איש אחד | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

[איש אחד, נקרא לו המינגווי]

איש אחד, נקרא לו המינגווי, יושב בפונדק דרכים אי-שם במרומי ההרים, ידיו מהודקות סביב לכוס של ברנדי תפוחים, מתחת לשולחן רגליו העייפות בתוך גיגית של מים. בתחתיתה של הגיגית הזאת הוטבע לא מכבר שגר שלם של גורי חתולים. האחרון למות, זכר כתום-אפור, פרפר עוד רגע ארוך מעל גופות אחיו. מול עיני נפשו חלף ידע עמום של מרחב רטוב אחר, זה לא כבר, אבל הכל היה עכשיו להפך, הכל השתבש נוראות. בעל הפאב בעל הכרס שעמד והחזיק אותם במים נכמרו רחמיו, לרגע חשב אולי בכל זאת להיענות להפצרותיו של בנו האמצעי ולהשאיר אחד, אבל בינתיים גם הכתום-אפור מת. אמם תחפש אותם כמה ימים עד שתתייאש ותחדל, תזחל בדיכאון בלי שמות אל מתחת לספה, לשכב מתחת לקרשים החשופים, בתוך שאריות הבד, בתוך האבק וגופות המקקים ומחברת השירים האבודה, שהבת הבכורה של בעל הפונדק חיפשה כל-כך כשאיבדה אותה לפני שנתיים, שעל כריכת הקרטון שלה יש עדיין אותיות באדום דהוי: "ארבעת היסודות: שירים (לא לגעת!)". שלוש שנים מאוחר יותר, יושבת על ספסל בפונדק של הוריה מול המינגווי, שחוזר לכפר הנידח לביקור נוסטלגיה, היא מספרת לו איך הפסיקה לכתוב שירה לפני חמש שנים, כשאיבדה את המחברת הגדולה שלה מגיל ארבע עשרה. היה שם מהלך של צמיחה, שכיוון שנשבר לא היה אפשר לתקן או להחליף, כמו כוכב שביט שכיוון שהתנגש בכוח כבידה זר לא יכול עוד אלא סיבובים. במיוחד שיר אחד, בשער "אדמה", שאת השורה השניה שלו היא עוד זוכרת, אבל בשום אופן לא את השלישית, תקוע כעובר מת בתוך נפשה. המינגווי מהנהן, מביט עמוק בעיניה של האישה הצעירה, שואל מה השורה השניה. תראה, היא אומרת, כבר אור בחוץ. הוא מסתובב, מופתע, וכבר תוך כדי סיבוב, למעשה עוד לפני הסיבוב, יודע שטעה, שזו ולא אחרת היתה השורה השניה, ושכמו התנועה של כוכב השביט, גם הקסם שבין שניהם עכשיו נשבר. מדוע הסתובב אם כן. כי יש תנועות מסויימות שאנחנו עושים מתוך כבוד לדברים שאולי היינו מעדיפים לחדול מלכבד אותם. אלים עתיקים עוד מסתובבים בינינו בלתי נראים או נראים, עם מקל ותיק גדול של בד, מוציאים נדבות מעומק כיסים שחשבנו ריקים בתוך מעילי נפשנו התלויים בארונות אפלים עד החורף, והחתולות המדוכאות, הישנות מכורבלות בתוך עצמן מתחת לספות שלנו, באות להתכרבל בחיקם. הם מלטפים אותן מאחורי האוזניים בעדינות שבה היינו רוצים כל כך לגעת באהובינו, ועוד יותר מזה שהם יגעו בנו, לא רק בשעות נדירות של חסד אלא בכל השעות, מה יש, לברוא פעם חסד בעצמנו, האם לא גם אנחנו אלוהים, הלא בראנו אותם בצלם. והרי לפעמים אנחנו כן בוראים אותו בכל זאת, את החסד, ובכל זאת לא אנחנו, אלא הוא מרצונו כאילו בוחר לפעמים להיברא דרכנו, דרך קצות אצבעותינו על עור, על פרווה, על אדמה חמימה משמש, על גלגל תפילה. כמה היינו רוצים להיות החסד הזה, לחדול כבר להיות עצמנו, לחדול להיות הבעלים של פונדק הדרכים הזה, ולהפוך להיות הנע הטהור שהוא החסד, כותב המינגווי אחר כך, כשהוא לבד בחדר, בלילה הראשון של ביקורו הראשון, לאור הנר שהביא איתו בתרמילו. הוא עייף מהליכה וכואבות לו הרגליים, וסביבו הכל זר עדיין ומעט מאיים, איום מתוק באי הממשיות שלו, בהבטחה הטמונה בו להתפוגג מפני האמצעים המוכרים, שטרות הכסף, הכריזמה הגברית, צייתנות הגוף. יש אנשים, כותבת באותו זמן הבכורה, שעודה בת שש עשרה, ביומנה-שלה, בעליית הגג של הפונדק, יש אנשים שבמקרה החיים מאשרים להם שוב ושוב שמי שהם במקרה זה טוב מספיק, ויש אנשים שבמקרה לא. החברה שלה, שכבר מזמן סיימה לכתוב ביומן של עצמה על הדרמה שהיתה היום בבחינה במתמטיקה, משתעממת. על מה את כותבת שם כל כך הרבה? – על היחסים של ההורים שלי. – מה זה כל כך מעניין? – צריך להיזהר שזה לא יקרה גם לנו, צריך לאגור ניסיון, כמה שיותר מוקדם ואם אפשר מנסיונם של אחרים. אני לא אוהבת את הפוזה הזאת, חושבת החברה ולא אומרת. ייקח לה שנים להתחיל בכלל לחשוב שאולי לפעמים צריך כן להגיד דברים שסתם עוברים לה בראש. ואז הרבה סבל יגרמו לה ההתלבטויות התמידיות, בעיקר עם אנשים קרובים, בעלה, אימה, הבוסית שלה, אולי עכשיו הייתי צריכה? בתו של בעל הפאב, דומה בנקודה הזאת לאבא, לא סובלת מהתלבטויות כאלה. על מה תחשוב אחרון לפני שתמות? היא שואלת, שלוש שנים אחר כך, את המינגוויי בליל ביקורו השני, כשהוא מלווה אותה אל פתח חדרה בתום השיחה הלילית שלהם, ומשתהה עוד רגע על סף הדלת. מה? הוא נרתע, מאיפה לי לדעת? אבל תנחש, היא אומרת, באינטואיציה, כמו בשיר. המינגוויי מתעטף לתוך עצמו. אולי אני אחשוב על מישהי, הוא אומר לבסוף, אל תדאגי, לא התכוונתי לומר עלייך, הוא אומר באדישות בלי להסתכל בה, יודע ששב וזכה במשהו מן הקסם שאיבד, אני ממתכוון מישהי שראיתי רק לרגע, ממוסגרת בחלון של רכבת, על פני היערות. האישה הצעירה עומדת בפתח חדרה ומסתכלת בו. מן הדלת הפתוחה חולפת ביללה חרישית החתולה שלה, מתרפקת בתנועה אחת על רגלי שניהם ונעלמת במסדרון. לילה טוב, ארנסט, אומרת הבת לבסוף, והיא נכנסת לחדר שלה וסוגרת את הדלת.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.