דימויים מהנהר | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

דימויים מהנהר

בתחילת יולי יצאתי לריטריט התבודדות ומדיטציה בירדן ההררי. תרגלתי בעיקר ג'האנות וריקות, אבל פעם ביום, בשעה שלקראת השקיעה, ישבתי בסלעים שמעל הנהר ותרגלתי סולמייקינג. אחר כך כתבתי חלק מהדימויים שעלו בזמן התרגול. זה מבחר מתוכם. לרוב השתדלתי לכתוב את הדימוי עירום עד כמה שאפשר, בלי לכלול את השתלשלות המפגש שלי איתו או את המשמעויות שיש לו בשבילי.

מה הערך של אסופה כזאת? לא יודעת. זה ניסוי. כשמתרגלות סולמייקינג מספרות זו לזו דימויים במדיטציה משותפת, לעתים קרובות דימוי של אחת נפתח עבור השניה בדרך אחרת. אולי משהו דומה יכול להיפתח גם בקריאה, ביחס לדימויים הספציפיים או ביחס לתרגול סולמייקינג בכלל. אולי משהו אחר. אולי שום דבר. בואי נראה.

[אני עדיין בריטריט, לפחות עד סוף 2020. חוזרת לביקור קצר מדי פעם.]

 

שבוע ראשון

אני מצטרפת בדמיון אל המתרגלות האחרות בסנגהה, רואה אותנו פזורות בעולם, יושבות זקופות גו ושקטות כל אחת במקום אחר, בשעה אחרת של היום או הלילה. מבעד למרחק התודעות שלנו נוגעות זו בזו, והדימויים שאיתם עובדת כל אחת מאיתנו הם צלילים בתוך הרמוניה, קונצרט שמימי של אמנות התפיסה שאנחנו מנגנות יחד.

בשדה ירוק מאוד זורם נחל. סירות נייר זעירות צבעוניות צפות בו, בכל אחת גרגר יחיד של אורז. זה פסטיבל האביב. ברקע מסתובב גלגל ענק, מפזר למרחקים קולות של צחוק.

לצידי, במקום בו אני יושבת עכשיו לפנות ערב בין הסלעים שמעל הנהר, יושב דוב שחור ענק. הוא חיית הטוטם שלי, והוא תמיד מוכן להרים כפה שחורה כבדה חדת טפרים ולשסע את הפנים של מי שאני שונאת, גם את הפנים שלי כשאני שונאת את עצמי.

בחדר מלא מראות עומדות, שכל אחת משקפת ארץ פלאית אחרת אבל גם את עצמו בדמות של עכביש שחור ענק בהתקרבו, הוא מתרוצץ אנה ואנה, ושוב ושוב נרתע מפני הדמות המשתקפת לקראתו. רק כשהוא עומד בנקודה מסוימת במרכז החדר ומסתלסל סביב עצמו כמו פסל דויד של מיכאלנג'לו כל ההשתקפויות נעלמות כמעט, ורק צללים קלושים כעשן חולפים על פני הנופים שבמראות.

שחקן בודד ניצב על במה, מסך קטיפה אדום כבד מאחוריו, מול אולם ובו צופה בודד. המסך נפתח. מתגלה שבימת העץ מאחוריו ריקה ואינסופית. השחקן סב לאחור, הולך לחפש את המקום בו הקרשים הופכים בהדרגה בחזרה ליער, ונעלם מן העין.

שוב שדה האורז, אבל הפעם אין בו איש, רק ערפל לבן כחלב תלוי מעל הגבעולים הירוקים, משתקף במים שמציפים את השדה.

אישה צעירה ויפה מאוד, עורה לבן כחלב, מיניקה תינוק שרק נולד מתחת לעץ פיקוס עצום מימדים, פניה שלוות כמו המדונה של מיכאלנג'לו. מאיה ובנה, אני חושבת, אבל אז באות עוד שלוש תמונות ומראות אותה כמישהי שחיה חיים שלמים על פני האדמה: פעם כעוללית משחקת לרגלי העץ ליד אמה, פעם יושבת תחתיו כאישה מבוגרת שבנה כבר התבגר ואיננו, ופעם כזקנה שבאה אליו למות. והפיקוס הענק, אני מבינה, הוא העץ המקודש של הכפר הקטן שבו היא חיה. כל בנות הכפר באות אליו מדי פעם, לא לעתים קרובות מדי, ברגעים שהן בוחרות, ובאופן הזה חותמות את חייהן אל תוך מארג הזמן וגם מחוץ לזמן.

מישהי פורשת יד על גבי מאחורי הלב ועל החזה מלפניו. יש בינינו אינטימיות גדולה מאוד, שמתבטאת במלואה ברגע הזה. אני נושמת בין ידיה.

 

שבוע שני

דימוי בארבע תמונות: תמונה ראשונה: קבוצת דאקיני עורכות משתה במקום שבו אני מודטת, בין הסלעים מעל לנהר, שותות יין, אוכלות לחם ובשר ותאנים. תמונה שניה: אורחת הגמלים, עמוסה אוצרות ומאובקת, עולה מן המדבר, והעיר נגלית לעיניהם במרחק בפעם הראשונה. תמונה שלישית: מתוך רצפת הפסיפס היפהפיה של הארמון החרב, שהתכסתה אדמה עם השנים, צומח ורד פרא אדום, מפרק את המרצפות. תמונה רביעית: רוח גדולה נושבת, ובגדים וספרים וכלים מתעופפים בקול שאון ברחובות האבן של העיר. וכל התמונות האלו, אני מבינה, הם דימויים לאהבה שלי לרוב, דימויים מתוך האהבה שלי לרוב, הם בוקעים מתוכה בטבעיות כמו מים ממעיין.

אנפה טסה, השמש זוהרת מבעד לכנפיה.

הקטסטרופה תבוא בקרוב, תוך כמה עשרות שנים לכל היותר, ואם, איכשהו, תשרוד אותה אנושות שתלמד לחיות בטוב בעולם, היא תהיה מאוד אחרת מאיתנו: הרבה יותר קטנה, הרבה יותר אינטימית וסמוכה אל העולם, עם מובנים-מאליהם אחרים לגמרי. ואנחנו, על כל המוננו וכל שאון מעשינו ומשמעויותינו, נישכח לבלי הותר שריד. אבל מעשי הנדיבות והיופי שלנו בחיינו היום, אף שהם עתידים להישכח, מרצפים בדרכים סמויות מעינינו את הדרך מכאן לשם. כך החיים שלנו, בדורות האחרונים לפני הקטסטרופה, הם רצף של מתנות שאנחנו מעניקות בעיוורון לאלו שאנחנו לא יודעות אם יתקיימו ושלעולם לא נפגוש, מתנות שאנחנו שולחות בלי לדעת איזו מהן תגיע, אל מי היא תגיע, מה היא.

בערב, אחרי תום הקרבות, החייל הפצוע בשדה הקטל צועק "מים!" "מים!". אין שם איש שיביא לו מים. אלוהים ישנו. אבל אלוהים שולח אליו רק, וכל הזמן, את החסד העל-טבעי.

מתחת לאקליפטוס הגדול יושבת דאקיני אדומה פרועת שיער שהיא גם אני וגם לא אני, בהתמזגות טרנס-מינית ועל-זמנית אקסטטית עם אהובה הענק, המשתרש. כמה ימים אחר כך אני שוב פוגשת אותה, הפעם היא אחרת ממני, פונה אלי, אנחנו מדברות. היא לא מבינה מה העניין שלי עם געגועים, עם זמן: אם האהבה שלך הפכה לדימוי, אם היא נמשכה מספיק כדי להוליד מתוכה את הדימוי שנועדה להוליד, מה זה משנה אם היא נגמרה או נמשכת? כל כולה מגלמת, ותובעת ממני, עוז רוח חסר פחד, נמהר, אנוכי, אני חושבת ברתיעה מסוימת, אבל אז רואה איך, כשנמלה תועה מטפסת על צווארה, היא תופסת ומסלקת אותה בתנועה כאילו אגבית אבל בלי לפגוע בה.

דימוי בשלוש תמונות. תמונה ראשונה: סידור תפילה פתוח בתוך יער עבות, נגלה במבט ממעוף הציפורים, שחגות מעליו בשמיים, נמשכות אל מתיקות התורה. תמונה שניה: יש בחור צעיר, חסיד ברסלב בהתבודדות, שמתפלל מהסידור לבדו ביער, בעוד הציפורים חגות מעליו. תמונה שלישית: דימוי של עצמי מספרת את הדימוי הזה לרוב, שמקשיב בעניין משועשע אבל לא בהתלהבות האקסטטית שאני טעונה בה, מפנה אותי לבדוק איך הדימוי משפיע על גוף האנרגיה, ואז מעיר שנדמה לו שהדימוי המקורי, זה של הספר בלבד, הוא המלא-נשמה יותר, ואני מבינה שזה נכון.

 

שבוע בעיר

נערה עם ספר פוסעת בשדרת הצפצפות ליד הנהר בשעת אחר הצהריים, מחפשת מקום לקרוא בו. זה קורה בעתיד שאחרי הקטסטרופה, העתיד שבו בני האדם שנותרו מקיימים חיים אחרים, קטנים יותר והרבה פחות אנומיים מהחיים שלנו, וגם ספוגי אבל, אני רואה, חיים שצומחים מתוך האבל החוצה.

המרקיז דה סאד כארכיטיפ סמוי של התרבות שלנו, התגלמות של סוג מסוים של תשוקה: התשוקה שהכל יהיה משעמם, אפילו האלימות הנוראה ביותר, שהכל יהיה שטוח, לבער מן היסוד את הנשמה, את המימדים של הקיום. אבל התשוקה הזאת לחסל את הנשמה ואת היופי היא בעצמה מלאת נשמה ויש בה יופי. הוא מובא לפני ואני אומרת לו, מה זה השטויות האלה, לך לעבוד בגן או משהו.

אלוהים המלא נדיבות היה צריך לשכוח את עצמו ולהתפצל לריבוי אינסופי כדי שנדיבות תוכל להיות אפשרית בעולם. אבל אלוהים גם לא יכול שלא לזכור את עצמו. כך כל מה שיש הוא אלוהים, שבה בעת שוכח וזוכר את עצמו.

בחוף מלא בפסולת פלסטיק צבעונית שוכב על גחונו שחף מכוסה נפט, כנפיו פרושות לצדדים על הקרקע כמו הצלוב, השחור הסמיך מטפטף מהן. יש כאב שובר לב אבל איכשהו גם שמחה, כי על אף הכל, היופי והחן של השחף הגוסס הם לבו הפועם של הדימוי.

 

שבוע שלישי

"בפתח החוק". מעבר למשמעות המיידית מכווצת הלב, משמעות אחרת: "השער הזה נועד בשבילך" – בשביל שתשב מולו את חייך, בשביל הכמיהה שבוראת את המושא שלה כנס וכסוד. "עכשיו אני הולך וסוגר אותו" – הוקרה, קידה. ובעצם מה שהשומר אומר במשפט האחרון הזה כבר התגלה בהדרגה לאורך השנים הארוכות הדוממות של השניים ליד השער; המילים ברגע האחרון הזה הן מחווה של הברוא לבוראו, אות לנפרדות ולאי-נפרדות שלהם זה מזה.

אני בראיון עם רוב בחדר המורה בגאיה האוס. זה קורה באונטולוגיה מקבילה שבה הוא מעולם לא חלה בסרטן (וכנראה שגם אין קורונה כך שהריטריט שלי בגאיה האוס לא התבטל). אני מספרת לו על דימויים שעלו לי במדיטציה, דימוי שבו אני רואה את עצמי גלוחת ראש מודטת לאור דמדומים בסלעים מעל נהר בבד צבעוני ורוד-ירוק זוהר למותניה, דימוי של אונטולוגיה מקבילה שבה היה לו סרטן והוא מת והספקתי לפגוש אותו רק כמה פעמים ולא שאלתי ולא אמרתי וכו'. אנחנו מתעמקים בדימויים האלו יחד: מה היופי בהם, מה סולמייקינג בהם בשבילי.

אני יושבת במערת אבן. על הקירות תלויות יריעות של משי סגול-ורוד. קולות תופים ושירה מדיטטיבית של גברים עולים מתוך מערה עמוקה יותר. אני אורחת כאן, בתוך כמה ימים עלי להחליט ולהודיע לראש המנזר אם אני רוצה לעלות להתבודד במערה בשלג למשך החורף, אבל בעצם כבר החלטתי שכן. בשלווה עמוקה, או ציפיה עמוקה, אני יושבת בשקט, מקשיבה.

המערה בשלג. שק עדשים, שק אורז. מי שליוו אותי לפה, מארחיי, מתרחקים במורד ההר, נקודות זעירות. השמיים רחבים, אפורים.

דימוי משולש של בדידות. הראשון, זיכרון: אבודה בהרים בלילה, אני מתכרבלת לישון על האדמה המשופעת כתינוק בחיק אימו. השני: דייג זקן בסירה קטנה באור הדמדומים מושך רשת מהמים ומגלה שהיא ריקה. אני רואה את אור הירח זוהר על החבל הגס של הרשת הנמשכת אל בין ידיו. השלישי: זוג אוהבים, שנפרדו בגלל נסיבות חיצוניות ויודעים שלא יראו עוד זה את זה לעולם, לא ידברו עוד לעולם. זה הבוקר שאחרי הפרידה והאישה הולכת לשוק לקניות, פוסעת בתוך הצבעים, הריחות, הקולות, העולם, תחילת השגרה שהאהוב כבר לא יהיה חלק ממנה.

תינוק חייכן שוכב על הגב, מביט מהופנט במובייל צבעוני מעל ראשו, לבדו בלב המדבר, בלילה מלא כוכבים.

אותו תינוק, אבל יש לידו בתולה חיוורת כמו בשיר של בלייק, ראשה ופניה מכוסים ברעלה או הינומה לבנה, שמנענעת מוכנית את העריסה בלב המדבר. ואולי רק היא רואה את המדבר סביבם, ולמבט חיצוני הם נמצאים בחדר הילדים שבקומה השניה, והחלון נשקף אל הרחוב הראשי של עיר קטנה, מאובקת.

לאחר ההרג הראשון של חיה גדולה הנער הולך מיד להתבודד בהרים, ובתום כמה ימים חוזר לשבט כגבר. בדרך כלל זה אירוע טקסי שתוכנן מראש, והוא מגיע מצויד במה שיצטרך. אבל הפעם הנער יצא עם חבר שלו והרג אייל בלי כוונה; הוא נפרד אם כן מהחבר, פונה אל ההרים. כך מה שהיה פעם חי והפך עם הדורות רשמי בלבד חוזר והופך בו חי במפתיע. החסד והסכנה שבזה ממלאים את גופו של הנער, את צעדיו הקלים, המהירים.

אישה שכותבת כל לילה, לפעמים שעה או שעתיים, לפעמים עד עלות השחר, וכל בוקר שורפת את מה שכתבה במשך הלילה (אנטי-פנלופה, אנטי-קפקא).

אל הנהר מזנק מתוכו בדמות גבר עירום, שזוף, מקועקע, יפה, גלגל שיער, רוקד בתנועות גדולות וקצת מצחיקות על הסלעים ובאוויר, שש זרועות, שתי רגליים, זין אחד. אני צוחקת, מראשי מזנקת אלה עטויה צעיפים ורודים-ירוקים זוהרים, מפל של שיער מתפרץ מראשה, מסתחררת סביב עצמה בריקוד מענה. במשך כמה רגעים הם רוקדים ככה יחד, ואז היא שוב מתכנסת לתוך ראשי והוא אל תוך הנהר.

 

שבוע רביעי

נשים כובסות בנהר שליד הכפר ואישה זרה באה, מצטרפת לעזור, ותוך כדי עבודה מדברת. היא מורה נודדת, מסתבר, והשיחה הופכת לשיחת דהרמה. אחת אחת הנשים מסיימות את הכביסה ויושבות להמשיך להקשיב. הילדים הגדולים באים מהבתים: אבא שואל מה עם ארוחת ערב, והנשים משיבות: תגידו לו שיכין לכם ולעצמו, אני אגיע יותר מאוחר. זמן מה אחרי שיורד החושך הן באמת מתפזרות, חוזרות כל אחת לביתה. אבל שלוש מהנשים נשארות ומצטרפות אל המורה: אחת עם ילדה הקטן, ואחת שילדיה כבר בגרו, ואחת שאין לה ילדים. הן נודדות מכפר לכפר. ובכל מקום באות עוד נשים, וקצת א-בינאריות, וקצת גברים, להקשיב לשיחה, ולעתים להישאר. ממציאות לעצמן משפחות זו עם זו, משהו חתרני עדין, סמוי, שמפורר את פינות האריג החברתי. בשלב שבו הממשלה נזעקת לאסור את המורה כבר יש לה תלמידות רבות שמסתובבות בכפרים עצמאית, וכולן מכריזות: אני היא או אחת התלמידות שלה. וגם היא-עצמה מכריזה כך כשהיא נודדת, שוב אלמונית, בין הכפרים, מצטרפת לנשים הכובסות בנהר.

שדה פרגים אדומים עזים בקיץ. זמזום הדבורים. אין איש. אני יודעת, כשם שהשדה יודע, שמעולם לא היה כאן אף אדם.

נאגה, אל נחש, ניצב מולי ואומר, אני אכרך סביבך ואם תפחדי אהרוג אותך, אם לא – לא אעשה לך כל רע. אני מקבלת שאמות, ודווקא לכן לא פוחדת.

גוף אנושי עירום וזעיר מקופל סביב עצמו, צונח לעומק מים כחולים זוהרים. אי שם בתוך המסה האינסופית הזוהרת יש דג ענק וכסוף קשקשים, קרפיון עצום מימדים, ששוחה בפיתולים עדינים של זנבו, והגוף האנושי הזעיר חולף על פניו בדרך למטה.

תעלה בדרום קרלה, סתומה בגדילי אצות שהתרבו בגלל הזיהום במים. על גדת התעלה ניצבים עצים, ובית קטן עם מזח. סירה קטנה, ישנה ולא צבועה, מתנדנדת ליד המזח במי הנהר שהיא כבר לא יכולה לשוט בו. ילד כבן עשר יושב בתוך הסירה, משחק כאילו שהוא שט בסירה על פני הנהר.

 

שבוע חמישי

ניגון עמוק של פעמוני כנסיה בחושך. עולה בדעתי הביטוי for whom the bells toll, ומיד התמונה מתבהרת: כפר לא גדול ביער. הפעמונים מצלצלים בשבילי. זה יום המוות שלי, היום שבו בחרתי לצאת מעולם החיים. בשנים הבאות יביאו לי אוכל, יהיה מותר לי לבקר אם ארצה במועדים חגיגיים מסויימים יחד עם שאר רוחות הרפאים של המשפחה, וגם לקיים קשרים מצומצמים מסויימים עם מתים אחרים כמוני; אבל בעיקרו של דבר אני מתעתדת להקדיש את עצמי מעתה ואילך למה שמחוץ לחיים, למדיטציה, לכתיבה. בכפר נערך טקס לכבוד מותי, אבל אני לא מוזמנת אליו, מתתי. לפני שהוא מתחיל אני נפרדת מקרובים ואהובים, יוצאת במעלה ההר. מאחורי אני שומעת את פעמוני הכנסיה, את קולות החוגגים. יש הקלה ושמחה להתרחק מהם, לא להיות חייבת להשתתף. ושלווה. ופחד. וסקרנות.

רוב גוסס בחדר השינה מואפל הוילונות בטחנת הקמח, ידיו השלובות נחות בחיקו. ברכה רכה ופשוטה קורנת ממנו לעבר המון הדמויות שמתגודדות, מתברר לי, בקדמת מה שהופך עכשיו לציור, במסורת של ציורי הצליבה. החדר המואפל מתפוגג שם, בקדמת הציור, כך שהדמויות מקוננות ובוכות במרחב לא מוגדר, האור השקט נוגה על פניהן המופנות אליו. אבל אי שם בפינה הימנית התחתונה חבויה הדמות של הצייר, והיא פונה אחורה, אל הצופה, ואולי הפנים שלה הן פני-שלי.

רוב קבור במערה מקודשת, דומה לחדר שבו מת אבל מתחת לאדמה. אפלה וטפטוף מים. אני וחברה לתרגול שתינו כוהנות שחיות שם, לבד, מטפלות בקבר, מדליקות נרות ומביאות מנחות. אף אחד אחר לא מגיע אף פעם, אף אחד לא יטפל בקבר אחרי שנמות. יום אחרי יום אנחנו חולפות זו על פני זו באפלה, מדברות מעט.

אני יושבת עם רוב בחדר המורה בגאיה האוס כדי לדבר איתו על התרגול שלי. אבל רוח עזה קמה, קורעת עלים וענפים מהעצים שמחוץ לחלון, וגם החדר מתפורר סביבנו, רוב מתפורר, הוא מת והגופה שלו מתפרקת במהירות ותוך כדי התפוררות הוא אומר לי שגם לי לא נותר הרבה זמן. ואז נותרת רק ערימת עצמות מבהיקה על הכיסא. אני יוצאת בריצה החוצה, נעמדת מול העץ הגדול במרכז המדשאה, סביבי גאיה האוס קורס לאבק, הכל קורס אבל העץ נותר איתן ומרגע לרגע עוד נמתח ומתנשא לתוך השמיים, ואני עומדת מולו ומתחילה לומר קדיש, את תשובת הקהל, יתגדל ויתברך ויתעלה ויתנשא ויתהלל שמא דקודשא בריך הוא… ותוך כדי הדיבור גם אני מתה ומתפרקת לערימת עצמות.

 

שבוע שישי

אני מארחת את משתה הדאקיני בין הסלעים מעל הנהר. חלק מהן נשים, חלק אנדרוגינים.ות או א-בינאריים.ות. גם הדאקיני האדומה של האקליפטוס ביניהן. הן מלאות כוח נשי פראי, אבל זה משהו אחר לגמרי מכל וריאציה של כוח נשי שאני מכירה, משהו לגמרי לא פגיע, לגמרי לא מכיל, לגמרי בטוח בעצמו. לעתים קרובות אגרסיבי, מפחיד אפילו. אבל אין בו שמץ מן הפנטזיה הגברית של כוח בודד; הקשר התמידי לאחרות מובן מאליו עבור הכוח הזה, וגם הריקות של העצמי מובנת מאליה.

דימוי בשתי תמונות: ראשונה: תחת שמי הלילה, אישה בשמלה ארוכה מועדת בין הסלעים בערוץ היבש בדרך לשלשל שוב ומהרהרת בלבה, אבל אין פה בעיה קיימת אינהרנטית. שניה: אישה חולה מכורבלת על האדמה כתינוק בחיק אימו וחווה את עצמה כדימוי.

אני שוכבת על הגב, החזה מתרומם ונפתח, ולהקה של פרפרים צבעוניים יפהפיים פורצים מתוכו מעלה והחוצה.

אישה מכינה חלות לשבת, וגם גפילטע פיש וצימעס. שמלה ארוכה, מטפחת ראש. בת שלושים או ארבעים. התנועות שלה תכליתיות, חותכות, אולי כועסות. אחותה שבאה לביקור, בשיער קצר ומכנסיים, יושבת קצת מכווצת על שרפרף ליד שולחן המטבח ומתבוננת בה עובדת. לבסוף היא שוברת את השתיקה המתוחה ואומרת ביידיש, "אבל גם תאהבי אותי קצת," והאחות המארחת עונה מיד, "אני אוהבת אותך מאוד", וממשיכה לעבוד בלי להסתובב.

דימוי של עולם שבו אני אף פעם לא מתביישת בתשוקה שלי, ולא פוחדת מהנזק שהיא עלולה לעשות לי או לאדם אחר (פרשנות אפשרית: כי היא אחת עם, ונובעת מתוך, ידיעה גמורה של ריקות כל הדברים). התחושה בדימוי היא של חוויית חיים של אי-פיצול, של שפע פתאומי של אנרגיה ממוקדת ופנויה, של שלווה ואושר.

הבלתי נפרדות, המעורבבות שלי עם הנהר אחרי השבועות האלו. שנינו עתידים למות, תוך כמה עשרות שנים לכל היותר כנראה. ועכשיו הוא/אני שולח אותי ממנו גם כשליחה, מלאכית, כמו את כל מי שעובר ומתערבב בו. כך גם העולם מצמיח אותנו כשלוחות מתוך עצמו כדי לנסות להציל את עצמו-עצמנו.

הדימוי מהסבב הראשון, של העתיד שלא נראה ולא נהיה זכורות בו אבל אנחנו חיות למענו, כדי לאפשר אותו – עתיד של חיים פשוטים וקטנים לעומת החיים הגלובליים שלנו, חיים אחרי האסון, רוויים עדיין בהלם ובשקט ובהתכנסות שאחריו, אפילו שדורות כבר חלפו מאז. הפעם הוא מתגלם בדימוי של אישה לפנות בוקר, כשהירח עוד בשמים שרק התחילו להכחיל, יורדת אל רפת קטנה לחלוב את הפרה. זה מתוך שיר של רחל, שקבורה לא רחוק מכאן, אבל אני לא זוכרת את השיר שקראתי לפני הרבה שנים, רק את הדימוי. החמימות האפלה של הבקתה ובה הפרה, העגלה והאישה. השרפרף הנמוך, הדלי. היד המושכת בעטין, החלב, פרוותה היבשה של הפרה, לשונה המחוספסת של העגלה.

2 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.