שלושה שירים של מרי אוליבר

בריטריט שהייתי בו הקיץ בגאיה האוס חזרתי שוב לקרוא ולתרגם את מרי אוליבר (שכבר תרגמתי ופרסמתי כאן פעם סיפור יפהפה שלה). שלושת השירים שתרגמתי הפעם הם מהיותר מפורסמים שלה, ונדמה לי שכבר ראיתי בעברית בעבר לפחות את הראשון והשלישי (דווקא השני הכי חזק בעיניי), אבל תמיד טוב לקרוא אותם שוב. והשלישיה המסוימת הזאת, ברצף המסוים הזה – למרות שאלו שירים מספרים שונים שלה, שנכתבו בתקופות שונות – מסתכמת בעיניי לשיעור צלול אחד שטוב לשמוע.

אני אוהבת את מרי אוליבר. יש בשירה שלה איכות וולט וויטמנית (בעיקר בשיר האחרון מהשלושה), לצד איכות הייקואית (פחות בשלישיה המסויימת הזאת) – שילוב לא מובן מאליו של תנופת מרחבים ופתוס עם תשומת לב אוהבת ומדויקת לפרטים. יש לה גם איכות של שיעור דהרמה. הדהרמה שהיא מלמדת היא הדהרמה של התלות ההדדית העמוקה בין כל הדברים, ביניהם אנחנו, כחלק בלתי נפרד מהעולם המלא נשמה. גם מורות אחרות בזמננו מלמדות את הדהרמה הזאת, למשל ג’ואנה מייסי וטיך נהאת האן, או אורסולה לה גווין, אבל כל אחת מבטאת אותה בדרכה שלה.

יש למרי אוליבר גם רגעים פחות טובים, במיוחד כשהיא מנסה להתבונן באנשים אחרים כחלק מהנוף, אבל כשהיא מתבוננת בעולם הלא-אנושי היא לעתים קרובות נהדרת, וזה מה שהיא עושה בדרך כלל. שלושת השירים להלן הם במובן הזה לא אופייניים לה – הדמות האנושית ניצבת במרכזם ויצורות לא-אנושיות מופיעות יותר כמטאפורות. אבל אפשר להרגיש, נדמה לי, שגם הם צומחים מתוך המפגש הנפעם עם העולם, שולחים לתוכו שורשים. ובעצם השיר הראשון גם מדבר על זה במפורש.

אווזי בר

את לא צריכה להיות טובה.
את לא צריכה לזחול על הברכיים
מאה קילומטר, במדבר, להכות על חטא.
את צריכה רק לתת לחיה הרכה של גופך
            לאהוב את מה שהיא אוהבת.
ספרי לי על ייאוש, על הייאוש שלך, ואספר לך על שלי.
בינתיים העולם ממשיך.
בינתיים השמש והגולות הצלולות של הגשם
נעים על פני נופי האדמה,
על פני ערבות ויערות,
על פני נהרות והרים.
בינתיים אווזי הבר, גבוה באוויר הכחול,
שוב בדרך הביתה.
לא משנה מי את, וכמה את בודדה,
העולם מציע את עצמו לכוח הדמיון שלך,
קורא אלייך כמו אווזי הבר, צורם ומרגש –
שוב ושוב מכריז על מקומך
במשפחת הדברים.

המסע

יום אחד ידעת סוף סוף
מה לעשות, והתחלת,
למרות שהקולות מסביבך
המשיכו לצעוק
עצות גרועות –
למרות שכל הבית
התחיל לרעוד
והרגשת את הסחף ההוא
בקרסולייך.
“תסדרי לי את החיים!”
קרא כל קול.
אבל לא עצרת.
ידעת מה לעשות,
למרות שהרוח תחב
את אצבעותיו הקשות
ליסודות ממש,
למרות הקינה
האיומה שלהם.
כבר היה ממילא מאוחר
והלילה פראי,
והדרך מלאה ענפים
שנשרו, ואבנים.
אבל מעט מעט
הותרת את הקולות מאחור,
והכוכבים התחילו לבעור
מבעד ליריעות העננים,
וקול חדש נשמע,
שעם הזמן זיהית אותו
כקולך שלך,
וליווה אותך
כשהעמקת ללכת עוד ועוד
אל תוך העולם,
נחושה לעשות
את הדבר היחיד שביכולתך לעשות –
נחושה להציל
את החיים היחידים שביכולתך להציל.

כשהמוות יבוא

כשהמוות יבוא
כמו דובה רעבה בסתיו;
כשהמוות יבוא, וישלוף את כל המטבעות הנוצצים מארנקו

כדי לקנות אותי, ויטרוק את הארנק;
כשהמוות יבוא
כמו חצבת;

כשהמוות יבוא
כמו קרחון בין השכמות,

אני רוצה לעבור בדלת בסקרנות, תוהה:
איך יהיה שם, בבקתת האפלה ההיא?

ולכן אני מסתכלת על כל הדברים
כעל אחי ואחיותיי,
ועל הזמן כעל רעיון, לא יותר,
ואני לוקחת בחשבון את הנצח כאפשרות נוספת,

ואני חושבת שכל חיים הם כמו פרח, נפוצים
כמו חרצית בשדה, ויחידים כמוה,

וכל שם הוא מנגינה נוחה בפה,
נוטה, כמו כל מנגינה, אל הדממה,

וכל גוף – לביא של אומץ, ודבר
יקר לאדמה.

כשזה ייגמר, אני רוצה לומר: כל חיי
הייתי כלה, נשואה להתפעמות.
הייתי החתן, וחיבקתי את העולם בזרועותיי.

כשזה ייגמר, אני לא רוצה לתהות
אם עשיתי מהחיים שלי משהו מסוים, משהו ממשי,
אני לא רוצה למות כשאני נאנחת, מבוהלת,
או מתווכחת.

אני לא רוצה שבסוף יצא שהייתי רק תיירת בעולם.