על שני סוגים של אשמה | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

על שני סוגים של אשמה

לכל הרגשות השליליים יש מוניטין גרוע, אבל האשמה מושמצת אולי יותר מכל האחרים. גם כעס, פחד, עצב וקנאה נחשבים לעתים קרובות למן טפילים של הנפש, בעיה מביכה שכדאי לטפל בה אם את רוצה לחיות חיים מלאים ומאושרים (ואת רוצה). אבל מדי פעם מישהי קמה להגן עליהם, מזכירה שיש להם תפקיד, שבנסיבות הנכונות הם יכולים אפילו להציל את חייך; רק כשהם לא מקבלים ההזדמנות להתבטא ולפעול ברגע הנכון, כשהם נשארים לתסוס ולהחמיץ בתוך הנפש, הם הופכים לבעיה, אומרת המישהי. אשמה לא נכללת בקו ההגנה הזה; היא נחשבת כמעט תמיד לרגש שכבר החמיץ ותסס מלכתחילה.

אני חושבת שגם לאשמה יש תפקיד, כמו לכל רגע אחר. התפקיד של האשמה הוא לגרום לך כאב בעקבות עוול שגרמת למישהי אחרת. לצד התפקיד הטריוויאלי של רגש כזה כמנגנון הגנה ואיזון חברתי, אני חושבת שיש לו גם תפקיד כמנגנון הגנה ואיזון פנימי של הנפש. אני מאמינה בקארמה במובן הסימון ויילי שלה; שהכוח מחריב את הנפש של מי שמפנה אותו כנגד אחרים לא פחות, גם אם באופן פחות גלוי ופחות מיידי, מאשר את הנפש של מי שנגדו הוא מופנה. אשמה בריאה מגנה עלייך חלקית מהסכנה הזאת.

(אני קצת מאמינה שבמובן מסוים תמיד נרגיש כל דבר שנעשה לנפש אחרת, כי כל דבר כזה קושר אותנו אליה, וכשנפשות קשורות זו לזו הן מפעפעות קצת זו לתוך זו; אני קצת מאמינה בסימפתיה במובן הימי ביניימי של המילה. אבל זה יכול להפיע בכל מיני צורות מתעתעות, שהרבה מהן קל לסלק מהתודעה, להסיט הצידה בלי להבין מה הדבר שקרה באמת. אשמה בריאה, לעומת זאת, עוזרת לך להבין מה הדבר שקרה באמת. הבנה אנושית היא אפקטיבית כשהיא גם אינטלקטואלית-מופשטת וגם רגשית-ישירה, ולאשמה, אולי לה לבדה מכל הרגשות, יש מטבעה את האיכות הכפולה הזאת, להיות גם חוויה רגשית וגופנית, וגם טיעון לגמרי מילולי על העולם.)

 

על שני סוגים של אשמה | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

יש דמות באיזשהו ספר, בטח "מאה שנים של בדידות", שלא מרגישה כאב פיזי בכלל. היא מופיעה בירידים, מזמינים את הקהל לעשות לה דברים, לראות איך היא לא מזיזה עפעף. יום אחד היא נרפאת ממצבה המיוחד, ובאותו יום היא חווה בדיעבד, ובבת אחת, את כל הכאבים שנגרמו לה עד היום והיא לא הרגישה.

מה היה קורה לנו אם בבת אחת המסכה היתה מוסרת מעל המין האנושי כולו, והיינו מרגישים באופן מיידי ומלא כל עוול שגרמנו עד היום? כבני אדם יחידים; כבני השבט שלנו, כל שבט; כאזרחי המדינה שלנו; כבני ובנות אנוש?

אני חושבת שזה היה הסוף שלנו. לא היינו עומדים בזה. הכאב היה בלתי נסבל מדי.

אבל אילו השינוי היה חומל יותר, ופועל רק ביחס לעתיד, כלומר, גורם שבעתיד נרגיש במלואו כל עוול שנגרום? לו היה מתרחש אירוע דמיוני כזה, האם תוצאתו היתה שהיינו לומדים לעשות הרבה פחות עוולות, או שלא היינו מספיקים עדיין ללמוד איך וכבר הכאב היה בלתי נסבל מדי, וזה היה הסוף שלנו? לא יודעת.

אשמה, בכל אופן, היא לא החוויה הדמיונית הזאת. כשאת מרגישה אשמה, את לא מרגישה את הכאב שגרמת. את מרגישה כאב אחר, כאב של אשמה. במידה שאפשר ויש טעם למדוד כאב מול כאב (והמידה הזו מוגבלת מאוד), נדמה לי שהכאב בחוויה של אשמה בריאה הוא בדרך כלל משמעותית פחות חמור מהכאב שגרמת ושעורר בך את תחושת האשמה. כשאני עוצרת רגע להרהר בזה, נדמה לי שיש בזה הרבה מאוד היגיון ויופי, וגם משהו טראגי מאוד.

 

על שני סוגים של אשמה | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

אני חושבת שהמקום המרכזי שבו אשמה מחמיצה בתוך הנפש והופכת לבעיה, היא כשהיא מתעוררת לא לגבי לעוולות שעשית לאחרים, אלא לגבי היחסים שלך עם עצמך. אשמה היא לא רלוונטית ביחסים האלה. לא בגלל שאתיקה היא לא רלוונטית ביחסים שבין אדם לעצמו – היא כן, בדיוק באותה מידה ובאותו אופן שהיא רלוונטית ביחסים עם אחרים – אלא כי תפקיד האשמה הוא לדאוג לכך שכשאדם גורם עוול לאחר, גם הוא יסבול. אבל כשאדם גורם עוול לעצמו, הוא סובל ישירות את תוצאות העוול. לאשמה אין כאן תפקיד ואין לה כאן פשר, היא רק סבל נוסף, מיותר. ככזאת, היא בעצמה עוד עוול שהנפש גורמת לעצמה, והיא מכניסה את הנפש לסחרור רע והולך.

(מתי זה קרה? מתי התחלנו להאמין שאפשר להיות אשם במשהו שהוא לא עוול שעשית לאחרים? אין לי מושג. סביר להניח שלשינויים שחלו בהבנה שלנו את אלוהים היה חלק בזה. אלים היו נציגים של העולם ושל האחרים הרבים בו, ואחר כך נהיה לנו אלוהים מופשט שנפרד מהעולם, ומצוות בין אדם למקום התפרדו מהמצוות שבין אדם לחברו, ואחר כך האלוהים המשיך לנוע והפך לאלוהים פנימי. באופן הזה, דרך התיווך הזה, אשמה הפכה למשהו שאדם יכול להרגיש גם כלפי עצמו. אבל הצעד האחרון הוא לא הכרחי, ואפשר לחזור ממנו, גם אם את ממשיכה להאמין באלוהים פנימי, בין אם בשם אלוהים או בשם אחר, טבע בודהא, השמיים שבתוכי, או מה שלא יהיה.)

כך או כך, כמעט כולנו מרגישים לעתים קרובות, ברמה זו אחרת, אשמה כלפי עצמנו על זה שאנחנו לא מספיק -, או יותר מדי -. גם היום לא כתבתי מספיק, אני לא אוכלת מספיק בריא, לא עושה מספיק מדיטציה, אני יותר מדי שמנה, יותר מדי רזה, יותר מדי מְרַצה, יותר מדי אגרסיבית,לא מספיק מתחשבת באחרים. גם להרגיש אשמה על זה שאת לא מספיק מתחשבת באחרים זו צורה של אשמה כלפי עצמך, כפי שניכר מהעובדה שאין פה אף אדם אחר שהוא המושא, רק "אחרים" אמורפי. להרגיש לא מספיק מתחשבת באדם אחר מסוים זה מקרה גבול מתעתע, שיכול להשתייך לכל אחד משני הסוגים, אבל בפועל לעתים קרובות מדי שייך לסוג של אשמה כלפי עצמך, כי זה סוג האשמה שהתרגלנו להרגיש. אפילו כשמישהי מרגישה אשמה על משהו מסוים שעשתה למישהי אחרת בסיטואציה מסויימת, המקרה הקלאסי של אשמה בריאה, זה לעתים קרובות מדי נשמט לנו לתוך אשמה כלפי עצמנו, על זה שאני בתאדם כזאת וכזאת, במקום אשמה על הכאב שלה. כך נשלם ההיפוך, והאשמה שאמורה להיות מנגנון של חיבור אתי הופכת למנגנון של ניתוק אנטי-אתי. היא גם הופכת לרגש שמלווה אותנו כל הזמן, רגש שלמדנו, בלית ברירה, לאטום את עצמנו בפניו, לא להקשיב לו.

 

על שני סוגים של אשמה | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

(למה בעצם אני מרגישה מחוייבות לכתוב את זה, אני לא מצליחה לזכור. אני זוכרת שקצת לפני ראש השנה ישבתי בתחנה של הרכבת הקלה ליד השוק, חיכיתי לרכבת, סידרתי ליד הרגליים את השקיות עם הקצת ירקות ופירות ששילמתי עליהם יותר מדי. הסתכלתי על איש שדיבר בטלפון ופתאום חשבתי כמה הכל היה שונה אילו לא הייתי מרגישה אשמה כלפי עצמי, אם הייתי מרגישה אשמה רק על דברים שעשיתי שבאמת פוגעים באחרים. כמו בתרגיל של להשאיר על המדפים רק ספרים שכתבו נשים ולראות כמה מעט נשאר, דמיינתי פתאום כמה מעט היה נשאר, וכמה המעט הזה שנשאר היה נכנס לפוקוס. יכולתי כמעט לראות ולהרגיש את זה; את ההצטללות הפתאומית של העומס היורד. אחר כך בא הנימוק ללמה זה נכון, הפיצול הזה, וזה נראה לי טיעון מעניין, והחלטתי לכתוב אותו.)

(לא שמתי לב אז למה שאני שמה לב עכשיו, עד כמה מעבר לטיעון הפשוט והאלגנטי זה הולך ישר לדברים עמומים שאני מכירה אותם ומאמינה בהם באופן פרטי מאוד, רחוק מתחומה של האלגנטיות או החוסר-אלגנטיות. עכשיו הדברים האלו עולים ומבקשים להיכתב, ואני שמה אותם בסוגריים, מחוץ לקו הטיעון המרכזי, אבל נדמה שהסוגריים הולכים ומתרבים ככל שאני כותבת)

עוד משהו שלא שמתי לב אליו אז ואני שמה לב עכשיו, זה עד כמה נאיבי, אולי מעבר לגבול הסביר, זה לכתוב על אשמה מהזוית האחת המסויימת הזאת. הרי גם אשמה שאני מכנה כאן בריאה, האשמה על עוול שעשית למישהו אחר, גם האשמה הזאת עושה דברים מאוד אפלים כל הזמן, מופנית לא נכון לעתים קרובות כל כך, לוקחת חלק כל כך מהותי בכל כך הרבה עוולות, בינאישיות, פוליטיות. "את אשמה כי אפשרת לעוול לקרות לך" – נכון, זה משהו שהיה נעלם אילו היה ברור לנו שאף נפש לא אשמה כלפי עצמה. אבל "את אשמה כי כחלק מהעוול שנעשה לך שיתפת פעולה עם עוול אחר" – זה לא היה נעלם. ומה עם המקרים שלא ברור מי הוא זה שעושה את העוול למי? מה עם כל הדילמות המוסריות חסרות הפיתרון, הפופולריות כל כך בכל הסיפורים הבדויים שבעולם, עתירי התקציב ודלי התקציב כאחת? ויתר על כן, פופולריות במידה ניכרת גם בסיפורים שאנשים מספרים על עצמם?

לא, זה לא היה נעלם. אבל אני מרגישה שבכל זאת משהו היה מתבהר גם לגבי המקרים האלו, אילו היינו נפטרים מהעניין של אשמה-כלפי-עצמך, לפחות לגבי המיעוט המובהק שלהם בעולם לעומת הדומיננטיות שלהם בסיפורים. (אבל לא רק זה, משהו היה מתבהר גם לגבי טיבם ממש. יש לי תחושה של מה הדבר שהיה מתבהר לגבי טיבם ממש, אבל אני לא יכולה ממש לכתוב על זה עדיין)

 

על שני סוגים של אשמה | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

 

אז אם אשמה היא לא רלוונטית אבל כן יש אתיקה שבין אדם לעצמו, איך היא נראית? נגיד את מבינה שעשית משהו לא בסדר כלפי עצמך, מה אז? מה תרגישי, תחשבי, תעשי, אם לא תרגישי אשמה?

(זו תהיה תנועה רכה, משהו שמתארגן מחדש, מנסה להרגיש במאחורה איפה דברים נמצאים, איפה נמצאת התנועה הטובה האפשרית עכשיו. זה גם הדבר שצריך לבוא אחרי שהאשמה ממלאת את תפקידה, במקרים שעשית עוול לנפש אחרת. אבל אנחנו לא מספיק מתורגלים בו כדי להזמין אותו לבוא.)

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.