איך לתרגל עם מוות מחסן מילים, האתר של קרן שפי

איך לתרגל עם המוות ועם ההתקרבות למוות

שני פרקים מתורגמים מתוך שיחת הדהרמה האחרונה שרוב ברבאה פרסם לפני שמת השבוע מסרטן לבלב בגיל חמישים וארבע, Practicing with Death and Dying. אף שהיא משתייכת לסדרת הקלטות שמיועדת למתרגלות עם רקע נרחב בדהרמה בכלל ובדהרמה המאוחרת של רוב ספציפית, נדמה לי שהרבה חלקים מהשיחה היפהפיה הזאת יכולים להיות רלוונטיים עמוקות גם למי שאין לה רקע כזה, וניסיתי לבחור חלקים כאלו ולחבר אותם בצורה קוהרנטית. הפרק הראשון רציף יותר וכנראה קל יותר מהפרק השני.

 

~ 1 ~

אז מה מאפשר לנו להרגיש בסדר עם המוות? ברור לרובנו, אני מקווה, שלצבור הרבה כסף לא יגרום לנו להרגיש בסדר עם המוות. גם לא לצבור הרבה חוויות נעימות, או יותר חוויות נעימות מאשר בלתי נעימות. לפעמים אנשים פשוט מניחים – אולי לא באופן מודע או מנוסח במיוחד, או אולי דווקא כן – פשוט מניחים שצבירה של חוויות מאפשרת להרגיש בסדר עם המוות. יש את הדבר הזה – איך קוראים לזה? – רשימת הדברים שאני רוצה להספיק לעשות לפני שאמות, החוויות שאני רוצה לצבור. או אפילו, כשמישהו אולי מקבל אבחנה סופנית או משהו כזה, יש תחושה של "נו טוב. עשיתי הרבה דברים ממש טובים. עשיתי הרבה דברים ממש מעניינים. טיילתי כאן וכאן (או מה שזה לא יהיה), צברתי חוויות". יש אנשים שזה מה שהם מחפשים כדי להרגיש בסדר עם המוות, ויכול להיות, במידת מה, שזה באמת מועיל קצת לאנשים מסויימים.

ועוד משהו ששמתי לב שעולה לפעמים הוא מעין, "נו, טוב, היו לי חיים ארוכים", או "היו לה חיים ארוכים, היו לו חיים ארוכים" – או לפחות, ארוכים כמו חיים ממוצעים או יותר מהם. ואם החיים שלנו קצרים יותר מהממוצע, אולי נרגיש שעבדו עלינו. אבל אם הם ארוכים יותר מהממוצע, נגיד "אה, בסדר" – זה מרגיש איכשהו בסדר. ושוב, זה דבר שיכול לעזור קצת מנקודות מבט מסויימות. אבל אפשר לראות כאן שבתרבות המערבית יש לנו בעצם מעט מאוד מרחב תמרון כדי לנסות באמת לפתוח לרווחה את התפיסה שלנו ביחס למוות, איך אנחנו מרגישות לגביו, איך אנחנו חושבות עליו, איך אנחנו מתות.

וכמובן, ישנו התרגול של תשומת לב לארעיות, הרהור בארעיות, לאפשר לעובדת הארעיות של כל הדברים להותיר בך חותם – תרגול ארוך שנים כזה יעזור גם לגבי המוות. זה דבר שמודגש לעתים קרובות בגישות מסויימות של תרגול דהרמה, גם של תרגול תובנה – החשיבות של ההרהור הזה, של התרגול הזה. והוא יכול כמובן לעזור. הוא בהחלט יכול לעזור. הוא אמור לעזור. אבל גם הוא יכול להיות מוגבל למדי, ההרהור החוזר ונשנה בארעיות, ההתרשמות החוזרת ונשנית מעובדת הארעיות של כל הדברים. וגם ההשפעה שלו, במובן של איך הוא בסופו של דבר גורם לנו להרגיש ביחס למוות שלנו או של הנפשות האהובות עלינו. אז כן, בהחלט מועיל, אבל אולי מוגבל.

ועוד השקפה שנשמעת לפעמים, וגם היא טיפוסית לזרמים מסויימים בדהרמה: "אין באמת עצמי. אין עצמי שמת. יש רק תהליך ההשתנות של המצרפים. ולכן, בגלל שאין עצמי, אין באמת ממה לפחד לגבי המוות, כי בעצם העצמי הוא רק תהליך ההשתנות של המצרפים בזמן – המצרפים הפיזיים והמנטליים." כבר אמרתי בעבר: להחזיק בהשקפה הזאת על העצמי והקיום ובה בלבד, זה יהיה – אני לא יודע איזו מילה לתת לזה: זה יהיה צר מדי, בלי ספק, אבל למען האמת גם קצת טפשי. ההשקפה הזאת לא הולמת את הפסיכולוגיה שלנו. היא לא הולמת את החיים. היא לא הולמת את המוות. היא לא הולמת במערכות יחסים, ואחזור לזה בהמשך. היא לא הולמת מבחינה פנומנולוגית. בתור איזשהי פרספקטיבה יחסית שאפשר לאמץ מדי פעם, להשתמש בה בתור תובנה זמנית וצורת הסתכלות זמנית, בדרך למשהו עמוק יותר, היא יכולה להיות מועילה לעתים, אין ספק. אבל בתור הדרך העיקרית להתייחס לדוקהה ולכאב של המוות? המממ, כן, לא יודע לגבי זה.

אם תשאלו אותי, ולמעשה כבר חלקתי את זה בעבר, וכתבתי על זה קצת: מה הדברים שבשבילי, עכשיו שאני מתקרב למוות, הופכים את המוות לבסדר, הרבה יותר בסדר, כאילו רמה אחרת לגמרי של בסדר, עד שהמילה הזאת "בסדר" כבר לא באמת מתאימה? מה הדברים שפותחים את כל היחס למוות, ומביאים אליו רמה של יופי, של שלווה ושלום? כאמור, כבר חלקתי את זה בעבר, אבל אני חושב שאני יכול לחלק אותם אולי לארבע.

(1) הבנה מדיטטיבית של ריקות – ובכך אני לא מתכוון להבנה שמוגבלת להשקפה על העצמי בתור תהליך ההשתנות של המצרפים בזמן. אני מתכוון להבנה שהיא הרבה מעבר לזה. אני מתכוון להבנה מדיטטיבית של ההיפתחות אל הבלתי-מפוברק, אל המֵעֵבֶר הטרנצנדנטי המוחלט, אל האלמותי. בלי סובייקט, בלי אובייקט, בלי עולם, בלי זה ובלי ההוא: מעבר לכל תפיסה באשר היא. להכיר את הממלכה הזאת, או המימד הזה כמו שהבודהה קרא לו לפעמים, זה עושה משהו. העל-זמניות שלו. זה עושה משהו.

לפעמים נדמה שזה משהו שפשוט נמצא שם, אי שם, האחר המקודש, האחר הטרנצנדנטי; בפעמים אחרת נדמה שזה משהו שזוהר בתוך ומבעד לקיום, בתוך ומבעד לקיום הזה, לעולם הזה של התרחשויות בזמן, של דברים, של סובייקטים ואובייקטים, של עצמיים. ככה או ככה, גם ככה וגם ככה, זה עושה משהו. ובדומה לכך, לראות את הריקות של הזמן, הריקות של עבר, עתיד והווה – הריקות המוחלטת של הזמן, הריקות של הרגע הזה – יש בזה משהו. ברור שיש; המוות הוא ארעיות. בסופו של דבר הוא כמובן קשור מאוד בתפיסות של זמן, בַּיחס לזמן. לראות את ריקות הזמן, זה עושה משהו, משהו שפותח את היחס למוות.

וכמובן, כמו שאמרתי גם לאחרונה וגם בעבר, ישנה ההליכה אל מעבר לבלתי-מפוברק, ההיפתחות למופעים שמורגשים ונחווים ונודעים כריקים, קסומים ואלוהיים – דיברנו על כך איפשהו מוקדם יותר בסדרת השיחות הנוכחית – מופעים ריקים, קסומים ואלוהיים, ובתוך זה, עם זה, ארוגה בכל זה, בקסם, בריקות ובאלוהיות, יש קדושה. הקדושה הזאת, החוויה הזאת של קדושה – היא מגיעה היישר מתוך תרגול ריקות. הקדושה שמגיעה מתוך תרגול ריקות, החוויה של קדושה שמגיעה מתוך תרגול ריקות – יש לה השפעה עצומה. יש בה כל כך הרבה כוח ביחס למוות. וכמו שהבודהה אמר, בכמה דוגמאות שונות, רגע אחד של הידיעה הזאת שווה מאה שנה של… ובנקודה הזאת הוא נותן הרבה דוגמאות: מאה שנה של חיים ללא כאב, או מאה שנה של ידיעה כזאת וכזאת, נדמה לי שהוא אפילו אומר, מאה שנה של ידיעת הארעיות. רגע אחד של הידיעה הזאת. כל היחס לקיום הוא – משהו קורה לו; הוא מתהפך מבפנים החוצה. אלו אפילו לא המילים הנכונות. אבל כשזה קורה כל מערכת היחסים עם המוות היא אחרת, היא נפתחת, היא שוקטת ונמלאת ביופי. אז בשבילי זו אפשרות אמיתית של דרך, או כיוון, או גישה, שבאמת משנה את מערכת היחסים עם המוות, וגורמת לו להיות ממש בסדר.

(2) והאפשרות השניה קשורה למה שאמרתי בחלק מוקדם יותר של השיחה [שלא מתורגם כאן, ק.ש] על חוויית המתנה, בהרבה רמות שונות – החוויה של לקבל מתנות, או שקיבלתי מתנות, של מתנות שהוענקו לי בשפע, וגם של מתנות שאני נתתי – בכל רמה. ואני יכול לראות איך בחיים שלי, הוענקו לי מתנות רבות. אף פעם לא הרגשתי כשגדלתי – למרות כל הטירוף והקושי והחוסר תפקוד (אם להשתמש במילה מיושנת) במשפחה שלנו ובדרך שגדלנו, וכל האינטנסיביות, כל הטירוף האינטנסיבי שהלך שם – אף פעם לא חששתי שלא יהיה מספיק אוכל, או שלא יהיה לי איפה לגור, אלא אם אברח מהבית. אז יש את המתנה ברמה הזאת. ומתנת ההשכלה, והמתנה של… כל כך הרבה מתנות. אז יש את הרמה הזאת, אבל יש גם את מתנת החיים עצמם. והמתנה שהוענקה דווקא לי באופן אישי, וזו שהוענקה דווקא לך באופן אישי – המתנות הייחודיות שלך. ובתוך המתנות הייחודיות שלי והמתנות הייחודיות שלך ארוגה הדוקהה הייחודית שלך. לעתים קרובות הן באות יחד. ובהחלט, כל מתנה שמוענקת לי, או כל מתנה עמוקה שמוענקת לי, מביאה איתה כמדומה את סוג הדוקהה המקבילה שמלווה אותה, שארוגה בה. ואני יכול לראות שהוענקו לי מתנות מסויימות בחיים האלו, ויכולות מסויימות, וכל מה שתרצו.

אז כל החוויות האלו של המתנה, והתחושה של הנתינה, והתחושה שמתנות ניתנו לי, שזה היה חשוב. היה לי כל כך חשוב לתת, ושוב, בהרבה רמות שונות – גם פשוט לתרגל נדיבות, אבל גם לתת את המתנות שלי, ולתת לעולם, ולתת לעתיד, ולתת מהיופי שאני רואה, מהצורות השונות של יופי שאני רואה, להעביר את זה הלאה, לתקשר את זה, לאפשר למשהו להתבטא דרכי, לחלוק את זה. כל הרמות השונות האלו, ומה שדיברתי עליו – נדמה לי שבשיחה על כאב [מוקדם יותר באותה סדרה] – התחושה הזאת של מתנה שמוענקת ומתקבלת. החוויה הזאת של הקיום, ואפילו, כמו שאמרתי, של המחלה, והכאב, והדוקהה, והמוות המוקדם, בתור חלק ממה שקיבלתי, חלק מהמתנה שהוענקה לי, ואיכשהו חלק שאותו אני מעניק בחזרה, כמנחה מקודשת. כל היחס הזה לחיים גם עושה משהו ליחס שלנו למוות, אני חושב, הרבה מאוד, אני מרגיש, הרבה מאוד.

(3) ואפשרות שלישית היא התחושה שעשית, ניסית לעשות, את חובתך, לכל אורך חייך, אפילו אם לא ממש הבנת אותה, או לא היו לך את המילים או המסגרת המושגית הנחוצה בשבילה, אפילו אם לא יכולת לנסח אותה, אלא רק הרגשת אותה במעומעם, או אולי אפילו לא הרגשת אותה –שניסית לעשות את חובתך. שנתת לעצמך, והתאמצת כדי שהחיים שלך יהיו בבואה של הדאימון (daimon), השתקפות של המלאכים אי שם הלאה שקוראים לך, שמושלים בחייך. אז גם התחושה הזאת. ולעולם אי אפשר להצליח בזה במאה אחוז. אמרנו [בשיחות קודמות בסדרה] שהבבואה היא לעולם לא מושלמת לחלוטין – תמיד חסר משהו. אבל ניסית, ונתת לניסיון הזה להוביל את חייך, ניסית להקדיש את עצמך לזה, להפוך את זה לדבר העיקרי – אולי אפילו, כמו שאמרתי, לא חשבת בכלל במונחים האלו, אבל ביכולתך לשמוע משהו כזה ולהבין, "כן, עכשיו ברור לי שעשיתי את זה, או ניסיתי לעשות את זה."

(4) רביעית, וזה קשור לכל מה שדיברנו עליו בשיחות על אתיקה במהלך הסדרה הזאת, התחושה שחיית מתוך ניסיון או שאיפה לחיות חיים ראויים באמת, חיים שיש בהם טעם, חיים של יופי. שאפת אל הטוב, הטוב בהא הידיעה, אל מה שבאמת חשוב, אל תחושה של מה שבאמת חשוב, וטרחת לגלות מה זה עבורך, ולהחזיק בזה; אפילו בזמנים של בלבול, של הצפה, בין כל מיני דברים שמושכים ודוחפים, בין הבניות חברתיות, ופרסומות, ולחץ חברתי, וכל הדברים האלה – כל הסיכונים והאיומים. שחיית בכיוון הזה; שניסית לחיות בכיוון הזה, עד כמה שאפשר.

עבורי, ארבעת הדברים האלה: (1) ריקות במובן המלא של המילה, (2) תחושת המתנה שהוענקה והתקבלה, בכל הרמות ובכל הצורות שלה, (3) הניסיון לזהות ולעשות את חובתך, את החובות שלך, להיות בבואה של הדאימון, (4) והניסיון לחיות חיים ראויים באמת, ההתכוונות אל זה, אל חיים של יופי, אל חיים של טוב, הטוב בהא הידיעה – עבורי, אלו כמה מהדברים העיקריים שבאמת יכולים להשפיע. וכמובן, כולם קשורים בעצם, ארבעת הכיוונים או האופנים האלה קשורים זה לזה. הם כמובן קשורים במיוחד דרך תרגול סולמייקינג (soulmaking): התחושה ששיקפת את הדאימון שלך, שעשית את חובתך; התחושה של החיים כמתנה, כמתנות שהוענקו והתקבלו בכל הרמות השונות הללו; התחושה שחיית בכיוון של מה שחווית בתור חיים יפים באמת; והריקות של כל זה, הטבע ה"לא אמיתי ולא לא-אמיתי" של כל זה. כל זה מתחבר ונארג יחד בתרגול סולמייקינג.

בעצם, אפשר להוסיף עוד משהו לרשימה הזאת, כי רוב הדברים שנמצאים ברשימה הזאת, של ארבעת מקורות התמיכה או כיווני ההיפתחות שמשנים מהיסוד את מערכת היחסים עם המוות – רוב הדברים שנמצאים שם הם, איך לומר, זרמים ומאמצים ותנועות והיפתחויות שמתרחשים לאורך חיים שלמים, או במשך שנים – כיווני חיים. אז אפשר רק להוסיף להם משהו שכבר חלקתי בשיחת דהרמה אחרת, נדמה לי שבשיחה על תרגול זוגי, "Soulmaking Dyad Practice" – נדמה לי שזה שם; לא ממש משנה איפה. יש אפשרות שחוויית סולמייקינג תגע בך באופן עמוק כל כך, שבתרגול יפתח משהו שישפיע עלייך עד עומק נפשך תחושה של חסד, תחושה של נצחיות, תחושה של השתתפות במשהו כל כך יפה ואלוהי לאין חקר. וחשוב לזכור שכשהמילה הזאת, "השתתפות", משמשת בהקשר של סולמייקינג, הכוונה היא אל הרבה יותר, ואל משהו הרבה יותר עמוק מהמשמעות הרגילה שלה – "אני משתתף בזה וזה" – אל משהו שכמעט בלתי אפשרי לנסח: אל תחושת השתתפות שיש בה מסתורין, ועומק, וקדושה.

[…]

ויחד עם כל זה, מופיעה גם תחושה של: "זה מספיק". המתנה הזאת מספיקה – ההצצה הזאת, הכמה דקות האלה, ההיפתחות הזאת למשהו, התחושה הזאת של השתתפות עמוקה, התחושה של הזכות הגדולה בהיפתחות הזאת, ההענקה הזאת של חסד. זה מספיק. המתנה הזאת מספיקה, הכמה דקות האלה.

וזה משנה משהו ביחס למוות. יש צניעות בתחושה של "זה מספיק", שמגיעה עם החסד. וכאשר החוויה כמובן מתפוגגת – חוויות הן ארעיות – החוויה מתפוגגת, אבל משהו בישות שלנו, אפילו כשהחוויה הזאת והדרך הזאת להתייחס לדברים לא מרגישות לנו נגישות, לא גלויות לעין, גם אז עדיין נשאר לנו: "יש משהו שהבנתי, כי טעמתי אותו, חוויתי אותו. יש משהו שהבנתי," וזה נשאר אפילו בזמנים שבהם מה שהבנו לא גלוי או נגיש. והידיעה הזאת בעומק הישות – "הבנתי משהו על הקיום. הבנתי משהו על מה זה להיות יצור אנושי. הבנתי משהו על החיים", והדבר הזה שהבנתי, אפילו אם אין לי דרך לנסח אותו, אין לי דרך לתמצת אותו במילים, הוא עושה משהו למערכת היחסים שלי עם המוות. זה מספיק, וזה גורם למוות להרגיש הרבה יותר בסדר.

אז יש גם את זה, ובעיני זה ממש חשוב. בהחלט, יש חשיבות לזרמים ששטפו לאורך חייך, למגמות ולשאיפות ולהתמסרויות ארוכות הטווח, לתחושה של החיים השלמים, עם כל צורות היופי שלהם, וכל הקשיים שלהם, והאתגרים, והמאבקים, והטרגדיות – לתחושה כל זה כמתנה שהוענקה. וכל המתנות שהוענקו בכל כך הרבה רמות של החיים שלך. ושניסית לעשות את חובתך, לגלות ולעשות את חובתך; ושניסית לחפש ולחוש: "מה החיים היפים, מה החיים הראויים, מה טוב באמת?"; ואפילו המסע לתוך חווית הריקות – כל אלו הן התמסרויות ומגמות ארוכות טווח. אבל אני רק רוצה להוסיף לכך שישנה גם האפשרות, ובעיני זו אפשרות חשובה מאוד, של ההיפתחויות האלו לפעמים בתרגול סולמייקינג, שהן כל כך עמוקות, וכל כך ספוגות בחסד וביופי ובתחושה של ההשתתפות כזכות – איך שלא נקרא לזה – ובקדושה העמוקה של הדברים. הרגעים האלה – אלו לא מגמות ארוכות טווח – אלו רגעים, אולי דקות, לפעמים שעות, אבל לפעמים אלו באמת רק כמה דקות, והחוויות האלו יכולות לשנות מאוד מאוד את מערכת היחסים שלנו עם המוות. היה לי את זה, את החווייה הזאת, והשתי דקות האלו שוות יותר מחיים ארוכים, יותר ממאה שנה של בריאות או מה שזה לא יהיה.

 

~ 2 ~

לפעמים יוצא לנו לפגוש מישהי או מישהו ולהרגיש – באיזו שפה להשתמש כאן? – שזו מישהי שחיתה את הדימוי שלה. היא בבואה של הדאימון שלה, אם להשתמש בשפה הזאת. אפשר להרגיש את זה. שזה מישהו שחי את הדימוי שלו. הוא בבואה של הדאימון שלו. הוא חי באופן שמהדהד, משקף, וממלא את החובה של הדאימון שלו, של הדימוי שלו, של – שוב, אם להשתמש בשפה הזאת – האידיאה הייחודית שלו, הצורה הייחודית שלו, האידיאה של האישיות שלו. אפשר לדבר על זה בכל מיני שפות. וכשיש לנו הרגשה כזאת לגבי מישהי, היא והחיים שלה נוגעים בנו עמוקות, כל המכלול, כל מה שמורגש לנו שם וכל מה שמתגלה בפנינו, כי יש לנו תחושה שהאלוהי מתבטא דרכה. אני חושב על מישהו כמו ג'ון קולטריין, בשבילי – מוות מוקדם, אבל איכשהו הוא עשה בדיוק את מה שהיה לו לעשות, במסירות רבה כל כך, בצורה כל כך יפה, הוא באמת חי את הדימוי שלו, מילא את חובתו לדאימון שלו. זה נוגע בנו לעומק, ויש לנו תחושה שקורה כאן משהו שיש לו קשר אל האלוהי, או איך שלא נקרא לזה. והנשמה אוהבת את זה. הנשמה אוהבת לראות את זה, להיות עדה לזה, לחוש את זה.

וכמובן, כשיש לנו תחושה כזאת לגבי מישהו, אז כשהוא מת, באופן טבעי נחווה אבל עמוק, בדיוק מהסיבה שהזכרנו: הנשמה אוהבת את זה. יש בזה כל כך הרבה יופי, כל כך הרבה מגע של האלוהי, תחושה כל כך חזקה של התבטאות האלוהי. כשמישהו כזה מת נחווה אבל עמוק, מהסיבה הזאת ממש. ויחד עם זה, במובן מסוים, עדיין יש לנו אותו – יש לנו אותו גם אחרי המוות, כי במובן מסויים, הוא נצחי. הדימוי שלו נטמע בנו, והוא יכול להפוך להיות דימוי עבורנו, עם כל ההיבטים שיש לדימוי בתרגול סולמייקינג, כולל הנצחיות, העל-זמניות. יש לנו אותו. כן, יש אובדן. כמובן שיש אובדן. וכמובן שיש אבל. אבל איכשהו, עדיין יש לנו אותו.

[…]

רוב הדברים שאני מדבר עליהם, בטח בסדרת השיחות הזאת וגם בסדרות שיחות דהרמה אחרות, צריך לגשת אליהם דרך התרגול. לא סתם לשמוע בלי לתרגל, להקשיב בלי לתרגל, סתם לשמוע כמה רעיונות או משהו, לשמוע כמה חוויות מוזרות. זה רק ייצור בעיות, לא תהיה לזה שום השפעה. אבל אם באמת יש כאן קרקע פוריה של תרגול שנחרשת, אפשר להבין את הדברים האלו ברמה אחרת לגמרי.

כמובן, בדוגמאות שאני נותן – ישו וג'ון קולטריין וכאלה – מבחינתי אלו אנשים מיוחדים בבירור, שממש נותנים את התחושה: "וואו, קורה כאן משהו. הם ממש חיים את הדימוי שלהם", או בכל שפה שבה נשתמש, "האלוהי ממש מתבטא דרכם". אבל ההיפתחות הזאת, ו – אני לא יודע מה המילה – הגאולה הזאת של תחושת המוות של האדם האהוב, זה לא נועד רק לאנשים מיוחדים. זה משהו שקורה, יכול לקרות – למעשה אמור לקרות – זה יכול לקרות בכל מערכת יחסים שיש לנו, בכל מערכת יחסים עמוקה שיש לנו. כי במערכת יחסים עמוקה, האחרת הופכת עבורנו לדימוי. במערכת יחסים אנושית עמוקה, האחר הופך עבורנו לדימוי. למערכת יחסים עמוקה יש מימדים של דימוי. כבר דיברתי על זה, במובן מסוים.

אז אני אנסה להסביר משהו ואראה איך זה הולך. אני מקווה שאני יכול להסביר את זה. במובן מסוים, זה קשור לדברים שדיברתי עליהם בסדרה Four Parables of Stone and Light בהקשר של תרגול סולמייקינג זוגי. אבל במובן מסוים, כמו שאמרתי, זה למעשה תקף – הייתי אומר שזה חלק מהפנומנולוגיה, כלומר חלק מהחוויה בפועל, של כל מערכת יחסים אנושית עמוקה. בכל פעם שיש בנו אהבה אמיתית והתמסרות אמיתית במערכת יחסים, יש שם – אולי נסביר את זה בצורה מסויימת שאפשר אולי לדמיין ויזואלית, אולי זה יעזור. יש לנו את הרמה המוסכמת בחברה בת זמננו, רמה אחת של מערכת היחסים: יש כאן אדם אחד ושם אדם אחר, ומערכת היחסים מתרחשת בזמן. ואם אני מכיר את האחרת כבר מספיק זמן, ישנם המעשים שלי מפעם, או בעצם המעשים בינינו, הדברים שעשינו והמפגשים שהיו בינינו בעבר – כולם התרחשויות בזמן, שקרו בעבר, ועדיין יש לי גישה לפחות אל חלק מהם, אולי להרבה מהם, באמצעות הזיכרון. וכמובן, במערכת יחסים מתמשכת יש פעולות חדשות, ומפגשים חדשים, ודיאלוגים חדשים וכל זה.

אז זו רמה אחת, הרמה המוסכמת חברתית של מה זה מערכת יחסים אנושית: היא מתרחשת בזמן, בין שני בני אדם שנתפסים למעשה כשטוחים, לא רב-מימדיים (או רב-מימדיים רק במובנים המסויימים שבהם נהוג להחשיב בני אדם בימינו ובתרבותנו לרב-מימדיים, שלא אליהם אני מתכוון כאן). אפשר לראות את זה כך, אם נצייר רישום קטן בראש: אדם אחד ואדם אחר, ושני קווים שעוברים ביניהם – פעולות ישנות, נאמר, ופעולות חדשות. וכל זה מתרחש לאורך זמן.

אבל אז, ברישום הקטן שבראש שלנו, מעל לכל אחד משני האנשים במערכת היחסים הזאת, לא משנה מה היא – אולי הם פשוט חברים ממש טובים, או מה שזה לא יהיה –ישנו במובן מסוים גם הדימוי (נדבר על דימוי ביחיד לעת עתה). ישנו דימוי של אדם א' ודימוי של אדם ב'. ולאדם א' יש תחושה של הדימוי שלו, של הדאימון שלו. זה מימד נוסף של הישות שלו. אבל גם לאדם ב' יש תחושה של הדאימון שלו. ולכל אחד מהם יש תחושה של הדאימון של האחר, אפשר לומר.

כמו שאמרתי, אפשר לשחק עם זה קצת בתרגול סולמייקינג זוגי, אבל בעצם מה שאני מצביע עליו כאן קיים ממילא בכל מערכת יחסים אנושית. אז יש לנו רישום חדש, עם אדם א' ואדם ב', ומה שנקרא לו דימוי א' ודימוי ב', מעל אדם א' ואדם ב' בהתאמה. והרמה הזאת של הדימוי, כמו שאמרתי, כשמישהו חי את הדימוי שלו – זו רמה על-זמנית. ברמה שמתרחשת בזמן יש פעולות ישנות וחדשות, מפגשים; אבל למעשה, בין כל הפינות ברישום הזה מתקיימות מערכות יחסים, או אפשר אולי לקרוא לזה גדילים וכיוונים של יחסים. יש שני גדילים של מערכת יחסים ברמה האנושית המוסכמת (המפגשים הישנים והחדשים). יש את המפגשים של אדם א' עם הדימוי של עצמו, ואת אלו של אדם א' עם הדימוי של אדם ב', ואת אלו של אדם ב' עם הדימוי של אדם א'. ואז יש את המפגשים של שני הדימויים זה עם זה.

[…]

למה זה חשוב? כי כמו שאמרתי, אני חושב שזה מה שקורה במערכות יחסים אנושיות בכל מקרה. בדרך כלל, בתרבות שלנו, בשפה שבה מדברת התרבות שלנו, המילה "דימוי" נחשבת לתופעה משנית. מקובל לדבר על "דימוי של משהו", כשהקדימות ניתנת לַמשהו. זה דימוי של עץ; זה לא העץ האמיתי. העץ האמיתי הוא הדבר האמיתי, והדימוי של העץ הוא משני – הוא ייצוג של משהו בסיסי יותר או אמיתי. אבל כמו שאמרנו מתישהו, נדמה לי שבשיחה האחרונה – אפלטון הפך את כל האונטולוגיה, הפך את כל ההיררכיה, והחשיב את ממלכת האידיאות לאמיתית יותר ואת העולם הזה לייצוג, לבבואה של עולם האידיאות. כך שהדימוי, בצורת המחשבה הזאת, מקבל קדימות, והאדם הוא משני.

המילים יכולות לבלבל כאן, אבל האונטולוגיות האלו ממש חשובות. האמת היא, שמה שיש לי לומר יכול לעבוד עם כל אחת משתי האונטולוגיות: אפשר שרמת הדימוי, מה שקראנו לו רמת הדימוי, תקבל קדימות, ורמת האדם תהיה משנית, או שאפשר להפוך את זה, ולתת קדימות לאדם ומשניות לדימוי. במובן מסוים זה בעצם לא כל כך משנה. אבל אני חושב שבמהלך הכולל של תרגול סולמייקינג, באופן בלתי נמנע יגיע רגע, שבו, לעתים, ההיררכיה הזאת, החוויה של ההיררכיה, תתהפך; ואפשר לשחק עם זה, אפילו להשתעשע בכוונה בתפיסה ההפוכה. או שהתפיסה תתהפך מעצמה במהלך ההתפתחות הטבעי של תרגול סולמייקינג, למשך זמן מה. ושוב, זה לא שאז ניאחז בהיררכיה החדשה, "זו האמת. זו האמת על הדברים. זו המסגרת המושגית הנכונה", אלא שהיא הופכת לחלק מהגמישות שלנו, לחלק מטווח גמיש של מסגרות מושגיות שיש לנו אפשרות לעבוד איתן.

[…]

יש לנו פוטנציאל להיות בבואה או השתברות של דאימון. אפשר להשתמש גם במילה "צל", שיש לה קונוטציה של אפלה יחסית, כדי להצביע על כך שאפילו הצרימות שלנו הן איכשהו שיירים והדים, גם אם עלובים וחסומים, של התגלמות מקורית. הצל הוא שארית, הוא מה שנשאר מהאור שנחסם על ידי משהו באופן מלא או חלקי, אבל הוא גם הד של האור, אם אפשר לדבר כך, כי הוא אור שהשתבר ממקומות אחרים שבהם הדבר הזה לא עמד בדרכו.

כבר דיברנו על זה בעבר, אבל אפילו את הטעויות והנוירוזות והפשלות שלנו אפשר לראות כקשורות להתגלמות המקורית של הדימוי. אז יש את הבבואה או ההשתברות של הרגעים הטובים יותר שלנו, אבל אפילו את התסביכים והעיוותים שלנו אפשר לראות כהדים עלובים וחסומים או שיירים של הדימוי. למעשה, הדימוי והבבואה, או איך שלא נקרא לה, תלויים הדדית – הם משפיעים זה על זה. זה לא לגמרי נכון לדבר על דימוי שיש לו בבואה או השתברות, על נביעה חד כיוונית מהדימוי לאדם. כשאנחנו מתרגלות סולמייקינג אנחנו מבינות שהם משפיעים זה על זה; יש כאן תלות הדדית.

[…]

אני מקווה שהסברתי את זה מספיק בבירור. כנראה שיכולתי לעשות את זה טוב יותר. אבל שוב, זה כל כך שונה מאיך שגדלנו, מהצורה שירשנו לחשוב על מה זה אומר להיות יצור אנושי, מהצורה שירשנו לחשוב על השאלות "עם מה אני במערכת יחסים?" ו"מה זה אדם?", כי אין בתרבות שלנו מקום לרמה הזאת של הדימוי, לרעיון הזה שאיכשהו, האדם הזה הוא בבואה של משהו על-זמני, ובמערכת יחסים בין שני בני אדם יש הרבה גדילים והרבה מימדים, ולכל אדם יש הרבה מימדים. זה רעיון שהתרבות שלנו מאוד לא תומכת בו, והוא יכול להישמע מוזר לחלוטין, מגוחך אפילו, מה שאני מנסה לומר, אם הוא בכלל ברור. ושוב, אני בהחלט לא מתכוון לומר, "אם פשוט תראו דברים ככה, לא תחוו אבל". ואני מקווה שברור שאני בהחלט לא אומר, "נו טוב. מי שאת אוהבת ימות, אבל יש לך כבר זכרונות ממנו, לפחות יישארו לך הזכרונות". אני אומר הרבה יותר מזה. ממש עכשיו, במערכות היחסים שלנו עם החיים, אם נפתח את החוויה שלנו במערכות היחסים האלה, אם נבוא אל החוויה עם נשמה, עם אהבה – מה באמת יש שם, מה כבר יש שם, בחוויה שלך את האדם האחר, כשיש בה נשמה? ואז, מה זה עושה לחווית המוות ולחווית האובדן?

זה לא יסלק את האבל, זה לא יכול לסלק אותו, אבל זה ייתן משהו שבמובן מסוים התרגלנו למנוע את עצמנו מלהיפתח אליו ולקבל אותו ולהחזיק בו, או שאולי התרבות מונעת אותו מאיתנו, דרך השפה והמושגים שהיא מורישה לנו. מישהו אהוב עלי מת, ועדיין יש שם את כל המימדים האלו של היחסים, שהיו שם גם כשהוא היה בחיים. זה לא שעכשיו אחרי שהוא מת, עכשיו כשהוא נע בחלל ובזמן אי שם בממלכת הרוחות, אולי אפשר לתקשר איתו בסיאנס או משהו כזה. כבר כששנינו בחיים המימדים האחרים הללו נמצאים שם, ואם אני אכיר במימדים האלו, ובקשרים האלו בין מימדים, ובגדילים השונים של תקשורת, של אהבה, של חיבור, של הכרה, של מגע, שמתקיימים כששנינו בחיים, תשתנה החוויה שלי ביחס לאובדן שמביא עימו מותו של האדם הזה. הדימוי איתי. הדימוי מתקשר איתי, ואני עם הדימוי. הדימוי מתקשר עם הדימוי. הזיכרון הופך לדימוי.

[…]

אפשר לחשוב לגבי כל זה, "וואו, תיארת פה משהו ממש מסובך, איזשהי מטאפיזיקה ביזארית, רעיון מוזר שאתה מנסה לכפות על האופן שבו דברים הם באמת." אבל אולי, ראשית, התחושה שלנו לגבי איך דברים הם באמת היא בעצם הבניה חברתית, משהו שהושרש בנו, ירושה שבעצמה יש לה מקורות במטפיזיקה, בתאולוגיה, בפילוסופיה; ושנית, אולי התחושה שלנו לגבי איך דברים הם באמת היא דווקא לא דיווח מדויק על איך הם באמת בשבילנו. תביטו מקרוב. תרגישו מקרוב, כשיש אהבה, ומערכת היחסים באמת חיה במובן הזה. האם לא יהיה נכון לומר, שלפחות הזרעים של מה שאני מנסה לדבר עליו כאן למעשה קיימים כבר בחוויה שלנו? אבל יש משהו שירשנו, שהושרש בנו, שפשוט גורם לנו למחוק את כל זה, או לא לקחת את זה ברצינות, או לא לראות את זה אפילו, לא להרגיש את זה – משהו שמונע מאיתנו להבחין בזה, ולהבדיל את זה מדברים אחרים, ולנסח את זה, וכך לתת לזה תמיכה.

מישהו מת. איבדנו אותו. הוא מת; אנחנו נותרנו. ועדיין, יכול להיות שהרבה יותר אפשרי במונחי החוויה המתמשכת של מערכת היחסים, החיבור איתו, ממה שהתרגלנו לחשוב; שהרבה פחות ממה שבעצם היה שם במערכת היחסים שלנו, מה שזרם במערכת היחסים שלנו – שהרבה פחות אבד בסך הכל ממה שחשבנו; והרבה יותר ממה שחשבנו עדיין פתוח, עדיין אפשרי, ובעצם עדיין חי. וכן, בכל זאת יש אבל, בכל זאת יש אובדן, בכל זאת יש כאב, בכל זאת יש אולי משאלה שהלוואי שדברים היו אחרת. אבל אפשר לפתוח את זה. זה כמעט כאילו יש כאן משהו שצריך להרשות לעצמנו לראות. והתרגול יכול ממש לפתוח את החוויה הזאת.

 

(לשמיעת השיחה המקורית במלואה: practicing with death and dying)

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.