גם קופים נופלים מעצים | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

ליפול ולקום, פעם אחרי פעם

יצא לי לקרוא הרבה בזמן האחרון, ובזמן העוד יותר אחרון גם לנהל כמה שיחות טקסטואליות עם ספרים יפים שדיברו אלי ואיתי. לכבוד שבוע הספר, זו הראשונה.

 

גם קופים נופלים מעצים / מעיין רוגל

(הוצאת מרווחים, 2018, 130 עמודים. לרכישה ישירה)

 

הגעתי אל הספר החדפעמי הזה דרך הביקורת היפה של מיטל שרון, וכמעט מרגע שהתחלתי לקרוא רציתי לכתוב עליו גם אני, לתת את המתנה שקיבלתי הלאה לקוראות אחרות. אבל דחיתי את הכתיבה עד אחרי הקריאה כדי להתמסר לקריאה יותר בשלמות, ואחרי הקריאה הספר נסגר בפני, בבת אחת, כמו שנפתח. אני רגילה להניח שככל שספר חזק וטוב יותר ככה הוא ילווה אותי יותר, יתערבב בי יותר, אבל לא תמיד זה ככה, דווקא בגלל החדפעמיות שלו הוא לא השתלב טוב בזיכרון היומיומי. בכל זאת הוא נישא איתי, אטום ועיקש, אחוז בשולי הזיכרון.

עברו חודשיים, והבוקר כשיצאתי מהמיטה מצאתי את עצמי שוב שולפת את “גם קופים נופלים מעצים” מארון הספרים שלי. חזרתי למיטה וקראתי ברצף שלושים עמודים, רבע ספר. תוך כדי קריאה זכרתי את ההלם שהצטבר בי בקריאה הראשונה מפיסקה לפיסקה, וחשבתי, הייתי צריכה לכתוב עליו אז הראשונה, זה כבר לא עובד עלי ככה הפעם.

קמתי מהמיטה וישבתי למדיטציה, כמו שאני עושה כרגע כל בוקר, אבל כל בוקר עדיין שונה מקודמו. הפעם תשומת הלב מצאה כאובייקט את האיכות המשתנה מרגע לרגע של תשומת הלב עצמה, ובתשומת הלב הבחנתי יותר מכרגיל באיזו איכות של מאמץ נחוש, כמעט פיזי, לרגעים פיזי ממש. גם הדממה הנעימה שיותר מוכרת לי היתה שם, אבל לא הפוכה למאמץ, וגם לא המקום שהמאמץ מוביל אליו ומתפוגג בו, הפעם השניים היו אחד. רק כשקמתי מהמדיטציה הבנתי שהאיכות של תרגול אמנויות הלחימה ארוך השנים של המספרת, כמו שקראתי אותה מוקדם יותר באותו בוקר, התערבבה מבלי משים לתוך התרגול האחר שלי.

 

*

 

גדיל אחד של החבל: סיפור של חיים שמוקדשים לתרגול, להליכה בדרך. אני כותבת את המשפט הזה ונזכרת בספר אחר באותו ז’אנר, אהוב מאוד בחוגים שבהם אני מסתובבת וגם עלי, “השמיים שבתוכי” של אתי הילסום. אבל הילסום מתארת הפיכת-לב שהתרחשה לאורך שנתיים דחוסות ואקסטטיות על סף סוף העולם, ואילו רוגל מתארת תרגול שהוא החיים, שנמשך יותר משלושים שנה, מגיל חמש וחצי. הבדל בולט אחר הוא שרוגל, בניגוד להילסום, מתרגלת אמנות לחימה, תרגול שהכלי שלו הוא קודם כל הגוף הפיזי, היכולת וקצות היכולת של הגוף, ולאורך השנים והספר נגלית בהדרגה האיכות הרוחנית העמוקה שלו. אבל גם זה לא מדויק, האיכות הזאת היתה שם מהרגע הראשון, למעשה עוד לפני הרגע הראשון, בידיעה הנחושה של ילדה בת ארבע שהיא לא רוצה ללכת לחוג בלט, היא רוצה ללכת לחוג מכות, ואז בכוח של ילדה בת ארבע לשאת את הידיעה הנחושה שלה בלי לשכוח ובלי להתבלבל במשך שנה שלמה, עד שהיא מספיק גדולה כדי להצטרף לחוג הטאקוונדו במתנ”ס.

הסיפור המיתי הזה קורה בעמוד וחצי הראשון. ביובש. הספר לא מסביר מאיפה מגיעה הידיעה הזאת של הילדה בת הארבע, וטוב שהוא לא מסביר. הרבה מהכוח שלו נמצא בדברים שהוא מסמן ולא מסביר.

 

*

 

גדיל שני של החבל: ילדה שמתאמנת בעולם של בנים, אישה שמתאמנת בעולם של גברים. גם זה נמצא מהרגע הראשון, מהרצון ללכת לחוג מכות ולא לחוג בלט, שכאילו מוסבר פסיכולוגית בתחושת הזרות העמוקה של המספרת בת הארבע בין שאר הילדות “הנסיכיות” בחוג הבלט. “לצדי זוחל הבן היחיד בשיעור. הוא אינו אבוד – הוא נפלא. מאושר.” את קוראת את זה, נזכרת ב”בילי אליוט”, נזכרת ב”מליון דולר בייבי”, ועשויה לצפות שהחיים של המספרת יתגלגלו בהתאם לתבנית סוחטת ההשראה הזאת. זה הייעוד שלה ולכן היא תוכיח שהיא יותר טובה מכל הבנים במגרש שלהם, ש”היא אינה אבודה – היא נפלאה. מאושרת.” אבל לא, זה לא הסיפור, הסיפור הרבה יותר עמוק ומעניין מזה. זה הייעוד שלה ולכן היא תתמסר לו למשך חיים שלמים למרות שאותה נטיה לחוש זרות עמוקה תופיע גם שם – לא תמיד, יופיעו גם הרבה רגעים של תחושת-בית, סולידריות, אינטימיות – אבל לצידם יופיעו שוב ושוב גם רגעים של זרות, בכל מיני צורות, חלקן קשורות-מגדר, חלקם בכלל לא. וגם כל המטען התרבותי של השוליות של אישה בעולם גברי, והמחירים הפיזיים והנפשיים של הניסיון להיות “סובייקט כללי” שהוא בעצם גברי כשאת אישה, יופיעו שוב ושוב בצורותיהם השונות, בקיצור וביובש. וכל הכאב והצרימה של הפחד, שקשור מאוד באלמנט המגדרי אבל גם חורג ממנו, לא להיות מספיק טובה, להיות היחידה שלא מספיק טובה. והרגעים שבהם הפחד הזה מתממש לכדי כישלון, שקט או מהדהד. ואז היא בכל זאת מתעקשת שוב, בנחישות בלתי נתפסת, מתמשכת – נחישות שמביאה, לא במימד הגלוי של הצלחות וכשלונות שאנחנו רגילים להתבונן בו בסרטים ובספרים, אלא במימד קצת אחר, את התוצאות הטרנספורמטיביות הפלאיות-פרוזאיות של נחישות עקבית ארוכת שנים. אני קוראת עוד, ולא מאמינה שגם אחרי החוויה הקשה הזאת היא קמה והתעקשה שוב, ואז נזכרת בפליאה שבצורה דומה-שונה, אני מכירה את אותה נחישות גם מתוך עצמי. אבל האיכות המסויימת של הנחישות של המספרת היא שלה, הייעוד שלה, המתת שלה. לא הצלחתי לכתוב על זה מדויק מספיק. צריך לקרוא.

 

*

 

גדיל שלישי של החבל: היחסים עם הגוף. יש פה שני צדדים, וחלק מהסיפור זה איך עם ההעמקה בדרך הם מתאחדים בהדרגה, אבל תחילה הם מופיעים כשניים. צד אחד: המחיר שמשלם הגוף, בכל אימון ואימון ובפציעות מצטברות עם השנים, לפעמים בקריאה הזדעזעתי, זה לא יותר מדי? (אני, עם סיפור החיים והיחסים-עם-הגוף הפרטי שלי, הייתי מפסיקה ברגע שעולה האפשרות הקונקרטית שזו יותר מדי. אבל יש אופן שבו ההזדהות הספרותית יכולה למתוח ולהרחיב את הנפש, לגרום לך להשתהות במקומות שלא היית משתהה בהם בעצמך.) ובכלל, המאמץ שוב ושוב להכניע את הגוף, לשלוט בו, מבקיע פער עמוק בין הנפש והגוף. זה צד אחד. מצד שני: סוג של אינטימיות עם הגוף, שיותר מדי נשים לא מכירות בכלל, שמעט מאוד א/נשים מכירות ברמה שהמספרת מכירה וכותבת אותה: הגוף החזק, גוף היכולת. אני מכירה אותה קצת, והקצת שאני מכירה היה מאוד מאוד משמעותי בשבילי. לתחושת החיות, הסובייקטיביות והכוח שלי בעולם. רק בשביל לשהות עם היכרות כזאת של אישה עם גוף-היכולת שלה כדאי לקרוא את הספר.

 

*

 

גדיל רביעי: שאר החיים, שאר הדרכים, שאר הייעודים. גם זה מאוד חזק, ושוב שובר את המיתוס ההוליוודי, של היחיד יוצא הדופן, שיש לו ייעוד יוצא דופן, יעוד יחיד כמובן, כמו שהוא-עצמו יחיד, שהרי הסיפור הוא סיפור של אינדיבידואליזם. ב”גם קופים נופלים מעצים” תפיסת הייעוד היא אחרת, וביני לביני אני קוראת אותה כמרמזת לייעוד שחורג מן האינדיבידואלית, ולכן גם האינדיבידואלית חורגת ממנו. תרגול אומנות הלחימה הוא לא האלמנט היחיד בחיים של המספרת שניחן באותה ודאות, דחיפות, ידיעה לא-מוסברת: גם הכתיבה היא ייעוד כזה, וגם מה שנהוג לכנות הזהות המינית היא ייעוד כזה, כל אחת בדרכה. המילה ייעוד היא שלי, לא של המספרת, ואולי היא לא המילה הנכונה – אולי אפשר לקרוא לזה פשוט זהות. אבל המילה זהות מטשטשת, בעיני, איזשהו מרווח שקיים והספר מצביע עליו, ואת האופן שבו זה לא חד משמעי מי פה בוחר במי, ומי ממציא את מי, ומטשטשת, בעיקר, איזו פעולה בסיסית של היענות שהיא אולי הלב של הספר הזה. ההיענות הזאת נמזגת לכל היבט של החיים: לחוויות של אהבה; לחוויות של התמודדות עם מחלה ומוות; בקצוות המהבהבים של הסיפור, לחוויות של להיות בת ולהיות אם.

 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.