תרגול, אמון

(זה פוסט שכתוב חצי כמו פוסט בפייסבוק וחצי כמו פוסט במחסן מילים. אז אני מעלה אותו לשני המקומות, למרות שבדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה. אבל הרי ממילא הוא מדבר על קשרים בין ממלכות. וגם, אני רוצה לדבר גם כאן על הדברים שהוא מדבר עליהם. וגם, אני כבר הרבה זמן לא הרבה כותבת כאן ורוצה לשנות את זה. אז הנה, ספתח.)

קבוצת הישיבה של הבוקר נפגשת כבר חודשיים וחצי. אנחנו נפגשות כל בוקר מראשון עד חמישי למדיטציה של חצי שעה, בין שמונה וחצי לתשע בבוקר. כלומר אני שם כל בוקר וכל מי שרוצה בא.ה באיזה ימים שמתאים. לא צריך ניסיון ואשמח לשלוח קישור למי שרוצה.

אני לומדת מהתרגול הזה המון. שוב ושוב מפתיע אותי כמה. כל מיני סוגים של דברים. אבל אולי, יותר מכל, צורות חדשות לתת אמון.

ראשית כל: אמון בעצמי, בתרגול שלי, ברצון שלי לחלוק אותו, ביכולת שלי לחלוק אותו, בדיוק כמו שאני, עם כל הקשיים שלי בעולם וכל מה שאני לא יודעת. כל כך לא טריוויאלי ללמוד לתת את האמון הזה (לי, להרבה מאיתנו). למשל, אתמול בערב נשבר לי הלב, והבוקר נפגשנו לתרגל שמחה והיה ממש טוב. אחר כך עלה בדעתי שלפני שקמה הקבוצה לא הייתי מעלה על דעתי להנחות מדיטציה של שמחה כשאני כל כך עצובה וכואבת, לא הייתי מרגישה שיש לי הזכות. ובשלב הבא אולי כן הייתי מנחה, אבל מקפידה כמעט בחרדה לתת בהתחלה גילוי נאות על מצבי הרגשי. והבוקר כבר לא הרגשתי את הצורך הזה, לא הרגשתי שאני בסכנה לרמות או להעמיד פנים בתוך ההנחיה. אני יודעת שטוב לי לתרגל שמחה גם כשאני עצובה וגם בזמנים אחרים, ושמחה לחלוק את זה עם מי שרוצה. (העובדה שגם אני מתרגלת תמיד יחד עם ההנחיות של עצמי, שכבר כתבתי עליה כאן בהתרגשות די בהתחלה, היתה קריטית בשביל שהאמון הזה יוכל להתפתח על בסיס של אמת.)

שנית: אמון בתרגול, בכוח של התרגול. הרבה שנים הרגשתי קרועה בין התפיסה של התרגול בתור משהו שנועד לשפר את החיים היומיומיים, לבין התפיסה שלו בתור משהו שנועד לקחת אותך ואת כל הברואות אל מקום אחר רדיקלית. התשוקה שלי בתרגול תמיד היתה אל מה שמעבר, וזה גם מה שנפתח. וגם תחושת החובה שלי, אני אפילו רוצה לומר הסולידריות שלי, היא אל מה שמעבר – אני מפחדת מתרגול שהוא אופיום להמונים, מפחדת לקחת חלק, כיצרנית או כצרכנית, במנגנון הקפיטליסטי שעוזר לך להישאר מתפקדת ובסדר בתוך עולם לא מתפקד ולא בסדר. אבל מה שקורה לי בחודשים האחרונים, ולתרגול בקבוצה יש חלק מרכזי בזה, זה שאני מרגישה שהתרגול משפר לי את החיים היומיומיים *בזכות* איך שהוא פותח אותם, שוב ושוב, אל התשוקה החזקה, הפראית, המקודשת, העדינה, המשתנה והיציבה כאחת אל עולם אחר רדיקלית, גם זה שכבר קיים בממלכות אחרות וגם זה שאני רוצה עבור הממלכה הזאת.

שלישית: אמון בכוח של התרגול הספציפי שלנו בבקרים האלה, שממשיך לנוע ולהתגלות מתוך ההיגיון הפנימי של עצמו. מתברר שזה מה שאנחנו עושות, מה שכתבתי מעלה: פותחות בתוך העולם הזה מרחב אל עולמות אחרים אפשריים, באופנים שמתבררים כמתאימים לתרגול של חצי שעה כל בוקר. ההקשר חשוב, בהקשרים אחרים יתאימו אופני תרגול אחרים. אבל לא רק הטקטיקה מתגלה מתוך התרגול: גם העיקרון הזה של מה בעצם הדבר שאנחנו עושות, לא באתי איתו מראש. הוא מתגלה לי מתוך התרגול שלנו, מתוך החוויה שלי בו ומה שאחרות סיפרו או כתבו לי על החוויה שלהן.

ולכן, רביעית: אמון בקבוצה עצמה, ובכל מי שמשתתפות בה. למשל, בשבוע שעבר הצעתי לראשונה את האפשרות לתת לי דאנה חודשית על ההנחיה (עד עכשיו לא היה מעורב כסף). בהתחלה הצעתי אותה בחטף וכמעט אף אחת לא נענתה, ואז התייעצתי קצת וקיבלתי פידבקים, ובסוף הצעתי שוב בצורה יותר מפורשת עם יותר היענות. כל אחד מהשלבים האלה היה מאתגר בשבילי בכל מיני דרכים, ואני מדמיינת שגם בשביל אחרות (עוד לא דיברנו על זה בהרחבה כקבוצה, אני מקווה שזה עוד יקרה, מחכה להבין איך מתאים). ועדיין ברור לי שאפשר לסמוך עלינו כקבוצה שנעמוד באתגר ונמשיך להבין יחד מה מתאים ומיטיב. כמו שבתוך התרגול עצמו אני סומכת עלי, ועל כולנו, ועל כל אחת מאיתנו, להבין כל פעם מחדש מה מתאים ומיטיב. זה הבסיס של התרגול, תמיד.

ובאמת משהו משותף לכל סוגי האמון האלו נוגע ביחסים בין אמון בעצמך ואמון במה שבא מבחוץ. זו שאלה פסיכולוגית עמוקה ועתיקה כמובן, אבל שיש לה גם התגלמות ספציפית, וקריטית, בעולם של התרגול הרוחני. יש צורה של אמון במורה שמחליפה את האמון בעצמי: אני מנסה ללכת בעקבות המורה שלי כי הוא הגיע לאנשהו ומראה לי את הדרך להגיע אליו גם. ואז לפעמים האמון בעצמי יכול להמציא את עצמו מחדש בצורה מנוונת בתור ביטחון שגם אני יכולה לעשות בדיוק את מה שהמורה שלי עשה; או שאני יכולה לאבד אותו לגמרי ולהישאר תקועה, לפעמים שנים, בלראות את המורה בתור מי שהגיע ואת עצמי בתור מי שלא, אבל לפחות יש לי את הזכות להסתופף בצילו. אבל אם אני לא נתקעת ככה, סוג כזה של אמון במורה יכול להיות מיטיב לפעמים. הבודהה תבע את האמון הזה מתלמידיו הרבה ובפירוש (וגם נתן אותו בשעתו במוריו-שלו, אבל ידע גם למשוך אותו חזרה), וגם המורה שלי רוב תבע והזמין אותו, בצורה קצת פחות מפורשת, ואני כתלמידה נתתי אותו, במשך שנים. אבל בעומק אני בעצם לא מאמינה בסוג הזה של אמון. ואני גם לא מאמינה בהפך, שכל אחת מאיתנו צריכה לפלס לבד את הדרך שלה ואי אפשר לקבל עזרה. כל אחת מאיתנו צריכה לפלס את הדרך שלה, וגם אנחנו תמיד מקבלות ונותנות עזרה, כל הזמן. אנחנו תמיד אורגות משהו יחד. אבל האחריות שלי כלפי עצמי והאחריות שלי כלפי אחרות הן מסוג שונה, והאמון שלי בעצמי ובאחרות הם גם מסוג שונה. וחלק חשוב מהאחריות ומהאמון הם כלפי השוני הזה. גם הדרך שלי בתור תלמידה של רוב, אני מגלה יותר ויותר ככל שעובר הזמן מאז מותו וככל שאני מעמיקה בה, בעצם מעולם לא היתה רק ניסיון ללכת בעקבותיו, היא מלכתחילה נבראה ביני ובין אלוהים. אבל רוב היה ועודנו מלאך עבורי, וגם אחרות ואחרים היו ויהיו המלאך, וגם אני הייתי ואהיה מלאך עבור אחרות, וגם כולנו. מלאך לא במובן השטוח של מישהו שהכל טוב בו ושלא עלול לעשות רע, אלא במובן המקורי, של שליח מהממלכות שמעבר. לחיות בין מלאכים, זו אחת הממלכות שהתרגול פותח.