פורטרט מספר חמש | קטע מתוך “הלא בלתי אפשרי”

היה היה נער שחי בעל כורחו חיים כפולים. בחוץ הוא היה ילד טוב בסך הכל, אולי עצבני מעט, לא לגמרי מוצא את מקומו. אחיו הקטן ואחותו התינוקת היו מפונקים ואהובים, האח והאחות הבכורים היו מבוגרים ואחראיים, ובאמצע היו שני ילדי הסנדוויץ’, הוא ואחיו הגדול ממנו בשנה. הוא אהב והעריץ את אחיו, שאהב אותו בחזרה, והיה מגלה לו דברים, משחק איתו, מגן עליו. אחר כך אחיו נעלם, מצא חברים אחרים, מבוגרים יותר. חברים רעים, אמרו שוב ושוב אימא ואבא והאח והאחות הבכורים. רעים, טובים, עזוב אותך אחי, אמר לו אחיו פעם, ברגע נדיר של קרבה מחודשת, העולם הזה מלא בדברים שאתה לא יכול אפילו להתחיל לדמיין, והם אפילו פחות ממך.

הוא לא הבין. אבל אז בא צירוף מקרים, אות: כמה ימים אחר כך מישהו בישיבה זרק, כשהתפלחו לעשן אחרי ארוחת צהריים: אין בכלל עולם הבא. תקרא טוב ותראה. הכל זה העולם הזה, כל הגמול וכל העונש. כל העולם הבא הזה לקחנו בכלל מהנוצרים. פה לא יודו בזה אם תעַנֵה אותם אבל זו האמת. תלך לספרים של ההם ותבדוק.

הוא לא הלך לספרים של ההם אבל הדברים התחברו. היתה ילדה אחת יפה שגרה ברחוב. היה לה שיער שנפל כמו רעמה של אריה על הכתפיים. הוא היה יכול היה לראות בבהירות איך זה היה יכול להיות אפשרי שהם ידברו זה עם זה בעולם הזה. הוא לא היה יכול לראות איך זה היה יכול להיות אפשרי שהם יגעו זה בזה בעולם הזה. אבל הוא היה יכול לראות איך זה היה יכול להיות אפשרי שהוא יוכל לראות איך זה יכול להיות אפשרי. עד לכאן המוח הגיע ומכאן התעקם ונשמט, כמו מעבר לשפת העולם השטוח שדמיינו האנשים שחיו פעם.

בחיים האחרים הפנימיים שלו, חיו כמו בשונית אלמוגים צפופה פחדים גדולים וצבעוניים ופנטזיות גדולות וצבעוניות. להקות של רגשי נחיתות שחו ליד להקות של מגלומניות. דגים גדולים עברו ובבטנם נביאים אילמים. תמנונים התיזו ענני פטפוט פתאומיים בתוך המים הסמיכים ממילא. על קרקעיות ספינות טרופות של ילדוּת שכבו ארגזים נעולים, מלאים השד יודע במה, מטבעות או תחמושת או זיבורית, משנים לאט צורה תחת מעטה השבלולים. והלווייתנים הגדולים והאפורים.

היתה לו מאהבת, אישה מבוגרת חכמה ויפה, שביקרה אותו כל ערב. הם היו קרובים באופן שהוא מעולם לא היה קרוב לאדם בעולם הזה. אבל הוא ידע בביטחון שהקירבה שלהם אפשרית גם בעולם הזה. לא מבחינה פיזית בדיוק אלא מבחינת להיות באותו מקום באותו זמן. וגם מבחינה פיזית. הוא היה גומר בדממה גדולה, נזהר לא להרעיד את המיטה העליונה, בה ישן אחיו הבכור.

פעם אחת הוא התפלח מהישיבה ונסע באוטובוס לסינמטק בתל אביב. היה נדמה לו שכולם מסתכלים עליו. אחר כך, בתור לכרטיסים, הבין פתאום שאף אחד לא מסתכל עליו. הוא התחיל לצחוק, בקול, אם כי בקול שקט, כי הוא היה ילד שקט, ועדיין אף אחד לא הסתכל עליו, חוץ מהמאבטח, שהסתכל על כל האנשים בתור, כי מה עוד היה לו לעשות.

הסרט שנכנס אליו היה קומדיה בשחור לבן, לא מהעולם שלו, אבל גם לא מהעולם שלהם, לא משום עולם. הוא לא הבין למה עשו אותו. אחר כך התחיל להנות דווקא מהבזבוז הראוותני הזה, והרגיש שהוא מתחיל להבין.

אחרי הסרט הוא קנה מנה פלאפל בצד השני של רחבת הסינמטק. לפניו בתור היו שלושה חיילים בחופשת סוף שבוע. הם דיברו זה עם זה בקול רם, צחקו מבדיחות גרועות. הם נראו לו צעירים ממנו, למרות שידע שהם מבוגרים לפחות בשנתיים-שלוש, והוא הרגיש שהוא היה יכול לחיות בעולם שלהם הרבה יותר נכון מכפי שהם חיים בו. אבל רגע אחר כך הגיע תורו, וביקשו ממנו מחיר שהיה גבוה הרבה יותר מהמחיר ששילמו החיילים, והוא הופתע ובבת אחת קרס לתוך העולם שלו, חושד שלוקחים ממנו יותר כסף כי רואים שהוא לא מפה ולא אמור להיות פה, יודע שזה איכשהו נכון, שמגיע לו שיקחו ממנו יותר כסף, לא רק בגלל שהוא לא אמור להיות פה, אלא מסיבה אפלה יותר, וידע גם שמישהו אחר במקומו היה יודע לגרום שלא יקחו ממנו יותר כסף אבל שהוא לעולם לא ידע איך. איכשהו הוא אזר עוז והתווכח ואז התברר שהחיילים קיבלו הנחת חיילים, ושהמחיר ששילם היה המחיר האמיתי, כתוב על לוח גדול של מחירי המנות. הוא הרגיש אידיוט וחייך בהתנצלות אל המוכר  שחייך אליו בחזרה. הוא חזר לישיבה והספיק להגיע לחברותא של הערב.

הוא הלך לישיבה וחזר מהישיבה ודמיין את אלוהים מחייך אליו מעל הכתפיים של האנשים שחלפו על פניו ברחוב, אלוהים שהיה כמו דמות בסרט השחור לבן, עם שפם דק, מסתלסל למעלה. הוא סילק את הדמיונות הזרים האלו וחשב על אלוהים האחר, שאין לו דמות הגוף.

דברים התחברו והתפרקו לו כל הזמן. הוא הרגיש בודד מאוד. הוא תהה אם כל הנערים בגילו מתעסקים בדברים שהוא מתעסק בהם ואם כן אילו פתרונות הם מוצאים. הוא תהה מה הנערה שהיא הזיווג שלו עושה כרגע, האם היא מתעסקת בדברים שהוא מתעסק בהם, האם היא גרה בעיר הזאת. הוא ניסה לחשב מה המרחק האווירי ביניהם יכול להיות. הוא תהה מתי הם יינשאו ומה יקרה אז למאהבת מן הפנטזיות שלו. כל האפשרויות נראו לו מופרכות או רעות. לבסוף הוא החליט שהמאהבת שלו בודאי תתמזג עם אשתו הממשית כשתהיה כזאת אבל לא היה בטוח לגמרי בתשובה הזאת.

הוא לא ידע אם הוא צריך לסמוך על עצמו או לא צריך לסמוך על עצמו. הוא התעסק בזה המון. בגרסא אחת השאלה היתה: האם כל מה שאני חושב וחשבתי אי פעם זה טעות איומה או שאני בעצם יודע הכל ורק לא יודע שאני יודע? בגרסא אחרת: האם אני עתיד להיות הצדיק הכי גדול ועמוק שחי אי פעם או החוטא הכי נמוך? אבל בגרסא שלישית, שסתרה את השניה: אני מישהו או שאני שום דבר, מן עיוות לא מוסבר שאין לו פשר? הוא היטלטל בין הסברים אפשריים. אלוהים היה רחוק, מופשט, אלוהים היה קולב שאנשים תלו עליו כל מיני דברים, פחדים, תקוות, אשמה.

הוא יצא לבד לכל מיני גיחות אל העולם האחר אבל לא הצליח לשבור את הזכוכית. הוא התחנן בפני אחיו, שנעתר לבסוף ולקח אותו איתו ועם החברים שלו למסיבה במועדון של חיילים. בכניסה בדקו תעודות זהות ולא הכניסו את כל מי שהיה בן פחות משמונה עשרה. בחבורה שלהם נשארו בחוץ הוא, אחיו וחבר אחד. אחיו והחבר הלכו לנסות מועדון אחר; הוא הרגיש גאווה מטופשת או פחד מטופש ולא בא איתם. הוא ישב והסתכל על אנשים צובאים על פתח המועדון ונעלמים, מתרבים ומתמעטים כמו גלים בים. הוא לא חיכה לכלום, הוא שכח כמעט שהוא שם מאחורי העיניים האלו, אבל אחרי איזה זמן הסלקטורית אמרה לו פתאום, אוקיי בוא תיכנס, אבל מהר. הוא לא הבין למה היא מרחמת עליו אבל נכנס.

בפנים היה העולם של ההם בדיוק כפי שדמיין שיהיה. הוא לא היה בטוח מה לעשות ולא רצה לגשת לבד אל החברים של אחיו. היתה חצר והוא יצא אליה. שלוש ילדות הסתכלו בו בסקרנות. הוא חייך אליהן. הן שאלו אותו מאיפה הוא והוא אמר להן. הן הסתקרנו ושאלו אותו כל מיני שאלות על החיים שלו, שהוא ענה עליהן כמיטב יכולתו, ואחת מהן שאלה אותו, חצי בצחוק, אם הוא היה רוצה להתנשק איתה. הוא חשב על זה רגע ואמר שהוא לא יודע אבל נראה לו שלא עכשיו. היא כתבה לו את מספר הטלפון שלה על היד.

אחיו היה מרוצה ממנו. “אח קטן, יש לך אינסטינקטים. שועל בעור של כבש.”

“אמרתי לה את האמת.”

“הדרגה הכי גבוהה של אינסטינקטים, אחי.”

הוא חשב על זה והרגיש שיש פה משהו שהוא צריך לחשוב עליו עוד. הוא חשב קצת גם האם הוא רוצה להתנשק עם הילדה ההיא. והחליט שכן, אבל רק אם הם ייפגשו שוב באופן ספונטני. אולי הוא פחד שאם יתקשר ההורים שלה יענו, או היה נבוך. הוא לא ידע איך קוראים לה. הוא הלך שוב למועדון ביום חמישי הבא, לבד, חיכה בחוץ, ולא ראה אותה. במקום זה כמה בנים הסתלבטו עליו. הוא נבהל והלך משם, הסתובב כמה זמן ברחובות הליליים הרחבים, שם את כל המטבעות שבכיסיו בכובעים ובקרטונים של הומלסים ישנים. כשהתעייף הוציא עיתונים מהפח של העיתונים ונשכב בעצמו לישון על מדרגה של בית. הוא התעורר עם שחר, שמח ומרגיש שהוא בהרפתקה, והחליט ללכת לים ולהתרחץ בו בעירום, אבל תעה בדרך והלך ברחובות עד שהתעייף, הגיע במקרה לתחנת האוטובוס שנוסע הביתה, אמר לעצמו שזה סימן מהשמיים ונסע. בבית כעסו עליו וחקרו אותו והענישו אותו במידה שבהחלט לא היתה שווה את ההנאה המפוקפקת של הלילה.

הוא אמר לעצמו שהוא יעזוב את הכיוון הזה למשך כמה זמן ויראה מה קורה.

הוא אמר לעצמו שמה שהכי חשוב לו זה לחיות חיים מהדרגה הכי גבוהה, זו שבה האינסטינקטים שלך כל כך מדוייקים לָעולם שאם אתה רק מתנהג בטבעיות ובאמת אז קורים לך דברים טובים ומפתיעים שלא יכולת לצפות מראש, ושהוא ייקח זמן כדי להבין מה העולם הנכון בשבילו לחיות כך.

“הלא בלתי אפשרי” הוא רומן על היחסים ההדדיים, המורכבים והזמניים תמיד בין החיים שלנו לבין הסיפורים שאנחנו מחברים עליהם, שמורכב מחמישה יומנים שכותבת אותה אישה לאורך עשרים שנה, ושיצא לאור ב2015 בהוצאת כתר ובעריכת שירה חדד. להלן אחד הקטעים האחרונים ביומן החמישי והאחרון. לקניית הרומן