוהיני:
הרבה זמן, אבא,
שאלת אותי
על המתבודדים.
שיבחתי באוזניך את
ההבחנה,
המוסריות,
המאמץ שלהם.
הם אוהבים לעבוד,
הם לא עצלנים.
עבודתם היא הטובה בעבודות:
הם נוטשים
תשוקה וכעס.
לכן המתבודדים
יקרים לליבי.
הם נפטרים
משלושת שורשי הרוע,
פעולותיהם טהורות.
לכן המתבודדים
יקרים לליבי.
פעולותיהם בגוף             נקיות,
פעולותיהם בדיבור          גם.
פעולותיהם במחשבה      נקיות.
לכן המתבודדים
יקרים לליבי.
ללא רבב, כמו אם הפנינה,
טהורים מבפנים ומבחוץ,
מושלמים באיכויות צלולות:
לכן המתבודדים
יקרים לליבי.
מלומדים, שומרים את הדהמה,
אציליים, חיים את הדהמה,
הם מלמדים את המטרה
ואת הדהמה:
לכן המתבודדים
יקרים לליבי.
מלומדים, שומרים את הדהמה,
אציליים, חיים את הדהמה,
בתודעות אסופות
ותשומת לב:
לכן המתבודדים
יקרים לליבי.
נודדים הרחק, בתשומת לב,
עצתם שלווה,
הם רואים את קץ
הסבל:
לכן המתבודדים
יקרים לליבי.
כשהם עוזבים איזה כפר
הם לא מסתובבים לאחור
להביט בדבר.
כמה חופשיים מדאגה
הם הולכים!
לכן המתבודדים
יקרים לליבי.
הם לא מאחסנים בגורן,
או בסיר,
או בדלי.
הם צדים רק
את מה שכבר בושל:
לכן המתבודדים
יקרים לליבי.
הם לא לוקחים כסף,
או זהב,
או מטבעות.
הם חיים ממה שיש:
לכן המתבודדים
יקרים לליבי.
אף שיצאו לחיי חוסר-בית
ממשפחות שונות
וארצות שונות,
הם יקרים
זה לליבו של זה:
לכן המתבודדים
יקרים לליבי.

אביה של רוהיני:
רוהיני, זו זכות גדולה
שנולדת במשפחתנו.
יש לך אמונה
בבודהה ובדהמה,
וכבוד עמוק
לסנגהה.
את באמת מעריכה
את שדה החסד הזה
שאין כמותו.
המתבודדים האלו יקבלו
גם את מנחתנו שלנו,
כאן נערוך
את קורבננו.

[…]

(Rohini, Therigata 13:2)

 

סובהה בת הצורף

“הייתי ילדה, בבגדים נקיים,
כששמעתי לראשונה את הדהמה.
ובתוכי, המאזינה בקשב,
התחוללה פריצת דרך אל האמת.
מאז מאסתי לגמרי
בחושניות.
ראיתי את הסכנה
בהיאחזות בזהויות,
השתוקקתי רק
אל הפרישות.
עזבתי את בני משפחתי,
את העבדים, הפועלים,
השדות והכפרים המשגשגים,
את הרכוש המפתה, המשמח,
ויצאתי אל חיי חוסר-בית,
נוטשת עושר לא זניח.
אחרי שיצאתי מתוך אמונה
בדהמה הנכונה האמיתית,
לא יהיה זה הולם עבורי –
המשתוקקת אל האין –
לאחר שוויתרתי על זהב וכסף,
לקחת אותם שוב.
זהב וכסף
לא קונים התעוררות,
לא קונים שלווה.
[…]
אם כן, בני משפחתי:
למה, כמו אויבים,
אתם מנסים לכבול אותי אל החושניות?
אתם יודעים שיצאתי לחיי חוסר-בית,
בראש מגולח, עטופה בגלימת טלאים.
מזון נדבות, ליקוט מזון,
גלימה משאריות בד שהושלכו:
זה מה שהולם עבורי –
מה שדרוש למי שאין לה בית.
[…]
אני, שהותרתי מאחור את הצרות
שהחושניות גורמת,
לא אשוב אליה,
השמחה שלי היא בשחרור.
נלחמת בחושניות,
מייחלת אל המצב הקריר [של הניבאנה],
אשאר מלאת קשב, אמצא שמחה
בקץ הכבלים.
אני הולכת בדרך –
בעלת שמונת האיברים, הישרה, הבטוחה,
שאין בה אבל, שאין בה רבב –
שעליה החוזים הגדולים
חצו אל העבר האחר.”
הביטו בסובהה, בת הצורף,
נטועה היטב בדהמה,
נכנסת אל המצב השלו,
מתרגלת ג’האנה לרגלי עץ.
זה היום השמיני מאז שיצאה לחיי חוסר-בית,
מלאת ביטחון ויופי בזכות הדהמה האמיתית.
בהדרכתה של אופלאבנה,
היא רכשה את שלוש הידיעות הנעלות
והותירה את המוות מאחור;
משוחררת מעבדות, חפה מחוב,
נזירה שיכולותיה מפותחות,
חופשיה מכל הכבלים,
משימתה הושלמה,
חופשיה מתחלואים.
סקהה, אדון הברואים,
עם הפמליה האלוהית שלו,
ניגש אליה בתקשורת על-טבעית,
כדי להביע כבוד:
סובהה בת הצורף.

(Subha the Goldsmith’s Daughter, Therigata 13:5)

 

סובהה וההולל

[טריגר איום באלימות מינית ופגיעה עצמית]

כשהנזירה סובהה עברה במטע המנגו היפה של ג’יבאקה, הולל (בנו של צורף) חסם את דרכה, אז היא אמרה לו:

“איזה רע עשיתי לך
שאתה עומד בדרכי?
זה לא הולם, ידידי,
עבור גבר, לגעת
באישה שיצאה לחיי חוסר-בית.
אני מכבדת את המסר של המורה,
את ההכשרה שהעניק זה שהיטיב ללכת.
אני טהורה, ללא רבב:
למה אתה עומד בדרכי?
אתה – תודעתך מסוכסכת, משתוקקת;
אני – לא מסוכסכת, לא משתוקקת,
בתודעה חופשית לגמרי:
למה אתה עומד בדרכי?”

“את צעירה ונראית לא רע,
למה לך לצאת לחיי חוסר בית?
השליכי את הגלימה האדומה שלך –
בואי, בואי נשמח במטע הפורח.
כשהאבקנים מעוררים אותם
העצים מדיפים מתיקות בכל מקום.
ראשית האביב היא עונה נעימה –
בואי, בואי נשמח במטע הפורח.
העצים, קצותיהם מלבלבים,
כמו נאנקים ברוח:
איזו שמחה תהיה לך
אם תלכי לעומק המטע הזה לבד?
יש שם עדרים של חיות פרא,
פילים מיוחמים מפרי שלווה:
את באמת רוצה ללכת
ככה לבד בלי מלווה
אל תוך המטע הגדול, הבודד, המפחיד הזה?
כמו בובה מזהב תהיי,
כמו אלה בגן העדן.
באריגים עדינים מוורנאסי
את תזרחי, תהיי היפה בנשים.
ברצון אמלא את כל משאלותייך
אם נשהה במטע יחד.
אין בעולם איש שיקר לי
ממך, הו נימפה יפהפייה.
עשי כרצוני, ובואי, בלב שמח, לחיות בביתי,
לשכון בשלווה של ארמון,
מוקפת בנשים שישרתו אותך,
לבושה באריגים עדינים מוורנאסי,
מקושטת בזרים ובבשמים.
אביא לך מגוון של תכשיטים
מזהב, פנינים ואבני חן.
תטפסי לתוך מיטת פאר,
מבושמת בגילופי אלגום,
עם סדין רחוץ היטב, יפה,
ושמיכת צמר חדשה לגמרי.
כמו לוטוס כחול פורח באגם
שאף בן אנוש לא שוכן בו,
תזדקני בלי שאיש יראה את גפייך,
אם תישארי בחיים הקדושים.”

“מה נראה לך פה בעל ערך,
בבית הקברות הזה,
בגוף הזה שעתיד להתפרק?
מה אתה רואה, משוגע,
כשאתה מסתכל עלי?”

“יש לך עיני איילה,עיני רוח הרים.
כשאני מביט בעינייך, העונג שלי
רק הולך וגדל.
הן כמו עלעלי לוטוסים כחולים
בפנייך הזהובות
ללא רבב:
כשאני מביט בעינייך, העונג שלי
רק הולך וגדל.
אפילו אם תרחיקי לכת,
לא אחשוב אלא על מבט עינייך,
הטהור, ארוך הריסים,
כי אין דבר שיקר לי
מעינייך, הו נימפה יפהפייה.”

“אתה רוצה לסטות לגמרי מהדרך,
אתה רוצה שהירח יהיה הצעצוע שלך,
אתה רוצה לקפוץ מעל ההר שבלב העולם,
אתה, שזומם על מישהי שנולדה לבודהה.
כי אין שום דבר, בשום מקום,
בכל היקום כולו, על כל האלוהויות שבו,
שיהיה מושא של תשוקה עבורי.
אני לא יודעת אפילו מה תהיה תשוקה כזאת,
היא נעקרה משורש על ידי הדרך.
כמו גחלים מבור שחת – שפוזרו,
כמו קערה של רעל – שהתאדתה,
אני לא רואה אפילו מה תהיה תשוקה כזאת,
היא נעקרה משורש על ידי הדרך.
נסה לפתות מישהי שלא הרהרה בכך,
שלא תרגלה את הלימוד של המורה.
אבל אם תנסה עם מישהי שיודעת
רק תסבול.
בליבם של שבח וגנאי,
עונג וכאב,
תשומת הלב שלי ניצבת בלי נוע.
ביודעה את טבעם הלא-יפה
של הדברים המותנים,
התודעה שלי לא נצמדת לדבר.
אני הולכת במסירות בעקבות זה שהיטיב ללכת,
בכלי הרכב של הדרך בעלת שמונת האיברים:
החץ שלי מסולק, חופשיה מתחלואים,
אני הולכת בשמחה לבקתה ריקה [לתרגל מדיטציה].
ראיתי בובות מצוירות יפה,
נתמכות במקלות וחוטים,
רוקדות בשלל תנועות.
כשהמקלות והחוטים מוסרים,
מושלכות, זרוקות, מרופטות,
מרוסקות לחתיכות, לא נמצאות,
במה התודעה תמצא שם בית?
הגוף הזה שלי, גם הוא כזה,
בלי התופעות המתאימות הוא לא יפעל.
וכאשר בלי התופעות המתאימות הוא לא יפעל,
במה התודעה תמצא שם בית?
כאילו ראית ציור על קיר,
מכוסה בצבע צהוב,
הראיה שלך התעוותה,
התפיסה שלך חסרת טעם.
כמו חיזיון שהתפוגג,
כמו עץ זהב בחלום,
כמו הצגה של קוסם לקהל –
אתה רץ בעיוורון אחרי מה שאין לו ממשות.
היא דומה לכדור של שעווה,
קבועה בתוך שקע,
עם בועה באמצע
רחוצה בדמעות
ובהפרשות גם:
מגוון חלקיה
מחוברים כולם יחד
בדרכים שונות.”
והיא עקרה את עינה היפה
בתודעה לא נאחזת
בלי שום חרטה.
“הנה, קח את העין הזאת. היא שלך.”
פשוט ככה היא נתנה לו אותה.
פשוט ככה התשוקה שלו דעכה, בו במקום,
והוא התחנן לסליחתה:
“כל טוב לך, את שמסורה לחיים הקדושים.
דבר כזה לא יקרה שוב.
לפגוע באדם כמוך
זה כמו לחבק אש בוערת.
כאילו תפס אותי נחש ארסי.
אז כל טוב שיהיה לך. סלחי לי.”
וחופשיה להמשיך בדרכה, הנזירה
הלכה לשהות בנוכחותו של הבודהה המצוין.
כשראתה את המידה הטובה המצויינת שלו
העין שלה חזרה להיות
כמו קודם.

(Subha and the libertine, Therigata 14)

17 תגובות
  1. נעמי
    נעמי says:

    גם אליי השירים מאד מאד מדברים, תודה רבה קרן יקרה, תרגום בשפה יפה ובפשטות

    הגב
  2. עדיה
    עדיה says:

    תודה רבה קרן אהובה!
    מצחיק שהעין שלה חזרה להיות כמו קודם!
    זה יהיה מטבע לשון חביב מאוד!

    הגב
      • קרן
        קרן says:

        ויש לי כל מיני מחשבות לגבי התיאור הזה בסוף של איך היא נותנת לו את העין ואיך היין חוזרת להיות כמו קודם. אולי נדבר עליהן בהזדמנות. געגועים.

        הגב
  3. שרון
    שרון says:

    קרן, בדיוק חזרתי משבוע תרגול אינטנסיבי והשירים האלה פרטו על כל המיתרים שלי. תודה לך…

    הגב
  4. גליה
    גליה says:

    מרגש. גם הן וגם את ומה שאת מספרת על התרגול שלך. אני עולה ביום שני לרטריט עצמי של שבוע במנזר מתבודדים כאן בהרים ושמחה לקרוא את הטקסטים האלה רגע לפני. מאחלת לך מרחבי חופש עצומים שלא מפסיקים להשתנות יקירתי. חיבוק.

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      איזו תגובה מרגשת גליה 💜 חיבוק בחזרה. שיהיה לך ריטריט מיטיב ומלא יופי.

      הגב
  5. פיי
    פיי says:

    יפהפה
    מכל כך הרבה בחינות.
    תודה שזה קיים כעת בעברית.
    אהבה והערכה לך

    הגב

Trackbacks & Pingbacks

  1. […] [4] תרגום מאנגלית: קרן שפי […]

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

להגיב על קרן לבטל

האימייל לא יוצג באתר.