צוֹמָסָךְ

1.
צום כאמצעי של (א) שליטה עצמית, (ב) ריקליימינג של הגוף, (ג) אוטונומיה ואי-תלות; למשל אצל סגפנים שרוצים להתרחק מהבלי העולם הזה, או שורדות אלימות מינית שמפתחות אנורקסיה. גם ביום כיפור, “והייתם כמלאכים", הפנטזיה על שחרור מהצרכים הכובלים של הגוף. אבל כיפור הוא רק יום אחד. בהתמסרות לצום, מזהיר הבודהא, יש סכנה להיות קשה מדי, להיאטם בעצמך, לסרב לקבל מבחוץ גם את הטוב.

 

2.
הלילה ישנתי עשר שעות, חלמתי על כל היבט והיבט של חיי, והתעוררתי עם ההכרה העמוקה שאני צריכה לעשות צום מהמסך. קורה לי לפעמים להתעורר ככה – בתקופות שאני מעשנת אני לפעמים מתעוררת שבועות רצופים בהכרה שאני רוצה להפסיק לעשן – בדרך כלל זה מתמוסס עם ערפילי הבוקר. גם הפעם קמתי וניגשתי מיד למחשב, כמו ברוב הבקרים, אבל מה שמצאתי את עצמי עושה זה קושרת קצוות, כותבת לש' שתתקשר איתי בסמסים ולא מיילים כי אולי לא אהיה במחשב במשך כמה זמן. במקביל גם גלשתי כרגיל, והרגשתי בעוצמה את כל המתיקות המושכת, גם מתיקות התקווה להאהב באחד המימדים הווירטואליים שבהם יש לי נוכחות, וגם המתיקות של לקחת חלק בחיי אחרים, להיות ניזונה מהשפע שמציעים אחרים. רק עוד קצת, רק עוד קצת – – –

 

3.
אין לי סמארטפון, ומעולם לא היה לי סמאטפון מתפקד, כי אני חווה את התמכרות המסך שלי כחזקה מספיק כדי שירגיש לי מטורף לעשות לעצמי דבר כזה. זה מייצר קשיים מסויימים ביומיום שלאחרים אין, וגורם לי לפספס דברים מדי פעם, אבל רוב הזמן אני לא מרגישה בחיסרון. בטיולים בחוץ לארץ זה אחרת, בשנה-שנתיים האחרונות התחלתי להרגיש שהעקשות שלי לא לטייל עם סמארטפון גובלת בטמטום. זה לא הגיוני להיות בורה כל כך ביחס לשאר המטיילים, להצטרך לחפש בצורה כה מגושמת, עם תיק כבד על הגב וכשאת עייפה, איפה אפשר להשיג מפה מודפסת של העיר, איזה אוטובוס לקחת מכאן, איפה לישון. מצד שני אני רואה מטיילים אחרים מגיעים למקום הזר כשהם לגמרי ארוזים וארוגים בתוך רשת המידע האשלייתי הנישאת שהביאו מהבית, מוכפפים להמלצותיה והוראותיה, רואה אותם יושבים עם המסך הזוהר מול השלג הזוהר על ההימלאיה, ומרגישה שהטיול יאבד את כל טעמו אם אכנע: טעם הלהיות אורחת, טעם הסכנה והכוח והמסוגלות. (סביר להניח שאני טועה, ואולי מתישהו עוד אטייל עם סמארטפון.)

 

4.
בכל אופן, בינתיים, טיולים הם בשבילי זמן שיש בו צומסך טבעי, עם כי גם זה פחות מבעבר, כי לעתים קרובות אני לוקחת איתי מחשב קטן כדי לכתוב עליו, והיום יש ווייפי בכל מקום. ועדיין, במיוחד כי אני אוהבת טרקים, יש לי ימים או שבועות רצופים בלי מסכים כשאני מטיילת, ובריטריטים של מדיטציה כמובן גם. אבל ביומיום לא. יממה בשבוע, בתקופות ששומרת שבת בפורמט כלשהו, אבל אף פעם לא כמה ימים ברצף.

 

5.
אחרי בערך שעה של צום החלטתי על המֶשֶך, עד מוצ"ש. עכשיו שלישי בבוקר אז זה יוצא חמישה ימים. שעתיים לתוך הצום, עכשיו, אני כבר בקריז אל המתוק-מתוק הזה. לצד זאת תחושה של שפע מטורף של זמן נפרש לפני, שעוד אגלה אם היא נכונה או לא. אין לחץ לשטוף כלים, ברור שמתישהו אשטוף כלים, מתישהו זה יהיה הדבר שיתחשק לי לעשות בתור הפסקה ממשהו אחר, כיוון שלא יהיה את הרעש של הסם בתור הדבר האחד שאותו תמיד מתחשק לעשות בהפסקה.

 

6.
כששואלים מה המקצוע שלי אני עונה "סופרת ומתכנתת". את שני הדברים האלו עושות מול מחשב. כרגע אני לא עובדת כמתכנתת, לקחתי שנת שבתון כדי "לכתוב את הספר השני". עקרונית, אפשר לכתוב את הספר השני גם לא מול מחשב. ואכן, את הפוסט הזה אני כותבת במחברת בעיפרון. (בעצם הגיוני יותר לכתוב בעט.)

 

7.
כתיבה ביד היא הרבה יותר איטית כמובן מכתיבה במחשב, וככזאת היא חוויה מתסכלת. אפילו במחשב אני לא מקלידה מספיק מהר עבור המחשבה האצה, ותמיד בטיוטה הראשונה נותרים לי מאחור חלקי משפטים גדומים שממתינים להשלמה אחר כך; יש משהו חורק בליניאריות של הטקסט הכתוב לעומת הטבע ההרבה יותר קופצני של התודעה, שרואה כמה כיוונים נפרשים ממחשבה אחת וטועמת מכולם בסדרה של הבזקים לפני שהיא מתיישבת על אחד מהם; וכשאני כותבת ביד אני מרגישה בדרך כלל חנק, כמעט פניקה. זנבות הרעיונות החולפים בטיסה על פני ואני לא מספיקה לאחוז בכולם, ולא יודעת אם בוחרת נכון באיזה כן. אבל היום, אולי כי אני יודעת שאין לי ברירה, ואולי כי כואבת לי היד ואני כותבת אפילו יותר לאט מתמיד, זה קצת שונה. ויתרתי מראש, ואני סומכת על הלא-מודע שלי, שמה שחשוב יחכה בסבלנות בתוך התור הפרוע, הלא-ממושטר  של הרעיונות (לא עשיתי לעצמי אפילו רשימת נקודות לפוסט הזה) שממנו אני מניחה לעצמי למשוך באופן פסיבי את מה שעולה לתוך העט כרגע. כמו כן אני קצת מתענגת על המחוספסות של הכתיבה הזאת (כמו ב' שכתב בכוונה מחזה בשפה שפחות יודע כדי לא להתפתות), ועל האופן האורגני שבו היא מסננת החוצה את מה שמשעמם, שאין לו מספיק משקל סגולי.

 

8.
ברומן הנוכחי יש לי לראשונה בחיי חוויה ממש חזקה שמה שקצת משעמם אותי לכתוב אותו זה בדיוק מה שאין שום טעם לכתוב. אבל מדהים כמה קשה להיצמד לעיקרון מנחה כל כך טבעי. לפעמים אני פשוט לא מצליחה לתת לעצמי להבין/להאמין מה מעניין אותי לכתוב עכשיו. Where is Aliveness, המורה שלי למדיטציה קוראת לזה. הטיעון הוא שמודעות מתפתחת של איפה מפכַּה חיות תיקח אותך לאן שהטוב נמצא.

 

9.
באופן מעט אבסורדי, אחת הדרכים שאני מתעכבת בהן, למרות החיים המאוד פנויים ופריווילגיים שנפלו בחלקי, מלחיות כל הזמן מתוך קשב לתחושה של החיוּת (שנוכחת אפילו קרוב אל פני השטח לא מעט מהזמן) קשורה לתשוקה שאינה יודעת שובע לוודא שוב ושוב שאפשר לסמוך על השפע של הטוב. שיש מספיק ממנו כדי לבזבז. זה חלק ניכר מהעונג, מהצורך, לשבת שעות מול מסך: ההרגשה שאני יכולה להרשות לעצמי לבזבז את הזמן הזה והטוב יחכה לי, לא יברח, לא ימות. (אני לא מצליחה לנסח את זה טוב עכשיו, אולי אחר כך כשאעלה למחשב ואערוך.) לא תהיה בו דחיפות אם הוא הטוב האמיתי, לא יהיה בו לחץ. ובאמת אין בו. הוא מחכה.

 

10.
כך שהבזבוז, ההתמכרות – המתיקות שלהם איננה אלא המתיקות של הטוב, רק קצת מתחת לפני השטח, קצת בשינוי צורה, וכמובן במינון נמוך. יש זמנים שבהם זו הדרך הכי ישירה שיש, הדרך היחידה האפשרית להיות במגע עם הטוב – הסימון שלו על דרך השלילה, הבריחה העיקשת, הלא-מובנת לעצמך בפניו. כמו שיש זמנים שבהם לאהוב את עצמך זה לעשן (לא כמו, זה אותו הדבר). אבל אני חושדת שאני לא בזמן כזה עכשיו, אלא בזמן שנכון יהיה לעשות את התנועה העדינה חזקה קשובה קשה של להסתובב אחורנית וממש ללכת לעבר הטוב, במקום לברוח ממנו.

 

11.
הכובד והחסד, עמ' 120: מבעד לעוביים האינסופי של החלל והזמן…

 

12.
אני מתפתה למחשבה שלא אערוך את הטקסט הזה כשאקליד אותו. (למה "מתפתה"?) אבל נחיה ונראה.

 

13.
אני כותבת פה כבר שעה, בצום כבר שעתיים וחצי, וכואבת לי היד. אלך לשטוף כלים.

 

14.
בכתיבה ביד מתחלף סוג המאמץ (ואפשר אפילו לומר ממש: הכאב) שהוא הפוקוס של פעולת הכתיבה. במקום להיות מאמץ מוסרי (עלי להתרכז ולא להיכנע להסחות הדעת) או מנטלי (איך נכון לומר זאת) הוא הופך למאמץ פיזי, כאב פיזי של היד.

 

15.
סיכום היום הראשון: היה לי כיף ומוצלח במפתיע לעבוד על הרומן במחברת, כך שמהבחינה הזאת לא הורגש הקושי הצפוי. אולי משום כך ואולי בגלל העדר ההתמכרות הייתי כל היום במצב רוח טוב-פעלתני, מהסוג שמטבעו להתפתח בהמשך (אם לא מתערב טבע אחר) למאניה ונפילה. שלוש פעמים במהלך היום הרגשתי בחסרון המחשב לצורך קונקרטי, ובאחת הפעמים התוצאה היתה שיצאתי לקניות במקום להזמין משלוח כמו שהתכוונתי, כך שהרבה מהזמן/אנרגיה ש"נחסך" מהאינטרנט “בוזבז" על הקניות, אבל מצד שני שילבתי את הקניות עם הליכה בים, וכו'. בחיסרון ההתמכרותי הפשוט הרגשתי כחצי תריסר פעמים – ברגעים של בין לבין. הקריז לא מאוד חזק בינתיים.

 

16.
I have been reading Bronte's “Shirley” for the past few days, and only now did it occur to me how very similar has my daily schedule become to the one she so vehemently and so clearly, yet in so subdued a manner, cries against, namely that of the Victorian spinster. The age fits, as does my living of a passive income, if one earned by my previous self, as do the habits I naturally possess of late and which this queer exercise strangely encourages, of a life somewhat secluded, keeping mostly to myself. Yet how different is my lot to that of Bronte's heroines and of their authoress! For, Charlotte, distant sister, ere lifting to my lips this cup of sweet though mellow abstinence, I have, and not long since, tasted the stronger nectars of the passions, and lone excursions upon distant lands, of freedom and travail. I have been favoured by the commonwealth I was born into, favoured of that very span of activity whose stinging absence and pressing necessity you eloquently expressed, but whose aspect you scarcely could imagine, and for this I thank both God and fellow human beings, you amongst them. And yet, so much of what you wrote about is still ingrained into the very fabric of our collective thought, that the mere decision to refrain, for a brief period of time, from using screen and keyboard, suffices to evoke the ghost, and coax it back to life; just as a few years since, one night insheltered on a mountain slope was all it took for the ghost of the ancient Huntress within me to awaken, and unerringly lead me in the darkness, to seek warmth and protection in the vicinity of a shallow cave. But I digress. Reader, be patient. It you know not that smothering feeling that life is closing in around you, like a preying shark, severing your ties with the main flow of Humanity's life-blood, do not believe it means a gulf is separating us that can't be crossed; trust not thou art of a different species; but just wait patiently, for a random tweek or thrust of fate might ere long throw you to the very same position; and if thou ackst the patience, why, just avail yourself of a few days of abstaining from the Internet.

 

17.
רק יומיים עברו, אבל כמה ארוכים. תוססת בי המון אנרגיה שרגילה להיפרק בנתיב הזה, המון רעב שרגיל להיות מושבע ביניקה מחלבו של השַד הזה השופע תמיד. מאידך, אותו מגע אנושי עם העולם שיש לי עכשיו כמו קודם – ואני רואה כל יום שתיים או שלוש נפשות קרובות, מבלה כמה שעות בחברתן ולפעמים יותר, שלא לדבר על המולת הזרים של העיר הזאת שלא מזמן חזרתי אליה, וכל יום אני מוצאת את עצמי נודדת בה, ברחובות שופעים ואפורים – אותו מגע אנושי עצמו, באופן מוזר, מתיש אותי יותר מאי פעם, וכשאני חוזרת הביתה, או סוגרת את הדלת מאחורי גב אהוב, אני עושה זאת לא רק בהכרת תודה ועייפות, אלא מתוך תחושה שדבש מתוק מאוד ממתין להינגר על לשוני כשאיוותר לבד. השעה אולי מוקדמת עדיין, אבל אני מכבה את האור, נשענת על מיטתי הצרה הסמוכה אל החלון, צופה בצל הבוגנוויליה שאור פנס רחוב מטיל על קיר הבית הגדול. בחוץ כבר חושך, עכשיו מחשיך מוקדם. אני קוראת, אני מניחה את הספר. המקרר רועם פתאום, או משתתק פתאום. יש קולות מהשכנים, או שהרחוב שקט.

 

18.
אני מכירה אותה, את ההרגשה שלא הייתי באינטרנט כבר המון זמן, ומי יודע כמה דברים מסעירים ומענגים בטח הצטברו שם, ומכתבים ארוכים בתיבת המייל. אני מכירה אותה היטב מטיולים, ומכירה גם את אחותה התאומה, האכזבה כשיומיים, שבוע או חודש לאחר מכן את פותחת סוף סוף את כל התיבות ומוצאת בהן – אפילו לא רוחות רעות – רק הבל ורעות רוח ורשימות תפוצה. זה כמו קסם – איכשהו ככל שיותר זמן לא היית באינטרנט, כך יש לו פחות מה להציע לך כשאת חוזרת; תוך עשרים דקות, אם לא חמש, מתמצה כל הריגוש שהצטבר במשך העדרות של חודש, ואילו אם רק לפני שעתיים קמתי משעתיים של גלישה אני יכולה בקלות לחזור לשעתיים נוספות, לדוג כל פירור חידוש זעיר ולהפליג ממנו למחוזות שלא ישוערו. בתוך הרעש יש תמיד דברים מעניינים: חברה מפרסמת מאמר טוב, מכר משתף מונולוג אישי על נושא שמעניין אותי. וכמובן הזרם הבלתי פוסק של המידע על זוועות שיש לי חלק בהן, זוועות ואסונות וגלגולים ולעתים נצנוצי תקווה של העולם החבול הזה. אולי יותר מאשר מכל פיסת מידע בפני עצמה, כשאת נשטפת במידע הזה כמה שעות עולה ממנו מן רעם מתגבר שמעניק תחושה שאת רוכבת על הגב של מה שקורה בעולם, וחשה מתחתייך את פעימות ליבו. עכשיו, בצום, אני עדיין מתענגת באופן דומה על ההעדר, התחושבה שדברים גדולים ודאי קורים בעולם ובקרוב אשוב אל המחשב ואדע מה הם. אני לא נאלצת עדיין לפתח תחושה מסוג אחר לאורגניזם הגדול שאני תא בו (בכל כך הרבה מובנים שלושה ימים בלי אינטרנט משיבים אותי למאה התשע עשרה). אולי הַמֶּשֶך שקבעתי לא מספיק, אולי צריך לצום זמן רב יותר.

 

19.
מעניין שלאנשים שונים יש חומרים שונים והתנהגויות שונות שהם מתמכרים אליהם או חסינים בפניהם. (אבל גם הבינאריות הזאת לא נכונה; יש כל מיני גוונים של התמכרות.) מעניין אם מישהו חקר את זה במספרים גדולים ובשיטתיות – ודאי אפשר לאפיין את הנטיות-להתמכרות מתוך האישיות ולהפך. בשבילי, דברים כמו למשל אלכוהול, מריחואנה, הצלחה או להיות מרכז תשומת-הלב הם משכרים כשהם נקרים בדרכי, אבל משהו בי נרתע מלחפש אחריהם באופן מכוון. יש חומרים אחרים שמעולם לא התחשק לי לנסות, ואילו לאחרים הייתי במובן מסוים מכורה מהמגע הראשון, אך בה בעת, תחושה חזקה של יראה ויראת-כבוד גורמת לי לפנות אליהם רק לעתים נדירות, אפילו פעם בשנים. בנוסף יש גם התנהגויות משמחות שאני מתמכרת להן למשך תקופה מסויימת, ובאותה פתאומיות לא רק נגמלת מהן אלא כמעט שוכחת שהן קיימות, הזיכרון נזרק אל שולי התודעה, חיוור, חסר חיים. אבל יש כמה דברים שאני מכורה להם בכל נפשי ובכל זמן, גם בזמנים שאני נמנעת מהם. מגע פיזי הוא אחד מהם; עישון סיגריות הוא אחד מהם; האינטרנט הוא אחד מהם.

 

20.
לא מזמן, כשעבדתי כמתכנתת, ישבתי מול מחשב תשע או עשר שעות ביום, שלושה או ארבעה ימים בשבוע, ואז חזרתי הביתה והתיישבתי שוב מול המחשב ששם. היה אפשר לשער שדווקא אז היתה לי הזדמנות טובה למשהו מתון ונבון יותר מצום – להגביל את המחשב או לפחות את הגלישה באינטרנט לשעות העבודה; אבל אני לא יכולה לעשות את זה, כמו שאני לא יכולה לעשן "סיגריה מדי פעם". אני בהחלט יכולה לעשן ג'וינט מדי פעם, אבל עם סיגריות, עם מחשב, זה הכל או כלום. (עם מגע זה אחרת, במגע דרוש, ואז ישנו, אדם נוסף.)

 

21.
יום חמישי, רבע לשבע בערב. תם שבוע העבודה, תמו שלושת ימי העבודה של הצום. אני מותשת באופן מוזר. אולי אני עייפה פשוט כי כתבתי הרבה במחברת בשלושת הימים האלו, כחמשת אלפים מילה להערכתי, מתוכם שלושת אלפים מילה של פרוזה – כמעט פרק וחצי של הספר – קצב שיא שמשתווה רק לימי האופוריה המכונפת של החלק הראשון.

 

22.
הדימוי של ברונטה ב"שירלי", שהפנט את גילברט או גובאר, ובעקבותיהן נאחז גם בדמיון שלי, של מישהי מורעבת שמקבלת לאכול אבן, והמספרת מבטיחה לה שלבסוף האבן תתעכל. אף פעם לא חשבתי על האינטרנט כל כך בבהירות כמו עכשיו כמקור של תזונה מנטלית, אבל יותר מכך, אף פעם עד עכשיו לא שמתי לב שגם הצום מזין במשהו (באבן).

 

23.
אני גולשת ממחשבה על צום מהמסך למחשבה על צום מהאינטרנט. אבל יש משהו שמוטמע כבר במבנה המסך עצמו, ושהופך את הרעיון שניסיתי כמה פעמים בעבר, “לכתוב במחשב אבל אופליין", מופרך כל כך, ואת הצומסך המוחלט הנוכחי כל כך הרבה יותר חזק. מה? העובדה שהמסך הוא מתחלף, נמחה? שהוא מאיר מתוך עצמו? הפיזיות הזו שלתוכה הפיזיות שלך נמחקת? מרחב דמיוני עם קיום פיזי, במקום להיות (כמו ספר) מרחב חומרי שהוא מצב למרחב דמיוני טהור? בשיחה עם אימא אתמול היא לא הבינה למה אני אומרת לה שאני חצי מרמה כי לא כללתי בצום את הקינדל, היא אמרה שזה לא אותו דבר, זה כמו ספר. אבל הקינדל הוא לא כמו ספר, לא רק (כמו שאמרתי לה) כי גם הוא מסך שרע לעיניים וכו' אלא כי הוא חולק את התכונה הזו, של שפע אינסופי שכשאת קצה בו נמחק בלי להותיר עקבות. המסך מציע לך כביכול את האפשרות להאביס את עצמך עד אינסוף, בלי עקבות, בלי עונש, בלי להיות כבולה בסיבתיות הגולמית של העולם. אבל זו אשליה.

 

24.
היום עלו בדעתי סיבות מאוד טובות למה אני צריכה מחשב (לא אינטרנט! רק מחשב!) כדי לעבוד על הספר כרגע.

 

25.
אני חושבת שאנסה להמשיך עם הניסוי הזה עד שאסיים טיוטה של הספר, אני חייבת לסיים תוך חצי שנה. לא צום מוחלט, יומיים בשבוע עם מחשב, חמישה בלי.

 

26.
יש חשש מסוים שכל הכתיבה היא כמו התפירה האינסופית של הגיבורות של ברונטה, מאמץ סרק שרק ממלא את הזמן ומסווה את המיותרות של עצמו, מסווה בו זמנית את העובדה שאת מתקיימת על עמלם של אחרים ושל האין זכות לקחת חלק… אני כותבת רע הבוקר.

 

27.
התעוררתי חרדה. יש ימים כאלה. מדיטציה עוזרת לפעמים – הפעם לא עזרה. הדבר הבא שהייתי עושה בשגרה זה למחוק את עצמי באינטרנט, אבל אין אינטרנט. החוסר נדמה מטאפיזי; האפשרות לשבור את הצום מרתיעה כמו המחשבה על חילול טאבו יסודי. גילוי עריות, או משהו בסיסי של ניקיון.

העניין הוא שכשאני חרדה אני יודעת לעשות רק שלושה דברים: מדיטציה היא לנוח בתוך, אינטרנט הוא להימחק זמנית מהקיום, וכל דבר אחר הוא להתמודד. כיוון שלא הצלחתי לנוח ואין לי כוח להתמודד אבל גם אין לי אינטרנט, אני מנסה לייצר קירוב של הלהימחק על ידי זה שאני יושבת פה בחצר, כותבת מלמולים במחברת, אוכלת מאפים מתוקים ושותה קולה. ועכשיו הסוכר והקפאין (שני חומרים שאליהם יש לי סוג אחר של התמכרות, יומיומית ושקופה) עולים לי – הימים האחרונים היו כנראה באמת די נקיים מסמים כי אני ממש מרגישה את הסוכר והקפאין נפתחים לי במוח כמו ג'וינט – אני אנצל את ההזדמנות ללכת לבשל, לכתוב פרוזה, ואקווה שכשהם ירדו אהיה כבר בצד השני.

 

28.
צהרי שבת. נותרו רק כמה שעות, ואולי זו הסיבה שהקרייב שכך, ושאני מרגישה שהייתי רוצה להמשיך את הצום עוד, רק עוד רגע, רק עוד קצת, בדיוק התחלתי להתרגל לחיים יומיומיים שהם לגמרי בעולם הזה. ביומיים האחרונים לא כתבתי כאן כמעט, ולא התעסקתי כמעט במחשבה על רוחות הרפאים הצבעוניות שממתינות מאחורי המסך. ש' סימסה לשאול אם אני עדיין לא רואה מיילים כי היא שאלה אותי משהו במייל. עניתי לה שאראה הערב והיא ענתה שאם כך היא יכולה לחכות. זה ציער אותי קצת. זה אפילו מפחיד אותי קצת. כאילו עוד כמה שעות, כשירד הערב, יהיה עלי להכנס לחדר ענק, רועש מאוד, מפוצץ באנשים, להטיל את עצמי פנימה ולתת לזרם הגועש לסחוף אותי איתו. וכאן שקט מאוד. בבוקר הלכתי לים, והוא היה יפהפה, כמעט דומם. השמש זרקה עורקים מרצדים של אור לתוך המים.

 

[לפוסט הבא בסדרה]

5 תגובות
  1. מ
    מ says:

    מרתק!
    מזדהה מאד.
    וגם רוצה לשאול – מה זה בגלישה באינטרנט ש"מוחק" אותנו? איפה הגוף נמצא כשאנחנו שם?
    וגם ביחס לשתי ההתמכרויות האקוטיות הנוספות – זו של העישון (שם הגוף נזכר בעצמו דרך הנשימה, צביטת הנשימה, והחומר המציף את הדם), והמגע הגופני עם האחר/ת – שם הגוף (בתקוה) לגמרי נוכח מעצם המגע והעונג.

    אז האם אפשר לדמיין מצב של נוכחות גופנית בזמו הגלישה באינטרנט? (נשימה.. הקשבה פנימה.. וזה..)

    הלוואי אמן

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      תודה מ, זה היבט ממש חשוב ושאלה ממש טובה.
      אין לי תשובה, אבל אני מתחילה לשים לב לאחרונה שיש כל מיני צורות של נוכחות בגוף ובתודעה, ולא רק הדיכוטומיה של שיעור מבוא למיינדפולנס בין נוכחות/חוסר נוכחות.
      אפילו במגע גופני אפשריות כל מיני צורות של נוכחות שיכולות להיות מאוד שונות אחת מהשניה,
      למשל על הציר של האם מרגישות שהופכות לבשר אחד או דווקא את הדיאלוג הער בין שתי הגופנפשות. וגם בגוף האחד: מודעות לפרטים של תחושות במלא איברים שונים או היסחפות בתחושה כללית של נעימות. והיסחפות כזאת, היא נוכחות או לא? אולי גם וגם. אולי בהרבה דברים יש גם וגם, כמו בעישון.
      הלוואי אמן שנהיה נוכחות תמיד

      הגב
  2. ליאור
    ליאור says:

    שלום לך קרן יקרה,
    זו ליאור, שלופן,
    תודה על הכתיבה שלך,
    זה ממש מהדהד אצלי,

    חיבוק ולילה טוב מפריז ליד הרדיאטור ובשקט של הלילה,

    ליאור

    הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.