ניק קייב והידיים מהאינטרנט
(צומסך שתיים)

[לפוסט הראשון בסדרה]

 

29.
לחזור לכתוב בעט זה כמו לחזור לרכוב על אופניים? בואי נראה.

 

30.
שוב שלישי בבוקר, ואתמול בערב התחלתי צום מסך נוסף, אחרי שהייתי בדיוק ארבעים ושמונה שעות מול מסכים. את היומיים האלה חוויתי בתור טריפ פסיכדלי, חזק לא פחות והרבה יותר ארוך מטריפ של אסיד למשל, ועכשיו כשאני מנסה להבין איך לכתוב על זה (ואם בכלל מתחשק לי לכתוב על זה), השאלה הראשונה שעולה היא האם החוויה שלי נבעה מתוך הסֶטינג שיצרתי, יומיים של התמכרות בלי חשבון מגודרים משני הצדדים בימים של צום והתבוננות, או שבאמת החומר היה חזק במיוחד הפעם. כמו תמיד, התשובה היא כנראה גם וגם.

 

31.
הספרות וצורות אחרות של אמנות נרטיבית רחוקות מלייצג היטב את מגוון החוויה האנושית, בראש ובראשונה כי יוצרים נוטים להשתייך לקבוצות אוכלוסיה פריווילגיות מסויימות ולא להכיר חוויות אנושיות אחרות, ושנית כיוון שגם בין תחומי החוויה שהסופרים אכן מכירים מנסיונם אין נסיון לייצוג פרופוריונלי. א.מ. פורסטר התלונן כבר ב1927 על כך שיחסים רומנטיים מיוצגים בספרות מעל ומעבר, ואילו השינה והעבודה שתופסות הרבה יותר שעות ביום לא מיוצגות כמעט בכלל, וזה עדיין נכון פחות או יותר (אם כי עולם העבודה זוכה לאחרונה ליותר פופולריות, בטלויזיה ובעקבותיה בספרות). יכול להיות מעניין, אם כי לא שייך לטקסט הזה, לנסות למפות בעקבות פורסטר אלו עוד סוגי חוויות, סוגי רגשות וסוגי מערכות יחסים זוכים לייצוג יתר בטלויזיה, בספרות ובקולנוע, ומה נעדר מהן באופן יחסי ואפילו מוחלט. בכל אופן, ברור שחוויית הצריכה התרבותית בכלל, וחוויית ההימרחות מול אינטרנט בפרט, סובלות במובהק מייצוג חסר.

למה זה ככה? חלק מהסיבה היא ודאי שאמנות נרטיבית מתקשה להתמודד עם סוגים מסוימים של ריבוי, חלק אחר הוא הרתיעה המובנת מייצוג של סיטואציה שזהה לזו שהקוראת או הצופה נמצאת בה כרגע. לקולנוע ולטלויזיה יש גם את התירוץ הנוסף של הקושי המדיומלי לייצג חוויות שהן פנימיות בעיקרן, ועל פני השטח לא קורה בהן הרבה. לצד כל הסיבות האלו, נדמה לי שפשוט עדיין לא ברור איך לכתוב על זה. וזה מעניין, כי יש בָּעולם אינטרנט כבר המון שנים, והחוויה של הימרחות ארוכת שעות מול האינטרנט היא חלק אורגני מחיי היומיום של המון אנשים. בעיני זו אינדיקציה עקיפה חזקה למידה הרבה, וברובה לא מודעת, שבה סופר.ת שמנסה לתאר פיסת מציאות נשענ.ת על ייצוגים קיימים של המציאות הזאת. אם פיסת מציאות מיוצגת לא טוב קל לרצות לייצג אותה אחרת (במובן הזה יש ערך גם ליצירות של גברים לבנים זחוחים שמפנטזים איך זה להיות אישה או שחור/ה), אבל כשאין לה ייצוגים כלל קשה להאמין שיש טעם או דרך לכתוב אותה. על כן התנועה של מערך הייצוג התרבותי נורא נורא איטית לעומת התנועה התזזיתית של החיים עצמם.

 

32.
הדלקתי את המחשב קצת אחרי שיצאה השבת בשילוב משונה של תשוקה ורתיעה. היתה לי על פתק רשימה שהצטברה במשך הימים האלה, "דברים לעשות באינטרנט". תוך שעה עשיתי את כולם, וגם קראתי את הפיד בכל האתרים הרגילים שלי. הופתעתי לגלות שקמפיין MeToo עדיין כל כך חזק, ולהבין בדיעבד שהעומס הרגשי שהוא גרם לי היה אחת הסיבות לכך שהחלטתי לצום מלכתחילה; עכשיו, בשעה הראשונה של השיבה, הרגשתי בבהירות את האימפקט שלו עלי, דומה ונבדל מהאימפקט הכולל של השיבה למסך. כאילו משהו נחבט בנפש שוב ושוב, והיא מתנודדת אנה ואנה, ולרגע ארוך לא ברור לך אם היא תמצא חזרה את המרכז. אחרי שעה, כשסיימתי את הרשימה שלי, פשוט כיביתי את המחשב, אבל עוד שעה אחר כך הרגשתי את המשיכת התת-ימית המוזרה בתחתית הנפש, הערגה להיכנס רגע לאינטרנט, לראות מה התחדש. צייתתי.

 

33.
ביום ראשון יצאתי מהבית פעמיים: בבוקר הלכתי לים, הרגל חדש מימי הצום, ובערב נסעתי באוטובוס לפגוש את ש'. את שאר היום ביליתי בעבודה מרוכזת מול המחשב על כל מה שכתבתי במחברת בשבוע שעבר. אחרי הצהריים, כשהשמיים נצבעו צהוב ואז כתום חזק, רציתי נורא לצאת רגע החוצה לחצר, אבל גם רציתי לסיים לעבוד. החשיך. סיימתי לעבוד והיה לי עוד זמן עד הפגישה עם ש'; שכבתי במיטה וגלשתי באינטרנט.

ש' ואני חתכנו את הפגישה מוקדם כי היינו עייפות, אבל כשחזרתי הביתה נכנסתי שוב לאינטרנט, וכשכיביתי את המחשב הייתי ערנית ומוצפת מכדי להירדם. קראתי בספר האכזרי והחכם של דפנה דה מוריאה שהתחלתי כמה ימים לפני כן, ולא הצלחתי להפסיק להפוך את הדפים הדמיוניים, המתפוגגים על מסך הקינדל. קראתי במהירות גוברת, מדלגת על קטעים גדולים, עד שהספר נגמר. היה כבר מאוחר מאוד, הייתי עייפה מאוד, עייפות כבדה שהיא רטט מענג בכל הגוף, וגם הנפש רטטה בעונג כבד דומה משל עצמה. עכשיו ידעתי, מה שלא זכרתי כלל כל ימי הצום, שיש גם אני כזאת, שיושבת קרועת עיניים באישון לילה מול מסכים שעליהם מהבהבים צללי הדימויים של העולם, ומניחה לאני הבהירה של שעות היום, על תפיסת העולם הלכידה שלה ותוכניותיה הישירות והתמות, להתפרק לתוך השעה המתאחרת כמו שורש שמתפרק בתוך המים המבעבעים של המרק. כמעט לפנות בוקר שוב קמתי מהמיטה, הלכתי למחשב, השלמתי את שני פרקי הרומן שכתבתי במחברת בשבוע שעבר מתוך ריכוז סהרורי וקרוע עיניים, וסוף סוף הלכתי לישון.

למחרת התעוררתי עייפה. לא היה לי כוח ללכת לים. נכנסתי למחשב, עבדתי שעה-שעתיים כדי לסיים את "צומסך" והעליתי אותו לאתר ולפייסבוק. ברגע הבא הרגשתי, לראשונה מאז מוצאי שבת, הקלה מערגת המסך התת-ימית המתמשכת. מנה מרוכזת של סם המסך דהרה לי בורידים והרגשתי שזה מספיק לי, שאולי אני יכולה אפילו להיכנס כבר עכשיו לצום השני. אבל לא עשיתי את זה, נשארתי במחשב וסידרתי תמונות מהטיול האחרון שלי, ועקבתי אחרי הפוסט, שבמשך שעתיים לא קיבל כמעט כניסות או לייקים.

עכשיו באמת נכנסתי לסחרור העמוק. הרגשתי את האני החברתי שלי תופח למימדי ענק, וכמו במראה מגדילה ראיתי בו את כל הפגמים והנקבוביות. לא מספיק טובה, למה את עושה את מה שאת עושה, אף אחד לא צריך את זה, זה לא מחזיק. פרסמתי את הפוסט שוב עם תמונה במקום לינק, ואז במצוקה סגרתי את הפייסבוק, פתחתי את הקובץ של הספר שלי, וכמו שציפיתי, גיליתי שגם שני הפרקים מהרומן שכתבתי במחברת לא החזיקו את המעבר אל המסך. הקצב שלהם, התברר לי, לא היה נכון.

 

34.
אני מרגישה כל כך לא בטריפ עכשיו (עדיין רק יום שלישי מאוחר בבוקר) שאני לא בטוחה שאני עוד מסוגלת לשחזר את החוויה המסוייטת המסויימת של אתמול. אני בחוץ כרגע, הכי בחוץ שאני מכירה, כי אני בצום, ויודעת שלא אקח מהסם חמישה ימים. ביומיום הרגיל מחוץ לצום אני נמצאת לרוב במצב ביניים, נמרחת מול מסך בזמני הפנוי, ובשאר הזמן עוסקת בדברים אחרים, אבל הערגה לסם תמיד קוראת לי, שרה מן המצולות. אבל יש ימים, ואתמול היה אחד הימים האלה, שבהם אני יושבת מול המחשב ופשוט לא מצליחה לצאת. יכולות ממש לעבור לי בראש המילים אני רוצה להפסיק, אני רוצה לצאת, אני אוריד את המסך עכשיו, אבל איכשהו, במן שיתוק פסיכוסומטי משונה, יש נתק בין מי שחושבת את המילים האלו לזו שנמצאת בשליטה על היד והעיניים, וממשיכה לגלול ולגלול את הפיד, בעוד האני שהיא הרצון לצאת ממשיכה לפעמים לחשוב בהשתאות, אבל מה מונע ממני לסגור את המסך עכשיו, אני הרי רוצה לסגור אותו.

הסוג הזה של התרחשות היה מה שגרם לי להבין מלכתחילה שהאינטרנט הוא בשבילי סם חזק שאני מכורה אליו ורוצה להיגמל ממנו, אבל בצום הראשון שכחתי מכל זה, ונזכרתי רק אתמול, כשזה קרה. ועדיין כל הזמן ידעתי שאקום מהמסך ברגע האפשרי האחרון כדי להגיע למדיטציה בלי לאחר יותר מדי, ושלפני שאצא אכבה את המחשב, ולא אפתח אותו שוב חמישה ימים. אבל לא יכולתי בשום פנים לכבות אותו אפילו רגע אחד לפני כן.

 

35.
אולי הטקסונומיה שלי של סוגי התמכרויות בפוסט הקודם היתה מוטעית לגמרי, אולי לכל הדברים שאני מכורה אליהם אני מכורה באותו אופן: עד תום כשהם זמינים לי, ובכלל לא כשהם לא זמינים. ההבדל שיש בשבילי בין מְמַכְּרים שונים הוא רק באלו נסיבות אני מתייגת אותם כ"לא זמינים". הצומסך הוא הדרך שלי לגרום לעצמי להאמין שהאינטרנט לא זמין למשך כמה זמן, זה הכל.

 

36.
אפקט נמשך של הטריפ, אני רואה, הוא שהבוקר אני כותבת כמו במחשב, לא כמו במחברת.

 

37.
שני גברים זרים הטרידו אותי אתמול, אחד בבוקר בים ואחד בערב באוטובוס. עם שניהם התעמתתי מילולית כשאני משתמשת בטקטיקות של הגנה עצמית שלמדתי בקורס אימפקט, ובשני העימותים ניצחתי, ועדיין שני המקרים המשיכו להעיק עלי אחר כך; גם כי ככה זה, וגם בגלל ניואנסים של חילופי הדברים שאני לא כותבת עליהם כאן, אבל גם בגלל הסמיכות המוזרה שלהם זה לזה וליומיים שביליתי באינטרנט בתוך הסיפורים והדיונים של MeToo. הרגשתי כאילו שני הגברים היו רוחות רפאים שבראו מהאינטרנט לתוך המציאות דרך השער שפתחתי, והתחזקה האשליה הטריפית שהמציאות האמיתית עכשיו היא זו מעבר למסך, שאני לא מצליחה כרגע ממש להתקיים במציאות החומר.

 

38.
בעולם הרגיל הדיבור ניחן מטבעו באיזו מחזוריות, וכשהוא מגיע לשיא הוא גולש ומתחלף במשהו אחר, שיכול להיות מנוחה או פעולה. לעומת זאת, השיח הציבורי, שהיום מתרחש בעיקר באינטרנט ומדיות אחרות הן בשוליים שלו, הוא דיבור שמתמשך עד אינסוף, קבוע על מכונו. רק הנושאים שעל סדר היום מתחלפים, ואולי כדי לפצות על הקביעות הלא טבעית של הדיבור עצמו, הם מתחלפים לפעמים בחדות שלא תאמן, לרגע כולם מדברים על משהו אחד, ברגע הבא על משהו אחר, אפשר כמעט להרגיש בחילת נסיעה. MeToo נשאר על סדר היום בגבורה עיקשת, שמורכבת מהרבה מעשי גבורה נפרדים של נפשות נפרדות, וזה טוב, אבל גם מדגיש את האנומליה של צורת הדיבור הזאת, שלא מובילה לפעולה אלא מנסה להיות בעצמה הפעולה; האנומליה של חברה בה את מרגישה שייכת ותורמת, או לא שייכת ולא תורמת, רק במידה שבה הדיבור שלך מצליח להישמע בקרב ועל פני דיבורים אחרים.

 

39.
יש חוקים למידת ההצלחה של הדיבור ברשתות החברתיות, ורובנו משתדלים לציית להם רוב הזמן, לרוב בלי לחשוב עליהם יותר מדי. אנחנו חווים אותם כמין חוקי טבע, וחלקם אכן כאלה במובן שהם נגזרים ממבנה המדיום, בעוד אחרים הם תוצאה של אפיונים ספציפיים של מבנה הרשתות החברתיות, שהיו יכולים גם להיות הפוכים, אילו זה היה משתלם למישהו.

כך, למשל, העובדה הידועה שבפייסבוק פוסטים שמצורפים להם קישורים מקבלים פחות צפיות כדי לעודד משתמשים להישאר בתוך פייסבוק, או העובדה המשלימה שאי אפשר לחלוק פוסט שצורף אליו קישור אלא רק את הקישור המקורי, או שאפשר לחלוק פוסט של מישהו אחר בצירוף תגובה שלך אבל אי אפשר לחלוק את התגובה ולהגיב לה – כולן מקשות לייצר צורה מסויימת של דיבור, נקרא לה דיבור דיאלוגי, ומעודדות צורה אחרת, נקרא לה דיבור נאומי. שיח ציבורי נוצר בכל מקרה, שלל העמדות האפשריות באותו רגע לגבי הנושא הנדון בתודעה הציבורית תמיד מובעות, אבל הדינמיקה שנוצרת היא שונה, הן בשיחה הציבורית והן בתוך הנפש היחידה המשתתפת בה כדוברת או רק כשומעת.

בימי הצום התחלתי לדמיין, סתם בשביל הכיף, איך הייתי מאפיינת רשת חברתית שתייצר דינמיקה אחרת. ראשית כל הייתי הופכת כמובן את התכונות מהפסקה הקודמת, כלומר מאפשרת טכנית התייחסות להתייחסות, ונותנת יותר ולא פחות חשיפה לטקסטים שהם תגובה או קישור לטקסט אחר. שנית, פייסבוק חושפת טקסט ליותר קוראים ככל שהוא קיבל יותר לייקים יותר מהר, מה שמקדם טקסטים שאין צורך לחשוב עליהם או אפילו לקרוא אותם כדי לזהות ולהסכים איתם; הייתי נותנת לטקסטים התייחסותיים או לטקסטים ארוכים יותר זמן חשיפה, ומתייחסת לא ללייקים אלא לכמות התגובות ולאורכן, ולכמות ההתייחסויות שהטקסט ייצר, בתור אינדיקציות לרמת העניין שלו – חיקוי של מנגנון הדירוג האקדמי, בעצם. אבל בעוד המנגנון האקדמי הוא מאוד היררכי והרשתות החברתיות בדרכן הלא ממוסדת היררכיות אפילו יותר, הייתי מנסה לפרק את ההיררכיות: מורידה את אופציית העוקבים ומצמצמת מאוד את מספר החברים המותר, נניח לחמישים לכל משתמשת, כשבנוסף מותר לכל אחת גם להשתייך לחמישים קבוצות נושאיות של עד חמישים חברים כל אחת, שמקבלים חשיפה שווה זה בפני זה, כך שכדי שטקסט יזכה להרבה חשיפה, הוא יצטרך לקסום לשרשרת ארוכה של קוראות שונות שיעבירו אותו זו לזו, כשכל אחת מהן אולי תוסיף לו התייחסות. לרשת החברתית הזאת אפשר לקרוא Grassroots, והיא כנראה תהיה מאוד לא רווחית, אבל אם מישהיו בכל זאת רוצה להקים את הסטארט אפ הזה, אשמח מאוד לבוא לעבוד בצוות הפיתוח שלך.

 

40.
עד כאן כתבתי ביום שלישי עד הצהריים. עכשיו שבת, עוד מעט מוצאי שבת, שעת יציאת הצום. מאז שלישי בצהריים לא כתבתי במחברת הזאת, ובקושי זכרתי את קיומם של מסכים ואינטרנט; לאו דווקא בגלל הצום, אלא כי העברתי כמה ימים רחוק מהבית, עם אנשים אחרים ובתוך שגרה אחרת, והייתי שקועה בה ראשי ורובי. כך שמסתבר שהיומן הפעם יהיה לא של ימי הצום, אלא של ימי המסך.

 

41.
שוב שלישי בערב, ולאט לאט אני נהיית מודעת לעובדה השקטה שקורה כרגע משהו שאני שמחה בו ושהתגעגעתי אליו. מה הדבר הזה? כן; לראשונה מזה עשרה ימים אני לבד בבית שלי ובשגרה שלי, בלי אינטרנט. הרחוב שקט והבית מואר, הוילונות החדשים סגורים. קודם הכנתי מרק, ועכשיו אני כותבת.

אני כותבת במחשב הפעם. זה ניסוי חדש לכבוד הצום השלישי: העתקתי את הסיסמא של האינטרנט לפתק, הכי מהר ובדעה מוסחת שיכולתי, ואז מחקתי אותה מהזיכרון של המחשב. את הפתק הטמנתי איפשהו, ובינתיים זה עובד, אני לא חושבת עליו. זה לא טריק שאני יכולה לחזור עליו הרבה פעמים, כי תוך העתקה או שתיים נוספות כבר אזכור את הסיסמא בעל פה, אבל כרגע זו לא הבעיה שלי – אחשוב על זה כשיגיע שוב מוצאי שבת. אולי אנסה לא לחזור להשתמש באינטרנט בבית במשך כמה זמן, אלא לקחת את המחשב לבית קפה או לחברים בימים של הלא-צום.

 

42.
כמו שלפעמים את נכנסת לשחות בים סוער וגל גדול נשבר עלייך, ואז הגל הבא וזה שאחריו, עד שמתישהו את מתחילה לצחוק, לצעוק אל הגל המתקרב, לנחש איך הוא יישבר הפעם, והאם הפעם תצליחי לרכוב עליו או לצלול מתחתיו – כך נכנסתי לאינטרנט במוצאי שבת האחרונה, עם תום הצומסך השני, מתוך מידה של קלות דעת, וסקרנות אם כבר אזהה הפעם איזה דפוס, אם כבר יהיו לי קצת כלים. ובאמת, בשיבה אל המסך היה הפעם משהו קל יותר באופן חמקמק – ביום ראשון עדיין ישבתי על האינטרנט משבע וחצי בבוקר עד אחת בצהריים לפני שהצלחתי סוף סוף לצאת מהבית וללכת לים, אבל זה היה פחות כבד ויותר קומי מאשר בשבוע שלפני כן. מהות המגוחך, כפי שכתב ברגסון, הוא החזרה, וליתר דיוק החזרה הדיסקרטית, לעומת הטראגיות של החזרה הרציפה. כדי להבחין במגוחכות החזרה צריך לקחת הפסקות.

 

43.
גם הסם עצמו היה פחות חזק הפעם. פחות MeToo, יותר שגרת אינטרנט, הדברים הרגילים, וגם חדשות משמחות על שחרור מוקדם של יונתן היילו, והרבה אזכורים לניק קייב לקראת יום ראשון בערב. בבוקר של יום שני, כשחזרתי מהים ופתחתי את המחשב, זה כבר היה ממש מובחן: הפיד שלי בפייסבוק הכיל כמעט אך ורק ביקורות מלאות התעלות על ההופעה בלילה לפני כן, ופוסטים של אנשים שחיפשו כרטיס להופעה של הלילה הבא. זו היתה חוויה מוזרה, להיכנס לאינטרנט בלי לקבל בו מיד רצף של עדויות לכך שהעולם לא בסדר ושאני לא בסדר; היה בה משהו לא-נורמלי בנורמליות שלו, כאילו העולם כבר מתוקן ואפשר להתעסק בדברים טובים. הפעמיים הקודמות שחוויתי משהו דומה לזה באינטרנט קרו בשנה שעברה, כשדייויד בואי ואחריו לאונרד כהן מתו. זו גם היתה חוויה חזקה מאוד, כאילו אנשים רבים, אני בתוכם, הרגישו צורך להתאבל יחד על הזרים קרובי הנפש האלה, והאינטרנט היה החדר שבו ישבנו שבעה. אבל הפעם לא היה צער, רק השמחה של אלו שהיו בהופעה הקודמת והתשוקה של אלו שרצו לבוא להופעה הבאה, והיה נעים לשהות בזה.

 

44.
אבל במשך הבוקר גלי השמחה והתשוקה באינטרנט הלכו והתגברו, ביקורות מהללות הצטברו זו על זו בשטף אקסטטי, וכמותן חיפושי הכרטיסים, שהטון שלהם הפך בהול יותר ומתחנן יותר, עד שפתאום הגל שטף אותי ולקח אותי איתו, וגם אני הייתי שם לגמרי, משתוקקת לכרטיס. כמו בטריפ האינטרנט השונה מאוד שהיה לי בשבוע שלפני כן, לא יכולתי לומר מתי בדיוק זה קרה. ביום ראשון עוד לא עלה בדעתי ללכת להופעה הזאת; בשני בוקר כתבתי בקלילות בתגובה לפוסט של חברה שאם היא מוצאת כרטיס תקנה לי גם; לא היה לי מושג מתי ואיך הקלילות הפכה לדחיפות הנואשת שהרגשתי עכשיו. ידעתי שאילו ההופעות של קייב לא היו נקבעות במקרה לימי ראשון ושני, הימים שבהם אני לא בצום, הייתי מגלה כמה טובות הן היו רק בדיעבד אם בכלל, וכנראה לא במיוחד מצטערת שפספסתי אותן, ידעתי שבתשוקה הפתאומית שלי להגיע יש משהו לא אישי ולא שלי, וראיתי את ההומור שבכל זה, אבל לא יכולתי לקום מהמחשב. בצהריים פרסמתי בפייסבוק שאני מחפשת כרטיס והתחלתי לחפש אנשים שכתבו על כרטיסים ולשלוח להם הודעות, אבל כל הכרטיסים ששאלתי עליהם כבר נמכרו, כך שהיתה לי הזדמנות שלא כתבתי להם קודם. שעתיים מאוחר יותר מישהי כתבה לי פתאום שכן, יש לה שני כרטיסים, 650 כל אחד. ואז כמובן היססתי, פתאום לא ידעתי האם אני בכלל רוצה ללכת, האם זה לא יקר לי מדי, ומה אעשה עם הכרטיס השני. התייעצתי עם חברות שכבר מצאו כרטיסים, ובינתיים גם הכרטיסים שהוצעו לי נמכרו, פספסתי את ההזדמנות. וכל הזמן הקצב הלך והואץ, כמו תוף בלתי נשמע, התגברה הדחיפות בפוסטים המצווים והמתחננים, התקצר פרק הזמן מרגע שהתפרסם כרטיס ועד שהוא נמכר, והתמעטו האנשים שעדיין לא מצאו, עד שהיה נדמה לי שרק אני נותרתי. א' בא לבקר, לא ממש הייתי איתו, ישבנו בחצר עם שני המחשבים וכל רגע רפרשתי את הפייסבוק, ובאמת התפרסמו עוד כרטיסים מדי פעם אבל נחטפו מיד, תוך חמש דקות, תוך שתיים. א' צחק עלי, גם אני צחקתי על עצמי. השעה הלכה והתאחרה, אי שם שערי הארץ המובטחת נפתחו כבר בפני הנבחרים, וסוף סוף הבנתי שכבר לא אגיע להופעה. בכל זאת, אמרתי לא', אני אמשיך לרפרש עד שההופעה תתחיל ממש, זה סוג של נימוס. בדרך כלל כשממש נחושים להגיע לאנשהו זה איכשהו מסתדר, מעניין שהפעם לא, אבל כולם אומרים שההופעה הזאת היא חוויה רוחנית ודתית; כנראה שאני חווה את החוויה הרוחנית שלי בכור המצרף של הניסיון הכושל להגיע.

 

46.
בסוף כן הייתי בהופעה. בשמונה ועשרה מכר חולה הציע כרטיס בפייסבוק, וממש באותו רגע החברות שלי שכבר מצאו כרטיס התקשרו לתת לי את הטלפון שלו, ותפסתי אותו בזמן. המכר אמר שהכרטיס אצל חברות שלו, שיהיו בשער 12 עוד עשר דקות. התלבשתי בחטף, א' הסיע אותי, פתאום הייתי עם שתי החברות שלי בין הנבחרים שמחוץ לשערי האיצטדיון, פתאום פגשתי את שתי החברות של המכר ושלושתנו נכנסנו יחד לארץ המובטחת. בתשע ועשרה כיבו את האור לקראת העליה של ניק קייב לבמה. המושבים שלנו היו בשורה ראשונה של היציע, צופים על אלפי אנשים שכולם, כמונו, רחשו בציפיה בחלל העגול, על רקע המוזיקה האיטית של הלקראת. חשבתי על יונה המוקא פתאום מתוך מעי הדג ומוצא את עצמו בארץ זרה; כמוהו, חשבתי, נישאתי כל היום במעי האינטרנט ועכשיו הוא הקיא אותי כאן, ממש כאן, במקום הזר והפועם הזה. ברגעים האלה לפני שניק קייב עלה לבמה הייתי המומה, נרגשת, מאושרת.

 

47.
היה משהו נוגע ללב בתשוקה של כולנו לעבור חוויה דתית, להפקיד את עצמנו בידיו של כהן גדול. ניק קייב, דמות גרומה בשחור ולבן, הלך על פני הבמה ובתוך הקהל, ובכל מקום שעבר גאו לעברו ידיים, לבנות ופרושות כמו שושני ים. אלו הידיים מהאינטרנט, חשבתי, והאנשים האלו מסביבי הם האינטרנט, הבשר ודם של האינטרנט, מה שהאינטרנט מנסה להיות ולא מצליח. וגם זה לא מצליח, לא לגמרי. ובכל זאת, איזה פלא זה, כך וכך אלפי נפשות שמתקבצות במקום אחד, כל אחת אוסף אחד ויחיד של גלגולים, גילויים, טראומות, אהבות, אימהות, שפות פנימיות וחיצוניות, כל אחת עם זרועות שאפשר לבוא לתוכן, וכל אחת פוחדת מהמוות; וכל הנפשות האלו נכונות לתת מידה מסויימת של אמון בנפש אחת מתוכן שתחזיק לזמן מה את כל ההרבה-מכדי-להחזיק. ניק קייב הופיע יפה, והחזיק יפה את מה שהקהל העניק לו, אבל הוא לא ידע בדיוק מה לעשות בו, והקהל לא ידע בדיוק מה לעשות עם עצמו. ברגעי השיא אנשים הניפו מסכים קטנים ומאירים לעבר הבמה, וחשבתי על האנומן שמגיש את ליבו הזוהר לראם וסיטה, וחשבתי גם איך אכתוב את הדימוי הזה באינטרנט כשאחזור הביתה, לפני שיתחיל הצום החדש. ברגעים הארוכים מאוד של מחיאות הכפיים הרמות לפני ההדרן, הידיים בקהל הניפו מעלה מסכים קטנים רבים כל כך, עד שכל האצטדיון החשוך הוצף באור.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.