איך חברות יכולות לעזור

הטקסט להלן עוסק בשאלה הקשה, האם וכיצד אפשר לעזור לחברה שנמצאת בזוגיות אלימה או פוגענית. כתבה אותו מישהי שהיא אני אבל גם לא ממש אני; אני, מי שאני עכשיו, לא יכולתי לכתוב אותו. היא, לעומת זאת, לא יכלה לפרסם אותו, אז אני מפרסמת אותו בשבילה. לא עם כל מה שכתוב בו אני מסכימה, ובפרט, הרבה דברים שמנוסחים בו בלשון ציווי כללית נראה לי שמוטב לקרוא אותם בתור סיפור אישי, שיכול, אבל לא חייב, להיות רלוונטי גם לאחרות. והצורך שהיה לכותבת לנסח את הדברים בלשון כללית ולא אישית הוא חלק מן הסיפור האישי הזה. אבל למרות שאני לא לגמרי מסכימה איתו, זה טקסט חשוב בעיני. נראה לי שהוא מנסח כמה סוגים של דינמיקות נפשיות ובין-נפשיות, שבדרך כלל קשה לעצור ולהסתכל עליהן, בתשומת לב לא מתפשרת, שיש בה הרבה כאב וגם הרבה כוח והרבה אמונה.

[הערה מ2017]

הדבר הראשון שיכול לאפשר לך לעזור לחברה שנמצאת בקשר מתעלל היא לשים לב שהחברה שלך נמצאת בקשר מתעלל. זה לא דבר שקל לראות אותו. גם מבפנים קשה מאוד לראות אותו. מבחוץ קשה יותר מבחינות מסוימות, אבל מבחינות אחרות קל יותר. ויש גם בחינות שבהן גם לך וגם לה יהיה קשה לראות: שתיכן תיטו להתעלם מהאינטואיציות שלכן ולהגיד לעצמכן שפירשתן דברים לא נכון. אז איך יודעות בכל זאת? אין מרשם, אבל אם את רואה שהחברה שלך התרחקה ממך ומהרבה אנשים קרובים מאז שהיא בקשר הזה, סיכוי סביר שזה קשר מתעלל. אם את רואה שהיא נהייתה מאז שהיא נכנסה לקשר הזה מדוכאת, חרדה, מפקפקת בעצמה, מרגישה שהיא חרא בנאדם, סיכוי סביר שהיא בקשר מתעלל. אם יוצא לך לראות את הבנזוג שלה מתייחס אליה חרא, או לשמוע ממנה על מקרים שבהם הוא התייחס אליה חרא – גם דברים שהיא אולי מצדיקה אותם או מסבירה שהם בסדר גמור מבחינתה, אבל את מוצאת את עצמך חושבת “וואי, איזו התנהגות חרא” – במיוחד אם זה חוזר על עצמו, סיכוי סביר שזה קשר מתעלל. אם שניים מהדברים או שלושתם קורים ביחד, די בטוח שזה קשר מתעלל. אבל שוב, אין מרשם.

אבל מה אם את חושבת שחברה שלך נמצאת בקשר מתעלל והיא לא חושבת ככה? האם זה לא אומר שאת טועה – הרי היא נמצאת בפנים ויודעת יותר טוב? וגם אם את לא טועה, האם כחברה את לא צריכה להיות נאמנה לנקודת המבט שלה, לחוויה שלה? התשובה היא לא. לא במקרה הזה. אחד הדברים המרכזיים שקורים למישהי שנמצאת בקשר מתעלל הוא שהיא מאבדת במידה רבה מגע עם מה שהיא מרגישה, חושבת ורוצה, ומפנימה במידה רבה את נקודת המבט של הבן זוג המתעלל, לפיה מה שקורה בקשר הוא בסדר גמור. אם זה לא קורה, הקשר לא יגיע להיות ממש מתעלל, כי היא פשוט תעזוב.

ההפנמה אף פעם לא מוחלטת. החוויה של הדיכאון או החרדה של החברה שלך שנמצאת בקשר מתעלל קשורה מאוד לעובדה שהחוויה הפנימית שלה מתעקשת כל הזמן להמשיך ולהופיע, למרות שהיא סותרת את נקודת המבט המתעללת המופנמת, שבתוכה החוויה הזאת נתפסת כמשוגעת, ילדותית, תלותית, מרושעת או כל מיני כינויי גנאי אחרים.

לכן מה שמישהי שנמצאת בקשר מתעלל אומרת על עצמה ועל הקשר, הוא לא בדיוק החוויה שלה שאת צריכה להיות נאמנה לה. להפך – רוב הסיכויים שמה שהיא תצליח להגיד כלפי חוץ, ישקף את נקודת המבט המתעללת המופנמת לא רק יותר מאשר את החוויה הפנימית הלא-מודעת, אלא אפילו יותר מאשר את  החוויה הקרועה שהיא מודעת לה בפועל, שכוללת גם את נקודת המבט המתעללת המופנמת וגם את החוויה הפנימית שאין בשבילה כרגע שפה. אם את נאמנה למה שהיא אומרת, את לא נאמנה למה שהיא מרגישה ולמה שקורה לה באמת.

אבל זה לא פטרנליסטי, להניח דברים כאלה על חברה שלך? שמה שהיא חושבת ואומרת הוא לא היא “באמת”? מי את שתקבעי?

זה יכול להיות פטרנליסטי מאוד בקלות וזה יכול בקלות להיות גם לא פטרנליסטי. כמו הרבה גבולות בין-אישיים, הגבול כאן הוא גם עדין, וגם לגמרי חד-משמעי, וגם לפעמים בכל זאת תעברי אותו. זה פטרנליסטי אם את מנסה להגיד במקומה מה היא מרגישה, חושבת או רוצה, מה היא צריכה להרגיש, לחשוב או לעשות. תשתדלי לא לעשות את זה, גם אם זה נורא נורא קשה לפעמים להתאפק, כי כל כך ברור שהיא לא מצליחה להגיד את הדברים האלו ומישהו צריך להגיד אותם. זה מה שבן הזוג שלה עושה – אומר לה מה היא צריכה לחשוב, לרצות, להרגיש או לעשות. וזה לא מה שהיא צריכה ממך. והיא בטח ובטח לא צריכה ממך שתגידי לה שהיא כישלון, שתכעסי עליה שהיא לא מצליחה להיפרד ממנו, שהיא לא רואה את הדברים הברורים. חשוב שתשתדלי לא לעשות את הדברים האלו.

אבל מה שכן חשוב מאוד שתעשי אם את יכולה, ומה שהוא לא פטרנליסטי בכלל, זה שתגידי לה את האמת כמו שאת רואה אותה לגבי הזוגיות שהיא בתוכה. תגידי שנראה לך שהיא בקשר מתעלל. תגידי, שמה שהיא מספרת לך עכשיו מתאר התנהגות חרא מצד הבנזוג שלה, התנהגות שאין לה מקום בזוגיות נקודה. תקשיבי להסברים שלה על למה זה כן בסדר ולא מתעלל, ואם לא השתכנעת, תגידי לה שלא השתכנעת. אם היא אומרת לך שהיא יודעת שזה רע אבל זה מגיע לה, או שהיא יודעת שזה מתעלל אבל אין לה סיכוי למצוא משהו יותר טוב ולא יכול להיות אחרת, תגידי שלדעתך זה לא מגיע לה, ושלדעתך זה יכול להיות אחרת. תספרי לה מה המציאות שאת רואה. תגידי את הדברים האלו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב.

מה יצא לה ולך אם תצליחי לעשות את הדבר הקשה הזה? ראשית כל, מה שבטוח לא יקרה זה שכתוצאה מהסברייך הצלולים והבהירים היא תבין מיד שאת צודקת, תעזוב את הבית בטריקת דלת ותינצל. את לא תצליחי להציל אותה. היא תישאר בקשר הזה, אולי עוד קצת, אולי עוד הרבה זמן. יש סיכוי טוב שהיא תכחיש את כל מה שאת אומרת ותתעצבן עלייך שאת אומרת את זה. היא ממש ממש תנסה לשכנע אותך ולהסביר לך למה את טועה. יש סיכוי לא רע שהיא תנסה לגרום לך להרגיש שאת מטורפת ומדמיינת דברים, כמו שהבן זוג שלה גורם לה להרגיש לגבי עצמה. דווקא בגלל שאת נאמנה לה יותר ממה שהיא יכולה כרגע להיות נאמנה לעצמה, היא תתנהג אל האני הפנימי שלה שאת מייצגת כרגע כמו שהבנזוג שלה מתנהג אליה וגורם לה להתנהג אליו. יש סיכוי טוב שהיא תספר לבנזוג שלה מה אמרת, תנסה לשחד אותו בזה, להראות כמה היא נאמנה לו. ויש סיכוי טוב מאוד שכשהוא ישמע או ינחש הוא ירחיק אותה ממך. יש גם סיכוי שהיא תתרחק ממך על דעת עצמה. במיוחד אם, כמו שקל לעשות, לא תתאפקי ותגידי לה מה היא צריכה לעשות או להרגיש וכו’. אבל גם אם לא תגידי לה את הדברים האלה, יש סיכוי טוב שהיא תשמע אותך כאילו כן אמרת אותם – בין אם כי באמת יש לך דעה מוצקה בעניין וביטאת אותה באופן עקיף בלי לשים לב, ובין אם כי שכשאת נותנת קול לחוויה שלה של ההתעללות עולים אצלה גם רצונות לפעול בדרכים שמבהילות אותה, למשל הרצון לעזוב, והם בלתי נסבלים אז היא מייחסת אותם לך, ומתרחקת ממך.

אז למה בכלל להגיד את הדברים האלו? האם לא עדיף לא להגיד לה את מה שהיא לא רוצה לשמוע כדי להישאר קרובה אליה ולהיות יכולה לעזור? לא. כי למרות שאת לא יכולה להציל אותה, רק היא תוכל, יום אחד, להציל את עצמה, יכול להיות שאת יכולה לתת לה עכשיו כלי שהיא יכולה עכשיו לקחת, גם אם אף אחד משתיכן לא תדע שזה מה שקרה, ולשמור ברשותה עד היום שבו היא תוכל להשתמש בו. חצי שנה אחר כך יכול להיות שהיא תיזכר פתאום במה שאת אומרת לה עכשיו, שההתנהגות הזו של הבנזוג שלה היא לדעתך מתעללת ואין לה מקום בזוגיות, ותוכל להשתמש בזה. ויכול להיות שזה יחסוך לה שלוש שנים נוספות שהיה לוקח לה להגיע להמשגה הזאת. יכול להיות שזה יציל את חייה.

יכול להיות גם שאת טועה. יכול להיות שתחשבי שהיא בקשר מתעלל וזה לא יהיה נכון. ואז אולי היא תתרחק ממך ובצדק, ואולי תחשוב עלייך בצדק שניסית לחרב לה דבר טוב. זה באמת מפחיד ובאמת מסוכן, כי כן, באמת יכול להיות שאת טועה, ובאמת יכול להיות שזה יהיה המחיר של הטעות. אם כי אם הקשר שלה באמת לא מתעלל, ואם לא תתני לעצמך ליפול למקום שבו את אומרת לה מה לעשות וכו’, יש סיכוי טוב שהחברות שלכן תשרוד את הטעות שלך. אבל יש גם סכנה שלא. ואם לא תעשי, תהיי בטוחה מהסכנה הזאת.

אבל לפעמים יש דברים ששווה להסתכן בשבילם. החברה שלך, אם את אוהבת אותה, היא דבר ששווה להסתכן בשבילו, גם בסכנה של אובדן החברות שלכן.

*

עוד דבר מאוד חשוב שאת יכולה לעשות בשביל חברה שנמצאת בקשר מתעלל: תשמרי על קשר. כאילו הכי פשוט, אבל בכלל לא פשוט. היא תתרחק ממך, זה אחד הסימפטומים. היא לא תתקשר, אולי לא תענה לטלפונים, אולי לא תחזיר טלפונים, וזה קשה מאוד לעשות שוב ושוב מאמץ עבור מישהי שלא עושה את אותו מאמץ עבורך. וזה קשה להחזיק את האגו השברירי, כי האגו של כולנו שברירי תמיד, מלהיכנס לריקודים שלו ולהחליט שפשוט זו היא שכבר לא רוצה להיות חברה שלך, ואם היא לא רוצה לא צריך, לא בכבוד שלך להתעקש עליה. נסי לזכור שהיא מבודדת כי היא בקשר מתעלל, בסיכוי טוב היא מאמינה שאף אחד לא אוהב אותה ולא יכול לאהוב אותה, ונורא עוזר במצב כזה לגלות שיש מישהי שמתעקשת לשמור איתך על קשר.

אז תתקשרי אליה. גם אם היא לא מתקשרת אלייך. גם אם כבר בעשר פעמים האחרונות זו את שהתקשרת. גם אם נדמה לך שאת כבר מציקה לה. גם אם היא אומרת לך שאת מציקה. אם היא מתקשרת אלייך כשרע לה וקשה לה, תשבחי אותה על האומץ שבזה. זה דורש המון אומץ, להודות שקשה, לבקש עזרה, וזה במיוחד דורש אומץ כשזה קורה שוב ושוב לאורך תקופה ארוכה, על אחת כמה וכמה עבור מישהי שהבנזוג שלה משכנע אותה שהיא חרא בנאדם ואין לה ואף פעם לא יהיה לה מה לתת בחזרה. אז כשהיא מתקשרת כי קשה לה, תבהירי לה שזה בסדר להתקשר אלייך שוב מחר אם יהיה לה קשה גם מחר – – –

אבל רגע: רק כל עוד זה באמת בסדר מבחינתך. אם זה כבר לא בסדר, אם זה מכביד עלייך, אם זה יותר מדי, אל תסתירי את זה לא מעצמך ולא ממנה. תגידי לה שקשה לך, שזה יותר מדי, אל תדברי עליה כאילו היא לא בסדר, אלא דברי על הקושי שלך, שימי את הגבול שלך. את תעזרי לה גם בזה, בדוגמא הזאת שאת נותנת של איך את שומרת על עצמך מול אדם שאת אוהבת. נסי לחשוב איתה אל מי עוד היא יכולה לפנות. אם נדמה שאין אדם כזה, אם נדמה לך שזו רק את, אם נדמה לך שהיא בסכנה ורק את יכולה לעזור, תבקשי עזרה בעצמך – עזרה מחברות שלך, עזרה מקצועית. לתמוך באדם שעובר התעללות יכול להיות קשה כמעט באותה מידה כמו לעבור התעללות בעצמך. זו חוויה דומה בהמון מובנים, בין השאר כי החברה שלך תנסה להתעלל בך כמו שהיא מתעללת בעצמה וכמו שהבנזוג שלה מתעלל בה. את לא חלשה ולא לא-בסדר אם קשה לך איתה, ממש כמו שהיא לא חלשה ולא לא-בסדר. תעשי את מה שאת יכולה לעשות כשאת עדיין שומרת על עצמך. ותזכרי, גם לך יש ממי לבקש עזרה. אולי לפעמים גם מהחברה הזאת. ולפעמים מאחרות ומאחרים.

*

כשהיא מספרת לך על מה שקורה לה, בשפה שמערבבת את החוויה האמיתית שלה ואת נקודת המבט המופנמת של המתעלל, את יכולה לנסות לחזק את הצד “שלה”, את החוויה האמיתית שלה. אבל בעדינות עם זה, כי רוב הזמן יהיה נורא קשה להבדיל. חשוב לשמור על צניעות, לזכור שאת לא באמת יודעת, ושאת לא יכולה להציל, גם הפעם. אבל הימור די בטוח הוא, שרגשות/מחשבות שהיא מדברת עליהם מתוך אלף התנצלויות והתחמקויות והמעטות-בערך ולעג, הם איכשהו חלק מן החוויה הפנימית ולפחות איכשהו נציגים שלה. כל פעם שהיא אומרת “זה בטח נשמע משוגע, אבל לפעמים אני מרגישה קצת ש…”, תגידי לה שזה לא נשמע משוגע – רק אם זה באמת לא נשמע לך משוגע – או שזה באמת נשמע קצת משוגע אבל את יודעת שהיא לא משוגעת, ואת יודעת שהיא לא יודעת את זה, אבל את יודעת את זה בשבילה. תבהירי לה שהיא יכולה להגיד לך כל מה שהיא רוצה על מה שקורה לה, גם דברים שנשמעים משוגעים, גם דברים שאין להם פואנטה, גם דברים שנשמעים לא טוב. תבהירי לה שהיא יכולה לספר לך הכל אבל לא חייבת לספר לך שום דבר.

כל פעם שהיא יורדת על עצמה, תסתרי אותה. תגידי לה גם ביוזמתך: שהיא לא משוגעת, שאת סומכת עליה, שאת אוהבת אותה, שאת יודעת שהיא אוהבת אותך (!). תגידי לה רק דברים שאת באמת מאמינה בהם. תגידי אותם הרבה פעמים.

תציעי לה לעשות דברים ביחד שלא דורשים דיבור. בהרבה רגעים בתוך קשר מתעלל נורא קשה לדבר, השפה מרגישה למי שנמצאת בקשר כזה כמו שקר או פשוט לא-שלה. אבל האינטימיות של הביחד עוזרת גם בלי דיבור. במיוחד אם אחד הדפוסים המרכזיים בקשר זה שהבנזוג שלה מרחיק אותה מאנשים אחרים. תיפגשו כדי לראות טלוויזיה ביחד. תלכו יחד לים ותשתקו. לא משנה מה. אבל תיפגשו.

תהיי נאמנה לה. אל תתני לבנזוג המתעלל שלה לפתות אותך לשום שיחה בשניים, לשום חיוך מהיר מעל הראש שלה, לשום פעולה ביחד לטובתה המשותפת כביכול. אל תעשי לו טובות ואל תבקשי ממנו טובות ואל תקשיבי למה שיש לו להגיד עליה, על עצמו, על שום דבר.

אם היא זו שמבקשת ממך לתווך בינה לבין הבן זוג שלה זה מצב מורכב. מצד אחד הוא עלול להפוך אותך למשת”פית איתו או עם הדפוס המתעלל של היחסים ביניהם. מצד שני יכול להיות שזה רגע שבו היא מבקשת שתייצגי אותה, את הכוחות והרצונות שלה, באופן שבו היא לא מסוגלת לייצג כרגע את עצמה. יכול להיות גם שהיא פשוט זקוקה לך כדי להגן עליה. אבל הדרך היחידה להגן עליה היא בנוכחותה. אל תסכימי לדבר עם הבנזוג שלה לא בנוכחותה גם אם היא מבקשת. וכשאת עם שניהם, תעשי כמיטב יכולתך לא לתת לבנזוג שלה להפוך אותך למשת”פית, אלא לייצג אותה, את החלקים המושתקים שלה, כמיטב הבנתך. אל תסרבי, אלא אם כן, כמו קודם, את צריכה לסרב בשביל עצמך, כי זה יעשה לך רע, ואז תגידי לה שזו הסיבה ותנסו לחשוב יחד על פיתרון אחר.

אם את חברה של שניהם, ואת מחליטה להישאר חברה של שניהם כרגע, את לא יכולה לעשות את רוב הדברים שמתוארים למעלה. את לא יכולה להיות אשת הסוד שלה בזמן הזה. ואל תסכימי גם להיות אשת הסוד שלו בזמן הזה. אל תתני לו להעביר אליה מסרים דרכך ולהפך. המקום שלך בחיים שלה בתקופה הזאת חייב להיות מוגבל. אבל יש דברים חזקים אחרים שאת יכולה לעשות דווקא מהעמדה של החברה של שניהם. הראשון הוא להגיד לה, ולבנזוג שלה, ולחברות אחרות שלה אם היא מרשה לך או אם הן גם חברות טובות שלך וזו זכותך, שאת חושבת שהיא נמצאת בזוגיות מתעללת ולבקש מהן שיעמדו לצידה.  השני הוא לציין התנהגויות חרא שלו כלפיה בתור התנהגויות חרא בנוכחות שניהם ואולי, בזהירות, גם בנוכחות אנשים אחרים. [עריכה מאוחרת: קצת אחרי שכתבתי את הטקסט הזה, ובין היתר בזכות הכתיבה שלו, הצלחתי לנסח לעצמי את ההבנה שבמקרה של קשר מתעלל, אי אפשר להישאר חברה של שני הצדדים. צריך לבחור. למי שנמצאת או נמצאה בקשר כזה יש את הזכות, וכדי להצליח להשתחרר או להחלים את ההכרח, שהאנשים בחייה יהיו סולידריים איתה באופן חד משמעי ופשוט, ולא חשופים למניפולציות מצד המתעלל. ואחד הדברים היותר משמעותיים שאת יכולה לעשות בשבילה, כשהיא מנסה לשקם את עצמה אחרי הפרידה, הוא לבחור לנתק קשר עם המתעלל באופן פשוט ומפורש, ולדבוק בבחירה הזאת גם אחר כך.]

*

דבר אחרון. מה אם החברה שלך אומרת שהיא נמצאת בקשר מתעלל ולך זה לא נראה ככה, זה נראה שהיא קצת מגזימה, שהיא בוחרת בפיתרון הקל, שהיא בורחת לעמדת הקורבן במקום לקחת אחריות ולראות ששניהם לא טובים אחד לשני? במצב כזה, יש שני דברים שחשוב שלא תעשי, והם: 1. לבחור לא להאמין לחברה שלך, או 2. לבחור להאמין לחברה שלך.

אני אסביר. הבחירה להגיע למסקנה שהחברה שלך בטח טועה ומגזימה כי את לא רואה עדויות להתעללות בקשר שלה היא בחירה איומה ומסוכנת, כי אחד המאפיינים המובהקים של קשר מתעלל זה שקשה לזהות אותו עד שלב יחסית מאוחר. האינטואיציות שמשהו פה ממש לא בסדר בדרך כלל צריכות לעשות המון עבודה לפני שהן מביאות איזשהי הוכחה, והרבה כוחות – שמגיעים מהבנזוג המתעלל – ינסו למנוע מהן את זה. אל תקחי את הסיכון להיות אחת מהכוחות האלו. מצד שני, אם תבחרי כן להאמין לה או להעמיד פנים שאת מאמינה לה רק כי היא אומרת שהקשר מתעלל למרות שלפי מיטב שיפוטך הוא לא, את גם מחלישה את האינטואיציות שלה בדרך עקיפה. הדבר לעשות במקרה כזה הוא בדיוק לחשוף את הדילמה – להגיד שאת מאמינה לה כי את יודעת שאינטואיציות כאלו הן בדרך כלל נכונות ושווה וחשוב להאמין להן, אבל כרגע את לא רואה את אותו הדבר.

*

כל הדברים האלו אמורים יותר בקשרים שהם “רק” מתעללים רגשית בעיקרם, לא בקשרים שיש בהם אלימות פיזית או אלימות מינית או אלימות כלכלית קשה. אני כותבת מתוך הניסיון המוגבל של עצמי ובלי ספק מכלילה יותר מדי. תסמכי על האינטואיציות שלך ועל האינטואיציות של החברה שלך.

*

זה כמעט מופרך עד כמה קשה ודורש-אומץ זה באמת לעשות משהו עבור אדם אחר, וכמה צנוע מה שאפשר לעשות. אבל בדיוק ברגעים שבהם אנחנו מנסים בכל זאת לעשות את הדבר הקשה, הדורש-אומץ והצנוע הזה אנחנו נהיים בני אדם.