אני קצת רוצה ילדים | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

אני קצת רוצה ילדים

תודה לעלמה איגרא, על השיחה שלנו שחלחלה עמוק לתוך הפוסט הזה, על הערותיה החכמות בעקבותיו, ועל הלינק שבפיסקה הראשונה. תודה גם למתן, טל, קרן, שדמה ועדיה.

שלום, קוראים לי קרן שפי, אני בת שלושים ושלוש, ואני קצת רוצה ילדים. כל מה שיש לי להוסיף בנושא מרגיש קצת אישי מדי, אבל חשוב לי לומר אותו בכל זאת, כי לקח לי שנים לנסח לעצמי את העמדה הזאת, כי ההתעקשות לנסח אותה הובילה אותי לתובנות מעניינות גם במגוון של נושאים אחרים, ובעיקר כי עדיין לא נתקלתי בטקסט שמנסח עמדה דומה (אף שהטקסט הזה מדבר מתוך עולם דומה). בטח יש כאלה, אבל עדיין לא נתקלתי בהם, והעובדה שלא נתקלתי בהם אומרת לי שצריך עוד מהם. אז הנה עוד.

*

זה שאני קצת רוצה ילדים לא אומרת שאני חושבת שלהביא ילדים לעולם זה משהו קטן או לא כל כך חשוב. ברור לי שזה דבר גדול מאוד, ושהחיים שלי ומי שאהפוך להיות יהיו שונים מאוד אם יהיו לי ילדים מאשר אם לא. זה גם לא אומר שמדדתי את החסרונות והיתרונות של כל אחת משתי האפשרויות השונות מאוד האלו בסט נתון של קריטריונים, ולאחר ששקללתי את כל המספרים הגעתי למסקנה שאפשרות הילדים עדיפה על אפשרות הלא-ילדים, אבל רק בקצת. אני יודעת שלהיות אימא זה משהו שאני לא באמת יכולה לדמיין מה פירושו עד שאהיה (אם אהיה) כזאת בעצמי, כי התרבות כולה אומרת לי את זה ללא הרף; ואני יודעת גם שלהיות אישה בת חמישים או שבעים שאיננה אימא גם זה משהו שאני לא יכולה לדמיין מה פירושו עד שאהיה (אם אהיה) כזאת בעצמי, דווקא כי התרבות כולה לא אמרה לי על זה כמעט כלום, ואת המעט שהיה לה לומר אמרה בקול ניחר מדי. כשאני מביאה בחשבון גם את העובדה, שיש קשת רחבה במידה בלתי נתפסת של חוויות הורות ואל-הורות, שלא לדבר על כך שאנשים שונים חווים מאוד אחרת אפילו חוויות דומות לכאורה, ברור שהקצת רצון שלי בילדים, כמו כל רצון אחר בעצם, לא נובע ולא יכול לנבוע מתוך שקלול של מידע, נימוקים, סיבות והעדפות. התשוקה אף פעם לא נעה קדימה אל יעד צפוי מראש; מה שמניע את התשוקה, מה שהתשוקה היננה, הוא כוח חיים בלתי נראה שדוחף מאחורה והלאה, כמו אימא את בתה הפעוטה הרוכבת במרץ על הטרקטור-צעצוע שלה, כמו מלאך ההיסטוריה בלהפך.

אבל זה שאני קצת רוצה ילדים גם לא אומר שום דבר על עוצמת הדחיפה מאחורה, עוצמת הרצון. מבחינת העוצמה, אני רוצה מאוד שיהיו לי ילדים. אני רוצה את זה יותר מכפי שאני רוצה הרבה דברים אחרים, למשל להיות יפה, עשירה, מפורסמת או בריאה לגמרי. ועדיין, אני פחות רוצה ילדים, וזה פחות חשוב לי, מכפי שאני רוצה, למשל, לחיות את חיי בתוך זוגיות אוהבת, יצירתית ומלאת תשוקה; מבין שני הציוויים התרבותיים החזקים האלו, שהפנמתי ומרגישים לי שלי, כמו לרובנו, השני יותר חזק אצלי, ואם איזה ג’יני היה יוצא פתאום ממנורת שולחן הכתיבה שלי ומציב בפני את הבחירה בין להיות אם חד הורית טובה ומאושרת, לבין לחיות בזאימ”ת נטולת ילדים, אני באופן אישי הייתי בוחרת באפשרות השניה. אבל גם לחיות בזאימ”ת זה לא הדבר שאני הכי רוצה והכי חשוב לי; לא כמו שאני רוצה וחשוב לי, מאז שהייתי בת חמש, לכוון את חיי ולהקדיש אותם כדי לכתוב את הספרים שאני יכולה לכתוב, ורוצה שייכתבו, ואף אדם חוץ ממני לא יכול לכתוב אותם. וגם כאן זה לא נגמר, כי גם לממש את מה שבעיני הוא הייעוד שלי להיות סופרת פחות רצוי וחשוב בעיני מאשר לתרגל את התרגול הרוחני/דתי שלי, שאין לי מושג מה הוא אפילו צעד אחד קדימה, ורק חצי מושג מה הוא בצעד הזה. וגם התרגול שלי, עם כל הכבוד, עדיין פחות רצוי וחשוב לי מכפי שרצוי וחשוב לי שלא יקרה לי בחיי משהו נורא יותר ממה שאני יכולה להתמודד איתו, אחד האסונות האיומים ומרסקי הנפש שקורים לבני אדם בעולם בכל רגע נתון, ושחס וחלילה לא אגרום אסון כזה לנפש אנושית אחרת. ודווקא הרצון האחרון הזה, החשוב מכל, לא יכול להתגשם לגמרי.

אז זה שאני אומרת שאני קצת רוצה ילדים, יותר משזה אומר משהו על הרצון שלי בילדים בתור יצור שקיים בפני עצמו, אומר משהו על היחס בין הרצון שלי בילדים לבין כל הרצונות האחרים האלה, כל היחסים האחרים האלה לעולם שאני בכל רגע נתונה בתוכם, נולדת מהם.

*

אולי זה שאני קצת רוצה ילדים אומר בעיקר משהו פרקטי. הוא אומר שלא אנסה להביא ילדים לעולם בכל מחיר, ולא אנסה בכל מחיר להימנע מלהביא ילדים. זו באמת אמירה מובנת מאליה במידה מגוחכת כמעט, אבל לקח לי זמן להגיע אליה, כי היא עומדת מול תעמולה תרבותית אינטנסיבית מאוד לגבי מה רצון בילדים אומר, מה הפעולות שנגזרות ממנו. בדיונים בשאלת הפונדקאות למשל, שאפשר לומר לגביה דברים מורכבים, הרצון בילדים מוצג לעתים קרובות כזכות יסוד, שפוטרת את הרוצה מאחריות מוסרית לנזק שמימוש הרצון עלול לגרום לו. (טענות דומות מועלות לגבי התשוקה המינית של גברים.) העובדה שטענה כזאת יכולה בתרבות שלנו להתנסח ולהישמע הגיונית, רומזת שמשהו מוזר מאוד מתרחש באופן שבו התרבות שלנו חושבת על הולדה (ועל מין).

הנה ניסוח פחות טריוויאלי, אבל בעצם שווה ערך, של אותו צד פרקטי של הקצת רצון שלי בילדים: אני מוכנה שהשאלה אם יהיו לי ילדים או לא תהיה תלויה לא רק בבחירה שלי, אלא בעיקר בנסיבות, ראשית כי זה טבע העולם שהכל תמיד תלוי נסיבות, ושנית כי נראה לי שהחיים שלי יכולים להיות טובים דיים (או לא) בין אם יתגלגלו כך שיהיו לי ילדים ובין אם יתגלגלו אחרת.

אפשר לדבר על זה בצורה אפילו יותר פרקטית – ממש להתוות פרקטית את צורתו וגבולותיו של הקצת רצון שלי בילדים (שיכול להיות שונה מאוד מהקצת רצון של מישהי אחרת, או שלי בתקופה אחרת, בעבר או בעתיד). עבורי היום, זה שאני קצת רוצה ילדים אומר שאם מחר אכנס להריון בטעות, נראה לי שלא אעשה הפלה, ושאם בשנים הקרובות אמצא את עצמי בזוגיות טובה דיה, או בשותפות משפחתית טובה דיה מסוג אחר, נראה לי שאנסה בכוונה להיכנס להריון. אבל זה אומר גם שכנראה לא אהפוך את החיים ואת הגוף שלי כדי שזה יקרה, ושאם לא אצליח להיכנס להריון באופן טבעי, מה שלא בלתי צפוי לאור ההסטוריה הרפואית שלי, נראה לי שלא אעשה טיפולי פוריות, לא אנסה לאמץ, לא אשקול פונדקאות. וזה אומר גם שכל עוד לא אהיה בזוגיות או בשותפות משפחתית טובה דיה בעיני, נראה לי שלא אנסה להיכנס להריון. (ושוב: ידעתי את כל זה כבר די מזמן, אבל עד לא מזמן, זו נראתה לי כמו עמדה לא הגיונית, היום קשה לי אפילו לזכור בדיוק למה.)

אבל כל אלו רק השערות, התכוונויות, לא ודאויות. אולי אחרי תקופה של נסיונות להיכנס להריון, טיפולי פוריות כן ירגישו לי כמו אפשרות מתבקשת; אולי בעקבות הגילוי הלא-צפוי שנכנסתי בטעות להריון יתחוור לי שאני בעצם לא מוכנה לעשות את זה לבד. לזמן החולף, לדברים שקורים לך, לתהליכים שאת נכנסת אליהם, כמו גם לתהליכים חברתיים שקורים בעולמך, יש כוח אדיר לשנות גם את מה שאת מרגישה, וגם את מה שנראה לך הגיוני לעשות עם ההרגשה הזאת.

*

עוד היבט של זה שאני קצת רוצה ילדים הוא אי-עקביות הסטורית. אני לא מהנשים שידעו מאז ומתמיד שאימהות היא הייעוד שלהן, וגם לא מהנשים שידעו מאז ומתמיד שהן שונאות ילדים, או שהן אוהבות ילדים אבל להיות אימא פשוט לא בשבילן. כשהייתי קטנה כן רציתי ילדים – אני זוכרת שיום אחד, לאחר שהוסבר לי איך הם באים לעולם, תהיתי אם אני ובעלי העתידי נוכל פשוט להגיד לרופאים שאנחנו לא מעוניינים לעשות את הדבר המגעיל הזה, או שנצטרך לשקר שניסינו ולא הצליח לנו כדי לקבל הפריה מלאכותית. זמן לא ידוע אחר כך, עדיין כילדה, שיניתי את דעתי, והתחלתי להכריז שאני לא ארצה אף פעם להיות אימא. אני לא זוכרת בדיוק מתי ולמה שיניתי את דעתי, אבל יש לי חשד שזה קשור למיזוגניה השקטה והמובהקת שפיתחתי פחות או יותר סביב גיל בת מצווה: הגעתי אז למסקנה שנשים הן רגשניות ולא רציונליות (ממש במילים האלה, לא יודעת מאיפה קטפתי אותן, אבל הן היו באויר), וגם נוטות לפסיביות גופנית מבאסת (לא רצות אף פעם, בקושי הולכות, בטח לא מטפסות על הרים ועצים). ידעתי שאני בדרך להפוך לאחת מהן, ומאוד לא רציתי שזה יקרה.

נרפאתי מרוב המיזוגניה שלי סביב גיל עשרים (גם זה סיפור מעניין, אולי בפעם אחרת), אבל זה לא גרם לי לרצות להיות אימא. לאורך רוב שנות העשרים לחיי המשכתי לחשוב ולהכריז באוזני העולם שאני לא רוצה ילדים, והעולם התחיל להגיב להכרזה הזאת פחות בחיוך סלחני ויותר בכיווץ זועף של הגבות. מצד שני, כנראה שהעמדה שלי לא היתה עקבית גם בשעתה, כי מתישהו באמצע התקופה הזאת, כשהמחזור שלי איחר מאוד, אני ובן זוגי דאז שקלנו לרגע במידה של רצינות ושל כמיהה את האפשרות שנעזוב את האוניברסיטה ונגדל את הילד. בסוף לא הייתי בהריון ולא נאלצנו להחליט.

בגיל עשרים ושמונה, בנסיעה לילית אחת באוטובוס צפוף בהודו, ישבה במושב לידי אישה בת גילי עם שני ילדיה הקטנים, והצעתי לה לשים אחד מהם עלי. הילד, פעוט בן אולי שנתיים, התכרבל בחיקי ונרדם. כל הנסיעה חיבקתי את גופו הישן, הרחתי את ניחוח התינוק של שערו, והרגשתי כמיהה גופנית שלא הרגשתי אף פעם לפני כן, נבדלת באופן מובהק, אבל לא מאוד שונה בעוצמה ובצליל הרגשי שלה, מהתשוקה המינית. כמו שאומרים, השעון הביולוגי שלי התעורר. את התשובה המתריסה או המתחמקת שבה עניתי עד אז לאיחולי הפּוֹריוּת של האנשים הטובים שפגשתי בדרך, החלפתי כבר למחרת בבוקר במילים “תנק יו, גוד ווילינג”.

התפנית הבאה בסיפור עלולה להיות טריגרית, ואפשר גם לדלג על הפיסקה הזאת: חזרתי לארץ מהודו בידיעה שאני רוצה ילדים ורוצה אותם יחסית בקרוב, ותוך זמן קצר נכנסתי לזוגיות עם מישהו שרצה לעשות איתי ילדים עכשיו ומיד. הוקסמתי אבל אמרתי שעדיין לא, והמשכתי לומר את זה לאורך הקשר שלנו, עד שבשלב מסוים הנושא כבר לא עלה יותר. רק אחרי שנפרדנו – ולא מיד אחרי – הבנתי שהזוגיות ההיא היתה אלימה רגשית, ושהסירוב שלי להביא בתוכה ילדים היה אחת הדרכים שבהן הגנתי על עצמי בבלי דעת. הרבה יותר קשה לצאת מזוגיות כזאת עם ילדים מאשר בלי. אבל גם זה אפשרי, ובסופו של דבר, באותו אופן: באמצעות הכוחות המודעים והלא-מודעים שלך, שהם תמיד רבים יותר ממה שנדמה לך, ובעזרתם המודעת והלא-מודעת של אחרים שאוהבים אותך.

היום אני שוב בעמדת ה”תנק יו, גוד ווילינג”. ועדיין, הרצון בתנועה, תמיד. כשאני מדברת עם חברות שלי שהן אימהות ושאוהבות להיות אימהות, כשאני נמצאת איתן ועם התינוק או הפעוטה שלהן, גם אני מאוד רוצה ילדים, וכואב לי לחשוב שאין לי ילדים עדיין, ושאולי לעולם גם לא יהיו. ברגעים אחרים, למשל כשאני הולכת לבד בהרים הגבוהים, או מנסה לדמיין איך ייראה העולם בעוד כמה עשרות שנים, או שוקעת למשך ימים רצופים בעבודה על הספר, או תופסת את עצמי מתנהגת חרא אל אימא שלי, אני לא כל כך רוצה.

*

בין אמצעי הלחץ החברתי המסיבי שמופעל על נשים בענייני ילודה, יש מקום של כבוד לרעיון החרטה הנצחית בתור עונשן של נשים שחטאו לצו הפּוֹרִיוּת: “אחר כך תתחרטי, כשכבר יהיה מאוחר מדי”. הרעיון הזה נשען לא מעט על הרטוריקה הנוצרית של העונש האלוהי שממתין לחוטאים אחרי המוות, כשיהיה כבר מאוחר מדי לשוב מדרכם הרעה, ואולי לכן יש לו הדהוד חזק כל כך בנפשותינו המנוצרות. אורנה דונת יצאה לפעולה ישירה נגד כוחו המיתי, כשהקדישה את ספרה האחרון כדי להראות שגם הסיכון ההפוך אפשרי, ולהשמיע את קולותיהן של נשים שהביאו ילדים והתחרטו על כך.

נכון שמבין שני סוגי החרטה, על זה שאין לך ילדים ועל זה שיש לך, השניה נשמעת לי כמו חוויה כואבת ומורכבת יותר. אבל בעיקר נראה לי שההמשגה של תחושת החרטה בתור אסון נוראי, או גזר-דין סופי, או הדבר לנהל את חייך מולו, היא מניפולטיבית ומוטעית (וגם מוסיפה על הקושי). חרטה היא רגש – לא יותר, לא פחות – וכל הרגשות יכולים להיחוות ברגעים מסויימים כאינסופיים, מציפים, מחניקים, אולי ככלא שהנפש כלואה בתוכו מעתה ולנצח. אבל האמת היא שהם רק תנודות בתוך הנפש, לא קבועים אלא עתידים לחלוף, לא צורה קשיחה ומוגמרת אלא חומר גולמי ורך, ולא באמת תוצאה של מצב בעולם, אלא של האופן שבו הנפש שלך מפרשת את המצב בעולם כרגע. אני לא אומרת את זה בזלזול. בפרשנות הרגשית יש בעיני גם כוח גדול וגם חוכמה עמוקה, פי כמה מאלו שזמינים לחשיבה המכונה רציונלית. אבל הכוח והחוכמה האלו נובעים לא מכך שהרגשות מצביעים על אמת סופית וקשיחה בנוגע למושאָם או בנוגע לנפש שמרגישה אותם, אלא להפך, מהאופן שבו הם מצביעים על אשלייתיות החלוקה בין אובייקט וסובייקט, כלומר על כך שאין באמת נפש שקיימת בנפרד מהעולם, אלא רק התהוות מתמדת של הנפש בתוך יחס אל העולם ואל עצמה.

חרטה, ספציפית, נוגעת יותר ליחס שמתקיים בהווה מאשר לעבר הקרוב או הרחוק שאליו היא כביכול מתייחסת. לפיכך לא נדיר להתחרט בעוצמה ואפילו באובססיביות, בתקופות מסויימות של חייך,על בחירה מסויימת שפעם עשית, אבל להיות בתקופות אחרות אסירת תודה על אותה בחירה עצמה, ואילו בשאר הזמן לא לייחס לבחירה המסויימת ההיא חשיבות גדולה כל כך; לפעמים אולי לגמרי לשכוח ממנה; לפעמים אולי לראות אותה אחרת, קצת פחות בתור בחירה (ביטוי חד-משמעי של האייג’נסי שלך, חד ונפרד על רקע העולם הפסיבי שעליו את פועלת) וקצת יותר כחלק ממארג שלם של פעולות ואירועים שהתגלגלו באופן מסוים, ושהאייג’נסי שלך היתה (רק) חלק ממנו.

כמובן, לא כל החרטות דומות זו לזו. הגורמים שעלולים להחמיר את החרטה על הבחירה (לא) להביא ילדים ביחס לבחירות מקצועיות ואישיות אחרות כוללים, ראשית, את העובדה שזו בחירה בלתי הפיכה, ושנית, את העובדה שאי אפשר לשכוח ממנה, הן בגלל שאם הבאת ילדים הם יהיו שם מעכשיו ולנצח, והן בגלל שהתרבות שלנו אובססיבית לנושא ותזכיר לך אותו בחרדה שוב ושוב. מצד שני, שווה לציין שלהבדיל מבחירות אחרות, שלעתים נתפסות כהרבה פחות משמעותיות, הבחירה להביא ילדים או לא להביא אותם היא לא בחירה מוסרית (אף שהיא מולידה בחירות כאלה). נכון שאני עלולה להתחרט על כך שהבאתי או לא הבאתי ילדים, ונכון שהחרטה הזאת עלולה להיות קשה יותר מצורות של חרטה שכבר חוויתי בעבר, אבל אני מוכנה להתערב שהיא תהיה קשה פחות מהחרטה שארגיש אם, למשל, תיגרם אי פעם למישהי או למישהו טראומה מתמשכת בעקבות אינטרקציה מינית איתי, בין אם באינטרקציה הזאת עברתי על החוק ובין אם לא. אם כבר אנחנו אוהבים לדבר על כמה קשה לחיות בחרטה על בחירות מוטעות שעשית, אולי כדאי שנדבר פחות על (אי-)הבאת ילדים ויותר על מעשי עוול.

*

כשנעשה את זה, זה יעזור לנו גם לפקוח את העיניים לדילמה מסויימת שקשורה ספציפית בהבאת ילדים, ושכרגע החברה שלנו מדחיקה את קיומה ומחריפה את תוצאותיה ההרסניות. אני מתכוונת לעובדה שרוב הנשים שמביאות ילדים עושות את זה בהקשר של זוגיות הטרוסקסואליות, ושהרבה זוגיויות הטרוסקסואליות הן אלימות מבחינה פיזית, מינית, כלכלית ו/או רגשית. ברוב המקרים, גם בגלל שגברים אלימים מבלבלים בכוונה את בנות הזוג שלהם וגם בגלל ההדחקה החברתית הנרחבת של התופעה, קשה לאישה להבין שהיא בזוגיות כזאת ו/או להיחלץ ממנה. גם לאנשים שאוהבים אותה קשה להבין שהיא נמצאת בזוגיות כזאת או לעזור לה להיחלץ ממנה; ומוסדות המדינה, בכללם המשטרה, מערכת המשפט, מערכת הרווחה והממסד הרפואי, הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, לעתים קרובות לא רק לא עוזרים, אלא מקשים מאוד הן על תהליך ההבנה והן עד תהליך ההיחלצות. כל היבט והיבט של המצב הקשה הזה קשה עוד הרבה יותר עבור אישה שהביאה ילדים בתוך הזוגיות האלימה – לעתים קרובות כאשר עדיין לא הבינה מה מתרחש, ולעתים כיוון שהאמינה באשליה, שהתרבות שלנו מקדמת במקום להילחם בה, שהבאת הילדים תשפר את המצב – מאשר עבור אישה שנמצאת בזוגיות כזאת ואין לה ילדים. וכל זה נכון על אחת כמה וכמה באותם מקרים, שהם, שוב, רבים בהרבה מכפי שנוח לנו לזכור, בהם בן הזוג האלים, או בן משפחה אלים אחר, פוגע בילדים ישירות, מינית ו/או פיזית ו/או רגשית.

דוגמא מימים אלו ממש: הצעת החוק שלבן הזוג שמרוויח יותר תהיה עדיפות בקבלת משמורת, שאם תתקבל, תעניק לגברים אלימים – שהם לעתים קרובות אלימים גם כלכלית, ובכל מקרה נהנים מהכוח הכלכלי העדיף של גברים על נשים בחברה שאנחנו חיים בה – עוד מנוף לאיים באמצעותו על האימהות של הילדים שלהם, ועל הילדים שלהם. העובדה שמערכת המשפט מתגייסת באופן הזה נגד הסיכוי של אימהות לעזוב את בן הזוג האלים שלהן, מעידה כאלף עדים על כך שהגיע הזמן להתחיל לחשוב לגמרי מחדש על החרטה שיכולה להיות כרוכה ב(אי-)הבאת ילדים לעולם, ועל התפקיד שלנו כחברה ביחס אליה.

*

ההיבט האחרון שאני מרגישה את השפעתו העמוקה עלי בסוגיית הילדים, ושהפוך לרעיון החרטה (כמו שהגזר הפוך למקל), הוא הרעיון שאימהות היא ה-שער להגשמה האולטימטיבית של ייעודך כאישה. החלק של ייעודך כאישה פחות מדבר אלי פה, כי כאמור, מגיל צעיר מאוד אני מחזיקה את המחשבה שהייעוד שלי הוא בכלל להיות סופרת; אבל משהו בהגשמה האולטימטיבית שמיוחסת לאימהוּת מפעיל אותי בעוצמה וללא סייגים. זה מתבטא למשל בכך, שכשחברות עם ילדים מדברות איתי על חוויות האימהוּת שלהן, אני מרגישה כמעט לא ראויה לענות, כי מה אני יודעת בכלל, אני שלא קודשתי, שלא נחנכתי אל המסדר. אני לא מרגישה דבר דומה כשחברות מדברות איתי על חוויות משמעותיות אחרות שאני לא מכירה באופן אישי, למשל על זוגיות פוליאמורית, על להיות מפורסמת, על להיות חולה מאוד, על חוויות דתיות שלא חוויתי.

אימא שלי, שהיא אישה ואימא נפלאה ושאני אוהבת מאוד, אמרה לי כשהייתי ילדה שני דימויים שהשפיעו עלי עמוקות ושאני זוכרת עד היום. היא אמרה שלהפוך לאימא היה בשבילה כמו לחיות בשני מימדים, ופתאום לגלות שיש מימד שלישי, ואמרה שזה כמו להיות עיוורת צבעים, ופתאום להתחיל לראות בצבע. היום מה שהיא אמרה מזכיר לי את האופן שבו אנשים רבים מדברים על חוויות דתיות או פסיכדליות. אני זוכרת את החוויה הפסיכדלית/דתית הראשונה שלי – זוכרת איך הרגשתי שנפתח בפני שער למימד אחר של מה זה להיות אנושית, חדש לגמרי עבורי ובה בעת גם יסודי מאוד. בעקבות האופן שבו הפנמתי את הדברים של אימא שלי ושל חברות שלי, ואת המיתוס החברתי לגבי אימהוּת, אני מדמיינת את חוויית הלידה והאימהוּת בתור פי אלף יותר חוויה פסיכדלית, שאת נחנכת בה לתוך מימד חדש ויסודי כאחד של אנושיות, שיישאר סגור בפנייך אחרת; הרבה זמן היה לי קשה להסביר לעצמי איך אני יכולה בכלל לשקול לוותר עליה, לתת לה להיות תלויה בנסיבות. אבל בזמן האחרון הולך ומתברר לי, שגם להיות אישה לא-צעירה שהיא לא אימא (או, באופן דומה, לא בזוגיות) תהיה חתיכת חוויה פסיכדלית מלאת אימה ופלא, ושגם היא תחנוך אותי לתוך מימד חדש ויסודי של להיות אנושית, שיישאר סגור בפני אחרת. אפילו עכשיו, רק לחיות כשזו אפשרות קונקרטית, מנקה דלתות תפיסה מסויימות באופן שקשה להסביר. (בתור ילדה אהבתי מאוד את האופן שבו פיטר פן, ברגע של גיא צלמוות, חושב לעצמו, “למות, זו תהיה ההרפתקה הכי גדולה”. כן, כן, כן: ובדיוק באותו אופן, גם לחיות.)

והדבר האחרון הוא שגם זה לא נכון – לא נכון שלא משנה לאן תלכי, ייפתח בפנייך שער שאם תלכי למקום אחר יישאר סגור. כלומר זה כן נכון, אבל גם לא. (כנ”ל לגבי החוויה הפסיכדלית, אבל זה שוב נושא אחר.) הנאורות כסופת השיער היא אחת האימהות של כולנו,אם נרצה או לא נרצה, ובליבה האדום ביותר של הנאורות זוהר המשפט “אדם אני, ושום דבר אנושי אינו זר לי”. זה יפה, ונכון במובן מסוים. אבל המובן שבו הוא נכון הוא לא המובן הקפיטליסטי ומעורר החרדה שהתגלגל ממנו בלי-משים, שכל אחד מאיתנו יכול וצריך לחוות את כל מה שאנושי, להגשים בתוך עצמו ובכוחות עצמו את האידאל של היות-אנושי, או לפחות כמה שיותר ממנו. לא; המשפט נכון במובן שכל אחת מאיתנו מממשת אפשרות מהותית אחת של אנושיות מבין אפשרויות מהותיות רבות וסותרות, שיישארו לא שלה, אבל – כיוון שאנחנו קשורות זו לזו, ומשהו נדבק, עובר, מוענק מכל אחת מאיתנו, מהמישורים שבהם היא נמצאת, לכל מי שקשורה אליה – גם לא זרות לה. כל קבוצה אנושית צריכה גם אימהות וגם לא אימהות, ובמובן הזה, זה בעצם לא כל כך משנה אם תהיי אחת מאלה או אחת מאלה, כל עוד תעשי את העבודה שיש לך לעשות כמיטב יכולתך. בין אם אנחנו אימהות ובין אם לא (ובכוונה לא התחלתי אפילו לדבר על דרכים אחרות לחשוב על אימהות, יותר רחבות או מטאפוריות), אף אחת מאיתנו לא לבד.

27 תגובות
  1. אהרן פורת
    אהרן פורת says:

    מעניינת מאוד ההשוואה שעשית בין הורות לפסיכדליה. טרנס מקנה טוען שהגישה לחומרים פסיכואקטיביים לפני 25 אלף שנה ועד תחילת החקלאות איפשרה לאנושות להתעלות מעל הנטייה הטבעית המשותפת לנו ולשאר הפרימאטים להתארגן במבנים חברתיים היררכיים שבראשם עומד זכרים. לפי מה שמקנה אומר, נקבות חוות אחדות במציאות בזכות הלידה, ואילו זכרים יכולים לעבור את כל חייהם מלידה ועד מוות בלי לחוות פעם אחת את ההבחנה בין האגו ובין העצמי (ה-self). החוויה הפסיכדלית היא הדרך היחידה של זכרים לחוות משהו דומה לחוויית ההיריון והלידה, והאפשרות הזאת היא שפתחה בפני האנושות את היכולת ליצור מבנים חברתיים מורכבים יותר מההירככיה הפשוטה של להקה סביב זכר אלפא, וליצור מנגנונים של תקשורת ושל שיתופי פעולה שלא היו אפשריים אחרת.

    זה הקטע שבו הוא מדבר על חווית הלידה כמקבילה לחוויה הפסיכדלית, אבל כדאי להקשיב להרצאה כולה. אני מאמין שזה יעניין אותך – https://www.youtube.com/watch?v=QRbEcl-QpH4&t=15m10s

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      תודה! זה מעניין מאוד, לא ידעתי שמקנה אמר את זה. אני גם מוטרדת מהנטייה הטבעית המשותפת לנו ולשאר הפרימאטים להתארגן במבנים חברתיים היררכיים שבראשם עומד זכרים – בניגוד אגב לשאר מיני היונקים החכמים ביותר, פילים ולוויתנים ודולפינים – אבל בניגוד למקנה אני בכלל לא מרגישה שהתעלינו מעליה בינתיים, למרות הלידה ולמרות הפסיכדליה ולמרות עוד הרבה שיטות של הרחבת התודעה והיחס שלה לעולם ולעצמי שפיתחנו באלפי שנים האחרונות. הלוואי שזה יקרה בקרוב

      הגב
      • אהרן פורת
        אהרן פורת says:

        אני לא חושב שזה תלוי בנו, אלא בתנאים שבהם אנחנו חיים. קחי לדוגמה את שני מיני השימפנזה – הבונובו (“שימפנזה ננסי”) לעומת השימפנזה המצוי. אצל הבונובו ההתארגנות החברתית היא סביב הנקבות, סכסוכים נפתרים באמצעות יחסי מין (כן כן, לעתים קרובות בין פרטים מאותו הזוויג) ויש תנועה חופשית של פרטים – בעיקר הזכרים – בין להקות שונות. השימפנזה המצוי לעומת זאת מתארגנים סביב זכרי אלפא, סכסוכים כמעט תמיד מגיעים לאלימות עד כדי הרג, ומבנה הלהקה מאוד נוקשה. הנקודה הרלוונטית כאן היא שהתפוצה של שני המינים תלויה בתנאי הסביבה – הבונובו חיים בתנאים של שפע יחסי, יש פחות תחרות על מקורות מזון והם פחות מאוימים על ידי גורמים חיצוניים. השימפנזה המצוי חיים בתנאי מחסור, ונאלצים להתחרות באלימות כדי לשרוד.

        נראה לי שגם המבנה החברתי האנושי תלוי מאוד בתנאי הסביבה. בואי נזכור שצורת הקיום האנושית הנוכחית היא די חדשה במושגים יחסיים – סך הכל סיפור של 10,000 עד 12,000 שנה מקסימום. למשך עשרות אלפי שנים קודם בני אדם חיו בלהקות של ציידים-לקטים, ועל פי המחקרים של האנתרופולוג ד”ר דני נווה, המבנה החברתי של שבטי ציידים לקטים דומה יותר לאופן ההתארגנות של הבונובו מאשר של השימפנזה המצוי.

        יש טענה שהמהפכה החקלאית היא תוצאה של שינויי אקלים שהובילו לצמצום במגוון המזון הזמין לבני אדם. ייתכן בהחלט שעברנו ממבנה חברתי מגוון ושוויוני למבנה חברתי היררכי ואלים כתוצאה משינויים סביבתיים. אני מאמין שזה עוד יכול להשתנות, ושזה עוד ישתנה, רק ששינויים כאלה לא קורים בטווחי זמן שאפשר לחוות בדור אחד כך שלא בטוח שאת ואני עוד נהיה כאן כדי לראות את הבשורה מתגשמת, אבל מי יודע…

        הגב
  2. אריאל
    אריאל says:

    בלתק.
    כאמא (ומישהי שלא רצתה ילדים בעברה) אני חייבת לומר שהטיעון “רק שתהיי אמא תביני” וכל האהבה האימהית העוצמתית והאפופת מסתוריות הזו שרק אמהות אחרות יכולות להבין – ומי שאינה אם לא יכולה בכלל לדמיין… – זה פתפותי ביצים.
    באמת.
    תמיד חשדתי בכך לפני שהייתי אמא ועכשיו אני יודעת בוודאות.
    אין מה לחשוש להביע דיעה לפני אמהות ואבות. האהבה לילדים/ות היא אהבה ככל האהבות. אולי חזקה הרבה יותר ומשמעותית הרבה יותר ועדיין אהבה. ומערכת יחסים ואחריות. כמו אחריות שיש לך כלפי כלב או חתול – רק גדולה עשרת מונים. ואיתה רגשות האשמה גדולים עשרת מונים וכל קושי או ברכה שנלווים לכל מערכת יחסים באשר היא. עם ילדתך מערכת היחסים מזמנת המון תובנות פנימיות ועבודה קשה. ועדיין – כל זה היה יכול להתקיים בתוך מערכת יחסים קרובה אחרת.
    מאיפה האמירה הזו מגיעה? בעיני באמת זה נסיון השתקה של אל הוריות. בבחינת המענה הסופי שלאחריו ל”מוזרות” האלה לא יהיה מה לענות. אז תרגישו חופשי לענות את כל מה שתמיד חשבתן ולא הייתן בטוחות שאפשר להגיד.
    בקיצור- שלא יעבדו עליכן!

    הגב
  3. הדס בן חיים
    הדס בן חיים says:

    קרן שפי,
    נגעת לליבי …בדיוק בשבוע מורכב של בלגן ותהיות סביב הנושא.
    אנחנו לא מכירות אך אשמח להכיר (מצאתי את הבלוג דרך פוסט של נעמה בן שמחון שאיכשהו הוביל אלייך)
    שמי הדס. בת 42. קרמיקאית
    רוב הזמן (רוב חיי) אני חושבת שאני לא רוצה ילדים.
    מידי פעם קורה משהו שגורם לי לבדוק שוב
    האם כבר הרגלתי את עצמי לומר “אני לא רוצה”, או שיש מקום לבחינה מחדש…?
    אני אוהבת את איך שהחיים שלי נראים, אוהבת להיות קרמיקאית, ללמד, לחיות בלילה – לקרוא וללמוד ובכלל – מה לי ולילדים משלי ?
    ובכן, העניין נפתח שוב מכמה סיבות
    אחת מהן: אני לסבית ובימים אלה התחלתי לצאת שוב מהבועה הפרטית שלי ו…שוב לחפש זוגיות.
    ומה קורה?
    אני נתקלת במישהי מקסימה בת 36
    שמצהירה שהיא רוצה ילדים!
    נו, שוב העניין עולה…
    לא אפרט על כך כרגע
    ובטח לא על “אופציות לסוגים שונים של זוגיות עם ילדים …”
    כן אשמח שתכתבי פוסט בשם “אני קצת רוצה זוגיות” כמו שהצעת פה איפשהו.
    בינתיים, אשמח לקישור לפייס שלך
    אם אפשר.
    את כותבת בהיר ונעים.
    תודה
    הדס https://www.facebook.com/hadas.ben.haim

    הגב
  4. אסיה
    אסיה says:

    אני מאוד מזדהה עם עניין הלא-בכל-מחיר והאמהות הנסיבתית. אני זוכרת את הרגע שבו פתאום הבנתי באופן ברור שבכלל לא בטוח שתהיה לי זוגיות כאמור ושאני מעדיפה להישאר לבד מאשר להיכנס לעוד מערכת יחסים דרעק וכמה נבהלתי אבל גם כמה כוח היה בהבנה הזאת, וידעתי שרק מתוך זוגיות כזאת אני אוכל בכלל לשקול אם אני רוצה ילדים כי למען האמת התשוקה לילדים מעולם לא בערה בי, ועד היום אני לא איזה “אוהבת ילדים”. ולמרות שבסוף הפכתי לפי-אלף-יותר-אמא-אדמה ממה שחלמתי בחלומות הכי שחורות שלי, ובין היתר בהחלט פחדתי מהחרטה, גם אני כמו אחת המגיבות שמעליי ממש לא חושבת שזה תנאי הכרחי לחברות במשפחת האדם או הנשים. דווקא יש באמהות משהו כל כך מצמצם, זה כאילו את עושה פאוז על החיים לאיזה עשר שנים. כבר בהריון, במקביל למרק שזה עושה לך בגוף ובמוח במיוחד באוגוסט בתל אביב, התחדדו לי כל שאר החושים שקלטו איך אני רחם לאומי וגם ארנק מהלך שאפשר לטמטם אותו עם שטויות שלא ייאמנו.
    ולגבי פונדקאות העמדה שלי כל כך לא פופולרית שלידה את ממש שיא המיינסטרים. ולא בגלל הנשים אלא באמת בגלל התפיסה האינסטרומנטלית כל כך של מה זה בנאדם ומה זה להיוולד, כאילו אפשר לגדל ילדים בתוך קופסה. בעיני זה ממש החלטה בלתי מוסרית כלפי יצור חסר ישע.
    אני חושבת שאולי אמהות שיצאו קצת מהבונקר של הילדות המוקדמת דווקא כן יכולות להשתתף בדיון הזה עם פחות מגננות. וכמו תמיד חשוב לזכור שדיקטטורת הילודה מאוד נחלשת כשיוצאים מישראל, ואז יש כל כך הרבה אופציות אחרות.
    וחוץ מזה זה טקסט יפה ונעים ולא ציני וזה מאוד מרענן.

    הגב
  5. עלמה
    עלמה says:

    תודה על המשפטים שם בהתחלה. להכיר בערכן של שיחות עם אחרות זה פמיניסטי בעיני 3>

    אמרתי לך את כל מה שהיה לי להגיד עוד כשדיברנו על זה לפני שפרסמת את הטקסט, ובכל זאת נראה לי שיש משהו שמתחדד לי בראש עכשיו:
    כל הזמן אמרתי לך שהדיבור על החלטות ביחס לילודה הוא קצת מוזר לי. אז נראה לי שזה לא רק כי באופן כללי כל ההחלטות בעולם הן החלטות שאנחנו מקבלות בתוך עולם שכבר יש בו נתיבים שכן או לא מתרחשים, וברור שאין בחירה חופשית במובן האידיאלי שלה, אלא כי החלטות שהן לגבי הגוף ולגבי דברים ביולוגיים הן בד”כ עוד יותר מוגבלות. זה נכון שאנחנו יכולים להשפיע די הרבה על הגופים שלנו בעזרת הטכנולוגיה שיש היום, ועדיין, עבור הרבה נשים שכן רוצות להיות בהריון ההחלטה לא בדיוק עזרה להן. (הגוף הוא לא ממש בשליטתנו, הוא עוד פחות בשליטתנו מרוב הדברים שגם בהם יש לנו שליטה מוגבלת. למשל גם אם מחליטות להזריק ולחתוך ולצבוע שיער, אי אפשר להחליט לא להזדקן).
    אולי יש גם איזה חוסר סימטריה במצב הזה. אפשר להחליט ממש לא לעשות ילדים ואז להשתמש בכל אמצעי המניעה ובמקרה שיש הריון לעשות הפלה, אבל אי אפשר באותה מידה מוחלטת לעשות ילדים ושזה יעבוד. וגם כשכבר יש הריון השליטה שלך בסיטואציה היא די מינימאלית. את באמת, באמת לא יודעת איזה ילד יהיה לך. ואם הוא יהיה בריא וחי, ואילו רגישויות יהיו לו, והאופי שלו, ואיך זה ירגיש להיות אמא שלו.
    האימהות היא חוויה די מהותית של אובדן שליטה (ואולי זה ההקבלה שהייתי משרטטת בינה לבין סמים, למרות אין לי באמת ניסיון עם סמים אז יכול להיות שאני טועה בגדול).

    הגב
  6. מאיה
    מאיה says:

    הי קרן, נהניתי לקרוא, הזדהיתי עם הרבה חלקים, תודה על הכתיבה היפה!

    הגב
  7. שני
    שני says:

    קרן, אהובה (אני מרשה לעצמי לקרוא לך כך, למרות שאנחנו לא מכירות אישית, מתוך תחושה kinship עמוקה שיש בה, כן, יש בה אהבה!) אני מזדהה עמוקות עם כל כך הרבה חלקים בטקסט הזה שאם הייתי צריכה למרקר אותם אז היה נשאר ממש מעט לא-צהוב. אני מעט מבוגרת ממך, ולפני שנתיים, כשהייתי בגילך – אני מרגישה שהייתי בדיוק באותה נקודה, אם כי לא ניסחתי אותה לעצמי בכזו בהירות ויופי כפי שאת מנסחת. מתוך כל המחשבות, רגשות, תחושות הללו, מה שנשאר איתי הוא התחושה שגם את מתארת – אני רוצה ילדים אבל לא בכל מחיר. ובעיקר, אחרי בירור מעמיק תוך טיפול נפשי מוצלח, הבנתי שמה שאני רוצה בעיקר זה…
    משפחה. פור וואטאבר ת׳אט מינז. כשהבנתי את זה הרבה נקודות התחילו להסתדר לי במפה הזו הקונפלקטואלית הזו שהכאיבה לי תקופה ארוכה בתודעה נפש ובגוף.
    מה שקורה עכשיו (ממש ממש עכשיו ולכן הפוסט שלך בא לי בול בזמן) זה שהבנתי שיש לי צורך עז לדבר על זה עם נשים שנמצאות במצב שלי. הבנתי שכמו שרק אמהות יכולות להבין אמהות, רק אנחנו יכולות להבין אותנו (ואנחנו זה, לצורך הענין, הקבוצה הדמוגרפית של נשים בגילאי אמצע ה30 ותחילת ה-40 שאינן בזוגיות).
    אז אני מנצלת את ההזדמנות לקול קורא קטן (מקווה שזה בסדר מבחינתך, קרן) למי שמעונינת להצטרף לקבוצת דיון, תמיכה ושיתוף בנושא, שאולי אפילו תצא ממנה משפחה חדשה קטנה או שתיים, ממש מוזמנת לכתוב לי. shanyk בג׳ימייל.

    תודה לך על שאת (שוב ושוב) מאירה חלקים שמשתוקקים לאור.

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      תודה רבה רבה 3>
      אני מאוד מסכימה איתך ועם אחרות שעשו את הקישור לשאלת המשפחה, פור ווטאבר איט מינז. ומה, בעצם, איט מינז, עבור כל אחתד מאיתנו. זו גם שאלה שאני מסתובבת איתה, במובן מסוים כבר עשור וחצי ובמובן חדש ויותר קונקרטי בשנים האחרונות, ושיחות בעקבות הפוסט עשו את זה ביומיים האחרונים עוד יותר קונקרטי, אבל עדיין לא קונקרטי מספיק.
      ואני לגמרי אשמח להצטרף לקבוצה שתובילי שבה חושבות על הדברים האלה. (ואגב נראה לי שיכול להיות מעניין, אולי כבר בהתחלה ואולי מתישהו, לכלול בשיחה גם נשים צעירות/מבוגרות יותר [וראי את התגובה של קרני פה למטה] וגם נשים שכן בזוגיות אבל עדיין מתעניינות בלייצר משפחה מעבר לגבולות הזוגיות, וגם גברים.)

      הגב
  8. שרון
    שרון says:

    תודה על הטקסט הזה!
    מזדהה מאוד עם העמדה ואכן מרגישה שכמעט שאין לה נוכחות. נושא האמהות מוצג כתחום שחור או לבן (כאשר רק אחד מהם מתקבל חברתית). תודה שפרסת ככה את התחום האפור. מנחם לדעת שיש לזה מקום וקול.

    הגב
  9. מיטל
    מיטל says:

    מאד מזדהה עם העניין שחרטה היא רגש, והיא קיימת ולא קיימת ותנודה בתוך הנפש וזה.
    ובתור אימא, מי היה מאמין, מאד מתנגדת לרעיון שאימהות פותחת שער למסדר שמי שאינה אימא אינה יכולה לעבור בשעריו או לחוות עליו דיעה, לומר בו מילה. כי אחרת לא נוכל לומר דבר אף פעם.

    ובעיקר, אינני יודעת איך מישהי בימינו יכולה להחליט להיות אימא. או להחליט להיות לא אימא. זו ביצה טובענית כל כך של גוף-נפש-חברה, שאין לי מושג איך יוצאים ממנה. אני פשוט עשיתי אאוט סורסינג.

    הגב
      • מיטל
        מיטל says:

        באמת שלא הצלחתי להחליט ביני לביני, וזה גם לא היה בכלל רלוונטי שלפני שהייתי בזוגיות יציבה וטובה והטרוסקסואלית (אני חושבת שזה מאד מסוכן לחבר ככה בין הטרוסקסואליות לאלימות, אגב. מסוכן במובן הכי אישי, של צריך לעשות סקס פשוט ורגיל עם האנשים האלה לפעמים. כלומר, לא כולן חייבות. אבל אלו מאיתנו שאוהבות את זה), כי לבד בטוח שלא הייתי עושה. וברגע שהייתי בזוגיות כזאת, פשוט נתתי לו להחליט האם כן או לא. אני רק החלטתי מתי (ובעיקר החלטתי על פי הגיל).

        הגב
        • קרן
          קרן says:

          אני לא חושבת שכל קשר הטרוסקסואלי הוא אלים, אם זה השתמע. אבל זה שלעתים קרובות יש קשר בין הטרוסקסואליות לאלימות הוא עובדה שהיום, גם מנסיוני האישי, נראה לי יותר מסוכן להתעלם ממנה מאשר להכיר בה.
          (וגם, יש רמה של הכרה חברתית בתופעה חברתית, ורמה של הכרה אישית בתופעה חברתית, ורמה של הכרה אישית במשהו שקורה בהקשר אישי, ואלו שלוש הכרות שונות, והסכנות/עלויות/תועלות של כל אחת מהרמות האלו הן שונות, גם אם לא בלתי קשורות כמובן)

          הגב
          • מיטל
            מיטל says:

            זה פשוט נראה לי לא פייר כלפי נשים שאינן לסביות או בי, כל הזמן הצורך הזה להתנצל על שהן שוכבות עם האויב (טוב, ברור שהם לא אויב באמת).

          • קרן
            קרן says:

            אבל אני בעצמי אישה שהיא לא לסבית או בי, אז מותר לי, כמו שליהודים מותר בדיחות שואה!
            (אני דווקא לא חושבת שזה מחייב נשים סטרייטיות להתנצל שהן שוכבות עם האויב, להפך, עם השנים להיות אישה סטרייטית נראה לי כמו דבר אמיץ ואופטימי (וקינקי) יותר ויותר) (אני אפילו לא חושבת שזה מחייב גברים סטרייטיים להתנצל. כאילו, כן על מקרים ספציפיים שבהם הם התנהגו חרא והתנצלות יכולה להועיל, לא באופן כללי)

  10. rana
    rana says:

    תודה שנתת מילים יפות למחשבות האישיות אך ההו-כה-קולקטיביות האלו. נורא שמחתי\נהנתי לקרוא על המימד השלישי שתיארת בהחלטה להיות אנושית מבוגרת ללא ילדים. וחשבתי תוך כדי, שגם לגדל חתלתול מגיל ינקות ואז שהוא יהיה החבר שלך לעשר-חמש עשרה השנים הקרובות זה עוד מימד שלא כל אחת זוכה לו (וראיתי את זה לאחרונה קורה בלייב כשנ. זכתה בארתור) בפייסבוק מישהו המליץ לך על טקסט אחד של יוסףה מקייטון ואני רוצה להמליץ לך על טקסט אחר שלה (שאגב קשור גם בעקיפין לטקסט שלך על פעולה מינורית) https://bligeula.wordpress.com/2017/01/12/soya
    כמו כן, תהיתי למה את חושבת שהבאת ילדים לעולמנו אינה בחירה מוסרית כשלעצמה? (מעבר לבחירות המוסריות שבאות אחר כך)

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      תודה! 3>
      זו שאלה ממש טובה. האמת שלא חשבתי על זה, זה הרגיש לי ברור מאליו, והיה לי מאוד מעניין לנסות עכשיו להבין למה. נראה לי שהאינטואיציה שלי היא שאחריות מוסרית היא רלוונטית רק כלפי יצורים חיים. ובהיבט אחר, שהשאלה האם עדיף להיוולד או לא להתגבר היא שאלה לא אפשרית במובן הויטגנשטייני המוקדם, כי רק מי שנולד יש דברים שעדיפים לו. עכשיו כשניסחתי את זה עלתה לי מיד ההתנגדות של אבל מה עם נגיד נסיבות קיצוניות, נגיד את מכורה לקראק או גוועת מרעב או באמת בסביבה מאוד אלימה, האם זה לא לא-מוסרי לבחור להביא ילד במצב כזה? אבל האמת היא שהאינטואיציה החזקה שלי היא שאפילו במצב כזה זו לא שאלה מוסרית (כלפי הילד שעתיד להיוולד או לא, זו יכולה להיות שאלה מוסרית כלפי אנשים אחרים), אבל אני לא בטוחה שאני יכולה לנמק למה, ואולי זה פשוט חלק מהמיתוס החברתי שאני מדברת עליו של הקדימות של הבאת ילדים ביחס לכל דבר אחר שעדיין טבוע בי. אני אחשוב על זה עוד.

      הגב
    • קרן
      קרן says:

      והפוסט של יוסףה נורא נורא יפה.
      ~
      וגם גרמתם לי (הפוסט ואת) לחשוב עוד על הצד הפוליטי השני של המטבע, שמוזכר בפוסט הזה רק בחטף והיה צריך לתת לו הרבה יותר מקום – שאימהות בהמשגתה הטוטלית היא הארכיטיפ החברתי הבעצם יחיד שלנו של דאגה ליצור חי אחר, וכמה דיכוי פוליטי נובע ממנו, מהמון סוגים, גם ביחס החרא שלנו לבעלי חיים ובכמה קשה להמשיג דברים כמו אלו שיוסףה כתב.ה עליהם, גם ב(חוסר) יחס החרא שלנו להורים שלנו כשהם זקנים וזקוקים לטיפול, גם באופן שבו נשים מצופות להיות כל הזמן אמפתיות ובעצם אימהיות גם בהקשרים לא סבירים ולא הדדיים, גם באופן שגברים לא מצופים להיות אמפטיים ומצופים לההפך, גם כמובן בזה שכל כך הרבה צורות שישנן ושיכלו להיות של אחריות הדדית ושותפות, משפחתית וקהילתית ואחרת, נותרות לא מנוסחות או מנוסחות רע או מוקעות.

      הגב
  11. קרני
    קרני says:

    היי היי. קודם כל, טקסט מכונן. אני חושבת שהרבה נשים מרגישות כמוך והתקשו לבטא את זה. אני יכולה בהחלט להזדהות עם חלק מהתחושות שאת מתארת ולראות תקופות שבהן הייתי במצב דומה.
    מה שמעניין, בגלל שאת טובה בלעשות הקשרים וקפיצות לוגיות, שבחצי המאמר את כותבת על הרצון שהבאת ילדים תהיה רק בתנאי שהיא בתוך זוגיות מאושרת, ולקראת הסוף את מקשרת זוגיות הטרונורמטיבית לאלימות זוגית כלפי נשים, וכזאת שקשה להיחלץ ממנה כשיש ילדים.
    אני חושבת שבגלל ההבנה שהמבנה החברתי של זוגיות יכול בקלות להבנות קשר אלים (אני חושבת שמעבר לאדם עצמו שיכול להיות אלים, המבנה החברתי מאפשר לו את זה ולפעמים אפילו מעודד), האופציה של להביא ילד מחוץ לזוגיות הטרונורמטיבית רגילה צריך להישקל – אמהות חד הורית בעזרת תורם זרע, הורות משותפת שלא על בסיס זוגיות רומנטית (בין אם השותפים הם זוג גייז או חברה טובה או הידיד הכי טוב או אקס), ולדעתי היא צריכה להיות על השולחן כאופציה רלוונטית ולגיטימית מההתחלה. אני חושבת שככל שהאופציה הזאת תהיה על השולחן מההתחלה (גילאי העשרים המוקדמים, לא רק לנשים בנות 35+ שלא בזוגיות וכבר לא רוצות לחכות ולא רוצות לקשור הבאת ילדים וזוגיות כי הן מפחדות להתפשר, או מפחדות להלחיץ) זה ישפיע לטובה על כולם – על האמהות שלא יקשרו את חייהן לגברים לא ראויים, על הילדים שלא יוולדו לתוך סביבה אלימה, ועל הגברים שיבינו שהם צריכים להיות בני אדם כדי להיות ראויים להיות חלק ממשפחה ולגדל ילדים. ככל שנשבור את הפרדיגמה, כך נייצר אופציות יותר הולמות ליותר אנשים, והפרדיגמה הישנה תצטרך לעמוד בסטנדרטים כלשהם כדי להיות אטרקטיבית (למשל – כמו שנישואי שידוך נעשו לא מקובלים גם בחברות דתיות). נקודה למחשבה.

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      אני מסכימה איתך מאוד לגבי זה שהלוואי שאופציות אחרות היו מראש על השולחן. ולא רק בהקשר של הבאת ילדים אגב, אלא גם בהקשר של הקמת משפחה באופן כללי, בין אם יש בה ילדים ובין אם לא. כלומר לגבי האפשרות של מבוגרות/ים לבחור לחיות חיים משותפים באופן אינטימי, יומיומי ומתמשך, גם בצורות אחרות לזוגיות רומנטית. הלוואי שאפשרות כאלו היו מנוסחות ונוכחות יותר. לכן גם כתבתי במקומות מסויימים בגוף הפוסט “בזוגיות טובה דיה, או בשותפות משפחתית טובה דיה מסוג אחר”, אבל זה נכון גם (ועולה במקומות אחרים בפוסט) שעדיין יש לי גם את הפנטזיה הספציפית של הזוגיות, לצד פנטזיה אחרת, מעורפלת יותר, על למצוא/להמציא משפחה מסוג אחר. במובן מסוים יכולתי לכתוב גם פוסט שייקרא “אני קצת רוצה זוגיות” (למרות שהדילמות שיעלו בו יהיו אחרות), ובאמת אלו שני אידיאלים קשורים שמקודמים חברתית באופן דומה. ותודה רבה 3>

      הגב
  12. יעל
    יעל says:

    שלום קרן, הגעתי לבלוג שלך לגמרי במקרה – או שלא במקרה, כמובן – וקראתי את זה, פה למעלה. כתבת כאילו מתוך ליבי ומפי שלי, מילה מילה. מחשבות ברורות מאוד, פשטוטת לכאורה, ועמוקות. תודה לך על כך. על ההד מאי שם. יעל

    הגב
  13. עידו
    עידו says:

    קרן,
    בטאת את הדברים מאוד יפה, כמו תמיד. היו הרבה דברים שנגעו בי בטקסט הזה.
    “מגיל צעיר מאוד אני מחזיקה את המחשבה שהייעוד שלי הוא בכלל להיות סופרת”. הזדהיתי כמובן מאוד 🙂
    גם ההשוואה בין הורות לפסיכדליה יפה ומעוררת, אם כי כצפוי אני לא מסכים בהקשר הפסיכדלי עם האמירה שבמקום כל דרך שסרבת לפתוח תפתח אחת אחרת. בהקשר ההורי, זה לא יכול שלא להיות כך (אם כי כמו שציינת לרוב מבליטים באופן חד צדדי רק את ההפסד של מי מוותר על ההורות). בהקשר הפסיכדלי – איזה דלת תשאר סגורה עבור מי שיצא אל החוויה? הדלת לשעות הבודדות שבהן יכול היה לחוות עולם אחר אך נותר באותה תודעה שהכיר כל חייו? (יתכן שלשם כיוונת גם את. קצת בלבלה אותי הפסקה האחרונה).
    תמשיכי לכתוב את הטקסטים הרגישים והחכמים שלך. תענוג לקרוא אותם.
    עידו

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      אתה צודק שעניין הדלת האחרת שלא תיפתח באמת פחות מתאים בהקשר הפסיכדלי. לפחות לא בכל המקרים. (היה לי טריפ קשה אחד שעשיתי שהוביל לתוצאות מרחיקות לכת בחיי, שהיו לגמרי מהסוג של דלת מסתובבת). בפיסקה האחרונה חשבתי דווקא על הכיוון ההפוך – על ההרגשה שהדלת שהפסיכדליה פותחת לא היתה נפתחת בלעדיה – שהיא אינטואיטיבית, אבל היום נראה לי שהיא גם נכונה וגם לא.
      ותודה רבה 🙂

      הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

להגיב על אהרן פורת לבטל

האימייל לא יוצג באתר.