עוד דימויים מהנהר

בסוף אוגוסט, כשחזרתי לביקור בעיר אחרי שישה שבועות ראשונים של ריטריט בירדן ההררי, פרסמתי כאן את “דימויים מהנהר“, שהכיל מבחר של דימויים מיומן הריטריט שלי, מתרגול הסולמייקינג בריטריט. התרגול הזה עדיין לא כל כך מוכר בארץ, ופרסמתי את אסופת הדימויים קצת בהיסוס ובחשש. אבל התגובות היו מפתיעות, משמחות. אני זוכרת במיוחד תגובה אחת של חברה שבכלל לא מתרגלת דהרמה, שכתבה לי שהפוסט מלווה אותה כשהיא מתיישבת לכתוב מאמרים וכשהיא משחקת על השטיח עם הבן שלה. אז הנה המשך, עם מבחר של דימויים מתוך שמונת השבועות האחרונים של אותו ריטריט.

תרגול סולמייקינג (soumaking, לפעמים גם תרגול אימג’ינל, imaginal), כפי שניסח אותו רוב ברבאה יחד עם קתרין מקגי, הוא תרגול שבו המתרגלת מזמינה דימויים, שיכולים להיות ויזואליים או תחושתיים או רעיוניים, להופיע במודעות שלה, ואז שוהה/עובדת/משחקת איתם, בעודה נשארת נטועה בגוף ושמה לב איך המפגש עם הדימוי מהדהד בו. זה תרגול שצמח מתוך תובנת הריקות העמוקה שרוב ניסח כמתרגל וכמורה דהרמה – התובנה שבכל חוויה מעורבת צורת הסתכלות, שכל תופעה מפוברקת על ידי צורת ההסתכלות, שחופש מתעתוע מתבטא כחופש לנווט בין צורות הסתכלות לפי מה שיהיה יפה ומיטיב כרגע. לפיכך אחד העקרונות שייחודיים לתרגול סולמייקינג, לעומת פרקטיקות חזיוניות במסורות רוחניות ודתיות אחרות, הוא מה שרוב מכנה “דרך האמצע של האימג’ינל”, על משקל דרך האמצע שהבודהה לימד בין קיום ואי-קיום: המתרגלת עובדת עם הדימוי בלי להיאחז באמונה שהוא מסר שנשלח אליה מישו(יו)ת אחר(ו)ת שבאמת קיימות אי שם בחוץ, גם כשיש לו עוצמה התגלותית עזה, אבל גם בלי להיאחז באמונה שהיא המציאה אותו ולכן כל המשמעות שלו מקורה בפסיכולוגיה האישית שלה בלבד, גם כשברור שיש לו משמעויות כאלו. איזון עדין דומה בין ניגודים מתקיים גם ביחס לרבדים אחרים של התרגול הזה. למשל, הדימוי תמיד תובע ממך משהו, אבל את תמיד חופשיה ביחס אליו. הוא ניתן לך בחסד, אבל את גם משתתפת בבריאה שלו. הוא אל- או על-זמני, לא מתרחש ברגע מסוים אלא תמיד ואף פעם, אבל חלק אינטגרלי ממנו הוא המפגש בינו לבינך, שמתרחש בזמן. הוא עשיר במשמעות, אבל לעולם אי אפשר לומר עד תום מה המשמעות שלו, היא יכולה להמשיך ולהיפתח עד אינסוף. ואינסוף דימויים אחרים מחכים תמיד להיפתח מתוכו, אחוזים בכנפיו, מרשרשים בשולי הבמה.

יש עוד המון לומר כמובן, התיאור הזה לא מנסה להיות ממצה, הוא מנסה לתת טעם. אולי הדימויים עצמם נותנים את הטעם טוב ממנו.

לעומת המבחר הקודם, הפעם אני פחות לא מצנזרת דימויים מחשש שייראו מוזרים מדי, מיסטיים מדי, אקסטרווגנטיים מדי. לעומת זאת, הנוכחות של יותר דימויים אירוטיים לא קשורה לצנזורה, אלא להתפתחות של התרגול במהלך השבועות האלה. כמו במבחר הקודם, אני לא כוללת כאן דימויים שעוסקים בדמויות מחיי, חוץ מהמורה שלי רוב וחברה אחת לתרגול; לדימויים כאלו יש מקום חשוב בתרגול סולמייקינג, פשוט מרגיש לי לא נכון לחלוק אותם, בלי קשר לשאלה אם הדמויות ניתנות לזיהוי. אני לא כוללת גם את השיחות האימג’ינליות שניהלתי עם רוב על התרגול שלי פעם בשבוע.

שבוע שביעי

דימוי בעקבות הסיפור מהקאנון הפאלי על קיסה גוטמי שאיבדה את כל משפחתה ביום אחד. אישה עברה פורענות איומה, והעולם כולו הפך עבורה לאפר. היא שומעת, אמנם, קולות אנוש, אבל כל מה שהיא רואה הוא אפור-לבן מסתחרר, חסר משקל, כל מה שהיא נוגעת בו מתפורר כאבק, כל מה שהיא טועמת הופך לאפר בפיה. ופתאום מופיע בתוך האפר אדם זהוב כנחושת. היא נמשכת לעברו בכוח שאין לעמוד בפניו בין הפתיתים המסתחררים. הנזירים רוצים לסלק את המשוגעת; הבודהה מורה לתת לה לשבת איפה שתרצה. לאחר שיחת הדהרמה הוא מורה לנזירים לצאת ושניהם נותרים לבד באולם הריק. הוא מציע לה קערה של דייסת אורז, אבל ברגע שהוא נותן לה את הקערה היא הופכת לאפר והאורז הופך לאפר. לכן הוא מאכיל אותה בעדינות בדייסת אורז מתוך הקערה, כף אחר כף, שניהם לבד באולם הגדול. הרגע הזה ביניהם, זה הדימוי. אני רואה אותו ממרחק מה, מודעת לשלוש התפיסות: התפיסה שלה, שבה הכל מסביבם הוא אפר, התפיסה היומיומית, והתפיסה שלו שרואה לעומקם את הכאב ואת פוטנציאל ההתעוררות שלה, כמו גם את הדוות שהתכנסו ברגע הזה סביב שניהם.

בית אבן חרב וגפן צומחת מן ההריסות, נושאת פרי באשכולות גדולים, יפים. אני ממקמת אותו מיד כבית פלסטיני הרוס בהרי ירושלים, וזה נכון, אבל במובן אחר הוא נמצא בכל מקום ובשום מקום. יש גם באר, תאנה. ויש מישהו שחי שם עדיין, קוף, הוא היה קוף מחמד אבל נותר מאחור כשבעלי הבית ברחו או גורשו. הוא חי מפוחד, בודד, מתגעגע, ובה בעת בתוך בעולם שנהיה פתאום, אחרי חורבן הבית, נכון יותר, חיוני יותר, מתאים לו יותר. (יש סתירה בזמנים, אני מבחינה רק בדיעבד, בין הקוף שחי עדיין לבין הגפן שכבר צמחה כל כך על ההריסות.)

דימוי שכבר תרגלתי איתו בעבר בתור שער לג’האנה הראשונה, אבל הפעם, למרות שהוא עדיין כרוך בתרגול של הג’האנה, רוכש איכות יותר חיונית, יותר אימג’ינלית: אלוהים חודר אלי, לכל הגוף, לכל האיברים, לכל התאים. הוא חודר לאט בכל שאיפה שלי ויוצא לאט בכל נשיפה. – לא יחד עם השאיפה, אלא בשאיפה עצמה, אנרגיית הנשימה המתפשטת בגוף היא אלוהים, או התשוקה שלו, או העונג שלו, או התשוקה שלי, או העונג שלי, אי אפשר להפריד בין כל הדברים האלה, אבל הם גם לא זהים זה לזה. כמו במין טוב בין בני אדם, התשוקה והעונג של כל אחד מאיתנו מזינים את אלו של האחר, אבל נדמה שמעשה האהבה הזה הוא האידיאה שמין בין בני אדם הוא רק הצל שלה, הקירוב הראשוני שלה כביכול (כמעט מצחיק בעד כמה הוא ראשוני, כמו לצייר אדם בחמישה קווים ועיגול או להגיד שפאי זה בערך שלוש). אני יודעת שהוא משתוקק אלי תמיד, אבל זקוק גם לתשוקה שלי כדי שיוכל להיכנס. ויש משהו אישי להפתיע, ספציפי להפתיע, בתשוקה שלו אלי, באופן שבו אני יכולה להכיר דרכה אותו ואת עצמי.

בתרגול חמלה/ריקות עבדתי עם תפיסה של כל הברואות כנעדרות עצמיות, רצפים מהבהבים של רגעי חוויה, שמתהווים ומתפוגגים בתוך מודעות אינסופית ספוגה בחמלה. בעצם, כל החוויות וכל הפעולות מבטאות ומגלמות את החמלה היסודית הזאת, רק שלעתים היא מסובכת במעט או בהרבה וקשה לזהות אותה, כמו חוט שהסתלסל סביב עצמו אבל בעצם טיבו לא השתנה. – התפיסה הזאת מקבלת גוון אימג’ינלי כשהיא הופכת ממוקד התרגול לרקע שבתוכו אני פונה לתרגל חמלה בצורה המסורתית יותר, עם איחולים לברואות. חוויית החמלה שמולידים האיחולים המסורתיים מהדהדת בהרמוניה כמו-מוזיקלית פשוטה ועשירה עם המודעות החומלת שהיא בתפיסה הזאת מקור כל הדברים, וההרמוניה נעשית שלמה יותר ככל שחוויית החמלה מתרחבת יותר. כשאני מגיעה לאיחול “שכל הברואות יהיו חופשיות”, אני מרגישה שהאיחול הזה הוא כמו אום, המשפט היסודי והנצחי של הבריאה, שנחווית עכשיו כעשויה מן התשוקה שכל הברואות יהיו חופשיות. אני מרגישה גם את הכפילות היסודית של האיחול, איך הוא ניצב, מלא סוד, בשורש שלפני התפצלות הברהמה-וויהארות זו מזו, מבטא גם מטה, גם קרונה, גם מודיטה, גם אופקהה; ועוד קודם, איך הוא ניצב בשורש הדברים שלפני ההתפצלות הראשונה בין חמלה וארוס (שהיא, במידת מה, ההתפצלות בין “חופש מ-” ו”חופש ל-“). ונולד מכך קוסמופואזיס שבו כל תפיסה שהיא, בכל אחד מהחושים, למשל המראה שנגלה לעיני כרגע, מבטאת בדרך מסתורית כלשהי את המשאלה שכל הברואות יהיו חופשיות, כמו שמוזיקה מבטאת רגש; וכשאני אומרת לעצמי את המשפט “שכל הברואות יהיו חופשיות” זה כמו לכוון כלי, לכוון את עצמי אל עצמי ואל העולם של הצליל הנכון.

שוב בית האבן ההרוס, אבל הפעם אין שם קוף, הפעם הבית עצמו הוא זה שמתגעגע ליושביו מקדם, מתאבל עליהם, ובה בעת גם נרגש מן האיחוד האירוטי בין מרכיביו המתפוררים לבין העולם סביבו, האדמה, מה שצומח. וזה מרגיש נכון יותר, מדויק יותר מהגרסה הראשונה של הדימוי.

שני שברי-דימוי קשורים זה בזה. הראשון מתחיל עם המשפט, “זורקים אותי מכל המדרגות”, שהופך לדימוי של עצמי מתגלגלת במורד גרם ארוך או אינסופי, משלב לשלב נחבטת, מתלכלכת, מאבדת פאסון, ויש בזה הקלה ושמחה, שחרור. בדימוי השני קוסם יורד במדרגות אל הבמה, לבוש בחליפה שחורה-לבנה מבהיקה, כובע כפפות מקל והכל, ויש אווירה של ציפיה והתרגשות לקראת הרגע שבו יגיע והמופע יתחיל, אבל גם גרם המדרגות הזה הוא אינסופי, כנראה, והקוסם ממשיך לרדת בו.

דימוי שלקוח לא זוכרת מאיזה מאמר שקראתי לפני שנים רבות, אולי עוד באוניברסיטה, של אם שמגהצת את מדי בנה, החייל הקרבי, בלילה של מוצאי שבת, לפני שהוא חוזר לצבא. יש בדימוי הרבה כאב וגם איזה פיכחון, שמתכתב איכשהו עם דימוי של רוב מהריטריט המוקלט שאני מקשיבה לו, דימוי של אישה שחורה קשת יום שאיבדה את בנה היחיד, אשר לו הקדישה את חייה. בדימוי שלי האם לא היתה רוצה שבנה ישרת בקרבי, אולי לא היתה רוצה שילך לצבא בכלל. אבל הוא בצבא והוא בא הביתה לביקור ועכשיו לפני שיחזור היא מגהצת לו את המדים. יש כאב שקשור בכך שהבן עומד לחזור לצבא מחר בבוקר, ויש כאב על הרדוקציה של האהבה שלה אליו לכדי השירותיות הזאת של גיהוץ המדים, על האופן שבו המנגנון הרע הופך גם את מה שמנוגד לו לחלק ממנו. אבל גם האהבה שלה נוכחת, במלוא גודלה והמסתורין שלה, ויש רמז לאפשרות שהיא חזקה או חשובה יותר מכל זה, או איכשהו יסודית יותר, עמידה יותר, גדולה יותר.

שבוע שמיני

דימוי רעיוני (ideational image): התנועה של הדהרמה בתוכי לא מכירה כלל בגבולות המקובלים של האני, היא מכירה (וגם זה בהסתייגות) רק בגבולות ההשפעה של פעולותיו של האני, והיא רוצה להתפשט ככל שהם יאפשרו לה. אבל מה סולמייקינג בזה? אולי שנרמזת פה חוויית עצמי אפשרית אחרת מזו האינטואיטיבית. להמשיך לחקור. – המשכתי וזה באמת נפתח למטאפיזיקת אני פוטנציאלית יפהפייה ומרחיבת לב, שהשוליים האלו צרים מלהכילה. אכתוב עליה כשאחזור לעיר.

בחצר ריקה, על אדמת חימר חשופה מוקפת חומת לבנים נמוכה באותו צבע, תלויים חבלי כביסה ועליהם בגדים לבנים. אין רוח. ערפל חלבי עומד באוויר. בוריאציה הראשונה של הדימוי, רק זה. בווריאציה שניה, יש גם בניין מצד ימין, שלוש מדרגות רחבות ונמוכות מובילות אל הדלת הגדולה, ואישה כבת חמישים, דומה לי פיזית, רזה, בשיער קצוץ ובגדי עבודה בצבע בז’, יושבת על המדרגות עם כוס קפה בחלב ומתבוננת בי מתבוננת. הבניין הוא לא בית; מנזר, אולי.

(כתב היד הרגיל שלי מול זה של אור הדמדומים הוא בעצמו דימוי)

ספל חימר מלא חלב חם ודבש שכפית מערבבת. ליד הספל צלחת ובה פרוסת לחם עבה. בסמוך ניצבות קעריות חרסינה קטנות מעוטרות, של חמאה ושל ריבה. המודעות מתרחבת ומתברר שאני, מי שמערבב.ת עם הכפית ומתבוננ.ת בדברים האלה מונחים לפני על השולחן, לבוש.ה בסוודר משומש עבה ונעים של המארח.ת, שיושב.ת מולי מעבר לשולחן. זו הפעם הראשונה שלי שם, ואני אורח.ת לא מוזמנ.ת, אבל לא ברור מאיזה סוג – האם אני מאהב.ת שנשאר.ה לישון, או קבצנ.ית, או מטייל.ת שנקלע.ה לסערה ובא.ה לבקש מחסה, או עולה לרגל נכבד.ת. כשארים מבט מן הכלים שעל השולחן אל פני המארח.ת הזהויות שלנו יתבררו, וגם המגדרים. אני לא עושה את זה, עוד לא.

הארוחה האחרונה של נידונים למוות, כדימוי. מה המיתוס הזה של הארוחה האחרונה הפלאית, הנדיבה, ארוחת-החסד שבה הכל אפשרי, אומר על התרבות שלנו? דימוי קשור ואחר, חזק יותר: הארוחה שלפני האחרונה.

יד מגששת בשלג, מוצאת ומוציאה מתוכו תיק עור משובץ אבני חן. התיק כבד, מלא במשהו.

שבוע תשיעי

עיירה קטנה גבוה בהרים, אי שם באירופה. טיפסתי לשם ועכשיו אני הולכת במעלה הרחוב הראשי. סביבי חנויות קטנות של בעלי מלאכה זקנים, רבי אמן: שען, סנדלר ואחרים. זו שעת בוקר מאוחרת, כמעט צהריים. איפה הנשים, אני שואלת. עונים לי: אין לדעת, הן בחוץ, למעלה, בהרים, בעולם: רועות, מלקטות, מתעופפות. חלק מהן יחזרו בערב. והילדים? אין כאן ילדים. מדי פעם מזדמן לעיירה גבר צעיר והופך לשוליה של אחד האומנים. וגם הסוחר בא מדי פעם, זה שנודד בין העולמות. מדי פעם מזדמנים לכאן גם אנשים כמוני, נוודים שזקוקים לאיזה תיקון. אין כאן כסף. בצהריים הפונדקאי יוציא שולחנות וכיסאות אל מתחת לעץ בשולי הכיכר וכולם יסגרו את החנויות ויבואו לאכול אצלו, אם לא אכפת לי לחכות אני מוזמנת להצטרף. – לדימוי יש אווירה עזה של קסם, של מקום חמדת הלב. אני מונה: פרט לשען, לסנדלר, לחנווני ולפונדקאי שכבר ידעתי עליהם, יש בעיירה גם נגר, חייט, כורך ודפס (שהם אולי בני זוג ואולי אחים), רוקח, עושה כלי נגינה, ורצען שאני מראה לו את תיק העור עם אבני החן. הוא אומר שהתיק בהחלט נעשה כאן, על ידי הצורף, אבל כבר אין כאן צורף, הוא מת בלי שוליה. נותרו אחד-עשר.

קוסמופואזיס (cosmopoesis): העולם הנראה כקליפה, קליפת אשליה. אני כמעט רואה את השכבה מתחת. עולם שעשוי מ”שכל הברואות יהיו חופשיות”, זה אחד הפנים שלה.

הנהר הגדול מזוהם, חולה. לידו, נסתרים, בוקעים פה ושם מהאדמה מעיינות צלולים. צריך למצוא אותם, לשתות מהם. אבל גם לא להחזיק בדואליות חזק מדי: אין הבדל במהות, אלה ואלה אותם מים.

הנהר כאהוב, כמישהו שאני ביחסים איתו, חודרים זה לזה, מתערבבים זה בזה. יש את האופנים הגלויים שבהם הוא מופיע לפני אבל אני מכירה/מרגישה אותו גם מעבר להם, באותו אופן, מסתורי ומובן מאליו כאחד, שבו את מכירה/מרגישה אדם קרוב אלייך, שמעבר לכל ההתרחשויות הספציפיות ביניכם, או כל התכונות הספציפיות שאת יכולה למנות בו, יש לך גם תחושה לא ניתנת לניסוח של מי הוא. בין הנהר וביני יש תשוקה הדדית, אהבה הדדית, געגועים לקראת הפרידה המתקרבת, שתהיה אולי ארוכה. אני לומדת ממנו דברים שקשה לומר. הוא הופך לחלק ממני וגם נותר נפרד. הוא אינסוף-מימדי. – “הנהר” בדימוי הזה הוא גם הנהר ממש, וגם הנהר-המקום, על כל יושבותיו. אין גבול מוגדר בין השניים, וגם זה כמו עם אדם אהוב.

יובל שקט זורם לעבר הנהר הגדול שמתעקל קצת הלאה, למטה, שוצף באור הדמדומים. כאן המים מפכים בין הסלעים הגדולים ובין מגדלי סלעים קטנים שהותירו אחריהן אורחות אנושיות קודמות. חופת העצים פרושה מלמעלה. בין הסלעים עומדת אנפה לבנה בוהקת, תמירה. רגע היא נראית ורגע סמויה מן העין. פתאום היא נושאת כנף, עפה במורד הנהר, ונעלמת.

המתבודדת שיושבת במדיטציה ליד הנהר, יום אחר יום, בדממה, בעוד הוא תמיד נוסע, תמיד חולף על פניה הלאה.

דימוי רעיוני: תמיד אפשר בבוא הזמן הנכון ללכת עוד פנימה, עמוק יותר אל לב הארץ. לעתים ההליכה פנימה אל לב הארץ תהיה הליכה הלאה, ולעתים הוא יתגלה כתווך שלא ידעת על קיומו בתוך מרחב שחשבת שאת כבר מכירה. אין סוף להיפתחות הזאת.

שבועיים בעיר בסגר

שבוע עשירי

אני חיה עם עוד אישה ושני גברים בבקתת עץ גדולה בהרים הגבוהים, מעל אגם מי-קרח. באנו לכאן יחד לריטריט טנטרי של שלוש שנים. הבקתה היא ריבוע מחולק לארבעה ריבועים קטנים יותר – חדר שינה משותף, עם ארבע מיטות בארבע פינותיו, נפתח אל אולם מדיטציה, שנפתח אל מרפסת, שנפתחת אל מטבח גדול וחמים, שנפתח בחזרה אל חדר השינה. גם בין ארבעתנו יש מרחב דומה: האישה היא חברה קרובה שלי, אחד הגברים הוא בן זוגי והמאהב שלה, השני בן זוגה והמאהב שלי. עוד הרבה פרטים על המרחב ועל הזמן הפיזיים והרגשיים של החיים שלנו יחד עולים כשאני שוהה עם הדימוי, והרגש שמלווה אותם הוא של תחושת חירות גדולה, התגשמות של פנטזיה אולטימטיבית, למרות שמעולם לפני כן לא התנסחה לי פנטזיה דומה לזה.

דימוי של שני יצורים שחיים לסירוגין בגוף אחד: הלבלוב של האחד הופך אותו לקרקע פוריה, בה נובט האחר עם מותו, ולהפך. (כמו הדימוי מ”הסיפור שאינו נגמר” של יער הלילה ומדבר הצבעים, אבל בלי הניגוד שבו אחד מייצג חיים ואחד מוות.)

דימוי מופשט מאוד של להיות לקראת משהו, נרגשת, ולא לדעת בדיוק לקראת מה, מה הדבר שעומד להתחיל, מה ייפתח, ועם זאת כבר לדעת שכמו כל דבר הוא עתיד להיגמר. הפיכחון העדין שבזה, האופן שבו הוא מעמיק את ההתרגשות.

שבוע אחד עשר

בדרך לשטוף כלים אחרי ארוחת צהרים, עיט(?) גדול נוחת פתאום על המדרון התלול מצידו השני של הנהר. אני עוצרת. אנחנו שוהים יחד מבעד למרחק. הוא גדול, יפה, בריא למראה, עם בטן גדולה מבהיקה בלובנה וראש חום כאדמה. אני מתיישבת, מתבוננת בו, ובלי להחליט ברור לי שאשאר כל עוד הוא יישאר. הזמן חולף. מדי פעם אחד מאיתנו מיטיב תנוחה והאחר מציץ בו. מתישהו עוברים בדהרה שני צבאים גבוה יותר במעלה המדרון, זו הפעם הראשונה שאני רואה כאן צבאים הקיץ, כאילו העיט הסיט עבורי מסך והזמין אותי פנימה. הבהוב של דימוי של עצמי מתה ושל העיט נוחת על הגופה שלי ומתחיל לאכול אותה, ושל עצמי עדיין לא מתה והעיט בכל זאת נוחת על הגופה שלי ומתחיל לאכול אותה. לבסוף, ברגע שאני לא מצפה לזה, הוא עף פתאום אל עץ אחד בצד שלי של הנהר, לא רחוק ממני, ואני יורדת לנהר לשטוף כלים.

אני מתרגלת וריאציה של המדיטציה על הלא-יפה מהסטיפטאנה: הגוף, על כל איבריו ותהליכיו ומורכבויותיו, הסמויים מעין אבל מתחוללים ללא הרף מתחת למעטה העור, שרוב הזמן אני לגמרי לא מודעת אליהם וודאי שלא הייתי יכולה לייצר או להפסיק אותם, הגוף הזה לא יכול להיות אני או שלי, אלא הוא של אלוהים, ש”משמרה בקרבי” בכל רגע ורגע. אפשר להרחיב את התפיסה הזאת גם אל הנפש, לראות ש”כל מי שאני שייך לאלוהים”, וכך להגיע לצורת הסתכלות של אנאטה, אבל אני הולכת בכיוון אחר, אל דימוי של הגוף בלבד כאחר אימג’ינלי, אהוב, מסתורי ולא נודע – שלוחה של אלוהים/הבריאה בלב האינטימיות הפרטית של העצמי.

אני שוב בכפר של בעלי המלאכה הדגולים בהרים, זו שוב שעת בוקר מאוחרת. הפעם אני שואלת את הגברים, “ומי בעל המלאכה שיצר את הגוף הזה?”, והם עונים שכאלו בעלי מלאכה אין אצלם כבר הרבה שנים. הדור פחת. אבל אולי הנשים יֵדעו, אני יכולה לחכות להן. אני מחכה לנשים בכיכר הריקה. יורד הערב, הגברים סוגרים את החנויות, חלק עולים לאיטם הביתה, אל הקומה שמעל לחנות, ואחרים יושבים לעשן מקטרת של ערב על המדרכה מחוץ לדלת. בקומה הראשונה של אחד הבתים מישהו מנגן בכינור ליד חלון פתוח. השמיים מאפילים. הנשים יורדות מן ההרים, רבות, חופשיות, חלק עם החיות שלהן, חלק בדמות חיה בעצמן, הן יורדות מכל הכיוונים אל עבר הכפר.

מתוך כוונה לתרגל בהליכה את המדיטציה על הגופה מהסטיפטאנה אני הולכת לעבר עץ אחד לא רחוק ממני, ואישה צעירה ממני בהרבה הולכת לעברו באותו זמן מהכיוון השני. היא מגיעה רגע לפניי ומביטה מעלה בפנים כאובות. אני עוקבת אחרי מבטה ורואה, מבהיק בתוך סבך העלים הירוק, את גופו הלבן המת של העיט: דמות לא שלווה, מעוקמת, החזה שמוט מן הענף ימינה והראש שמאלה והכנפיים פרושות למחצה בין ענפים אחרים, עין לבנה עגולה מבריקה ככדור פקוחה מתה. מתוך ההלם, אני אומרת לאישה הצעירה: רק שלשום ראיתי אותו מתיישב על העץ הזה. היא אומרת: אתמול ראיתי אותו כאן כבר מת. אחר כך היא הולכת, ואני יושבת מתחת לעץ, ומודטת על הגופה של העיט, כמו בהמלצה מהויסודהימגה, חורתת אותה בזכרוני על כל פרטיה. אחר כך אני מתרגלת בהליכה מדיטציה על הגופה, ואז חוזרת למקום הרגיל שלי ומתרגלת שוב בישיבה במשך שעה. בסוף המדיטציה מבזיקה מחשבה: עכשיו אחזור לעץ והעיט כבר לא יהיה שם. ובאמת הוא כבר לא שם, לא נותר ממנו זכר.

שלושה שברי דימוי קשורים זה לזה. הראשון הוא של פרומתאוס ושל העיט שאוכל את כבדו כל יום מחדש. שנים רבות חלפו, והעיט, שהזדקן כבר, בא למות על הסלע לצידו של בן האלמוות הכבול. בדימוי השני פרומתאוס, שנחלץ איכשהו מכבליו, מטפס במורד הצוק האפור הענק האנכי – אני יודעת והוא יודע שהאלים בוודאי יתפסו ויחזירו אותו, אבל זה לא חשוב, הוא חייב לעשות את המעשה של החירות – והעיט מלווה אותו, עף בקלילות באוויר שלצידו. הדימוי השלישי הוא מבט מרחוק על צוק אפור ענק בלב אפרים ירוקים, שאדם יורד ממנו באיטיות מטה, בתוך שלווה ודממה גדולות.

זו שנת תשעים וארבע בגבעתיים, ואני מבקרת את חזי לסקלי הגוסס בהוספיס, מתיישבת על קצה מיטתו. החדר מרווח ושקט למדי, רק מדי פעם עולה קול של מכונית חולפת מבעד לחלון שהתריס שלו סגור למחצה, אבל מטיל פסי אור על הרצפה. הוא כבר רזה וחלש מאוד, ובתחילה נדמה שהוא ישן או לא בהכרה, אבל אז הוא פוקח עיניים ושואל מי אני. אני אומרת לו שבעולם שלו אני רוח רפאים, ושאני אוהבת מאוד את השירה שלו. הוא מניח שאני הזיה מהמורפיום ומקבל אותי ללא הפתעה. אנחנו מדברים קצת. אין איזו גדולה או שגב בקרבה שלו למוות, רק פשטות מסויימת. זה מה שקורה, ושנינו שם.

“לאורו של ספר בוער / אני קורא בספר בוער / והוא אומר בעברית אוזלת:” – השורות האלה של חזי לסקלי, יחד עם העובדה שיש המשך לשיר, אבל הוא אזל ממני, אני לא זוכרת אותו.

שבוע שנים עשר

שוב הדימוי של “להתמלא באלוהים” בג’האנה ראשונה, עם ניואנסים חדשים, דגשים חדשים. למשל: ההדהודים בין כל גווני הארוס בדימוי, הארוס שלי אל אלוהים, הארוס שלו אלי, הארוס של כל אחד מאיתנו לארוס של האחר, הארוס של כל אחד מאיתנו לאיחוד המיסטי כולו. וגם: זה שהתשוקה שלו יכולה להתעורר רק במענה לתשוקה שלי, היופי והסוד שבדומיננטיות הזאת שלי, בת האנוש, בהזדקקות הזאת שלו אלי. וגם: התשוקה שלי שהוא יחדור אלי יותר ויותר, לתוך כל מה שיש בגוף וכל מה שיש בנפש, תנועת היפתחות אינסופית שלא הופכת לעולם להתמזגות כי העצמי ממשיך להיברא כל הזמן דרך וכנגד האחר האלוהי. וגם: זה שהוא אוהב אותי על כל דמויותיי וכל אינסוף הפוטנציאלים שלי, שבהכרח אינסוף מתוכם לעולם לא יתגשמו אפילו ברמז, אבל הוא רואה ואוהב את כולם, רק אלוהים יכול לאהוב אותי כך, מאהבים אנושיים לא יכולים, גם אני את עצמי לא יכולה לאהוב כך את עצמי, אבל דרך האהבה של אלוהים אלי אני גם קצת כן. וגם: הגוף והתודעה שלי מתמלאים בו, עד שגם אחר כך, מחוץ לג’האנה, אני יכולה להרגיש את עצמי כמלאה בחומר האלוהי. וגם: באחד הבקרים עולה המחשבה, “מה אם גם אני אלוהית?”, והדימוי מותמר בבת אחת לאיחוד מיסטי בין שתי אלוהויות – בין האלוהות האימננטית או האלוהות שבצורה, שעכשיו אני חווה את עצמי כגילום או התגלות שלה, לבין האלוהי הטרנסצנדנטי חסר הצורה; ריקות וצורה כאלוהיות שתיהן, זקוקות זו לזו, משתוקקות זו לזו.

דמות של אישה עירומה יפהפייה בין גפנים. סוג היופי שלה תואם לאידיאל של האמנות המערבית הקלאסית, למעשה היא ההתגלמות של סוג היופי הזה – עור בהיר ורך, פנים עדינות, חזה קטן, אגן מעוגל. בתחילה אני רואה אותה גם בתנוחה מוכרת מהציורים האלו, של חצי שכיבה, נשענת על מרפקה ומחייכת אלי. אבל אחר כך היא מתיישבת בתנוחת מדיטציה, ועכשיו יש לי תחושה שיש לה גם זרועות נוספות, ובכלל, שהיא יכולה להופיע בדמויות רבות. אני יושבת מולה, אנחנו מדברות קצת. היא ידידותית ומקסימה, אבל גם בבירור מורמת מעם, בלתי מושגת, מספיקה לעצמה. יש בי ערגה עזה כלפי היופי שלה, ערגה שאין לה בדיוק מושא, כי זה לא שאני חושקת בה ולא שאני רוצה להיות כמוה, זו ערגה אחרת, עדינה יותר, אפשר גם לקרוא לה הערצה, אם כי גם זו לא המילה המדויקת. והאלה שמחה בערגה/הערצה הזאת ותובעת אותה ממני. יש איזשהו ריפוי של הנפש בלאהוב אותה כך, נדמה שכל רגע שבו אני אוהבת אותה קצת תופר מחדש איזשהו קרע יסודי ומתמשך בנפש, שמקורו בכל העניין של המבט הגברי המחפצן והרתיעה שלי ממנו. אני מודעת גם לכך שגם אני יפה בנוכחותה, אם כי לא יפה כמוה. נדמה שהיופי שלה משתקף בי, כמו אור השמש באור הירח.

בעליית גג גדולה וכמעט ריקה, צעיר עירום ויפה תואר שרוע בכורסא עמוקה ליד החלון. הכורסא לא פונה אל החלון אלא אלי, הצופה, אבל הוא מפורקד בה כשגבו נשען על משענת יד אחת ורגליו משתלשלות מהאחרת, וכך מביט החוצה. לרגע אני נכנסת לתוך הדמות שלו ורואה את הנוף שהוא רואה דרך החלון, גגות מחודדים ורחוב רטוב של עיר אירופית עתיקה בחורף. שלג קל יורד. אני לא בטוחה מה המאה. מלבד הכורסא יש בעליית הגג רק כמה ערימות של ציורים גדולים, שעונים על הקיר המרוחק. אני יודעת שהצעיר מחכה כאן לאהובו, צייר מפורסם, כל כך מפורסם שגם אני, מאות שנים אחר כך, מכירה את שמו, אם כי אני לא יודעת מי זה מבין השמות שאני מכירה. אבל אני יכולה לראות אותו, גבר גבוה וכבד גוף בן ארבעים בערך, נשוי. אני יודעת שהצעיר מרגיש לא ראוי לאמן הגדול, הכריזמטי, איש העולם הגדול, ולא מבין שדווקא הצייר לא ראוי לעוצמה ולטוהר של אהבתו. עכשיו, כשהוא מחכה לו עירום בכורסא מול החלון, הוא תוהה בעצלתיים אם יום אחד, כמו שהצייר מרבה לומר לו, גם לו יהיו אישה וילדים. איכשהו ברור לו שלא, אבל הוא גם סומך מאוד על הצייר, אז הוא מנסה לדמיין את זה. הוא בן עשרים ושתיים. הוא מודע למחצה, מודע מבלי לשים לב, ליופי החד פעמי שלו, ולעל-זמניות של הרגע הזה. שלג יורד בחלון.

יש בפה שלי טעם של דם, השיניים שלי שבורות, הגברים מסביבי, במדים ומגפיים, בועטים בפני, מקללים אותי. התמונה מתרחבת, עכשיו אני רואה אותה גם מבחוץ, התא האפלולי, מעגל הגברים במדים עומדים ובועטים בגבר האחד שעל הקרקע. זה אותו צעיר מהתמונה הקודמת. כאן הוא בן שלושים. הוא יודע שזה הסוף, הוא לעולם לא יצא עוד מהחדר הזה, החיים שלו ייגמרו כאן, בצורה האיומה הזאת. אבל הוא מרגיש גם שישו נמצא איתו בחדר ואוהב אותו, והוא מאושר למרות האימה, בתוך האימה. מאושר זו לא המילה בדיוק, אני לא יודעת מה המילה (אני גם רואה את התמונה מבחוץ ואני גם עדיין הוא, מרגישה את מה שהוא מרגיש). התמונה משתנה מעט, עכשיו יש שם רק חוקר-מענה אחד, ששואל אותו על מה בדיוק יש לו לחייך ככה. הוא עונה בכנות, והחוקר, בעל כורחו, ומבלי להבין שזה מה שקורה לו, נכנע לכריזמה או ליופי או לטוהר האמונה שלו, ומניח לו למות מוקדם מדי, לפני שהוא נשבר ומסגיר את האחרים. – ואז שוב הדימוי שלו בן עשרים ושתיים בכורסא העמוקה, מנסה לדמיין את המשפחה שאהובו אומר שתהיה לו, הפעם כשאני יודעת את העתיד הזה שמחכה לו בעוד שמונה שנים. כפות רגליו היפות. השלג בחלון.

דימוי של סבונרולה, הנזיר הקנאי, ניצב מול האש, מנצח על המדורה הגדולה שבני פירנצה זורקים לתוכה במצוותו עוד ועוד ספרים טמאים ויצירות אומנות טמאות. ושוב, בגלגול אחר, עוד יותר ארכיטיפי ורב כוח, האיש המבעיר, זה שרוצה לשרוף את כל מה שלא מספיק טוב, לא מספיק טהור, עד שמאמיניו, מלאי דבקות, מבעירים את כל הדברים שבעולם ואז מזנקים בעצמם לתוך האש (כמו המזנקים אל הריק בסיפור שאינו נגמר), ובסוף, אחרון, גם הוא מזנק לתוכה. ושוב, בגלגול שלישי, בתור נערה שמסתגרת בשירותים וכווה את ירכיה בסיגריה בוערת. ובגלגול רביעי בתור סגפן קיצוני בימי הבודהה. וכל הזמן הזה אני מרגישה אותו חי גם בי, בוער גם בי.

דימוי שנולד מתוך זיכרון ישן, של נערה שמגישה פרח לכל מי שהיא פוגשת. גם לי, גם לאנשי עסקים ממהרים שזורקים אותו מיד, גם לגברים צעירים שחושבים בזחיחות שהיא מתחילה איתם, גם לנשים מבוגרות שמגיבות במתיקות שטחית, גם לנשים היפיות צעירות שחושבות שהן מבינות בדיוק מה היא עושה, גם לפרה עשר, שאוכלת אותו. בהתחלה הדימוי נראה לי פשוט וקטן מדי, אבל אני שוהה איתו בכל זאת, ולאט לאט אני מבינה שהמחווה של הענקת הפרח היא לא רק מחווה של נדיבות ואהבה שווה לכל, אלא הרבה יותר מזה: מחווה של הוקרה כלפי הניצוץ האלוהי הספציפי שבכל ברואה, ויתר על כן, מחווה שקוראת לו להתגלות. והדימוי מתרחב, ואני רואה רשת עדינה וסמויה זוהרת על הרחובות הפועמים מכאב של ערי העולם, רשת של בודהיסטוות נסתרות (היפיות, תמהוניות, קבצניות, נביאות בשער, מוכרות רחוב, אשת הציפורים ממרי פופינס), שחלקן, כמו הנערה עם הפרח, נותנות משהו לכל מי שהן פוגשות, ואילו אחרות, גבוהות אפילו יותר, נותנות לכל מי שהן פוגשות הזדמנות לתת משהו.

בתוך העצמי יש באר עמוקה עד אינסוף. בקרקעיתה הכוכבים, היקום כולו. אבל זה היקום שבי בלבד. ליד פתח הבאר מפעפעים מים, ודמויות בוץ קמות לתחיה מן האדמה. – דימוי פשוט, אבל אני מרגישה את התפיסה שלי את עצמי מקבלת מימדים ויופי כשאני שוהה איתו, מכה שורש באינסוף, באלוהים.

הצבי שבא כל יום בצהריים לאכול מפירות העץ שעל המדרון בצד השני של הנהר, הדור ועדין, נוכח ונפקד, מעלה בדעתי את האישה משיר השירים. ושברי פסוקים, דווקא לא אלו שאני נזכרת בהם בדרך כלל, עולים בזה אחר זה בסדר משלהם, מציגים לפני את קווי המתאר של הסיפור, שעד עכשיו מעולם לא עצרתי להביט בו בתוך יפי השירה: סיפור על מישהי שמתמסרת עד תום ובלי מורא לאהבה שהיא יודעת שהיא בלתי אפשרית: הגאווה הזוהרת וחסרת המורא של ימי האושר הראשונים, “חיכו ממתקים וכולו מחמדים, זה דודי וזה רעי בנות ירושלים”, “השבעתי אתכן בנות ירושלים, בצבאות ובאיילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”, ואז האי-אפשרות חוזרת ועולה בכוח. הם נפגשים בסתר, בגנים, מחוץ לעולם. היא מחכה לו בלילה לבד בחדר. העולם מתעמר בהם, המשקל שלו מורגש, כמיהת הסרק של “מי יתנך כאח לי יונק שדי אימי, אביאך אל בית אימי אשקך גם לא יבוזו לי”. ואיך יכול להיות שאף פעם לא ממש שמתי לב שהיא חוטפת מכות? “את שאהבה נפשי ראיתם? היכוני גם פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות”. ובסוף האי-אפשרות כאילו מנצחת, אבל בעצם האהבה הלא-אפשרית מנצחת, דווקא דרך הוויתור על החומר, דרך השחרור שלו לתוך האימג’ינל, בשני הפסוקים החותמים את הספר, שלו ושלה, בעיקר הפסוק שלה, “ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר איילים על הרי בשמים” (שמהדהד בחזרה אל “השבעתי אתכן…”). גם היא, האוהבת, יצאה לחיים בלי בית. היושבת בגנים. ואיך האומץ שלה, ההתמסרות שלה, לוקחים אותה מן ההשתוקקות אל הארוס, מן החומרי אל המופשט, החוצה מתוך העולם הנורמטיבי ופנימה אל תוך המיתוס.

שבוע שלושה עשר

הדימוי של מעשה האהבה עם אלוהים בג’האנה הראשונה התרחב אל כל ארבע הג’האנות. בראשונה יש כמו קודם את ההיחדרות העמוקה האינסופית, ההתמלאות בו או באהבתו. בשנייה אני מרגישה מבפנים את האהבה שלו אלי, זו שהתמלאתי בה ושהפכה עכשיו לחלק ממני, חיה בתוכי (לפעמים: מלבלבת ונושאת פרי), מלאת חיות ושמחה. בשלישית אני מלאת ערגה אל אלוהים שאיננו נוכח, כמו שבתפיסה היומיומית של עולם החומר הוא איננו נוכח, אבל הערגה הזאת היא אלוהית בעצמה, ובמובן הזה הוא נוכח, ולאהוב את האהבה שלי אליו זה לאהוב אותו. ולבסוף, ברביעית זו אני שמנסה לחדור אליו ולהתמוסס בו, בתוך הדממה הזוהרת האינסופית והצלולה. המהלך השלם מהדהד את השורות של וייל, “מבעד לעובי האינסופי של החלל והזמן”… (בבית, כשאני מקלידה את זה, אני מוצאת את הציטוט: “מבעד לעוביים האין-סופי של החלל והזמן, אלוהים מתיש עצמו במאמץ להגיע אל הנפש ולפתותה. אם הנפש תיתן שתתמלט ממנה – ולו לרגע שייארך כברק – הסכמה טהורה ומלאה, כי אז כבש אותה אלוהים. ומשהייתה לדבר שכולו שלו, הוא נוטש אותה, משאירה בודדה לגמרי. וכעת חובתה שלה לחצות, תוך גישושים, את עוביים האין-סופי של החלל והזמן, בחיפוש אחר זה שהיא אוהבת. כך עושה הנפש, בכיוון ההפוך, את המסע שעשה אלוהים אליה. וזה הצלב.” (הכובד והחסד, עמ’ 120, תרגום עוזי בהר.))

שלושה שברי דימויים בעקבות “האמנית נוכחת” של מרינה אברמוביץ’. ראשון: היצירה הזאת בכללותה כדימוי. שני: דימוי של הרגע שבו אוליי, האהוב והשותף משכבר הימים אחרי שנים שלא התראו, בא לשבת מולה, ואיך היא פוקחת עיניים ורואה אותו (אבל היא ודאי ידעה שזה הוא עוד לפני שפקחה עיניים, אני מבינה פתאום, ודאי שמעה דיבור בקהל), ובעיקר, איך היא מתמתחת בשמלתה האדומה על פני השולחן כדי לקחת את ידיו בידיה – התנועה הזאת, והפנים שלה, והפנים שלו – השלווה והגדולה והצלילות ברגש שלה כלפיו, מול ויחד עם ולמרות המבוכה והצמצום היחסיים של הרגש שלו. ולבסוף: דימוי של עצמי המתרגלת כמי שמבצעת מחווה או וריאציה ל”האמנית נוכחת”, יושבת כאן זקופה ומזמינה את כל הדימויים שירצו לבוא לשבת מולי, איתי.

רקדנית-נזירה לבושה שחור רוקדת לבדה לצלילי תזמורת מול מעגל של צופים. היא לובשת בגדים צמודים שמכסים אותה עד צוואר ומעליהם שמלה רחבה, מקושטת במחרוזות רבות של עיגולי כסף דקים. רק כפות ידיה ופניה חשופים, וכאילו זורחים, מתוך הבגדים השחורים. היא רוקדת עם אלוהים, עם שיווה הרוקד, שרק היא רואה אותו בתוך המעגל, רוקד איתה. והצופים הגברים, שבמבט שטחי רוצים כולם לשכב איתה, נלכדים ומורמים לתוך הערגה להיות כמוה, והצופות הנשים, שבמבט שטחי רוצות להיות כמוה, נלכדות ונישאות לתוך הערגה לאהוב אותה.

אני חולה, וחברה לתרגול עוזרת לי לשכב על הקרקע תחת אקליפטוס ענק ליד הנהר. הקרקע מכוסה בעלים יבשים, ועוד עלים נופלים עלי כשמיכה בעודי שוכבת שם. היא מכינה לי תה מרפא מקליפת עץ (לא האקליפטוס) על מדורה זעירה ליד הנהר, ואני שותה אותו מידיה. התה מר ומתוק כאחד. אני מבינה שאני חולה מאוד, שייתכן בהחלט שאמות, וייתכן בהחלט גם שאחלים. אני שואלת את חברתי לתרגול אם היא רוצה שאחיה. היא עונה, “אני רוצה אם את רוצה.” – “ואם לא?” – “אני סומכת עלייך שאת יודעת באיזה עולם יש לך עבודה לעשות”, היא אומרת.

חברתי לתרגול לוקחת אותי לפגוש את הבודהה. אנחנו מגיעות אל בית האיכר האמיד שאצלו הוא מתגורר כרגע. אבל הבודהה לא נמצא שם, הוא מודט אי שם בעומק היער, והאיכר ואשתו מזמינים אותנו לחכות לו, מציעים לנו תה, יושבים איתנו. בעיקר הגבר מדבר. הוא מספר לנו שבזכות הרווחה היחסית שנפלה בחלקם בשנים האחרונות הם השיאו היטב את בנותיהם ואת בנם, והם שמחים בכך, אבל יותר מכל הם שמחים שהם יכולים לתמוך במי שחיים את החיים הקדושים. אנחנו מספרות שאנחנו באות ממקום רחוק מאוד, בו דאנא היא נדירה, וניתנת לרוב בכסף, לא באוכל. האיכר אומר שנשמע לו שהחיים הקדושים במקום כזה יהיו קשים ומאובקים, ושאנחנו מוזמנות להישאר אצלו ככל שנרצה.

דימוי של למות ממחלה לבד ביער בין העצים. יש ארוס כלפי המוות הזה, חוסר פחד, אפילו כשאני מדמיינת את הצדדים המגעילים והכואבים שלו, איך זה מרגיש כשאת כבר לא יכולה לזחול הצידה כדי לחרבן, או לא יכולה לגרש מעלייך את החרקים, את החיות. נדמה שכל זה לא נורא כל עוד את שבה אל האדמה מן האדמה. ומכאן עולה דימוי רעיוני, של המקום שבו תמותי בתור הבית האמיתי שלך: דימוי שמזכיר קצת את הדימוי הרומנטי הפופולרי של נפש תאומה שעדיין לא פגשת: את לא יודעת איפה המקום הזה, לא יכולה לדעת כל עוד את חיה, אבל במשך כל הזמן הזה הוא כבר נמצא אי שם בעולם ומחכה לך, ויש שימחה בידיעה שהחיים מובילים אותך לשם.

בג’האנה ראשונה, בלי אלוהים הפעם, אני מעלה בעיני רוחי את כל מי שעושות כרגע סקס איפשהו בעולם, סקס מיטיב שבו התשוקה של כל אחת מזינה את התשוקה של האחרת: את כולן, בכל המקומות, בכל המגדרים ושילובי המגדרים, בכל התנוחות, בכל התפקידים, מתוך כל נימות הרגש האפשריות; וכמו בתרגול מודיטה, אני שמחה בשביל כל מי שחוות את החוויות האלו כרגע, שמחה שהן קיימות, אפילו מרגישה כמה יקרה לי, חיונית במובן מסוים, העובדה שהן קיימות – ובה בעת אין בי תשוקה לחוות בעצמי את מה שהן חוות, להשיג את מה שיש להן, אני רק שמחה שלהן יש את זה. אחר כך הגוון של הדימוי משתנה, ואני הנני כל הדמויות האלו וכל החוויות האלו בעת ובעונה אחת, ויש תחושה של הגשמה מוחלטת ובוזמנית של כל התשוקות, שכמובן לא אפשרית בסקס חומרי.

*

באולם המדיטציה הריק מלבדם, הבודהה מאכיל את קיסה גוטמי בדייסת אורז. הוא זוכר את דייסת האורז שהעניקה לו האישה האלמונית בערבו של ליל ההתעוררות שלו, אבל לא חולק איתה את הזיכרון הזה. היא אומרת משהו על החוויה של לאכול מזון שהוא לא אפר בפיה, והוא אומר לה שהיא יכולה לחזור לחיות בעולם של לא-אפר. היא צריכה לרצות.
“לרצות,” היא חוזרת על המילה כמו על רעיון זר, חדש. “אתה רוצה דברים?”
“כן. עכשיו למשל אני רוצה שתהיי חופשיה מצער.”
“אתה חופשי מצער?”
“אני חופשי מצער של/על עצמי, ויכול לבחור אם להיות חופשי מצער של/על אחרים.” הם דנים בזה קצת, הוא מסביר: הוא לבד, אין אף אחד שאם הוא ימות הוא יחוש צער על האובדן שלו-עצמו, אבל הוא יכול לחוש צער על הכאב או האובדן של אחר. היא אומרת, “אני יכולה לרצות להיות חופשיה מצער באופן הזה.” קצת אחר כך היא מציינת שהלא-אפר שמסביבם קצת התרחב, והבודהה מברך אותה על כך.
“אבל נראה שאתה מצטער על משהו,” היא אומרת.
הוא אומר שהיא יכולה לרצות להחלים ובאמת להחלים, לחזור לחיות במציאות הרגילה, ומשם לחתור אולי הלאה לשחרור. אבל יש גם הרבה כוח בתפיסה שלה את העולם כאפר, בעוצמתה המיסטית. למעשה, כוחה רב כל כך שדוות נאספו סביבם ומביטים בהם משוחחים, סקרנים לאן זה ילך. והכוח הזה יכול אולי להוביל ישירות אל השחרור. אבל זה יהיה קשה…
“מה אני צריכה לרצות בשביל שזה יקרה?”
“להיות חופשיה מתעתוע.”
“אתה חופשי מתעתוע?”
“כן.” הם דנים גם בזה, הוא מסביר: להיות חופשי מתעתוע זה להיות יכול לראות את העולם כאפר, או לראות אותו כמו שאנשים רגילים רואים אותו, או לראות את הדוות, בלי להיות כבול לאף אחת מצורות ההסתכלות האלה. (הוא מנסח את זה אחרת, פחות רוב ברבאה, שכחתי איך בדיוק.) היא אומרת, “זה משהו שיותר קשה לרצות, אבל אולי אני יכולה לרצות את זה אם אתה רוצה את זה.” אחר כך היא אומרת שנדמה לה שאולי תוכל להידבק בצורת ההסתכלות שלו אם הוא יחזיק לה את היד. אבל הוא מסרב. זה מחוץ לגדר האפשר בשבילו.
לבסוף היא מביעה רצון לישון. הוא הולך להביא לה מזרון או שמיכה מהמושב שלו בקצה האולם, משאיר אותה למשך כמה רגעים בתוך עולם האפר. כשהוא חוזר היא אומרת, “פחדתי שלא תחזור,” והוא אומר שיישאר איתה עד שתרדם, אבל אז הייחוד הזה ייגמר, הכללים הרגילים יחזרו לתוקף. אבל הוא ידאג שתהיה מישהי שתדאג לה.
היא נשכבת לישון ומבקשת שישיר לה שיר ערש. וכשהוא מהסס או מסרב היא מתחילה לשיר בעצמה, מנטרה שתיוולד רק עוד מאות רבות של שנים: “אום מאני פאדמה הונג-רי…”
אחרי כמה רגעים הוא מצטרף אליה.
אחרי עוד כמה רגעים גם הדוות מצטרפים, ברקע. ואז היא מפסיקה לשיר ורק מקשיבה. מעירה בחיוך מנומנם, “הדוות שרים איתנו?” הוא מהנהן. “חשבתי ששמעתי אותם,” היא אומרת ונרדמת.
הוא מפסיק לשיר ויושב לידה במדיטציה. הדוות ממשיכים עוד זמן מה ואז משתתקים ומתפזרים. נזירים שמציצים לאולם המדיטציה רואים את הבודהה יושב בדממה ליד דמותה השוכבת של קיסה גוטמי.
לבסוף הוא קם, מיטיב עליה בעדינות את השמיכה. יוצא. שולח לקרוא לנזירה דהמהדינה ומבקש ממנה להשגיח על האישה שישנה באולם המדיטציה, או למנות לשם כך מישהי שהיא סומכת עליה. הוא אומר לה שזה חשוב. שיש לאישה הזאת כוחות גדולים, גם אם זה לא נראה כך. מבקש שתספר לו מדי פעם מה קורה, הוא לא יזכור לשאול בעצמו. ומבקש גם שתלך עכשיו לאולם כדי להיות איתה כשהיא מתעוררת. ודהמהדינה מבטיחה לו שכך תעשה, וכך עושה.

שבוע ארבעה עשר

צילמתי תמונה של עצמי והתבוננתי בה. ראיתי דמות של נזירה רכה ומאירת פנים, זוהרת בעדינות באהבה לכל הברואות. הדמות הזאת הפתיעה אותי, ושהיתי איתה זמן מה כדימוי, בתור אחת ממי שחיו בי כאן במשך השבועות הללו, החודשים הללו. אחר כך הזמנתי זהויות אחרות מן העת הזאת להציג את עצמן. רבות להפתיע הופיעו, הרבה מהן מתוך דימויים קודמים: אהובתו של אלוהים מתרגול הג’האנות בבוקר; היוגיני פרועת השיער והמזג שרוקדת עם אל הנהר ומארחת משתאות דאקיני, מהשבועות הראשונים; הנזיר הקנאי, שרוצה להעלות את כל העולם המאכזב, הלא-טהור, באש; קיסה גוטמי, שהעולם כולו הפך עבורה לאפר עד שפגשה את הבודהה; זו שהפעמונים צלצלו עבורה, שמאסה בעולם, שסיימה את ענייניה עם העולם ובחרה לפרוש ממנו; ההרפתקנית, מגלת הארצות, שנודדת במרחביו הפלאיים והלא נודעים של התרגול, אולי לא חפה גם מן התשוקה הקולוניאליסטית לכבוש אותם, להתנחל בהם; נגרג’ונה, מרוכז כמו שוקולד תשעים ותשע אחוז, יוצא בחדווה וברבאק להפריך ולנתץ את הכל; סריפוטה, התלמיד המסור, המבריק, המלא דבקות במורה שלו; הנזיר הממושמע מן השורה, שרק רוצה לשמור על הלו”ז ולהיות בסדר; הנזיר הנהנתן שרק חושב על הארוחה הבאה; פרספונה שנדה לנצח הלוך ושוב בין העולמות, וכל אחד מהם ממשיך להיות חי עבורה, ותובע את הנאמנות שלה, גם כשהיא באחר; הקלוויניסט (מהניתוח הקלאסי של ובר) או המתחזה (מתסמונת המתחזה), זה שתמיד רוצה להרוויח עוד, להשיג עוד, להספיק עוד, מתוך התקווה העקרה להוכיח סוף סוף שהוא אחד הנבחרים; הדמות של בת-המקום, זו שהנהר זורם דרכה, וחייה וגופה ונפשה מתערבבים, ארוגים, בחייו של המקום ובחייהן של כל שאר בנות המקום; היושבת בגנים משיר השירים; וכמובן הסופרת, שהכל הוא בשבילה חומר לכתיבה. – בימים הבאים תרגלתי עם חלק מהדימויים האלה קצת יותר לעומק, ושיחקתי גם עם האפשרות לחוות את עצמי דרכם גם מחוץ לשעות המדיטציה הפורמלית. ואילו בזמנים אחרים תרגלתי מחוץ למדיטציה את ההבט המשלים, של לזהות תנועות נפשיות “שלי” כביטויים של אחת הדמויות האלו, ואז להעיר שם יחס אימג’ינלי כלפי המחשבה או התשוקה או הרגש שבהם הדמות מבטאת את עצמה. ולבסוף, תרגלתי עם תפיסה של הגוף בתור אכסניה מקודשת של הדימויים שמשתוקקים לחיות דרכו (אי שם, בעליית הגג, הנזירה שולחת מטא לשכנותיה).

דימוי דמוי זיכרון, אבל לא מבוסס על זיכרון ספציפי, אלא מן ארכיטיפ של זיכרון משנות העשרים: זה הבוקר שאחרי מסיבת בית ארוכה וסוערת, שבסופה נשארתי לישון אצל אחד השותפים, למרות שמראש ידעתי שעדיף שלא. אני יוצאת בשקט ממיטתו אל המטבח ונתקלת שם במישהי שאני מחבבת, ויודעת שהיא מחבבת אותי, למרות שאנחנו לא מכירות זו את זו היטב. היא נשארה לישון אצל השותף השני. או אולי היא בכלל חברה טובה שלי והשותפה שלי לדירה, ואלו אנחנו שערכנו את המסיבה, והגברים אלו שנשארו לישון. בכל אופן הם ישנים עכשיו, ואנחנו נתקלות זו בזו במטבח, ובין כל הטינופת ובקבוקי הבירה הריקים והריקים למחצה מוצאות חתיכת חלה טרייה, אבוקדו, עגבניה, לימון ומלח. מכינות גם קפה שחור, לוקחות הכל דרך הסלון (מחדר השינה השלישי בבית עולים קולות של סקס) אל המרפסת הקטנה, הצופה לרחוב. זה בוקר שבת והרחוב שקט, מוצף שמש. אנחנו מתיישבות, מחייכות זו לזו.

בעקבות תהיה מוסחת ביום שלפני הביקור במכולת, “יש מספיק קוואקר? יש מספיק אורז?”: דימוי של טבחית בבית יתומות, בתקופת מחסור כלשהי במאה התשע-עשרה, אולי מלחמת האזרחים בארצות הברית. יש שם כמאה ילדות והיא מנסה בכל כוחה להאכיל את כולן היטב. כדי לשפר קצת את התזונה היא מטפחת גינת ירק מאחורי הבניין, מגדלת גם כמה תרנגולות כדי שיהיו ביצים לתת לילדות חולות – כך המסירות שלה לילדות מתרחבת ומולידה עוד מסירויות מתוכה. היא רוצה להביא גם פרה אבל המנהלת לא מרשה, אין מקום, הן בעיר, והיא חולמת להקים יום אחד בית יתומות משלה, קטן, בכפר, שבו הן יגדלו לעצמן את האוכל. היא לא לגמרי מאמינה לעצמה, לחלום שלה (אני רוצה לומר לה כן להאמין בו, אני רוצה לומר לה כמה נפלאה היא בעיני, אבל אני לא שם). אני רואה אותה עומדת בפתח המטבח, מתבוננת בילדות משחקות בחצר. היא מכירה כל אחת ואחת מהן היטב, הן מודעות לקיומה רק בקושי. היא יודעת שזה כך, חייב להיות כך. היא גם יודעת כמה חשובה העבודה שלה. האם לה עצמה יש ילדים, אני תוהה פתאום, והתשובה שעולה מיד, למורת רוחו של טעמי הספרותי, היא שהיתה לה בת אחת אותה ילדה בגיל צעיר מאוד מחוץ לנישואין, אבל הבת מתה בילדותה מתת-תזונה.

אני שוהה עוד עם מאהבו של הצייר ומגלה בו ניואנסים חדשים. למשל: שהצייר ירא מפני העוצמה והטוהר של האהבה שלו, הוא מתבדח על זה לעתים קרובות אבל בעצם ירא באמת, וחלק מהגסות ומהפטרונות שלו, וכל הדיבור של “יום אחד גם לך יהיו אישה וילדים ומאהב צעיר מדי פעם”, מקורם ביראה הזאת, בניסיון להגן על עצמו מהעוצמה שהוא מרגיש ולא מבין באהובו הצעיר. וגם: איך בתמונה השניה, האומץ שלו והמסירות שלו למחתרת (אני לא יודעת איזו מחתרת זו בדיוק), והאהבה שלו לישו, והוודאות המוחשת שישו אוהב אותו, כולם צדדים שונים של אותה איכות, שהיא גלגול בוגר יותר, שלם יותר, של האהבה שלו לצייר. וגם: שהוודאות שישו נמצא איתו בתוך העינויים היא בכלל לא תחושה כוזבת של חסינות, זה לא שהוא מאמין שישו יישאר איתו לא משנה מה, אבל עצם העובדה שהוא נמצא שם לרגע בתוך האימה היא פלא, היא מספיקה. וגם: שהדימוי הזה, על שתי תמונותיו, עוסק בנאמנות – בנאמנות לאהבה וליופי; ובכך שהצד שבו נמצא הכוח הגלוי הוא לא בהכרח החזק יותר באמת; ובאופן שבו, מתוך הנאמנות למשהו, למה שהוא תובע ממך, מתחוללת בך (ובו?) התמורה שמבקשת להתחולל.

אני שוהה עוד גם עם הדמות של היושבת בגנים משיר השירים, ומגלה שגם היא עוסקת בדיוק באותן תמות.

אני מנסה לעבוד עם דמות הקלוויניסט כדימוי. זה קשה. אני כן מצליחה לראות אותו בתור האלוהות של כל הצבירה השטוחה שרוב מדבר עליה (עוד מכוניות, עוד סקס, עוד חוויות, עוד כסף, עוד כוח), או מזוית אחרת, האלוהות של חוויית חיים שבה הקיום בעולם הזה שטוח לגמרי ואלוהים נעדר ממנו לגמרי. ואני רואה את הכוח והיאוש והנחישות שלו לחיות בעולם הזה, לתת לו פשר, רואה את היופי והאומץ שיש בהם (כמו שסימור גלאס כותב בהקשר דומה על אימא של ארוסתו), ואיך, קצת כמו בדימוי של דה סאד שעבדתי איתו באחד השבועות הראשונים, האופן שבו הוא ממשיך לחיות בעולם שאותו הוא רואה כנטול חסד, כנטול אלוהים, האופן הזה הוא בעצמו חסד, וביטוי לנוכחות של האלוהי.

חברתי לתרגול יושבת מולי. אני תופסת אותה כעשויה מאור לבן זוהר, ואת עצמי כעשויה מגחלים עוממות, שחור פחם שמתוכו קורן זוהר אדום של אש פנימית. אנחנו חוזרות אל בית האיכר ופוגשות שם את הבודהה הצעיר, שקולט את התפיסה שלי ומפרש אותה כביטוי של הפחד שמי שאני כאן עתידה למות בקרוב, ואז משלח אותנו. אנחנו חוזרות יחד אל הנהר, ואני מנסה לזמן משתה דאקיני. זה לא מוצלח כמו בפעמים קודמות: המולה מפחידה של שכרות ורעש. אבל ירוק.ת הכנפיים, שנמצא.ת שם, מציע.ה לנו ללכת יחד למטע, והיושבת בגנים מצטרפת אלינו. ארבעתנו נכנסות למטע: חברתי לתרגול, שנראית עכשיו אנושית יותר, אם כי עדיין זוהרת בלבן מתוך הבגדים השחורים ותליון הכסף שלה; ירוק.ת הכנפיים, אלגנטי.ת, שלוו.ה ומסתורי.ת; אני, גם כן בדמותי האנושית, אבל בראש מגולח לגמרי ובגלימת נזירה אדומה; והיושבת בגנים, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנגדלות. אנחנו הולכות בתוך מטע שקדיות פורח, כולו ורוד ולבן, וכשאנחנו מגיעות אל לבו של המטע מתיישבות על האדמה ושרות יחד, ניגון מאולתר בלי מילים. הקולות שלנו משתלבים זה בזה. פרחים נושרים עלינו בעדינות.