1.עברה שנה מהרגע שהתאהבתי בלימוד של רוב ועד שהגעתי סוף סוף לריטריט שלו. בערב הראשון, כשנגמר הלו”ז, נשארתי עוד הרבה באולם המדיטציה. אני לא עושה את זה בדרך כלל, אני מהמתעוררות מוקדם בבוקר, אבל הנשמה עלתה על גדותיה וביקשה. ישבנו כמה אנשים והלילה העמיק ואחת אחת יצאו עד שנשארתי לבד באולם הגדול, הדומם. בסוף גם […]
“העיר הקטנה שוכנת על גדת אגם עמוק, צלול, מוקף אדמת בתה ויער. במשך הלילה מצטברים על פני האגם בהדרגה ערפילים לבנים, עד שלקראת עלות השחר הוא מכוסה כולו בערפל. כשקרני השמש הראשונות מאירות אותו הוא מבהיק בלובן, כאגם של חלב. לכן הוא קרוי אגם החלב.”
פרגמנט מתוך “ספר החזיונות”, יצירה בכתובים
“היה היה נער שחי בעל כורחו חיים כפולים.” סיפור קצר, שהוא גם אחת הרשומות האחרונות בחלק החמישי והאחרון של הרומן “הלא בלתי אפשרי”
אישה וגבר נמצאים מזה שנה ביחסים בווליום גבוה והמחזור של האישה מאחר. אפשרות ההריון הופכת לדבר שקורה ובעקבותיו קורים דברים אחרים. שלד לסיפור אפשרי
“והכל רוקד. סביב סביב על הספסלים יושבים ההרים הגדולים, שולחים את ידיהם החומות אל קערות הפופקורן. והימים, נמרחים כחולים על מושביהם, שותים בקש.” פרגמנט מן ההימלאיה
“יש תנועות מסויימות שאנחנו עושים מתוך כבוד לדברים שאולי היינו מעדיפים לחדול מלכבד אותם. אלים עתיקים עוד מסתובבים בינינו בלתי נראים או נראים, עם מקל ותיק גדול של בד, מוציאים נדבות מעומק כיסים שחשבנו ריקים בתוך מעילי נפשנו התלויים בארונות אפלים עד החורף” פרגמנט/סיפור
“העולם מחוויר לפני שיאפיל. אולי עלי לנטוש, עלי לנטוש, צורחים עופות היער בנפשי, בא הזמן, בער הזמן, עבר הזמן. עזבי את זה עכשיו. חזרי עכשיו אל תוך הזמן הזה. שלושה שחפים מיטלטלים בלי נוע על פני המים. האקליפטוסים צומחים בלי נוע מתוך האדמה.” פואמה בפרוזה
קלברבוט: אני המכונה.
קרן שפי: אני המכונה.
קלברבוט: אני שמח שאנחנו מבינים זה את זה.
“אישה אחת, שיום אחד נמאס לה מהמבטים השופטים הבלתי פוסקים של החברה על הגוף ועל סיפור-החיים, מהאופן שבו הם מיישרים (מעקמים) אותך כל הזמן, מתפללת לפני השינה לאלוהים להפוך בלתי-נראית. ותפילתה נענית.” שלד לסיפור אפשרי
שתי הערות מתורגמות על טבע העצמי והשפה
| 0 תגובות | פרוזה, שיחות בין טקסטים, תרגומים | על ידי קרןארוכות הן המנהרות שנחפרו. ארוך מהן הלא-נחפר. אף מנהרה לא מגיעה אל קצה הלא-נחפר. הלא-נחפר נמשך הלאה ממה שביכולתנו ללכת בעשרה ימים [כלומר, עד אינסוף]. הלל!