סלינג'ר שתיים | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

סלינג'ר שתיים

מה שרציתי לכתוב בפוסט הזה, אבל אני כבר לא אכתוב אותו כמו שרציתי, היה על לרצות לקרוא ספר שוב. איך גם היום, אחרי שהתחלתי ללמוד ספרות והפסקתי לקרוא ספרים, סלינג'ר הוא הסופר שאני הכי קוראת שוב ושוב כמו כשהייתי ילדה, אבל גם כמעט תמיד אומרת לעצמי בהקלה שזו הפעם האחרונה, שהפעם אני כבר מעבר לזה, תודה לאל. ואיך אז, כשהייתי ילדה, ילדה שקוראת, שוב ושוב ושוב, את אותו אוסף ביזארי של ספרים (אין לאפיין למה דווקא את אלה), אז כדי לדעת אם אני רוצה עכשיו לקרוא את הספר הזה שוב הייתי מדמיינת את עצמי קוראת אותו וטועמת את התחושה שבדמיון, אם היא חלקה או מחוספסת. (בנקודה ההיא בטיוטה שכבר לא תיכתב רציתי מאוד פתאום להשתמש במילה "מעקשים" דווקא, ולכן הסתבכתי במטאפורה ארוכה על נקישות האבנים בדרכים מרוצפות בערים-עתיקות מול הוווש האחיד של נהיגה על כביש. אני מציינת את זה כי לא הצלחתי להביא את עצמי לוותר על הוווש.) אם התחושה שבדמיון היתה מחוספסת, הייתי קוראת את הספר שוב. בפוסט הזה רציתי לקחת את האלגוריתם הילדותי ההוא ולהעביר אותו מטמורפוזה קוואזי-אקדמית מורכבת ואלגנטית ולהגיע בסופה למסקנה, שאני רוצה לקרוא ספר שוב כשהזמן שעבר מאז הקריאה הקודמת פער רווח גדול מספיק בין המושג שלי של "על מה הספר", או ליתר דיוק "מה הספר", לבין הספר עצמו.

אחר כך רציתי לומר משהו על המעבר בין מסמן למסומן, שצריך להיות מחוספס, לא חלק. בארת מתאר את המיתוס בתור מה שבו המעבר מהמסמן למסומן הוא מיידי, בלי רווח, רציתי לומר, ולקשר את זה לדיבור על מיתוס וקונקרטי, על כלליים ופרטיקולריים. רציתי להזכיר את אריסטו ולהפך, את קאנט, ואז רציתי לומר שכל יצירה קובעת לעצמה לא רק את הכללים, אלא גם מה כלל ומה פרטי, מה מסמן ומה הדבר עצמו, מה מושג ומה עובדה-אמפירית. האם זה שמישהי היא אדם דכאוני זו עובדה, או רק זה שמישהי היתה מדוכאת היום בבוקר ואתמול אחרי הצהריים ובימים קודמים, או רק רצף הפעולות, היום בבוקר מישהי ישבה, היא קמה, היא עישנה סיגריה, היא לקחה ספר, היא הניחה את הספר, וכו', האם זו העובדה, או שהעובדה היא פשוט שמכלול מסויים של עצמות ושרירים ועור הרים גליל לבן מוארך וקירב אותו אל קיסם בוער וכו'. כבר כתבתי כאן על כל זה. סביב מה צריך לרקד כמו עש ובמה אפשר באמת לגעת, להצביע עליו במילים, לומר הנה זה.

מה שמשגע בסלינג'ר, רציתי לומר, זו אי-היציבות של מה קונקרטי אצלו, של על מה הוא מצביע וסביב מה הוא רוקד. מצד אחד אמן מאין כמוהו בקטע המצלמתי-אמריקאי הזה של לתאר רק התרחשויות נראות ונשמעות, אינסוף סיגריות שמודלקות ונשאפות ומונחות ונרטבות ונכבות ומאפרות, ותנוחות, ותנועות, והבעות, ופרטי-פרטיהן של שיחות, באמת אין אף אחד שעושה את זה כמוהו, שיחות אמיתיות, ארוכות, איטיות, מתנודדות מדבר לדבר, לא נחנקות תחת עומס קצר-רוח של חובות ייצוגיות, לייצג מערכות יחסים ולייצג אופי ולייצג חברה ולייצג תימות מרכזיות של הספר או לחילופין, וגרוע מזה, לייצג שיחה יומיומית סתמית, אלא פשוט שיחות, אנשים שמדברים. והוא עושה את זה מתוך סירוב, קולני לעתים (אני חושבת על "הרימו את קורת הגג"), לספק את הרגשות ואת המחשבות, את המאחורי ואת הלמה. מצד שני, הוא המספר הכי מתערב שאפשר, הכי פטפטני, הכי שופע פירושים נחרצים ומפורטים מאוד, הכי להוט לחשוף את הקלפים שלו, ממש לזרוק את כל החפיסה לתוך ידייך תאבות האופוזיציות הבינאריות, להראות לך, באצבע מנופפת, מה טוב ומה רע ומאיזה גוון של טוב ורע בדיוק. אבל גם זה, מסתבר, לא המאחורה, לא הלמה, לא, תסלחו לי, מבנה העומק. כי מה פירושו של דבר, למה זה טוב או רע באופן הזה, על מה הספר, לכל הרוחות, למה אתה אומר את זה, את מוצאת את עצמך שואלת שוב ושוב כמו ילדה קטנה, וגם על זה הוא עונה לך, כולו מלא, באמת מלא ברצון טוב, הספר הוא לא סיפור דתי אלא סיפור אהבה טהור ומורכב. כן, נכון, אני רואה לְמה אתה מתכוון, אבל לָמה?

אני שוב לא מצליחה לתפוס את זה. אני מנסה להגיד פה משהו על שאלת אי-האפשרות לתאר את סימור, ועל זה שזה לא זה, בדיוק, אלא משהו מתנודד יותר: לא רק זה שאי אפשר לתאר את סימור, גם זה שכן אפשר לתאר את סימור. הרי סלינג'ר כל הזמן מתאר את סימור. ונכון שאף תיאור הוא לא "זה", אבל כל התיאורים הם גם כן "זה”, בדיוק זה, בדיוק סימור. סימור הוא מי שבגיל שמונה, בשתיים בלילה, בסוף מסיבה של ההורים שלו, כששישים האורחים, שהגיעו כשהוא היה במיטה, התחילו להתפזר, הביא לכל אחד מן האורחים את המעיל שלו או שלה, ולכל הגברים את כובעיהם (עם כובעי הנשים היתה לו בעיה מסויימת). זה סימור, אבל מה המעלל הקטן הזה מייצג? פרטי של איזה כלל הוא? של הדבר שהופך משוררים על פי המסורת היפנית-סינית כמו סימור למשוררים אמיתיים, משתדל סלינג'ר. וגם זה נכון, אבל מה הדבר? איך הפרטי נגזר מן הכלל, למה זה הדבר שהופך אותו למשורר, מהו היות משורר, מהו היות סימור? את יודעת ובה בעת את לא יודעת, את חשה את זה וזה חומק לך. את יודעת שהאירוע סימבולי אבל לא יודעת סימבולי לְמה, אמר איתמר, שהדוגמא היא שלו; ובכן, כן, אבל כשמשתמשים במילה הזאת או בתחושה הזאת, סימבוליות, לגבי סלינג'ר, וברור שכדי לקרוא אותו כמו שצריך הכרחי להשתמש לפחות בשניה, צריך לזכור, בה בעת, את הבעיה המסויימת שהיתה לסימור עם כובעי הנשים, שנראית לי עכשיו, ככל שאני ממשיכה ללהג על זה, יותר ויותר בתור הלוז של העניין כולו, ליבו הסימבולי. באדי מדבר על זה בהקשר של שיר של סימור, על אלמן שיושב ומסתכל בירח ומניח לחתולה משחקת לנשוך את ידו השמאלית. הקונקרטי הוא סימבולי דווקא במלוא הקונקרטיות שלו; משהו מעין זה.

לבדות עולם זה לקבוע מה הפרטי ומה הכללי ואיך עוברים ביניהם, לשחק עם זה, לאפשר לקוראים לשחק עם זה. יש קוראים שמדברים על חדוות הקריאה בתור חדוות המעבר מהפרטי לכללי, ויש קוראים שמדברים עליה דווקא בתור חדוות אי-המעבר, חדוות ההשתהות בתהליך, הגלגול שלו על הלשון. אבל לא זה ולא זה זה סלינג'ר.

אני מנסה להגיד משהו על איך יש סופרים שכותבים על איך אי אפשר לתאר את המהות האמיתית של סימור, כי יש דברים שאי אפשר לדבר עליהם ישירות, ולכן צריך לדבר עליהם דרך דברים אחרים, הדברים החיצוניים, התופעות, מראית העין. ואחרים יגידו שזו בריחה קלה מדי, שאי אפשר לדבר על הדבר-עצמו דרך התופעות ופשוט צריך להשתתק ולהסיט את הדיון למשהו אחר, למזג האויר או משהו, שמתם לב שנשבר השרב ותל אביב פתאום שוב צלולה, מתוך הסכמה ג'נטלמנית להישאר בספירה החיצונית, המותרת. או שיש סופרים שכותבים על זה שיש רק תופעות, ולכן הן בכלל לא מראית עין אלא הדבר עצמו, כל מה שיש. אבל סלינג'ר, להבדיל מכל אלה, כותב על התופעות הקונקרטיות כסמל לאידיאה חשובה מעין-כמותה אבל שהיא, מתברר לך, הן-עצמן. מלוא המעגל, וחוזר חלילה.

יש איזה משל זן, שהדובר שלו מתהדר בכך שבנעוריו הוא חשב בתמימותו שהשדות הם שדות וההרים הם הרים, ואילו אחר כך, כשפנה לדרך הבודהא והוסיף חוכמה, למד שהשדות אינם שדות וההרים אינם הרים; אבל עכשיו, משהגיע סוף-סוף אל ההארה, הוא שוב רואה את השדות כשדות, את ההרים כהרים. וכל זה טוב ויפה כדי להמהם צחקוק של הערכה כשיעקב רז מספר את זה מעל הקתדרה ולנפנף על עצמך בתוכניית הכנס כי באמת, כל כך חם פה, למה לא מדליקים מזגנים. אבל אצל סלינג'ר זה לא נגמר בכך, אצלו אין סוף למעגל הזה. והוא רוצה שיהיה. וגם את רוצה. וגם אני. אבל אין. שוב ושוב הוא הולך אל מאחורי ההרים ומוצא שם אותם-עצמם, אבל כדי לראות את האותם-עצמם הזה הוא חייב ללכת גם מאחוריהם, הלאה והלאה, השק על גבו, המקל נוקש על אבני-הדרך, והדרך כבר לא מרוצפת, וכבר נהיה קר מאוד, והאוכל בשק אוזל, וסימור מת, וגם אנחנו נמות, כל אחת מאיתנו בנפרד כמובן, אבל בדרך שוב ושוב נלמד מחדש את אותם דברים ושוב ושוב נשכח אותם, וכל פעם זה יהיה אחרת, אבל אף פעם לא תהיה הסוף, אף פעם לא נגיע אל המסומן האחרון, ההארה האחרונה, למרות, בגלל, שזה שם כל הזמן, למרות, בגלל, שכל הנשים השמנות האלה, המהמהמות והמנפנפות, שמצחקקות בהערכה כשיעקב רז מדבר על משלי זן ומתלחשות בזעם כשעדי אופיר מדבר על הכיבוש, הן, כפי שאומר זואי, ישו, ישו הקדוש עצמו, מותק. וזה נכון. ואין מה להוסיף על זה. וזואי אומר, אני לא יכול לדבר יותר עכשיו, מותק. אז הספר נגמר, ואת יכולה לסגור אותו ולהירדם, מחייכת, כמו פראני. אבל אחר כך, לא כל כך הרבה זמן אחר כך, את תרצי לקרוא אותו שוב.

 

פורסם במקור בבלוג השיתופי "הסיפור האמיתי והמזעזע של"

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.