שנה אחת של חלומות

28/8/2015

איש אחד חטף אותי וחתך לי את קצות-האצבעות של יד אחת, את הפרק העליון בכל אצבע, כמו בעונש של היאקוזה. כמו אצלם, גם הוא עשה את זה כדי להעניש אותי. לא ידעתי על מה, אבל גם ידעתי על מה. זה הגיע לי וגם לא הגיע לי. זה לא כאב. האיש יצא מהחדר ואני לקחתי את קצות-האצבעות החתוכים בקערת כף היד השניה ויצאתי מהדלת האחורית והלכתי למצוא בית חולים. ידעתי שהאיש יכעס עלי וינסה לנקום בי נקמה נוראה יותר על שלא קיבלתי את העונש שהשית עלי והתחכמתי לו. אבל הלכתי בלי להתלבט. נסעתי באוטובוס ודיברתי עם אנשים, החלום משך לכל מיני מקומות כדרך חלומות, אבל התעקשתי לזכור את בית-החולים, וקצות-האצבעות  נותרו כל הזמן בכף ידי הבריאה המוחזקת כמו לנדבה כלפי מעלה. וכך הצלחתי להגיע באוטובוס למרפאה ברחוב בלפור ליד הבית הישן ולהראות להם את קצות האצבעות, בתקווה שהם יתייחסו אלי ברצינות, וכך אכן היה: כולם נזעקו, רופא אחד שפך יין אדום בשפע על היד הקטועה כדי לחטא, והשאר התחילו לנקות את בדלי-האצבעות בתקווה שנספיק לחבר אותם בחזרה לפני שיהיה מאוחר מדי.

30/11/2015

חלמתי שנגמר הזמן. מילולית: שהזמן ביקום עומד להיגמר. ואז הכל יקפא ויפסיק להשתנות, כלומר יפסיק להתקיים. ובחלום ידענו שהזמן הולך להיגמר בתאריך זה-וזה, אבל איכשהו התעלמנו כמו שמתעלמים מההתחממות הגלובלית, והמשכנו להתעסק בענייני היומיום, אבל הרגע שבו ייגמר הזמן כבר ממש התקרב, והכל הלך ונהיה בהיר יותר, ועם פחות חמצן באוויר, ופתאום נמלאתי אימה, גדולה יותר מאימת מוות. לא יכולתי להאמין שנשארו רק עשרים שניות עד שהכל יעצור. אבל התברר שלקראת נקודת הסינגולריות הזמן זורם יותר לאט, ככה שהעשרים שניות האלו ירגישו כמו יומיים. הלכתי ברחובות וחיפשתי מה לעשות ודיברתי עם כל מיני אנשים, בסוף פגשתי את ט’, שאמרה משהו כמו – חבל שהתעלמתם מזה עד עכשיו, אבל זה בסדר, יש עדיין יומיים כדי לקבל ולהשלים עם קץ הזמן, והלכה לה. הסתכלתי עליה הולכת ותהיתי אם אני יכולה להספיק לקבל ולהשלים ביומיים ואם זה משנה, והתעוררתי, ולאט לאט הבנתי שהזמן בכל זאת לא עומד להיגמר, ושרק אני עומדת למות בעוד יומיים, ואז התעוררתי עוד והתחלתי לקוות שאפילו אני לא אמות, ואז חזרתי לישון עד הבוקר.

16/12/2015

האח הקטן של ק’ נהיה מוזיקאי ועורך הופעה. בגלל שאין לו עדיין רשיון מוזיקאי מותר לו לפי החוק להופיע רק בבתים פרטיים, ויוצא שהוא מופיע בבית שלי ושאני הקהל היחיד. הוא מנגן במשהו שנראה כמו המתקן שמאדים בו דים סאם, ומשמיע צלילים עדינים ויפים מאוד. אחרי ההופעה אני משבחת אותו והוא אומר שחיפש דרך ליצור מוזיקת זן. אחר כך הוא רוצה להישאר לישון אצלי בסלון. אני מתעצבנת ואומרת שבשום פנים לא, ושנמאס לי כבר מהשטויות של כל המשפחה שלהם, והוא הולך.

7/1/2016

התחלתי לחלום שוב ושוב שאני נוסעת או נמלטת לחו”ל, למקום מסוים בחו”ל, וזה כאילו אותו מקום בכל החלומות אבל כל פעם הוא נראה אחרת. שלשום בלילה הוא היה בריכה קרחונית צלולה בתוך מערה שמעליה יש מן חדר גדול שאפשר לישון בו, והלילה הוא היה כפר בעמק בהרים. בחלום זה מקום שאני מכירה ואוהבת יותר מכל מקום אחר בעולם, אבל גם מתרגשת כי אפשר להגיע ממנו גם למקומות יפים שעוד לא הייתי בהם.

29/1/2016

הבית שלי היה על שפת הכנרת ופתאום הבנתי כמה יפה הגינה המוזנחת שלו שעל שפת המים. החברים באו לארוחת שישי אבל גם כמה משפחות חרדיות גדולות באו ודיברנו על האהבה האמיתית. פגשתי גבר רוסי ג’ינג’י עם ראסטות ובזכות השיחה הקודמת מיד ידעתי שהוא האהבה האמיתית שלי. שכבנו בשדה וכמעט גמרתי אבל נמנעתי בכוונה כדי לא לפזר את האנרגיה, ואז ראינו כוכב שחור ענק ועגול באופק הצפון-מערבי מעל הים. הכוכב הלך וגדל ואז התפזר בים בכתמים שחורים כמו נפט. ברחנו יחד והגענו למקום שבו המוביל הארצי נשפך לים, ומצאנו שם חורשת אקליפטוסים ומים רדודים נקיים, וילדים ומבוגרים עירומים ושמחים צוחקים במים. אחר כך ראינו שהיו להם כמה כילות וכריות בין האקליפטוסים וגם ספריה קטנה בארונית קש. ישבנו איתם ואישה אחת סיפרה לנו שמחקר גילה שהדג שוחה תמיד בצורה של דג, וככה גם לכליות יש מעגל בריאות בצורת נפרון. התעוררתי בהרגשה שלמדתי הרבה דברים חשובים ומעכשיו אחיה את החיים שלי אחרת.

19/2/2016

לילה של חלומות מוטרדים, אבל באמצעו היתה הפוגה בה חלמתי באריכות שאני שותה תה עם מלא סוכר.

15/3/2016

בסוף הגעתי לקומת הקרקע ויצאתי החוצה, ואז הבנתי שבזמן שהייתי בבניין קרתה האפוקליפסה והחברה האנושית התפרקה, ועכשיו איש הישר בעיניו יעשה. היה עוד מישהו ששוטט וחיפש משהו לבזוז בחצר הבניין. חמקתי מהר ולקחתי את התיק שלי, שהיו בו רק ארנק וטלפון וסיגריות, ויצאתי לרחובות לחפש מים ואוכל. ניסיתי למצוא בעיר החרבה מקום מוגן לעשן סיגריה, ומצאתי מן חצר קטנה סגורה, אבל אז פחדתי שילכדו אותי בפנים אז יצאתי החוצה, ואז ראו אותי עם הסיגריה ורדפו אחרי ברחובות ההרוסים, בנמל ההרוס. בשלב הזה הייתי גבר מזדקן. חבורה של צעירים תפסו אותי ולקחו לי את הטבק, והמנהיג שלהם אנס אותי, אבל אז הם ריחמו עלי ונתנו לי לאכול קרקרים יבשים דקים מאוד, דומים ללחם הקודש, ולישון איתם, וקצת ניסו לחנוך את הזקן אל העולם החדש. אני/הגבר הזקן (לאט לאט התפצלנו לגיבור וצופה) התחיל לדבר עם מארחיו על אבל האובדן (הוא היה שייך לדור שלפני האפוקליפסה, הם גדלו לתוכה) אבל התברר שאי אפשר כי כבר יש להם הרבה פחות שפה. הקריין של החלום הסביר: “הזקן גילה שהצעיר לא מכיר את המילים ‘אתמול’ ו’שלשום’, ושאת המילה ‘לדאוג’ הוא הבין במשמעות ‘להתאבד’ “.

23/4/16

בשיחת הדהרמה של הערב מישהו הצביע ושאל “ווט איז פורגיבנס”, שאלה שעצבנה אותי ושהמורה דווקא נכנסה איתו עליה לדיאלוג יחסית ארוך, אבל בעצם בלי לענות. בלילה חלמתי שאני נסיך שלא מעוניין בפוליטיקה, אבל אבא שלי, שרוצה שאירש את מקומו, שולח את אנשיו כדי לגרום לי לפחד שמנסים לרצוח אותי כל הזמן. בהתחלה היה ברור שזו מניפולציה אבל אחר כך באמת נרצחו מסביבי אנשים. בהתחלה פחדתי והסתגרתי בארמון, אבל לבסוף יצאתי מהארמון כדי למצוא מי הרוצח. ופגשתי את ק’ ברחוב, ושאלתי אותו אם הוא הרוצח, והוא אמר שכן. התברר שהנרצחים עד כה הם אבא שלו ואח שלו, ושהוא מתכוון לרצוח גם אותי אבל לא עכשיו, “אולי עוד שעתיים”. אמרתי “אבל אני אלך, ולא תדע איפה אני”, והוא אמר “אבל אני יודע לאן תלכי, את תלכי להורים שלך, כדי להגן עליהם”, והבנתי שהוא מתכוון לרצוח את ההורים שלי, ונכנסתי לאוטו ונסעתי לבית שלהם ברמת-גן הכי מהר שאני יכולה, ובאמת הגעתי מהר דרך כל מיני קיצורי דרך שהתגלו לי תוך כדי נסיעה, אבל כשהגעתי לחניה הוא בדיוק ירד מהאופניים שלו וחייך אלי חיוך של רשע בסרטים. אבל פשוט המשכתי לנסוע ומעכתי אותו אל הקיר – באופן שהמם אותו בלי לפגוע בו ממש – ורצתי במדרגות ודפקתי על הדלת וקראתי לאימא שתפתח לי את הדלת. והיא שמעה ופתחה לי את הדלת. נכנסתי, ומיד הסתובבתי והתחלתי לנעול את המנעולים בקדחתנות, כי כבר שמעתי את הצעדים של ק’ במדרגות, ותוך כדי כך ניסיתי להסביר לאימא את חומרת המצב. אבל היא עמדה שם וכאילו פיתחה פתאום סקרנות עמוקה כלפי המכניקה של המנעולים ואמרה “מעניין אם ככה זה סוגר או פותח” ופתחה מנעול שכבר סגרתי, וק’ פתח את הדלת ונכנס. למרבה החרדה שלי היא התחילה לדבר איתו מתוך אותה סקרנות ילדית. שניהם כאילו שכחו מסכנת הרצח ורק אני עוד זכרתי אותה.

17/7/2016

יש תינוק עם גידול בבטן. הגידול כבר החמיר מאוד ועכשיו הוא גדול כמעט כמו התינוק עצמו. מגיעים לבית החולים ומוסרים את התינוק לטיפול, אבל כשמבררים מה מצבו הרופאה/אחות אומרת שהיא בטעות זרקה אותו לזבל. היא מצטערת אבל לא מאוד נרעשת. הדמות שהיא פחות או יותר אני לוחצת עליה לחפש את התינוק, אולי עדיין אפשר להציל אותו. מוצאים אותו, לא ברור אם חי או מת, עטוף בשקית. הדמות שלי לוחצת והאחות מנסה להוציא אותו מהשקית, שיש עליה איזה חומר משונה, ואיכשהו המאמץ הזה גורם לשקית להתלקח פתאום בלהבה ענקית. אני – הצופה, לא הדמות – מבינה שהתינוק נשרף ומת באופן סופי ומתאבלת על הטרגדיה הזאת. אחר כך אני מבינה או שומעת בחדשות שבכל בית החולים אחזה האש, אולי בכל העיר, שעשרות אלפי אנשים נשרפו, ומתאבלת גם על הטרגדיה הזאת, שבקנה-מידה אחר.

28/8/2016

חלמתי שאני עיוורת בבית חולים. אני מבטלת את התור לרופא השיניים בחיפה ונוסעת לרופא שבירושלים. ירושלים היא עיר של רחוב אחד, בנויה על גבעה צרה וארוכה כמו אידרה של דג והים משני צדדיה. הילדים מחכים על הכביש לראות את הסערה המתקרבת שוטפת את הרחוב למרות שזה מסוכן. שני בנים בסירה צוחקים ומחליקים למקום מבטחים על חוטי החשמל. במים הרדודים, שתי בנות על אבוב שחור גדול עדיין ממתינות. לְמה הן ממתינות?

התמונות בפוסט הן צילומים שלי של גרפיטי בולפראיסו, אמניות לא ידועות