האיליאדה או שירת הכוח | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

לראות את הדינמיקה המתעתעת של הכוח

הטקסט שלהלן, שהתפרסם בשינויים קלים גם ב”אלכסון“, מנתח מאמר מופתי של סימון וייל על מאפייני הדינמיקה של הכוח הפוליטי, ומחלץ מתוכו הנחיות פרקטיות לתרגול ולחיים, בעזרת רעיונות מעולם הדהרמה, ובפרט המושג “צורות ראיה משחררות” של רוב ברבאה. המאמר מבוסס על הרצאה שנתתי באוקטובר האחרון בכנס יפה של אוהבות ואוהבי סימון וייל שנערך באוניברסיטה הפתוחה. כאן אפשר לצפות בכל ההרצאות בכנס (צרפתית, אנגלית ועברית). ההרצאה עליה מבוסס הטקסט הזה (28 דקות):

 

 

הקדמה

“האיליאדה או שירת הכוח” (1940) הוא אחד המאמרים החשובים והידועים של סימון וייל, מגדולי הפילוסופים במאה העשרים. וייל מנסחת בו מודל פשוט ומבריק של הדינמיקה היסודית של הכוח הפוליטי האלים באשר הוא, באמצעות קריאה מאוד אוהבת, ומאוד מתוך חירות, של האיליאדה של הומרוס.

יש בעולם מפגשים משני חיים, ועבורי המפגש עם המאמר הזה היה אחד מהם; מאז קראתי אותו לראשונה, ובמיוחד מאז שתרגמתי אותו לעברית כמה שנים מאוחר יותר, גיליתי שאני משתמשת באופן כמעט יומיומי בצורת ההסתכלות שמובלעת בו ביחס לקושי ולאפשרות להשתחרר מדינמיקות של כוח אלים, צורת הסתכלות שאותה אני רוצה לנסח במפורש להלן. אני לא מקווה לייצר כלפי המאמר של וייל את היחס היפהפה והייחודי שהיא עצמה מייצרת בטקסט הזה כלפי האיליאדה, אבל אני כן מקווה להראות למה מה שהוא עושה חשוב, ומה בדיוק הדבר החשוב שהוא עושה, כדי לשכנע גם אותך לקרוא אותו, ולתת לו להדהד אצלך בנפש. חוץ מזה, ברצוני להתחיל לחשוב לאן אפשר להמשיך ממנו, כי עם כל כמה שהוא חשוב, הוא לא מספיק בעיני; הוא מתווה דרך שעלינו להמשיך לסלול. לצורך כך אשתמש בקצרה גם בכמה טקסטים אחרים של וייל, בעיקר מקובץ המאמרים העברי החדש והנהדר שלה, “האם אנו נאבקים למען הצדק?”, שעומד לצאת לאור בהוצאת “כרמל”, ובעקיפין גם בספר הנפלא Seeing That Frees של מורה דהרמה בן זמננו בשם רוב ברבאה (Rob Burbea), שאותו אני מתרגמת לעברית בימים אלו.

 

חיבור ייחודי בין הכרח לחופש

בתרבות שאנחנו חיות בה יש סדק, פיצול, תהום אפילו, בין המסגרות המושגיות שבאמצעותן אנחנו מבינות את הרע ואת מה שגורם לו, לבין אלו שבאמצעותן אנחנו מבינות את הטוב ומה שמאפשר אותו. אם נעצור להתחקות אחריו (מה שלא נוכל לעשות כאן אלא בחטף), נגלה שהסדק הזה הולך עמוק במידה מפתיעה, ומגיע עד לעובדה, שהמחשבה המודרנית על עצמנו בתור יצורים שנקבעים ומעוצבים על ידי ההכרח, הפיזי והחברתי, נותרת מפוצלת למדי מהמחשבה המודרנית על עצמנו בתור יצורים חופשיים עם שאיפה אל הטוב, היפה והנשגב. רוב ההוגות וההוגים של זמננו, או שמלכתחילה הן פועלות רק באחד התחומים האלו, לפעמים תוך הכחשת חשיבותו של התחום השני, או שהן מקוריות ומשכנעות רק באחד מהם, ושטחיות ולא-משכנעת באחר.

בהכללה גסה אבל מועילה ניתן גם לראות את הפיצול הזה כפיצול בין חשיבה פוליטית/ביקורתית רדיקלית לחשיבה רוחנית/דתית רדיקלית. הוגות פוליטיות ביקורתיות מציעות לנו דרכים מורכבות ומתוחכמות להבין את המנגנונים והמבנים שמייצרים רע, סבל ועוול, בכל הטווח שבין רצח, הרעבה והטלת טרור מצד אחד, לבין עיצוב די עדין וסמוי של אמונות ופרקטיקות מצד שני; אבל לעתים קרובות, יש להן הרבה פחות לומר בשאלה איך להשתחרר מהם. מצד שני, הוגות רוחניות ודתיות, שמקדישות את עצמן למחקר של האפשרויות האנושיות לחופש, נוטות לשטחיות דומה בנוגע לסוגיות פוליטיות, אם הן בכלל מודעות להן, כפי שמראים, בין השאר, המקרים הרבים של ניצול לרעה של כוח על ידי מורים רוחניים, בצורות בוטות יותר ופחות.

סימון וייל, הוגה דתית מבריקה והוגה פוליטית מבריקה, ייחודית בין השאר בכך שהיא תורמת תרומה משמעותית בשני התחומים, ומחברת אותם בצורה קוהרנטית. אבל אפילו אצלה הם נותרים בדרך כלל נפרדים למדי; לרוב היא מחברת אותם בצורה שלא מבטלת את התהום ביניהם, רק מותחת גשר על פניה. הגשר הזה הוא הקפיצה העל טבעית מממלכת הכובד, הכורח, הכוח אל ממלכת החסד, הטוב, החופש, שאותה היא מנסחת בצורות יפהפיות שונות במקומות שונים בכתיבתה. הנה דוגמה אחת:

 

כאשר רצוננו מתממש מחוצה לנו על ידי פעולות שעושים אחרים, איננו מבזבזים את זמננו ואת כוח קשבנו כדי לבדוק אם הסכימו לכך […] יהיה אבסורדי ומטורף מצד כל אדם שהוא לכפות על עצמו את ההכרח לבקש הסכמה כאשר  יכולת הסירוב אינה קיימת. זהו שיגעון. אך אייסכילוס אמר בנוגע לפרומתאוס: ‘טוב לו לאדם לאהוב עד שייראה משוגע.’ שיגעון האהבה, כאשר הוא אוחז באדם, משנה לחלוטין את אופני הפעולה והמחשבה […] מכריח את האדם לנטוש כל דבר למען החמלה, וכפי שאומר פאולוס על ישו, להריק את עצמו […] [ואז שיגעון האהבה] קורן באופן שאין לעמוד בפניו דרך ההטעמה, הנימה והסגנון מכל המחשבות, מכל המילים ומכל המעשים, בכל הנסיבות ובלי שום יוצא מן הכלל.”

(סימון וייל, האם אנחנו נאבקים למען הצדק?, 1943)

 

זה מודל חזק. הוא מהדהד בנפש שלי, ודאי של רבות מאיתנו. אבל אני באופן אישי לא יכולה כרגע לעשות את הקפיצה המיסטית שהוא מתאר, אל מצב בו “שגעון האהבה קורן […] מכל המחשבות, מכל המילים ומכל המעשים”. וכל עוד אנחנו לא מסוגלות לעשות אותה, המודל שהוא מציע יכול להיות שימושי עבורנו כהשראה, וזה חשוב מאוד, אבל לא בחיי היומיום שלנו בעולם. יתר על כן, גם אם אחדות מאיתנו מסוגלות לעשות אותה, לא ברור מה לגבי שאר האנושות (וייל מציעה לפעמים מטאפורות של הידבקות של הכלל מיחידי הסגולה שעשו את הקפיצה, אבל נדמה שגם היא לא ממש משוכנעת בזה). בניגוד לכך, “האיליאדה או שירת הכוח” עושה מהלך מסוג אחר, שלא מניח קפיצה מיסטית שהתרחשה כבר אלא מייצר בשבילה מקום, ולכן הוא בעיני שימושי באופן הרבה יותר מיידי ורחב.

 

ארבעת המאפיינים של הכוח

 

זה שמחזיק בכוח נע בתוך תווך נטול התנגדות; בחומר האנושי שמקיף אותו אין דבר שיכול לנטוע בין הדחף לפעולה את המרווח הזעיר בו שוכנת המחשבה. וכשאין מקום למחשבה, אין מקום גם לצדק או למתינות. זו הסיבה שאנשים חמושים מתנהגים בגסות ובטירוף […] אכילס, כשהוא נהנה לצפות ביוונים האומללים במנוסתם, האם הוא מסוגל לחשוב שהמנוסה הזאת, אשר תימשך ותיפסק על פי רצונו, עתידה לגרום למותו של רעהו, ואף למותו שלו עצמו? כך קורה שאלו שהכוח נמצא במקרה בידיהם סומכים עליו יותר מדי ונהרסים.

הם תמיד נהרסים. לא ייתכן אחרת. כי הם לא רואים את הכוח שבידיהם בתור כמות מוגבלת, ולא רואים את יחסיהם עם אחרים כאיזון בין כמויות לא שוות של כוח. כיוון שאחרים לא כופים על תנועותיהם את רגע ההשתהות, שבו צפונה כל ההתחשבות באחינו בני האדם, הם מסיקים שהגורל נתן להם הכל, ולפחותים מהם – לא כלום. וכך הם חורגים מהכוח שיש בידיהם באמת. הם תמיד חורגים ממנו מתישהו, כי הם לא יודעים שהוא מוגבל. וכעת הם נתונים לחלוטין בידי המקרה, והדברים חדלים לציית להם. לפעמים המקרה משרת אותם; בפעמים אחרות הוא מחסלם; הנה הם נחשפים, עירומים בפני האסון, בלי שריון האדנוּת שהגן לפני כן על נשמתם, בלי שום דבר שיעמוד בינם לבין הדמעות.

(סימון וייל, האיליאדה או שירת הכוח, 1940)

 

התיאור של וייל את טבע הכוח הוא חד ונוקב בתוכנו אבל פואטי ורציף בסגנונו. אני רוצה לחלץ מתוכו רשימה של מאפיינים בדידים, על מנת שנוכל להתבונן ולהרהר בכל אחד מהם בנפרד. התיאור הזה הוא כמובן מעשה פרשני, אבל כזה שנותר צמוד לטקסט המקורי במידת האפשר.

אלו הם אם כן בעיני ארבעת מאפייני היסוד של הכוח על פי וייל:

1. לא משנה כמה כוח יש לך, זה אף פעם לא מספק. כל היחסים בין בעלת הכוח וחסרת הכוח הם תמיד “איזון בין כמויות לא שוות של כוח”, ואף פעם לא מצב שבו כל הכוח נמצא סופית ברשותה של בעלת הכוח. זה מצב בלתי יציב ממהותו, ולכן כל כוח – כמו ההון אצל מרקס, שהוא מקרה פרטי של כוח פוליטי, והמודל שממנו וייל יצאה להכללה שלה – כל כוח חייב להיות בתהליך נצחי של התפשטות, מתוך השאיפה להפוך להיות מוחלט ויציב ובטוח, שאיפה שאף פעם לא תוגשם. (וייל מרחיבה על ההיבט הזה במאמר מוקדם יותר שלה, “הרהורים על הסיבות לחירות ולדיכוי”.) כלומר, כשיש לך כוח, לא משנה כמה, תמיד תהיי במרדף אחרי עוד כוח.

2. הכוח הוא דבר חולף ולא יציב. זה נובע מתוך התכונה הראשונה. בהכרח יגיע רגע שבו אין לכוח לאן להמשיך להתרחב; יגיעו נסיבות שבהן כדי לשמור על הכוח שברשותך תהיי חייבת להפעיל יותר כוח ממה שיש לך, ובאותו רגע תאבדי את הכוח שהיה לך. אפשר לומר שהכוח הוא נצחי בפני עצמו, בתור מן דיבוק שנע בין אדם לאדם וקבוצה לקבוצה, אבל כל כוח שבידייך כרגע לא יהיה לנצח בידייך.

3. הכוח הוא בלתי אישי מטבעו. זו אולי התכונה היסודית ביותר שלו, וגם זו שמנוגדת ביותר לאינטואיציה. אנחנו נוטות להזדהות עם הכוח שמצוי בידינו. אבל למעשה, כל כוח שיש לך על ומול אנשים אחרים, הוא לא מי שאת, לא תכונה שלך, הוא לא שייך לך, לא מהותי לך. וגם להפך, העדר הכוח הוא בלתי אישי. לא מי שאת, לא תכונה שלך, ולא שייך לך.

4. הכוח מתעתע. ההבנה של שלושת המאפיינים הקודמים חשובה כל כך, כי המאפיין הרביעי והקריטי של הכוח שוייל מצביעה עליו, שממחיש את עובי חומות הכלא וגם נותן לנו מפתח החוצה, הוא שזה מטבעו של הכוח להשכיח את טבעו, הן ממי שהכוח נמצא בידה כרגע והן ממי שהכוח מופנה נגדה כרגע. מי שהכוח בידה ברגע מסוים נוטה לשכוח שהכוח שלה חלקי ולהרגיש שהוא מוחלט, לשכוח שהוא חולף ולהרגיש שהוא תמיד יהיה בידיה, לשכוח שהוא לא אישי ואקראי במידה רבה ולהרגיש שהכוח הוא מי שהיא באמת, שהוא שייך לה באמת, שזה צודק ומובן מאליו שהוא בידיה. לכן היא עיוורת לאמת של המצב בו היא נתונה. וזה נכון גם אם פעם היא היתה חסרת הכוח בסיטואציה דומה לזו שבה יש לה כוח עכשיו, אפילו אם היה לה כבר כוח כזה והיא כבר איבדה אותו פעם או פעמים רבות ועכשיו רכשה אותו שוב (כפי שאכן קורה שוב ושוב באיליאדה). העיוורון הזה לגבי טבע הכוח משתלם בטווח הקצר, כי כפי שוייל כותבת, “היוקרה היא שלושה רבעים מן הכוח”: הביטחון השחצני של אכילס, של כל האכילסים של העולם מאז ועד היום, שלא משנה מה יעשו הם פשוט לא יכולים להפסיד – הביטחון הזה הוא מידבק, הוא נבואה שמגשימה את עצמה, בנסיבות מסוימות, למשך זמן מה. אבל התוצאה לטווח הארוך היא, שמי שבידה הכוח נמצא כרגע, “שוכחת להשתמש בו כבדבר שעתיד לחלוף”, ולכן במוקדם או במאוחר היא תהיה קורבן של אסון דומה לזה שכרגע היא מביאה על אחרות. יתר על כן, גם אם זה סמוי יותר מעין, יש אסון שקורה לה כבר עכשיו.

 

הכוח רומס ללא רחמים, ובאותו חוסר רחמים הוא משכר את מי שמחזיק בו, או מאמין שהוא מחזיק בו. האמת היא שאף אחד אף פעם לא באמת מחזיק בו. בני האדם לא נחלקים באיליאדה לנכבשים, עבדים ומתחננים מצד אחד, ולמפקדים ומנצחים מצד שני; ביצירה הזאת אין ולו אדם אחד שלא נאלץ, ברגע זה או אחר, לכוף את ראשו בפני הכוח.

(סימון וייל, האיליאדה או שירת הכוח, 1940)

 

וייל העירה במקומות אחרים, שהמודל שעמד לנגד עיניה בתיאור שלה לטבע הכוח היה שלושת חוקי ניוטון, והמודל שלה אכן מזכיר את חוקי ניוטון במוחלטות ובתמציתיות שלו, בכך שהוא מנסח, ברמת ההכללה הגבוהה ביותר שבאפשר, חוקים שרלוונטיים במגוון מסחרר של סיטואציות.

אולם עוד יותר מכך, מאפייני הכוח כפי שוייל מתארת אותו מהדהדים מאוד בעיני את “שלושת המאפיינים” של הקיום על פי הבודהה: דוקהה, טבעם הלא-מספק של כל הדברים, אניצ’ה, טבעם הארעי והחולף, ואנאטה, טבעם נטול-העצמי והלא-שייך לעצמי (במסורת הבודהיסטית מקובל למנות אותם בסדר שונה). המאפיין הרביעי מהדהד את אווידיה – הבורות, העיוורון או התעתוע היסודי, שתורת הבודהה יוצאת לסלק. אולם, בעיני זו תהיה טעות בעיני לראות את המהלך של וייל כחלקי למהלך של הבודהה ותו לא: יש תנופה וערך ייחודיים בניסוח של התובנות הללו ושימוש בהן ביחס לכוח הפוליטי, לעומת הניסוח הכללי והא-פוליטי שלהם.

 

שימוש בהבנת הדינמיקה של הכוח כצורת ראיה משחררת

מצד אחד, המודל של וייל ניחן בפשטות של האתיקה הקלאסית, שטוענת כי בני אדם עושים מעשים רעים כי הם לא מבינים שהמעשים האלו רעים, או כי הם אנוכיים מטבעם ולא אכפת להם, או כי יש להם מטבעם תשוקה לעשות רע. אבל בניגוד לאתיקה הקלאסית, המודל של וייל לא מניח הנחות פשטניות על טבע האדם. הוא לא זקוק לכך, כי הנושא שלו הוא לא טבע האדם אלא טבע הכוח הפוליטי. במובן הזה, המהלך של וייל קרוב הרבה יותר לתובנות המורכבות של התיאוריה הביקורתית העכשווית מאשר לאתיקה הקלאסית.

ההנחה הגורפת היחידה שוייל עושה לגבי טבעם של בני אדם היא שהם נוטים לעיוורון או תעתוע יסודי לגבי טבעו של הכוח, מה שמאפשר לכוח לפעול עליהם ודרכם. אם את משוחררת מהעיוורון הזה, וליתר דיוק, ברגעים ובמידה שאת משוחררת מהעיוורון הזה, למשל כי את מבינה ומחזיקה בדעתך את מה שוייל אומרת על טבע הכוח – אז תתייחסי לכוח אחרת והוא כבר לא יוכל לאחוז בך באותה צורה, ולא תקחי בו חלק באותה צורה כמו קודם. הכוח עדיין יכול להיות מופעל נגדך, להחריב אותך, להזיק לך במגוון של דרכים, אי אפשר להיות מוגנת מפניו – אבל אפשר להיות לא מושחתת על ידו, כמו שוייל כותבת, ברגעים ובמידה שאת מזהה אותו ולא מזדהה איתו.

הבעיה היא כמובן שיש לנו נטיה הפוכה חזקה. וייל מציינת, ובצדק, שהיכולת לא להיות נתונה לאשליה של הכוח היא “סגולה טובה כמעט על אנושית” ברגעים של פורענות. היא כתבה את המאמר ב1939, מלב הפורענות הפוליטית של זמנה. גם בזמננו ובמקומנו יש פורענות פוליטית מתמשכת, שמאוד קשה לקפוץ לתוך פעולה נכונה או ראיה נכונה ביחס אליה. יש גם פורענויות אחרות, שהפוליטיות שלהן פחות גלויות לעין, ולכן במובן מסוים עוד יותר קשה להיות לא עיוורת כשאת בתוכן. חלק מהקוראות של הטקסט הזה ודאי נמצאות כרגע בחיים האישיים שלנו בלבה של פורענות כזאת. אבל סביר להניח גם שהרבה מאיתנו חופשיות יחסית מפורענות כרגע, לפחות בחזיתות מסויימות של החיים שלנו, לאו דווקא אותן חזיתות עבור כולנו. ובחזיתות האלו יש לנו חופש פעולה מסוים, שמתבטא, בין השאר, בחופש הסתכלות.

בעקבות המושג “דרכי ראייה משחררות” שטובע רוב ברבאה בספרו Seeing That Frees, אני רוצה להציע שהתפיסה של הכוח שוייל מציעה, והסגולה הטובה שנגזרת ממנה, היא צורת הסתכלות אותה אפשר לפתח באופן הדרגתי ומכוון, על ידי כך שנבחר שוב ושוב, פעם אחרי פעם, להתבונן דרכה בסיטואציות של כוח.

כלומר, בניגוד לאופן בו אנחנו רגילות לחשוב על הבנה אינטלקטואלית של רעיונות, העניין הוא לא רק לקרוא את המאמר של וייל, או את הטקסט הזה, פעם אחת, ולהבין את מה שכתוב בו. נטיות מושרשות כמעט אף פעם לא נעלמות בעקבות תובנה חד פעמית. אבל אפשר להשתמש בתובנה הזאת כצורת הסתכלות על סיטואציות ספציפיות, ברגעים ובחזיתות שבהן אנחנו חופשיות יחסית, שבהן הכוח הוא לא כל מה שיש, וכך, בהדרגה, אולי לפתח את היכולת שלנו לראות דברים באופן הזה, להשתחרר יותר ויותר מהתעתוע, ולחזק אצלנו את הסגולה הטובה שוייל מדברת עליה, בתקווה עד למידה שבה היא תחזיק גם בתוך הפורענות או ביחס אליה.

אנחנו נמצאות כל החיים בתוך אינטרקציות שיש בהן כמויות לא שוות של כוח. עם ההורים שלנו ועם הילדים שלנו, עם המורות שלנו ועם התלמידות שלנו, עם אנשים מצליחים יותר או פחות מאיתנו במקצוע שלנו, עם חסרות הבית בכביש שמבקשות מאיתנו כסף לסמים או לאוכל, או עם הנהגות בכביש שמהן אנחנו מבקשות כסף לסמים או לאוכל. בכל האינטרקציות האלו יש לנו נטיה להניח שהחלוקה הנוכחית של הכוח היא יותר מוחלטת, יותר קבועה, ויותר מהותית למי שאנחנו מכפי שהיא באמת. וייל כותבת, “אולי כל בני האדם נידונו מלידתם לסבול פורענות, אבל ממלכת הנסיבות אוטמת את עינינו לאמת הזאת”. בנסיבות שבהן זה אפשרי, אנחנו יכולות להתאמן שוב ושוב בתנועה ההפוכה, של פקיחת העיניים, עד שזו תהפוך להיות צורת הסתכלות שטבעית לנו ביותר ויותר מצבים.

 

שני סוגים של עמדה אתית

מכאן נפתחת אפשרות להרחבה נוספת, שכבר רימזנו עליה בחטף אבל אני רוצה, לסיום, להפנות אליה מבט ישיר יותר, ולהצביע על שני סוגים של עמדה אתית שניתן לאתר בכתיבה של וייל, ועל מילכוד שאנחנו עלולות להיקלע אליו בתווך ביניהן.

על העמדה הראשונה וייל הצביעה לא ב”האיליאדה” אלא במקומות אחרים. במאמרה “האישי והאנושי” היא כותבת: “למן ראשית הילדות ועד הקבר, בעומק ליבו של כל אדם, יש דבר מה המצפה בעקשנות שטוב ולא רע יאונה לו, למרות כל ניסיון הפשעים שחווה, סבל וראה”. הזעקה של המקום הזה בנפש, שרואה את העוול ומתקומם נגדו, היא קריטית לכל פעולה אתית. אבל פקיחת העיניים לטיבו של הכוח מאפשרת רמה שניה ושונה של עמדה אתית, שוייל מנסחת אותה בין השאר ב”האיליאדה”: הרמה של ההסכמה המפוכחת שלך לסבול עוול כחלק מהגורל המשותף של כל בני האדם, שאת לא נפרדת ממנו, שיש לך חלק בו. ההסכמה הזאת, כותבת וייל, יכולה למנוע מהעוול להשחית את הנפש, לפגוע באותו מקום בתוך הנפש שדורש טוב שעליו נשענת העמדה הראשונה. יתר על כן (זה כבר ניסוח שלי), היא יכולה להעניק למקום הזה בנפש סוג של מגפי קפיצת הדרך, כי היא מונעת ממנו להתכווץ, להיאטם ולברוח כשהנפש באה במגע ממשי עם הרע. העוצמה של הקפיצה האתית המסויימת הזאת ניכרת מאוד למשל ב“השמיים שבתוכי”, היומן הרוחני האהוב שכתבה אתי הילסום, בת זמנה של וייל.

אולי זה לא מפתיע, כי במובן מסוים, הקפיצה לרמה השניה היא קפיצה שקל יותר לעשות בנסיבות הייחודיות למדי שוייל והילסום נמצאו בהן – כשאת ניצבת על סיפה של פורענות אדירה, שברור שעתידה להחריב את כל עולמך, אבל כרגע עדיין יש לך את הפריווילגיה של מה שוייל כינתה “מרחב של דממה חמימה” שבתוכו מתאפשר שינוי רוחני משמעותי. רובנו, כל עוד אנחנו לא עומדות על סף הפורענות, לא עושות את הקפיצה לרמה השניה, אלא נשארות תקועות ברמה הראשונה. וזה נוכח במיוחד ביחס לעוולות פוליטיים שהתרבות שאנחנו חיות בה מכחישה אותם או את הפוליטיות שלהם – כלומר, הרוב המכריע של העוולות הפוליטיים. כאן החלק בנפש שמתקומם נגד העוולה יהיה נתון תחת לחץ חזק מאוד, שיגיע מכל הכיוונים, להסכים לעוול, להכחיש את העוול, לאטום את הלב או לפחות לסתום את הפה ביחס לסבל של עצמנו ושל אחרות. לפיכך, אם הבנו שיש כאן פורענות, שמה שקורה כאן הוא פוליטי, והוא לא בסדר, וצריך להפסיק אותו, אנחנו נקדיש המון מאמצים להגן על החלק הזועק הזה בנפש, לדבר בשמו ומתוכו, לומר שזה לא בסדר, לא הגיוני שהדברים האלו קורים ב2019. זה דבר שחשוב לעשות. אבל כשזה אפשרי, ולא כל הזמן זה אפשרי, חשוב לחפש את הדרך שלנו גם לרמה השניה, זו שיודעת שעוול קורה בעולם כל הזמן ועלול וצפוי לקרות גם לנו, בלי להתבלבל חלילה בינה לבין הקבלה האדישה של עוולות ספציפיים.

 

הכרה באומללות האנושית היא תנאי מקדים לצדק ולאהבה. מי שלא יודע עד כמה כל נפש אנושית תלויה בתהפוכות המקרה ובכורח לא יכול לראות כרֵעיו, ולא יכול לאהוב כמוהו, את מי שהמקרה פער תהום בינו לבינם. מגוון הכבלים המעיקים על בני האדם מוליד את האשלייה שיש ביניהם סוגים נפרדים שאינם יכולים לתקשר זה עם זה. רק מי שמכיר את ממלכתו של הכוח, ויודע איך לא לכבד אותו, מסוגל לצדק או לאהבה.

(סימון וייל, האיליאדה או שירת הכוח, 1940)

 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.