האיליאדה או שירת הכוח | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

האיליאדה, או שירת הכוח / סימון וייל

סימון וייל היא פילוסופית ותיאולוגית קתולית ממוצא יהודי, שנולדה בצרפת ב-1909 ומתה בלונדון, אלמונית למדי, מהרעבה עצמית או ממחלה, בגיל שלושים וארבע. רוב כתביה פורסמו לאחר מותה, השפיעו השפעה עמוקה על על כמה הוגים אחרים, ובעשורים האחרונים זוכים לתפוצה רחבה יותר.

המאמר של וייל על האיליאדה הוא גם קריאה רבת השראה בקלאסיקה היוונית, וגם ניתוח מבריק של טיבו של הכוח, כלומר הכוח הפוליטי, שוייל חוקרת אותו כסוג של כוח טבע, איך הוא נע ופועל ביחסים בין בני אדם ובין חברות אנושיות. האבחנה המרכזית של וייל היא שהכוח אף פעם לא באמת שייך למישהו, לא רכוש, לא תכונת-אופי, לא ייעוד, אלא משהו לא-אישי שנע ללא הרף, הורס הן את הפוגע והן את הנפגע, שרירותי, עיוור, ותמיד חולף – אבל גם לפוגע וגם לנפגע קשה לזכור זאת, “קשה להאמין שהם משתייכים למין אחד”; שלמרות (בגלל) אופיו הבלתי-אישי, הכוח תמיד משפיע על האישיות, מצלק את הנפש של מי שנפגע ממנו באופן שקשה לחזות ואפילו לזכור אותו; ושמשום כך, אלימות מתמשכת, כמו המלחמה בטרויה למשל, תמיד “מוחקת כל מושג של תכלית או מטרה, אפילו את המושג של מטרות המלחמה. היא מוחקת את עצם האפשרות לסיים את המלחמה”.

וייל כותבת על האיליאדה שהיא “חד פעמית במרירות שלה, שנובעת מתוך רוך ומופנית כלפי כל המין האנושי, חסרת-פניות כמו אור השמש”; זה תיאור מדויק גם של “שירת הכוח”, שספוג באֶבֶל ודחיפוּת. המאמר נכתב מעט לפני מותה של וייל, בזמן האסון של מלחמת העולם השניה. וייל קוראת את האיליאדה, שמספרת על פורענות של זמן אחר, כרלוונטית באופן עמוק לפורענויות של זמנה. אנחנו קוראים את וייל מתוך הפורענויות של זמננו, ואני מאמינה שהיא רלוונטית באותה מידה גם אליהן. באופן אישי אני יכולה לומר כי מעולם לא נתקלתי בטקסט שהועיל לי ושהשפיע עלי, על האופן שבו אני מבינה את העולם ומנסה לפעול בו,  כמו המאמר הזה של סימון וייל.

זה התרגום המלא שלי למאמר מצרפתית, שהתפרסם לראשונה בגיליון 108 של כתב העת “הליקון”. הציטוט מהאיליאדה הוא בתרגום אהרון שבתאי. מאמר שלי על המאמר של וייל אפשר לקרוא כאן.

הגיבור האמיתי, הנושא האמיתי, המרכז של האיליאדה הוא הכוח. הכוח שבני אדם מפעילים, הכוח שמשעבד בני אדם, הכוח שמפניו בשרם של בני אדם סומר. לאורך האיליאדה, הנפש האנושית לא פוסקת להופיע כמשתנה על ידי יחסיה עם הכוח; נסחפת, מוכת סנוורים בידי הכוח שהיה נדמה לה שהיא יכולה להפעיל, נמעכת תחת הכוח שמופעל עליה. אלו שחלמו כי הכוח, הודות לקידמה, יהפוך בקרוב לנחלת העבר, יכלו לראות באיליאדה תיעוד; מי שיודעים לזהות את הכוח, היום כמו בעבר, בליבה של ההסטוריה האנושית כולה, מגלים באיליאדה את היפה והטהורה שבמראות.

הכוח הוא מה שהופך את מי שמשועבד לו לחפץ. כשהוא מנוצל עד תום, הכוח הופך אדם לחפץ במובן המילולי ביותר, שכן הוא הופך אותו לגופה. מישהו היה כאן, ורגע אחר כך אין כאן אף אחד. זו תמונה שהאיליאדה לעולם אינה מתייגעת לצייר בפנינו:

והרבה סוסים רמי עורף

משכו בדרכי הקרב מרכבה ריקה מקרקשת,

עורגים לרַכָּביהם הגאים, אשר על הקרקע

שכבו, יקרים לנשרים יותר מאשר לנשיהם.

(ספר אחד עשר, 159-162)

הגיבור הוא חפץ שנגרר בעקבות המרכבה באבק:

[…] נפרע לכל עבר

שערו הכהה, והראש שהיה פעם מלא חן

טבל כולו באבק; כי עתה מסר אותו זאוס

לידי אויביו, להיות מחולל בארצו שנולד בה.

(ספר עשרים ושניים, 401-404)

את המרירות של התמונה הזאת אנו טועמים נקייה, בלי אף בדיון מרגיע שימתיק אותה, בלי נחמת האלמוות, בלי ההילה הדהויה של התהילה או של המולדת.

עפה נפשו מאבריו וירדה לבית הָדֶס,

בוכה על גורלה, לנטוש עלומים וחן גבר.

(ספר ששה עשר, 856-857)

נוקב אפילו יותר, כי הניגוד מכאיב כל כך, הוא האזכור הפתאומי, הנמחק מיד, של עולם אחר, העולם הרחוק, השביר והנוגע ללב של השלום, של המשפחה, העולם שבו כל אדם הוא היקר מכל עבור הסובבים אותו.

היא קראה למשרתות יפות השיער שבבית

להציב מעל האש דוד גדול כדי שיהיו

מי רחצה חמים להקטור כשישוב מהקרב.

תמימה, לא ידעה עד כמה הרחק ממרחץ

פלס אתנה הכניעה אותו בידיו של אכילס.

(ספר עשרים ושניים, 442-446)

אין ספק, הוא היה רחוק מאוד ממי הרחצה החמים, הקטור האומלל. והוא לא היחיד. כמעט כל האיליאדה מתרחשת הרחק ממי רחצה חמים. בכל תקופה, כמעט כל החיים האנושיים מתרחשים הרחק ממי רחצה חמים.

הכוח ההורג הוא צורה בסיסית וגסה של כוח. אך כמה מגוון יותר בתהליכיו, כמה מפתיע יותר בתוצאותיו, הוא הכוח האחר, זה שאיננו הורג; כלומר, זה שאיננו הורג עדיין. הוא עומד להרוג, או שהוא אולי יהרוג, או שהוא רק ימשיך לרחף מעל האדם שאותו הוא כל רגע יכול להרוג; כך או כך הוא הופך את האדם לאבן. מהיכולת להפוך אדם לחפץ באמצעות הריגתו נגזרת יכולת אחרת, מופלאה הרבה יותר, היכולת להפוך אדם לחפץ בעודו בחיים. הוא חי, יש לו נפש; בכל זאת הוא חפץ. ישות מוזרה, חפץ בעל נפש; מצב מוזר מאוד עבור הנפש. מי ידע לומר עד כמה היא נאלצת, כדי להסכין עם גורלה, להימעך ולהתקפל לתוך עצמה מדי רגע ורגע? הנפש לא נבראה כדי לשכון בחפץ; כשהיא נכפפת לעשות זאת, לא נותר בה אף חלק שלא סובל אלימות.

אדם מפורק מנשקו ועירום שנשק מופנה כלפיו הופך לגופה עוד לפני שנוגעים בו. לרגע הוא עוד ממשיך לתכנן, לפעול, לקוות:

כך [אכילס] הרהר וחיכה. ו[ליקאון] התקרב הלום פחד,

עורג לאחוז בברכיו [של אכילס], ולבו אך ורק משווע

להימלט משחור הגורל ומרוע המוות […]

ואז בידו האחת מתחנן אחזו בברכיים,

ובשניה בחנית החדה תפס ללא הרף.

(ספר עשרים ואחד, 64-72)

אך רגע אחד לאחר מכן, כשהבין שהנשק לא ייסוב מעליו, ושהוא עצמו, אף כי הוא נושם עדיין, איננו אלא חומר, אזי באמצע מחשבותיו הוא לא יכול לחשוב עוד:

כה אמר [לאכילס] בנו המפואר של פריאמוס

בתחנונים, אך שמע את הקול שאיננו סולח […]

[אכילס סירב,] ורפו במקום ברכיו ולבו של ליקאון.

הוא שמט את החנית, התיישב, כששתי הידיים

פרושות. ואכילס שלף את חרבו החדה והיכהו

בעצם הבריח ליד הצוואר, חדרה לכל האורך

החרב כפולת הלהב; והוא על פניו צנח ארצה,

שכב, ודמו השחור שניגר הרווה את הארץ.

(ספר עשרים ואחד, 97-119)

כאשר זר חלש וחסר נשק, שאינו יכול להילחם עוד, מתחנן לרחמיו של לוחם, עדיין לא נגזר עליו מוות; אבל רגע של חוסר סבלנות מצד הלוחם עלול להרוג אותו. די בכך כדי שבשרו יאבד את התכונה המרכזית של הבשר החי. גוש בשר חי מפגין את חיותו לפני הכל באמצעות רפלקס המתיחה; אפילו רגל של צפרדע, כשמעבירים בה הלם חשמלי, נמתחת; קרבתו או מגעו של דבר מחריד ונורא, די בה כדי לגרום לכל חבילה של בשר, עצבים ושרירים להירתע. רק האדם המתחנן לרחמים, הוא לבדו לא זע, לא מרעיד; אין לו עוד זכות; שפתיו נצמדות אל הדבר שהוא עבורו טעון אימה יותר מכל:

[…] בלי

שראו נכנס פריאמוס הכביר, עמד בסמוך ל[אכילס],

תפס בזרועות את ברכי אכילס ונשק לידיו

הנוראות, הקוטלות אנשים, ידיו שהשמידו

רבים מבניו [של פריאמוס].

(ספר עשרים וארבעה, 477-479)

מראה אדם שנמחץ ככה תחת האסון מקפיא אותנו כמעט כמראיה של גופה:

[…] כמו כשאיש נתקף בטירוף עז,

רוצח אדם בארצו, ואז בא אל ארץ אחרת,

אל איש עשיר, ואחוזים בפליאה הצופים בו,

כך התפלא אכילס כאשר ראה את פריאמוס

הדומה לאל, והתפלאו השאר, מביטים זה בזה.

(ספר עשרים וארבעה, 480-484)

אבל לא עובר אלא רגע, ומיד נשכחת אפילו נוכחותו של זה שהאסון הכה בו.

כך אמר [פריאמוס], וחשק לבכות על אביו עורר ב[אכילס].

הוא לקח את יד הזקן וברוך דחפו ממנו,

ושניהם נזכרו, [פריאמוס] בכה בשברון לב על הקטור

הורג הגברים, שפוף לפני רגליו של אכילס,

ואכילס פעם בכה על אביו, ופעם בכה על

פטרוקלוס; וקול יבבותיהם מילא את הבית.

(ספר עשרים וארבעה, 507-512)

לא מתוך חוסר רגישות אכילס דוחף ומפיל את הזקן שנצמד אל ברכיו[1]; הרי דבריו של פריאמוס הזכירו לו את  אביו הזקן והניעו אותו עד דמעות. הוא פשוט היה חופשי בתנועותיו ובמחוותיו, כאילו לא אדם מתחנן אלא חפץ דומם הוא שנוגע בברכיו. ליצורי האנוש שמסביבנו יש, בעצם נוכחותם, לכל הפחות את היכולת לעצור אותנו, לרסן, לגרום לנו לשנות את מסלולה של תנועה שהגוף פתח בה; כשמישהו עובר מולנו וגורם לנו לסטות מהדרך, אנחנו זזים אחרת מאשר כשהמכשול הוא לוח מודעות; אנחנו לא קמים, לא הולכים, לא מתיישבים באותו אופן כשאנחנו בחדר לבד וכשיש לנו אורח. אבל ההשפעה הלא מוגדרת הזאת של הנוכחות האנושית לא מופעלת על ידי אנשים שתנועה אחת של חוסר סבלנות יכולה לקפד את חייהם בן רגע, אפילו מבלי שהמחשבה תספיק לגזור את דינם למוות. מול אלה, אחרים נעים כאילו הם לא שם; והם עצמם, בתורם, מול הסכנה שיהפכו תוך רגע ללא כלום, מחקים את הלא כלום. כשדוחפים אותם הם נופלים, ובנופלם הם נשארים על הקרקע, עד שמתישהו עולה במקרה בדעתו של מישהו להקים אותם. אך גם כשמישהו לבסוף מקים אותם, ומכבד אותם בדיבורים לבביים, הם לא חושבים להתייחס ברצינות אל התחייה הזאת, לא מעזים לחוש רצון; קול כעוס ישיב אותם מיד אל השתיקה:

כך הוא אמר, והזקן התחלחל וציית לו.

(ספר עשרים וארבעה, 571)

המתחננים, לפחות, חוזרים והופכים לבני אדם כמו כולם אם בקשתם נענית. אבל יש אחרים שאסונם כבד יותר, בני אדם אשר, מבלי למות, הופכים לחפצים למשך כל חייהם. מבוקר עד ערב אין להם שום משחק, שום מרווח, שום מרחב פנוי למשהו שבא מהם עצמם. אלו אינם בני אדם שחייהם קשים יותר משל אחרים, שפשוט נמצאים נמוך יותר בסולם החברתי ממישהו אחר; זה מין אנושי אחר, פשרה בין האדם והגווייה. שיצור אנושי יהיה חפץ – מנקודת מבט לוגית יש כאן סתירה; אבל כשהבלתי אפשרי הופך למציאות, הסתירה הופכת בנפש לקרע. החפץ הזה שואף מדי רגע להיות גבר או אישה, ולעולם לא מצליח בזה. זה מוות שנמתח על פני חיים שלמים; חיים שהמוות הקפיא הרבה לפני שהשמיד אותם.

זה מה שעתידה לסבול בתו הבתולה של הכהן:

ואותה לא אשחרר, היא תזדקן לפני כן

בביתי, בארגוס, הרחק מאדמת אבותיה,

תצעד לרוחב הנול ולצידי תשכב במיטה.

(ספר ראשון, 29-31)

האשה הצעירה, האם הצעירה, רעיית הנסיך, תסבול זאת:

אולי בארגוס תארגי ליד הנול למען אחרת,

או מים תשאי ממסאיס או מהיפריה,

ומאוד לא תרצי, אך כורח קשה ירבץ עלייך.

(ספר שישי, 456-458)

יורשו הפעוט של הכס המלכותי יסבול זאת:

“[נשות טרויה] יוּבלוּ בספינות החלולות עוד זמן מה,

ואני ביניהן. וגם אתה, פעוטי, לאי שם

תלך איתי, ובמקום אחר תעשה מלאכת עבד,

תעמול עבור אדונך המחמיר […]”

(ספר עשרים וארבעה, 732-734)

בעיני האם, גורל כזה עבור ילדהּ הוא נורא כמוות; הבעל מקווה למות לפני שיראה את אשתו מוכפפת אליו; האב משלח את כל מארות השמיים בצבא שמביא אותו על בתו. אך עבור אלו שבהם הוא מכה, גורל אכזרי כל כך מוחק את הקללות, את ההתקוממות, את ההשוואות, את ההרהורים על העתיד והעבר, כמעט את הזיכרון עצמו. העבד לא יכול עוד להרשות לעצמו נאמנות לעירו ולמתיו.

דווקא כשאחד האנשים שגרמו לו לאבד הכל, שהחריבו את עירו והרגו את קרוביו מול עיניו, נפגע או מת – דווקא אז העבד בוכה. ולמה לא? זה הבכי היחיד שמותר לו. למעשה הוא מצווה עליו. אך במצב של עבדות, האין הדמעות מוכנות תמיד עבור הרגע שבו הן יכולות לזרום בלי עונש?

כך בבכי אמרה, וקוננו הנשים מסביב לה,

בגלוי על פטרוקלוס, אך כל אחת על יסוריה.

(ספר תשעה עשר, 301-302)

בשום הזדמנות אסור לעבד לבטא שום דבר, מלבד מה שינעם לאדונו. משום כך, אם בחיים הקודרים האלה איזשהו רגש יכול לגאות ולהחיות אותו מעט, זהו רק רגש האהבה לאדונו; כל שאר הדרכים חסומות בפני מתת האהבה, כשם שהריתמה, המושכות והרסן חוסמים עבור הסוס את כל השבילים פרט לאחד. ואם בדרך נס מופיעה התקווה לזכות יום אחד בחסד ששוב יהפוך אותו ממשהו למישהו – אזי אין גבול להוקרה ולאהבה של העבד כלפי אלו, שהעבר הקרוב מאוד היה צריך לגרום לו עדיין להרתע מפניהם באימה:

“האיש שאבי ואמי הכבודה נתנו לי כבעל,

נפל לעיניי מול העיר קרוע כולו בארד חד,

ושלושה אחים בני אותה אם אשר היו לי,

קרובים ללבי, הלכו באותו יום אל המוות.

אך גם כשאכילס הַקַּל הרג את אישי ובזז את

עירו של מינס האלוהי, אתה לא הסכמת

שאתאבל. אכילס האלוהי, כך אמרת,

ישא אותי לאשה, ובספינותיו ייקחני

לפְּתִיָּה, ונחגוג חתונה בין המירמידונים.

לכן אבכה בלי סוף את מותך. היית תמיד רך.”

(ספר תשעה עשר, 291-300)

אי אפשר לאבד יותר ממה שמאבד העבד; הוא מאבד את כל החיים הפנימיים. חלק קטן מהם שב אליו כשמופיעה האפשרות שגורלו ישתנה. כזאת היא ממלכתו של הכוח: תחומה רחב לא פחות מתחומו של הטבע. גם הטבע, כשהצרכים החיוניים נכנסים למשחק, מוחק את כל החיים הפנימיים, ואפילו את יגונה של אם על ילדיה:

אפילו ניובה יפת השיער חשבה לטעום אוכל,

היא שאיבדה בארמון את שנים עשר ילדיה,

שש בנות ושישה בנים באביב נעוריהם.

אותם אפולון הוא שהרג בקשת הכסף,

בחרון על ניובה, ואת הבנות הציידת ארטמיס,

כי אמם השוותה את עצמה ללטו יפת הלחי,

אמרה שילדה הרבה ילדים, ולטו רק שניים;

אך הם, אם כי רק שניים, הרגו את כל ילדיה.

תשעה ימים הם שכבו בדמם, ולא היה איש

שיקברם, כי בן קרונוס הפך כל אדם שם לאבן;

אך בעשירי קברו אותם האלים צאצאי אורנוס.

והיא נזכרה לאכול כשעייפה מלשפוך דמעותיה.

(ספר עשרים וארבעה, 602-613)

מעולם לא בוטאה במרירות כזאת האומללות האנושית, שהופכת את האדם לא מסוגל אפילו לחוש את אומללותו.

הכוח המופעל על ידי אחרים רודה בנפש באותה עריצות כמו רעב קיצוני, שכן עיקרו הוא של הכוח הוא האפשרות להמית כל רגע מחדש. וזו עריצות קרה וקשה, ממש כעריצותו של החומר. אדם שמוצא את עצמו חלש יותר מאלו שסביבו יכול להיות בליבה של עיר בודד לא פחות, בודד יותר, מאשר אדם שאבד במדבר.

יש שני כדים שעומדים על הרצפה בבית זאוס,

אחד לרעות, ושני לטובות שהוא חולק לנו.

אם זאוס השש להרעים מערבב וחולק משניהם

למישהו, הוא פוגש חליפות גם צרה וגם אושר.

אך לזה שחולק רק צרות, הוא עושהו לנפל,

הרעב המציק מוליכו על הארץ ונפלאותיה,

נודד בלי כבוד מצד אנשים ואלים משמיים.

(ספר עשרים וארבעה, 527-533)

הכוח רומס ללא רחמים, ובאותו חוסר רחמים הוא משכר את מי שמחזיק בו, או מאמין שהוא מחזיק בו. האמת היא שאף אחד אף פעם לא באמת מחזיק בו. בני האדם לא נחלקים באיליאדה לנכבשים, עבדים ומתחננים מצד אחד, ולמפקדים ומנצחים מצד שני; ביצירה הזאת אין ולו אדם אחר שלא נאלץ, ברגע זה או אחר, להתכופף בפני הכוח. החיילים, אף שהם חופשיים וחמושים, סופגים פקודות והשפלות:

וכש[אודיסיאוס] ראה ומצא איזה איש מהעם שצורח,

היה דוחף אותו בשרביט, גוער ואומר לו:

“אדוני, שב בלי לזוז ושמע את מה שיגידו

אלה שהם מעליך, אינך לא לוחם ולא גבר,

אינך נחשב כלל במועצה או בשעת קרב.

(ספר שני, 198-202)

תרסיטס משלם ביוקר על דברים הגיוניים לחלוטין שאמר, ושדומים להם כבר השמיע אכילס.

[אודיסאוס] היכה בשרביט בכתפיו ובעורף [של תרסיטס],

וזה השתוחח, דמעה עגולה הזיל מהעין,

תחת שרביט הזהב צמחה חבורה מדממת

על גבו, והוא התיישב במקומו חדור פחד,

דואב, ומחה את דמעותיו במבט חסר ישע.

ו[שאר החיילים], אם כי היו נבוכים, בסיפוק לעגו לו.

(ספר שני, 265-270)

אפילו אכילס עצמו, הגיבור העז והבלתי מנוצח הזה, מוצג בפנינו כבר בהתחלת היצירה כשהוא בוכה מהשפלה ומסבל אין אונים, אחרי שלקחו ממנו לנגד עיניו את האישה שרצה להינשא לה, מבלי שיעז להתנגד.

[…] אולם אכילס

פרץ בדמעות, התרחק מאנשיו וישב אל

חוף הים האפור, צופה אל אינסוף המים.

(ספר ראשון, 348-350)

אגממנון השפיל את אכילס בכוונה תחילה, כדי להראות שהוא האדון:

“[…] ותלמד כך

עד כמה כוחי גדול משלך, וגם אחֵר לא

יעז לדמות אלי את עצמו ולדבר כשווה ערך.”

(ספר ראשון, 184-187)

אבל כמה ימים לאחר מכן מגיע גם תורו של המפקד העליון לבכות, והוא נאלץ להשפיל את עצמו, להתחנן, וגם לסבול את הידיעה שההשפלה והתחינות היו לשווא.

אין אפילו לוחם אחד שנחסכת ממנו החווייה המשפילה של הפחד. הגיבורים רועדים כמו כל השאר. די באתגר שמציב הקטור כדי לזרוע מבוכה ביוונים, כולם עד אחד, פרט לאכילס ולאנשיו, שנעדרו משם:

כך אמר, וכולם בדומיה החרישו,

מבויישים לסרב, אך פוחדים מאתגר זה.

(ספר שביעי, 92-93)

אבל ברגע שאיאס צועד קדימה, הפחד מחליף צד:

רעד נורא חדר לרגלי כל איש טרויאני,

ואף לבו של הקטור עצמו הלם בחזהו.

אך לא היה רשאי עוד לנוס או לסגת אחורה

אל המוני הצבא, כי הוא שהציע עימות זה.

(ספר שביעי, 215-218)

יומיים אחר כך, האימה נופלת בחלקו של איאס:

וזאוס האב היושב במרום עורר פחד באיאס.

נבוך הוא עמד, ואת המגן משבע שכבות עור

השליך על כתפיו, שולח מבט בהמון, וברעד,

כמו חיה, הציץ בדרכו לאחור ונסוג צעד צעד.

(ספר אחד עשר,544-547)

ופעם אחת, גם אכילס עצמו רועד ונאנח מרוב פחד, אמנם בפני נהר ולא בפני אדם. מלבדו, כולם בלי יוצא מן הכלל מוצגים בפנינו ברגע זה או אחר כשהם מובסים. הניצחון מיוחס פחות לגבורה ויותר לגורל העיוור, שמיוצג על ידי מאזני הזהב של זאוס:

אך כאשר השמש חצה את אמצע השמיים,

הרים [זאוס] האב את מאזני הזהב, ובהן שם

שני גורלות נושאי מוות מכאיב, אחד לטרויאנים

מאלפי הסוסים, ואחד לאכאים, נחושי הכותונת;

אחז באמצע, שקל, וכבד יום גורל האכאים.

(ספר שמיני, 68-72)

כיוון שהוא עיוור, הגורל מבסס סוג של צדק, עיוור כמותו, שמעניש את אלו שאוחזים בנשק, עין תחת עין. האיליאדה ניסחה את החוק הזה הרבה לפני כתבי הקודש, וכמעט באותן מילים:

אָרֵס שווה לכולם. הוא טובח גם את הטובח.

ׁׁ(ספר שמונה עשר, 309)

אולי כל בני האדם נידונו מלידתם לסבול אלימות, אבל ממלכת הנסיבות אוטמת את נפשנו לאמת הזאת. החזק לעולם אינו חזק לחלוטין, והחלש לעולם אינו חלש לחלוטין, אבל אף אחד משניהם לא יודע את זה. הם לא מאמינים שהם שייכים למין אחד; החלש לא מסוגל לראות את עצמו כרֵעו של החזק, וגם החזק לא רואה בו רֵעַ. זה שמחזיק בכוח נע בתוך תווך נטול התנגדות; בחומר האנושי שמקיף אותו אין דבר שיכול לנטוע בין הדחף לפעולה את המרווח הזעיר בו שוכנת המחשבה. וכשאין מקום למחשבה, אין מקום גם לצדק או למתינות. זו הסיבה שאנשים חמושים מתנהגים בגסות ובטירוף. הם קוברים את חרבם בחזהו של אויב לא חמוש שמתחנן לברכיהם; הם חוגגים את נצחונם על איש גוסס ומתארים לו איך הם מתכוונים להתעלל בגופתו; אכילס חותך את הגרון של תריסר נערים טרויאנים על מדורת הקבורה של פטרוקלוס באותה טבעיות שבה אנחנו חותכים גבעולי פרחים כדי להניח על קבר. כשהם מנצלים את הכוח שברשותם, הם לעולם לא חושדים בכך שתוצאות מעשיהם יגרמו גם להם להימעך בתורם. אם אתה יכול לגרום לאיש זקן להשתתק, לרעוד, לציית, באמצעות מילה אחת שלך, האם יעלה על דעתך שקללותיו של האיש הזה תהיה להן חשיבות בעיני האלים? האם תימנע מלקחת לך את האישה שאוהב אכילס, כשאתה יודע שגם היא וגם הוא אינם יכולים אלא לציית? אכילס, כשהוא נהנה לצפות ביוונים האומללים במנוסתם, האם הוא מסוגל לחשוב שהמנוסה הזאת, אשר תימשך ותיפסק על פי רצונו, עתידה לגרום למותו של רעהו, ואף למותו שלו עצמו? כך קורה שאלו שהכוח נמצא במקרה בידיהם סומכים עליו יותר מדי ונהרסים.

הם תמיד נהרסים. לא ייתכן אחרת. כי הם לא רואים את הכוח שבידיהם בתור כמות מוגבלת, ולא רואים את יחסיהם עם אחרים כאיזון בין כמויות לא שוות של כוח. כיוון שאחרים לא כופים על תנועותיהם את רגע ההשתהות, שבו צפונה כל ההתחשבות באחינו בני האדם, הם מסיקים שהגורל נתן להם הכל, ולפחותים מהם – לא כלום. וכך הם חורגים מהכוח שיש בידיהם באמת. הם תמיד חורגים ממנו מתישהו, כי הם לא יודעים שהוא מוגבל. וכעת הם נתונים לחלוטין בידי המקרה, והדברים חדלים לציית להם. לפעמים המקרה משרת אותם; בפעמים אחרות הוא מחסלם; הנה הם נחשפים, עירומים בפני האסון, בלי שריון האדנוּת שהגן לפני כן על נשמתם, בלי שום דבר שיעמוד בינם לבין הדמעות.

העונש הזה שניחן בחוקיות הנדסית, המגיע תמיד בעקבות הניצול לרעה של הכוח, היה מושא ההגות הראשון במעלה עבור היוונים. הוא נשמת אפו של האפוס; תחת השם נמזיס, הוא המבּוע של הטרגדיות של אייסכילוס; עבור הפיתגוראים, סוקרטס ואפלטון הוא היה נקודת המוצא למחשבה על האדם ועל היקום. הרעיון המגולם בו הפך מוכר בכל מקום שההלניזם חדר אליו. אולי אותו רעיון יווני הוא ששרד, תחת השם קארמה, בארצות המזרח הרוויות בודהיזם; אבל המערב איבד אותו, וכבר אין לו באף אחת משפותיו מילה כדי לציינו; מושגים של גבול, של מידה, של איזון, אשר היו צריכים לקבוע כיצד לנהוג בחיים, משמשים אך ורק בשירות הטכניקה. אנחנו מהנדסים רק בפני החומר; היוונים היו מהנדסים קודם כל בתהליך החניכה אל המידה הטובה.

מהלך המלחמה באיליאדה הוא פשוט נדנדה. המנצח הרגעי מרגיש את עצמו בלתי מנוצח, אפילו אם רק שעות ספורות קודם לכן הוא התנסה בתבוסה; הוא שוכח להשתמש בניצחון כבדבר שעתיד לחלוף. בתום יום הקרב הראשון שמתארת האיליאדה, היוונים המנצחים יכלו בלי ספק להשיג את מושא מאמציהם, כלומר את הלנה ואוצרותיה; לפחות אם מניחים, כפי שמניח הומרוס, שלצבא היווני היתה סיבה להאמין שהלנה נמצאת בטרויה. למעשה הכהנים המצריים אישרו מאוחר יותר באוזני הרודוטוס שהיא נמצאה אז במצרים. בכל מקרה, בערב ההוא, ליוונים כבר לא היה אכפת ממנה:

לבסוף דיומדס השואג בעוז דיבר אליהם.

“שאיש אל יקבל רכוש מיד אלקסנדרוס,

ולא את הלנה. ידוע ואף לשוטה רפה שכל,

שתנאי האבדון כבר נקבעו לטרויאנים.”

כך אמר, וכל בני האכאים צרחו והגיבו

בהסכמה לדברי דיומדס מאלף הסוסים.

(ספר שביעי, 400-403)

מה שהם רוצים עכשיו הוא לא פחות מהכל. לקחת את כל אוצרותיה של טרויה לשלל, לשרוף את כל הארמונות, המקדשים והבתים לאפר, לשבות את כל הנשים והילדים לעבדים, להפוך את כל הגברים לגופות. הם שוכחים פרט אחד: “הכל” איננו בהשג ידם, שכן הם לא בטרויה. אולי יהיו שם מחר; אולי לעולם לא יהיו שם.

הקטור, באותו יום, מניח לעצמו להיתפס לאותה שכחה:

“אכן אני יודע היטב גם בלב וגם בנפש,

יבוא יום ובו איליוס הקדושה לא תהיה עוד,

ולא פריאמוס מוצק החנית, ועַם פריאמוס.

אך לא כה איכפת לי הכאב הצפוי לטרויאנים,

ולא כאבו של פריאמוס המלך, או של הקבה,

ואף לא כאבם של אחיי, הרבים עזי הנפש,

שיצנחו לעפר תחת זרועם של שונאינו –

כמו כאבך, כשאחד האכאים נחושי הכותונת

יגזול את יום חירותך ויוביל אותך מתייפחת.

[…]

ואני, מוטב שאמות, ועפר יערם ויכסני,

לפני שאשמע את בכייך ואראך נגררת.”

(ספר ששי, 447-465)

ברגע ההוא, מה הקטור לא היה מציע כדי לחמוק מן הזוועות הללו, שהוא מאמין שאין למנוע אותן? אבל כל מה שיציע יהיה לשווא. למחרת היוונים מובסים, ואגממנון עצמו רוצה לברוח אל הים. הקטור, אשר בויתורים זעירים יכול להשיג בקלות את עזיבת האויב, כבר לא מוכן אפילו להניח לו לעזוב בידיים ריקות:

“[…] ואַחַר איספו שפע בולי עץ,

כדי שבכל שעות הלילה עד שיפציע השחר

נבעיר לרוב מדורות, ואורן יעלה לשמיים,

וכך האכאים שופעי השיער לא יעזו בלילה

להחפז על גבו הרחב של הים כדי לברוח.

[…]

שאיש איש מהם יאלץ לטפל ואפילו בבית

בפצע מחץ או מחוד של חנית שפגעו בו

כשקפץ אל ספינתו. כך גם אחרים לא יביאו

על הטרויאנים מאלפי הסוסים אָרֶס רב דמע.”

(ספר שביעי, 507-516)

משאלתו מתגשמת, היוונים נשארים, ולמחרת בצהרי היום הם עושים שמות בהקטור ובאנשיו:

[הטרויאנים] בלב המישור עוד ברחו כמו עדר

פרות שאריה החרידן בבואו בחשכת הלילה

[…]

כך בן אטראוס, השליט אגממנון, עקב אחריהם,

קוטל מדי פעם את זה שנחשל, והם נסו בפחד.

(ספר אחד עשר, 172-178)

בתהפוכות אחר הצהריים הקטור שוב זוכה ביתרון, נסוג שוב, ואז שוב מניס את היוונים, ולבסוף נהדף בידי פטרוקלוס והחילות הרעננים שלו. אך פטרוקלוס להוט כל כך לנצל את יתרונו שהוא מקדים את חילותיו, ומוצא עצמו חשוף, חסר שריון ופצוע בפני חרבו של הקטור. בערב הקטור המנצח מקדם בנזיפות קשות את העצה הזהירה של פולידמאס:

“אך עתה בשעה שבן קרונוס המתעתע נתן לי

תהילה ליד הספינות, ודחקתי את האכאים

לים, אל תציע, טיפש, דברים מסוג זה לעמנו.

אין איש טרויני שיציית לך. לא ארשה זאת.”

[…]

כך הקטור דיבר, והריעו בקול הטרויאנים.

(ספר שמונה עשר, 293-310)

למחרת הקטור אובד. אכילס גרם לו לסגת על פני שדה הקרב כולו ועומד להרגו. בקרב פנים מול פנים הוא תמיד היה החזק מבין השניים; על אחת כמה וכמה אחרי שבועות רבים של מנוחה, נישא על כנפי הנקמה והניצחון, אל מול אוייב מותש! והנה הקטור, לבד לפני חומותיה של טרויה, לגמרי לגמרי לבד, מחכה למוות ומנסה לחזק את נפשו לעמוד מולו בכבוד.

“אוי לי, אם אעבור בחומה מבעד לשער,

פולידמאס יהיה הראשון לגנות ולגעור בי

[…]

וכעת כשהרסתי את בני עמי מתוך קלות דעת,

אני מתבייש בפני הטרויאנים ובפני נשי טרויה

ארוכות השמלה, פן יגיד איש נחות ממני:

“הקטור בטח בכוחו והביא אסון על עמנו.”

[…]

ואולי אניח לארץ את מגיני קמור הבטן

ואת הקסדה הכבדה, אשעין את חניתי אל

החומה, ואצא כך כפי שאני אל אכילס,

ואבטיח לו להחזיר את הלנה וכל אוצרותיה

[…]

ועם זאת מדוע לבי עוד מתלבט בעניין זה?

אוכל לגשת אליו, והוא לא יחוס עלי כלל,

לא יתחשב בכבודי, אלא ככה עירום יהרגני

ממש כאשה, כי הסרתי מעל גופי את הנשק.”

(ספר עשרים ושניים, 99-125)

מהקטור לא נחסך אף אחד מן היסורים וההשפלות שהם מנת חלקם של מוכי האסון. לבד, מופשט מיוקרה ומכוח, האומץ שגרם לו להישאר לפני החומות לא מספיק כדי להגן עליו מפני המנוסה:

הקטור ראה, ורעד אחז בו, והוא לא העז עוד

לעמוד שם, עזב את השערים, וברח בפחד;

[…]

כי לא על חיה לקורבן או על עור פר

הם התאמצו, פרסים לגברים הזוכים ברגליהם;

לא, על חיי הקטור אדון הסוסים הם כך רצו.

(ספר עשרים ושניים, 136-161)

פצוע פצעי מוות, הוא מעצים את תחושת הניצחון של יריבו בתחינות שווא:

“אני מתחנן, בנפשך, בברכיך ובהוריך…”

(ספר עשרים ושניים, 338)

אבל המאזינים לאיליאדה יודעים שמותו של הקטור יעניק רק שמחה קצרה לאכילס, ומותו של אכילס רק שמחה קצרה לטרויאנים, וחורבנה של טרויה רק שמחה קצרה ליוונים.

כך האלימות מחסלת את אלו שבהם היא נוגעת. בסופו של דבר רואים שהיא חיצונית למי שמשתמש בה ממש כמו למי שסובל ממנה. ומכאן נולד הרעיון של גורל שבפניו התליינים והקורבנות חפים במידה שווה, הכובשים והנכבשים הם אחים לאותה אומללות. הנכבש מביא אסון על הכובש, כשם שהכובש מביא אסון על הנכבש.

“[אבי] רק בן אחד הוליד, קצר ימים. ולי אין יכולת

לדאוג לו בבוא הזקנה, משום שהרחק מהארץ

אני יושב כאן בטרויה ומכאיב לך ולילדיך.”

(ספר עשרים ושניים, 540-542)

שימוש מתון בכוח, שרק בעזרתו אפשר לחמוק ממעגל ההרס, תובע מידה טובה על-אנושית, שהיא נדירה בדיוק כמו היכולת לשמור על כבוד עצמי בשעת חולשה. מלבד זאת, גם המתינות היא לא תמיד נטולת סכנות; שכן היוקרה, שמהווה יותר משלושה רבעים מן הכוח, עשויה מעל לכל מהאדישות המופלאה של הכוח כלפי החלשים, אדישות כה מידבקת עד שהיא עוברת גם אל אלו שהם מושאה. אבל בדרך כלל השימוש המוגזם בכוח לא נובע מתוך חישוב פוליטי. ההגזמה היא פיתוי שכמעט אי אפשר לעמוד בו. מדי פעם נשמעים באיליאדה דיבורים הגיוניים, בראש ובראשונה דבריו של תרסיטס. כאלה הם גם דבריו של אכילס בכעסו:

“כי בעיניי לא שקול לחיים ואף לא כל העושר

שלפי השמורה צברה איליוס המשגשגת […]

כי פרים וכבשים שמנות מושגים גם בגזל,

חצובות וסוסים זהובי רעמה ניתן להרוויח,

אך נפש אדם אינה שבה, אין היא נשדדת

או בהשג יד, מאז שחצתה את גדר השיניים.”[2]

(ספר תשיעי, 401-409)

אבל הדיבורים ההגיוניים נופלים לחלל ריק. אם אדם נחות מעלה אומר אותם, הוא נענש ומשתתק; אם זה אחד המנהיגים, הוא לא פועל בהתאם. ותמיד נמצא בשעת הצורך אל שיעודד את הטירוף. בסופו של דבר, אפילו הרעיון שאפשר לרצות לחמוק מן התפקיד שהמקרה הטיל עליך, התפקיד להרוג ולמות, נעלם מהנפש:

“[…אנחנו] אלה שזאוס

ייעד מנעורים ועד לזקנה לכרוך את חוטיהן

של מלחמות מכאיבות עד שכל איש ימצא מוות.

(ספר ארבעה עשר, 85-87)

הלוחמים האלו הרגישו, כמו הלוחמים בקרב קראון[3] שנים רבות כל כך אחריהם, שהם “אבודים כולם”.

הם נופלים למצב הזה במלכודת פשוטה מאוד. בתחילה לבם קל, כמו תמיד כשאדם חש בקרבו את הכוח וכנגדו את הריק. נשקם אחוז בידיהם; האויב איננו. אלא אם כן הנפש כורעת מראש תחת המוניטין של האויב, אדם הוא תמיד חזק הרבה יותר מזה שאיננו שם. זה שאיננו לא כופה את עולו של הכורח. שום כורח לא מופיע עדיין ברוחם של אלו שיוצאים למלחמה, ולכן הם יוצאים כמו למשחק, כמו לחופשה מן המגבלות היומיומיות.

“[איפה הם עכשיו,]

אותם דברי רהב שפעם השמעתם בלמנוס,

כשאכלתם בשפע נתחי בשר פרים ישרי קרניים,

ולגמתם מקערות מלאות עד שפתיהן ביין,

אמרתם שכל איש יילחם מול מאה ומאתיים

טרויאנים בקרב. והנה איננו שקולים לאחד רק,

להקטור, שבקרוב ישַלַח בַּספינות אש יוקדת.”

(ספר שמיני, 229-234)

גם לאחר שהתחילה, המלחמה מוסיפה להידמות למשחק. הכורח המיוחד למלחמה הוא נורא, שונה לחלוטין מזה הקשור בעמל השלום; הנפש נכנעת לו רק כאשר איננה יכולה עוד לחמוק ממנו; וכל עוד היא חומקת ממנו היא מעבירה ימים ריקים מכורח, ימים של משחק, של חלום, שרירותיים וחסרי ממשות. במשך הזמן הזה הסכנה היא הפשטה, והחיים שאנחנו הורסים הם כצעצועים הנשברים בידו של ילד, ואדישים כמותם; הגבורה היא פוזה תיאטרלית וספוגה ברהב. ואם, נוסף על כך, לרגע אחד פרץ של חיוּת מכפיל את יכולת התנועה, אנחנו מאמינים שאנחנו בלתי מנוצחים, שמובטח לנו סיוע שמימי מול התבוסה והמוות. המלחמה קלה אז, ונאהבת אהבה בזוייה.

אבל אצל רוב האנשים, המצב הזה לא מחזיק מעמד. בא יום בו המוות, התבוסה, מותם של רעים יקרים, מועכים [se plier] את נפשו של הלוחם תחת לחצו של הכורח. ואז המלחמה חדלה להיות משחק או חלום; הלוחם מבין לבסוף שהיא קיימת במציאות. זו מציאות קשה, קשה במידה אינסופית מכדי לשאתה, שכן היא צופנת בחובה את המוות. מרגע שתופסים כי המוות אכן אפשרי, אי אפשר לשאת את המחשבה על המוות אלא בהבזקים. נכון שעל כל אדם נגזר למות, ונכון שחייל עשוי לחיות עד זקנה ושיבה בין קרבות; אבל עבור אלו שנפשם נכנעה לעול המלחמה, הקשר בין המוות והעתיד אינו זהה לקשר הקיים ביניהם עבור בני אדם אחרים. עבור האחרים, המוות הוא גבול המוצב בפני התקדמות העתיד; עבור הלוחמים הוא העתיד עצמו, העתיד שמקצועם ייעד להם. עתיד שהוא מוות, דבר כזה הוא נגד הטבע. מרגע שהמלחמה חושפת את אפשרות המוות הצפונה בכל רגע שלה, המחשבה מאבדת את היכולת לנוע מיום אחד למשנהו בלי לחלוף על פני המוות. ואז התודעה נמתחת באופן שהיא יכולה לעמוד בו זמן קצר בלבד; אבל כל שחר חדש שב ומציג את אותו כורח; וימים נערמים על ימים והופכים לשנים. בכל הימים האלה הנפש סובלת אלימות. מדי בוקר היא גודמת בעצמה את כל השאיפות, כי המחשבה לא יכולה לנוע בזמן בלי לחלוף על פני המוות. כך המלחמה מוחקת כל מושג של תכלית או מטרה, ואף את המושג של מטרות המלחמה. היא מוחקת אפילו את המחשבה לסיים את המלחמה. האפשרות של מצב אלים כל כך היא בלתי נתפסת עבור מי שלא נמצא שם; עבור מי שבפנים, הסוף למצב האלים הוא הבלתי נתפס. לפיכך לא עושים כלום כדי להביא את הסוף הזה. הזרועות אינן יכולות לחדול מלאחוז ולהשתמש בנשק מול צבא חמוש; הנפש היא שהיתה צריכה לחשוב על דרך החוצה; אבל הנפש איבדה כל יכולת למחשבה כזאת. היא שקועה לחלוטין באלימות כלפי עצמה. אצל אנשים המצויים במצב של עבדות או מלחמה, האסונות הבלתי נסבלים מתמשכים מכובד עצמם, ולפיכך נדמה מבחוץ שקל לשאתם; הם מתמשכים כיוון שחיסלו את המשאבים הנחוצים כדי להיחלץ מהם.

למרות הכל, הנפש שנכנעה למלחמה זועקת לישועה ממנה; אבל הישועה עצמה מופיעה בדמות טרגית וקיצונית, בדמות החורבן. סוף מתון, מתקבל על הדעת, עתיד להותיר במחשבה בעירומו אסון כה אלים עד שהיא לא תוכל לשאתו, אפילו לא כזיכרון. הכאב והאימה, אפיסת הכוחות, מעשי הטבח, החברים שנפלו, אי אפשר להאמין שכל הדברים האלו יכולים להפסיק לכרסם בנפש מבלי ששכרון הכוח יטביע אותם. הרעיון שמאמץ בלי גבול יכול להסתיים ברווח אפסי או מוגבל הוא מכאיב מדי:

“[האם באמת] ימלטו הארגאים הביתה

על גבו הרחב של הים אל אדמת אבותיהם,

וכך לפריאמוס ולעמו לשם רהב ישאירו

את הלנה מארגוס, שבשבילה המוני אכאים

נפלו בטרויה, הרחק מאדמת המולדת[?]“

“האם באמת אתה שש לעזוב את עיר הטרויאנים

רחבת הדרכים, שבגללה ללא הרף סבלנו?”

(ספר שני, 158-162; ספר ארבעה עשר, 88-89)

איזו חשיבות יש להלנה עבור יוליסס? איזו חשיבות יש אפילו לטרויה, המלאה באוצרות שלא יכולים לפצות על חורבנה של איתקה? טרויה והלנה חשובות רק בתור הסיבות לדם ולדמעות ששפכו היוונים; אם ישתלטו על טרויה והלנה הם יוכלו להשתלט גם על זכרונות הזוועה. הנפש, שקיומו של אויב אילצהּ להרוס בתוכה את מה שנטע בה הטבע, לא מאמינה שהיא יכולה להתרפא אלא באמצעות הרס האויב הזה. במקביל, מותם של רֵעים אהובים מעיר דחף קודר לחקות את מותם:

“אמות לי מיד, כי נמנע ממני לעמוד לימין

חברי כשנהרג. הרחק מארצו שנולד בה

הוא נפל, והיה זקוק לכוחי כמגן מהמוות.

[…]

אלך עתה, אתפוס את הורג הראש היקר לי,

הקטור; ואז אקבל את מותי שלי, ובכל עת

שזאוס ירצה לזמנו, ושאר האלים בני הנצח.”

(ספר שמונה עשר, 94-116)

כלומר, אותו יאוש עצמו דוחף למות ולהרוג:

אני עצמי יודע היטב שנגזר שאמות כאן

הרחק מאבי האהוב ואמי. ועדיין בכל זאת

אמשיך [להילחם] עד שאמאיס את הקטל על הטרויאנים.

(ספר תשעה עשר, 421-423)

האדם ששוכן בו דחף המוות הכפול הזה שייך, כל עוד לא השתנה, לגזע אחר מגזע החיים.

איזה הד יכולה למצוא בלבבות כאלו הערגה הצנועה לחיות, כשהמנוצחים מתחננים שיניחו להם לראות את אורו של עוד יום? עובדת הימצאו של הנשק בצד אחד, העדר הנשק אצל האחר, בפני עצמה כבר גוזלת מהחיים המאויימים כמעט כל חשיבות; ואיך מי שהרס בתוכו פנימה את המחשבה כי מתוק לראות את אור היום, יכול לכבד אותה כשהיא מופיעה בתחינה הענווה והעקרה הזאת?

“אני לרגליך, רחם עלי וכבדני, אכילס.

אני מבקש-חסות שיש לכבדו, יקיר זאוס,

הלא ראשית לצדך טעמתי מברכת דמטר

ביום שבו שבית אותי במטע הבטוח,

והרחק מאבי וקרוביי בלמנוס המקודשת

מכרת אותי במחיר מאה פרים שהרווחת.

עבור שחרורי שילמו פי שלושה, וזה השחר

השנים עשר מאז שחזרתי אל איליוס

לאחר סבל רב. עתה שם אותי שוב בידיך

הגורל הארור; כפי הנראה זאוס עוין לי,

כי שוב מסרני לך, וילדה אותי לחיי רגע

אמי, לאותואה, זו שאלטס הזקן הוא אביה…”

(ספר עשרים ואחד, 74-85)

לאיזו תשובה זוכה התקווה הרפה הזאת!

 “לכן, ידידי, מוּת גם אתה. למה לבכות כך?

מת גם פטרוקלוס, הטוב ממך כפל כפליים.

אינך רואה איזה גבר אני, כה נאה וגבוה,

נולדתי לאב נעלה, ואמי אלה בת אלמוות?

אך גם אלי המוות והגזירה הנחרצת

יבואו, אולי לעת שחר, עם ערב, בצהריים,

כאשר איזה גבר יקח את חיי בשעת קרב,

או בחנית שיטיל או בחץ שישלח מהיתר.”

(ספר עשרים ואחד, 106-113)

כדי לכבד את החיים באחרים בשעה שאתה עצמך נאלץ לגדום בתוכך כל שאיפה לחיות, דרוש מאמץ שובר לב של נדיבות. אי אפשר להניח שמישהו מבין הלוחמים של הומרוס מסוגל למאמץ הזה, מלבד, אולי, זה שבמובן מסוים נמצא במרכז היצירה: פטרוקלוס, ש”ידע להיות תמיד רך”, ולאורך האיליאדה לא עושה שום דבר ברוטאלי או אכזרי. אבל בכמה אנשים שהיו מפגינים נדיבות אלוהית כל כך נתקלנו, לאורך כל אלפי שנות ההסטוריה? ספק אם ניתן למנות שניים או שלושה. ללא הנדיבות הזאת, החייל המנצח הוא כמו כוח טבע; אחוז בדיבוק המלחמה, גם הוא, לא פחות מהעבד אף כי באופן אחר לגמרי, הופך לחפץ, ולדיבורים אין השפעה עליו, כמו שאין להם השפעה על חומר דומם. כל אלו הבאים במגע עם הכוח נכנעים להשפעתו הבלתי נמנעת: להפוך את אלו שבהם הוא נוגע לאילמים או חרשים.

כזה הוא טבע הכוח. יכולתו להפוך בני אדם לחפצים כפולה, ופועלת משני הצדדים; הוא הופך לאבן את נפשותיהם של מי שנכנע לו ושל מי שמשתמש בו, בדרכים שונות אבל במידה שווה. זה קורה במידה הרבה ביותר בין אוחזים בנשק, החל מהרגע בו הקרב מגיע לנקודת להכרעה. קרבות אינם מוכרעים בין בני אדם שעורכים חישובים, מתכננים תוכניות, מגיעים להחלטה ומבצעים אותה, אלא בין בני אדם שהופשטו מהם כל הכישורים האלו, בני אדם ששונו מן היסוד, שנפלו לדרגה של חומר דומם שכולו פסיביות, או לזו של כוח עיוור שכולו מומנטום. זה סודה האחרון של המלחמה, והאיליאדה מבטאת אותו באמצעות דימויים; הלוחמים מדומים לעתים לשריפה, לשיטפון, לרוח, לחיות פרא, לכל גורמי האסון העיוורים שעולים על הדעת, ולעתים לחיות מבועתות, לעץ, למים, לחול, לכל מה שנותר אילם תחת אלימותם של כוחות חיצוניים. גם יוונים וגם טרויאנים עוברים מיום ליום, לפעמים משעה לשעה, את השינוי האחד ואז את האחר, כל אחד בתורו:

אך הוא התנפל כאריה שוחר טרף שֶעָּט על

עדר פרות שרועות באחו גדול רווי מים

באלפיהן […] כך האכאים

נסו בפחד מופלא מזאוס האב ומהקטור.

וכמו כשאש טורפנית ביער סבוך נאחזת,

סחרור הרוח נושא אותה לכל עבר, ועץ עץ

מטים וצונחים עקורים כשהאש מסתערת,

כך לפני אגממנון בן אטראוס צנחו ראשיהם

של טרויאנים במנוסה […]                                                                         

(ספר חמישה עשר, 630-638; ספר אחד עשר, 155-158)

כל עניינה של אמנות המלחמה הוא לחולל בבני אדם את השינויים האלה, וכלי הנשק, מהלך הקרבות, אפילו עצם הריגת האויב, אינם אלא אמצעים; מושאה האמיתי של המלחמה הוא נפשם של הלוחמים. אמנם, אופן התרחשותו של השינוי נותר תמיד מסתורין; מחבריו הם האלים, הנוגעים בדמיונם של בני אדם. אך תתרחש כאשר תתרחש, ההתאבנות הזאת, כפולת הפנים, היא מאפיין מהותי של הכוח, ונפש שבאה במגע עם הכוח לא תחמוק ממנה אלא בעזרת איזשהו נס. ניסים כאלה הם נדירים וקצרים.

קלות הדעת של אלו הנוהגים בבוז באנשים ובחפצים הנתונים בידם, או נדמים כנתונים בידם, לשבט או לחסד, היאוש שמאלץ את החייל להחריב ולהרוס, החורבן הגמור של העבדים והמנוצחים, מעשי הטבח, כל אלו מציירים בהצטרפם זה לזה דיוקן אחיד של זוועה, שהכוח הוא גיבורו היחיד. התוצאה היתה מונוטוניה קודרת, לולא היו בה, פזורים פה ושם, רגעים של אור, רגעים קצרצרים ואלוהיים שבהם לבני אדם יש נפש. הנפש המתעוררת כך לרגע, ומיד אחר כך שבה ואובדת בממלכת הכוח, מתעוררת ברה ותמה; לא עולה בה שום רגש מעורפל, מורכב או סבוך; יש בה מקום רק לאומץ ולאהבה. לעתים אדם שב ומוצא את נפשו כשהוא מהרהר בינו לבינו, בשעה שהוא מנסה, כמו הקטור מול חומות טרויה, בלי סיוע מאלים ואדם, להתייצב לבד לגמרי בפני הגורל. הרגעים האחרים שבהם בני אדם מוצאים את נפשם מתרחשים כאשר הם אוהבים; מהאיליאדה לא נפקדת כמעט שום צורה טהורה של אהבה בין בני אדם.

המסורת של הכנסת האורחים, גם מקץ דורות רבים, גוברת על עיוורון המלחמה:

לכן לך הנני מארח-ידיד בלב ארגוס,

ואתה בליקיה רעי בכל עת שאגיע לארץ.

אל נטיל חנית זה בזה, ואף לא בצפיפות קרב.

(ספר שישי, 224-226)

אהבת הילדים להוריהם, אהבת האב והאם לילדיהם, מצויינת שוב ושוב באופן דומה, חטוף ונוגע ללב:

ואז תטיס ענתה לו, שופכת את דמעותיה:

“ובכן, ילדי, אאבד אותך בקרוב, לפי דבריך,

[…]”

(ספר שמונה עשר, 94-95)

וכמוה האהבה בין אחים:

“ושלושה אחים בני אותה אם אשר היו לי,

קרובים ללבי […]”

(ספר תשעה עשר, 293-294)

אהבת בני הזוג שנידונה לאסון ניחנת בטוהר מפתיע. הבעל, כשהוא מדמיין את השפלות העבדות הצפויות לאישה האהובה, משמיט את זו אשר עצם המחשבה עליה תפגום מראש ברכות הרגש. אין פשוטים מדבריה של הרעיה אל בעלה שהולך אל מותו:

“[…] ולי עדיף יהיה אז

להיקבר, אם תאבד לי. כי לעולם לא

אמצא נחמה, לאחר שיצמית הגורל את חייך.”

(ספר שישי, 410-412)

נוגעים ללב לא פחות הם הדברים המופנים אל הבעל המת:

“אישי, חייך אבדו כשאתה עוד צעיר, ובביתנו

השארת אותי אלמנה, והילד עדיין עולל רך,

זה שהולדנו, האומללים. ואינני חושבת

שיגדל עד עלומים

[…]

ממיטתך לא שלחת אלי את ידיך גוֹוֵעַ,

אף לא אמרת מילה עם מובן, זו שבכל עת

אזכור כאשר אשפוך דמעותי ביום ובלילה.”

(ספר עשרים וארבעה, 725-745)

הידידות היפה ביותר, זו שבין רעים לקרב, היא נושאם של הספרים האחרונים:

[…] ואולם אכילס

עוד בכה בזכרו את רעו האהוב, ולא אחזה בו

שינה מכניעה כל, הוא התהפך הנה והנה.

(ספר עשרים וארבעה, 3-5)

אבל נצחונה הטהור ביותר של האהבה, החסד העליון האפשרי בעתות מלחמה, הוא הידידות הצומחת בלבם של אויבים מושבעים. היא מפוגגת את הרעב לנקום את דמו של בן הרוג, ידיד הרוג, והיא מחוללת נס גדול אף יותר, כשהיא מוחקת גם את המרחק בין נוטה החסד למתחנן, בין המנצח למנוצח:

וכאשר למזון ולמשקה את החשק השביעו,

פריאמוס בן דרדנוס התפלא כשהביט באכילס,

כה גדול ויפה הוא, כאילו אחד האלים מול העין.

ואכילס הביט בפליאה בפריאמוס בן דרדנוס,

ראה את פניו הנאורים ולקולו היטה אוזן.

וכשדי התענגו להתבונן זה במראה זה,

[…]

(ספר עשרים וארבעה, 628-633)

רגעי החסד הללו נדירים באיליאדה, אך הם מספיקים כדי שנרגיש מתוך צער גדול את מה שהאלימות הרסה ותהרוס.

למרות זאת, יצירה שמתארת רצף כזה של מעשי אלימות היה קרה לחלוטין, לולא נשזרה בה נימה של מרירות חסרת מרפא, אשר מורגשת כל הזמן, אף שהיא מצויינת לעתים קרובות במילה אחת בלבד, אפילו רק במעבר שורה, בהימנעות. בזאת האיליאדה היא יצירה חד פעמית, במרירות שלה, שנולדת מתוך רוך ומוּחלת על כל בני האדם, חסרת פניות כמו אור השמש. הטון לעולם אינו חדל להיות רווי מרירות, ומאידך, לעולם אינו נופל לבכיינות. הצדק והאהבה, שכמעט בלתי אפשרי למצוא להם מקום בדיוקן כזה של מעשי אלימות קיצוניים ולא צודקים, שוטפים אותו באורם, מבלי שיורגשו לעולם אלא מתוך הנימה. שום דבר יקר לא הופך מושא לבוז, בין אם הוא עתיד להיחרב ובין אם לא, האומללות של כולם נחשפת ללא הסתרה וללא לעג, אף אדם לא מוצב מעל או מתחת למצב המשותף לכל האנשים, על כל מה שנהרס מתאבלים. המנצחים והמנוצחים קרובים אלינו במידה שווה, אלו ואלו נתפסים כבני-דמותם של המשורר ושל המאזין. אם יש בכלל הבדל, הוא בכך שאסונם של האויבים מורגש אולי אף ביתר חדות.

כך שקע בשינה של ארד לאחר שנפל שם,

אומלל, שהגן על עירו, עזב כלה, נערה עוד […]

(ספר אחד עשר, 241-242)

באיזו נימה מתואר המקרה של הצעיר שאכילס מכר בלמנוס!

אחד עשר יום עם יקיריו את לבו הוא שימח

עת שב מלמנוס, אך ביום השנים עשר שוב

האל השליכו לידיו של אכילס, והוא הפעם

ישַלְחוֹ שילך בעל כורחו אֶל בֵּית אֵל-המוות.[4]

(ספר עשרים ואחד, 45-119)

והמקרה של אופורבוס, שלא ראה אלא יום אחד של לחימה:

טבל בדם שערו, הדומה לשיער אלות החן

(ספר שבעה עשר, 51)

וכאשר מבכים את הקטור:

אתה, ששמרת על [העיר], ועל הנשים הצנועות ועל עולליהן

(ספר עשרים וארבעה, 729-730)

המלים האלו משמשות גם כדי להפנות את המבט אל התמימוּת שהכוח מחלל, אל הילדים שנמסרים לחרב. המזרקה בשערי טרויה הופכת מושא לצער נוקב, כשהקטור חולף בריצה על פניה בניסיון חסר סיכוי להציל את חייו:

אגני הכיבוס הרחבים נמצאו סמוך אל [הקטור ואכילס],

יפים ומאבן, שם נשי הטרויאנים ובנותיהם

הנחמדות רחצו את בגדיהן שהבהיקו,

פעם, בימי השלום, טרם באו בני האכאים.

(ספר עשרים ושניים, 153-156)

על האיליאדה כולה רובץ צלו של האסון הגדול ביותר שייתכן בין בני אדם, אסון חורבנה של עיר. האסון לא היה יכול להיות מתואר בצורה שוברת לב יותר גם אילו המחבר היה טרויאני. אבל הטון לא משתנה כאשר הוא מדבר על האכאים שנפלו כה רחוק ממולדתם.

האזכורים החטופים של עולם השלום מכאיבים, כי החיים האחרים הללו, החיים של אלו שעודם חיים באמת, נדמים מלאים ושלווים כל כך:

כל עוד עלה אור היום הקדוש לעת בוקר,

פגעו הקליעים ונפלו גברים מאלה ומאלה.

אך בשעה שכורת העצים בגאיות הר

מכין לעצמו ארוחה, כי בידיו תש הכוח

מחטיבת העצים הגבוהים, ולבו מואס בה,

ובנפשו אוחז הרצון למזון מביא עונג,

אז הדנאים בעוז שברו את פלוגות יריביהם.

(ספר אחד עשר, 84-90)

כל מה שנעדר מן המלחמה, כל מה שהמלחמה הורסת או מסכנת, עוטה פיוט באיליאדה; עובדות המלחמה – לעולם לא. שום הירתעות לא ממסכת את תיאור המעבר מהחיים אל המוות:

שיניו נתלשו, נשרו החוצה, שתי העיניים

מלאו דם, פעור פה הוא נשף קילוחי דם

מנחיריו ומפיו, ועב מוות אפל אפפהו.

(ספר שישה עשר, 348-350)

הברוטאליות הקרה של עובדות המלחמה אינה מוסתרת כלל, שכן גם כלפי המנצחים וגם כלפי המנוצחים לא מופנים שום הערצה, לעג או שנאה. הגורל והאלים קובעים כמעט תמיד את מזלם המשתנה של הלוחמים. בתוך הגבולות שמכתיב הגורל, האלים מחליטים בעריצות על הניצחון או התבוסה; הם תמיד אלו שגורמים למעשי הטמטום והבגידה, המוֹנְעים את השלום פעם אחר פעם; המלחמה היא עניין שלהם, ומניעיהם היחידים הם גחמנות ונקמנות. באשר ללוחמים, ההשוואות שמדמות אותם, מנצחים ומנוצחים, לחיות או לדוממים, לא מעוררות הערצה ואף לא לעג, אלא רק צער על שבני אדם יכולים להשתנות ככה.

להגינות יוצאת הדופן המפעמת באיליאדה היו אולי דוגמאות נוספות, שאינן ידועות לנו; אין ספק שאין לה חיקויים. בקושי אפשר להרגיש שהמשורר יווני ולא טרויאני. הטון של היצירה נדמה כמעיד על מקורם של חלקיה היותר עתיקים; אולי המחקר ההסטורי לעולם לא יעניק לנו הבהרות נוספות. אם נבחר להאמין, כמו תוקידידס, כי שמונים שנה אחרי הריסת טרויה גם האכאים סבלו כיבוש זר בתורם, אפשר לתהות אם השירים האלו, בהם הברזל מוזכר רק לעתים רחוקות, אינם שירים של המנוצחים, שאחדים מהם אולי גלו מארצם. אנשים אלו, שנידונו לחיות ולמות “רחוק מאוד מהמולדת” כמו היוונים שנפלו מול חומות טרויה, ואשר כמו הטרויאנים איבדו את עירם, יכלו לזהות את עצמם באותה מידה באלו ובאלו, גם במנצחים שהיו אבות אבותיהם, וגם במנוצחים שסבלו סבל דומה לסבלם; האמת על המלחמה ההיא, הקרובה עדיין, יכלה להתגלות להם מעבר למרחק השנים, מבלי שתכוסה על ידי שכרון הגאווה או ההשפלה. הם יכלו לתאר אותה פעם מצד המנוצחים ופעם מצד המנצחים, וכך להכיר את מה שגם מנצחים וגם מנוצחים אינם מכירים לעולם, כיוון שאלה ואלה עיוורים. ההרהורים האלה הם רק חלומות בהקיץ; על תקופה כה רחוקה אי אפשר כמעט אלא לחלום.

כך או כך, היצירה הזאת היא נס. המרירות שלה היא המרירות המוצדקת היחידה, מרירות על השיעבוד של נפש האדם לכוח, כלומר, בחשבון אחרון, לחומר. השיעבוד הזה הוא מנת חלקם של כל בני התמותה, למרות שכל נפש נושאת בו אחרת, על פי המידה הטובה שלה. הוא לא נחסך מאף אחד באיליאדה, כפי שאינו נחסך מאף אחד על  פני האדמה. אלו שנכנעים לו לא הופכים משום כך מושא לבוז. וכל מי שמצליח, בתוך נפשו פנימה או ביחסיו עם אנשים, לחמוק מממלכתו של הכוח – נאהב על כך, אבל נאהב בעצב, בגלל איום ההרס שמרחף מעליו תמיד. כזו היא רוחו של האפוס האמיתי היחיד שיצר המערב. האודיסיאה נדמית כלא יותר מחיקוי מעולה, לפרקים של האיליאדה, לפרקים של האפוסים המזרחיים; האיניאדה היא חיקוי אשר, מבריק ככל שיהיה, נפגם על ידי קרירות, מליציות וטעם רע. שירי הגבורה הצרפתיים העתיקים לא הצליחו להגיע אל האצילות ההכרחית לאפוס; מותו של אויב לא נחווה, על ידי המחבר או הקורא של שירת רולאן, כמו מותו של רולאן עצמו.

הטרגדיה היוונית, לפחות זו של אייסכילוס וסופוקלס, היא-היא ממשיכת דרכו האמיתית של האפוס. מחשבת הצדק מאירה אותה מבלי להתערב בה לעולם; הכוח מופיע בה בנוקשותו הקרה, מלווה תמיד בתוצאות נוראיות, שגם זה שמשתמש בו וגם זה שסובל ממנו אינם חומקים מהן; ההשפלה שסובלת הנפש הנתונה בכבלים לא מוסתרת, לא מרופדת ברחמים קלים מדי, ולא מושמת ללעג; יותר מפעם, דמות שנפלה בחלקה ההשפלה שמביא האסון מוצגת כמושא להערכה. לבסוף, האוונגליון הוא הביטוי האחרון והנפלא של של הרוח היוונית, אשר האיליאדה היא ביטויה הראשון; אפשר לראות זאת לא רק מתוך כך שהבשורות מצוות לחפש, על חשבונו של כל טוב אחר, את “המלכות והצדק של אבינו שבשמיים”, אלא גם כך שהאומללות האנושית נחשפת בהן, ועוד אצל דמות אלוהית בה במידה שהיא אנושית. סיפור הפאסיון מראה נפש אלוהית, שהתגשמה בבשר, משתנה תחת לחצו של האסון, רועדת מול הסבל והמוות, מרגישה, במעמקי הייסורים, מבודדת מאלוהים ואדם. ההכרה באומללות האנושית מעניקה לאוונגליון את נימת הפשטות שהיא סימנה של הרוח היוונית, ושבה גלומה כל גדולתן של הטרגדיה היוונית ושל האיליאדה. ביטויים מסויימים מפגינים שכנות מוזרה לאלו של האפוס, והצעיר הטרויאני, ששולח בעל-כורחו אֶל בֵּית אֵל המוות, עולה בזיכרון כאשר הנוצרי אומר לפטרוס: “אחר יחגרך ונשאך אל אשר לא תחפץ”.[5] הנימה הזאת היא בלתי נפרדת מהמחשבה הניצבת בבסיס האוונגליון: שהכרה באומללות האנושית היא תנאי מקדים לצדק ולאהבה. מי שלא יודע עד כמה כל נפש אנושית תלויה בתהפוכות המקרה ובכורח לא יכול לראות כרֵעיו, ולא יכול לאהוב כמוהו, את מי שהמקרה פער תהום בינו לבינם. מגוון הכבלים המעיקים על בני האדם מוליד את האשלייה שיש ביניהם סוגים נפרדים שאינם יכולים לתקשר זה עם זה. רק מי שמכיר את ממלכתו של הכוח, ויודע איך לא לכבד אותו, מסוגל לצדק או לאהבה.

הקשרים בין הנפש האנושית והגורל, באיזו מידה כל נפש מעצבת את מזלה, מה מתוך הנפש משתנה לגמרי על ידי הכורח חסר הרחמים לפי גחמותיו המשתנות של המזל, ומה מתוכה יכול לשרוד ללא פגע בזכות תרגול המידה הטובה והודות לחסד – כשעוסקים בחומרים הללו, הכזב הוא קל ומפתה. הגאווה, ההשפלה, השנאה, הבוז, האדישות, התשוקה לשכוח או לא לדעת, כולם תורמים את חלקם לכוח הפיתוי של הכזב. במיוחד, אין דבר נדיר יותר מאשר תיאור הוגן של אסון; כמעט תמיד, המתאר מעדיף להאמין שהחורבן הוא ייעודם הטבעי של אלו שהאסון הכה בהם, או לחילופין, שנפש יכולה לשאת את האסון מבלי שתצולק על ידו, מבלי שכל מחשבותיה ישתנו ויתעצבו מחדש בדמותו. ליוונים היה, בדרך כלל, את הכוח הנפשי שמאפשר להמנע מן השקר; גמולם היה שידעו להשיג בכל דבר דרגה עליונה של צלילות, של טוהר ושל פשטות. אבל הרוח שנמסרה מן האיליאדה לאוונגליון, באמצעות ההוגים והמשוררים הטרגיים, לא חרגה כמעט מגבולות התרבות היוונית; ומאז שיוון נפלה לא נותרו ממנה אלא הבהובים.

גם הרומאים וגם העברים ראו עצמם כאילו הם פטורים מהאומללות המשותפת לכל בני האדם, הראשונים בתור אומה שנועדה להיות אדונית העולם, האחרונים בחסדו של אלוהיהם ובדיוק במידה שהם מצייתים לו. הרומאים בזו לזרים, לאויבים, למנוצחים, לנתיניהם, לעבדיהם; לכן לא היו להם לא אפוסים ולא טרגדיות. הם החליפו את הטרגדיות במשחקי הגלדיאטורים. העברים ראו באסון אות לחטא, ולפיכך סיבה לגיטימית לבוז; הם ראו את אויביהם המנוצחים כמי שהיו לזרא אפילו לאלוהים ונידונו לכפר על פשע, מה שהפך את האכזריות כלפיהם מותרת ואפילו חיונית. לכן אף טקסט מתוך הברית הישנה לא משתווה לאפוס היווני, מלבד אולי חלקים מסויימים מספר איוב. את הרומאים ואת העברים העריצו, קראו, חיקו במעשה ובדיבור, וציטטו אותם בכל פעם שהיה צורך להצדיק פשע, במשך אלפיים שנות קיומה של הנצרות.

יתר על כן, רוח האוונגליון לא נמסרה בטהרתה מדור לדור. כבר מימיה הראשונים של הנצרות, יכולתם של המרטירים לשאת בשמחה את היסורים ואת המוות נתפסה כאות של חסד; כאילו השפעתו של החסד יכולה להיות עמוקה יותר על בני אדם מאשר על ישו. מי שחושבים שהאל עצמו, לאחר שנעשה אנושי, לא הצליח לעמוד מול נוקשותו של הגורל מבלי לרעוד כנגדה בייסורים, היו צריכים להבין כי היחידים שיכולים להתעלות למראית עין מעל האומללות האנושית הם אנשים שמתעלמים מן הנוקשות הזאת, ומוצאים מפלט באשליה, בשיכרון או בקנאות דתית. אדם שאיננו מוגן בשריון של אשליה לא יכול לסבול את נחת זרועו של הכוח בלי שיינגע עד עומק נפשו. החסד יכול למנוע את המגע מלהשחית את הנפש, אבל לא יכול למנוע את הפצע. כיוון ששכחה זאת יותר מדי, המסורת הנוצרית שבה ומצאה רק לעתים רחוקות מאוד את הפשטות, שבזכותה כל משפט מסיפורי האוונגליון חודר ללב. מצד שני, המסורת של המרות הדת הכפויות הסוותה את ההשפעה שיש לכוח על הנפש של מי שמשתמשים בו.

למרות השיכרון הקצר שחווה הרנסאנס כשגילה מחדש את הספרות היוונית, רוחה של יוון לא קמה לתחייה במשך אלפיים שנה. משהו ממנה הופיע אצל וִיוֹן, שייקספיר, סרוונטס, מולייר, ופעם אחת אצל ראסין. האומללות האנושית נחשפת בעירומה, בתחום האהבה, ב”בית ספר לנשים”, ב”פדרה”; תקופה מוזרה, אגב, אשר בה, בניגוד מושלם לזמן העתיק, איננו מורשים לצפות באומללותו של האדם אלא באהבה, בעוד תוצאותיו של הכוח במלחמה ובפוליטיקה מופיעות תמיד כשהן אפופות בתהילה. אפשר אולי לצטט עוד שמות אחרים. אבל שום דבר ממה שיצרו עמי אירופה לא משתווה ליצירה הידועה הראשונה שהופיעה בקרבם. אולי האירופאים יגלו מחדש את הרוח האפית כשילמדו לא להאמין שמשהו יכול להיות מוגן מפני המקרה, לא להעריץ לעולם את הכוח, לא לשנוא את אויביהם, לא לבוז למי שהכה בהם האסון. ספק אם זה יקרה בקרוב.


[1]     אצל וייל השורה הרלוונטית מתורגמת בצורה שמדגישה יותר את הפעלת הכוח של אכילס: “הוא אחז בזקן בזרועו ודחף אותו קצת”

[2]     בתרגום של וייל: “אך חיי אדם, כיוון שאבדו, אי אפשר לשוב ולכבוש אותם.”

[3]     קרב בין כוחות נפוליאון לכוחות פרוסיים ורוסיים ב-1814.

[4]     בתרגום של וייל: “לידיו של אכילס, שנאלץ לשלחו להאדס, אף שלא רצה ללכת.”

[5]     יוחנן כ”א, 18

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.