מבחר מדיטציות מו| מחסן מילים, האתר של קרן שפי

בחירות

מעומק שנת הריטריט שלי (הסוף כבר מסתמן במעורפל בקו האופק, כבר קרוב יותר מן ההתחלה) אני מהרהרת לאחרונה הרבה על תעתוע, ועל היכולת לעמוד ביציבות מול תעתוע. בכל מיני רמות ובכל מיני מקומות, בחיים הרוחניים, והבין-אישיים, והפוליטיים.

כשאת קוראת חדשות, כשהגל העכור של החדשות מכה בפרצופך עד שאת משתנקת, זה יכול להיראות כאילו הבעיה פה היא חמדנות, או שנאה. או שילוב של חמדנות ושנאה. אבל נראה לי ששורש הבעיה הוא תעתוע.

בסוטות הבודהיסטיות יש דמות דמונית בשם מארה, ודרך אפשרית אחת לתאר אותו היא לומר שהוא התגלמות התעתוע. הוא הכוח שמנסה לשכנע אותנו שדברים הם לא כמו שהם באמת, לגרום לנו לא לראות את איך שדברים הם באמת, להסב מבט ולא להאמין למה שאנחנו כן רואות, לחיות מבולבלות ומבוהלות ומכווצות בחדר חשוך בין שדים מדומיינים, לא לזהות את הדלת.

ביבי הוא מארה קטן. כולנו במערכת יחסים מתעתעת איתו כבר שתים עשרה שנה. הרבה זמן. זה שוחק את הכוחות ומחרפן את השכל, לחיות בתוך מערכת יחסים מתעתעת כל כך הרבה זמן. אבל מערכת היחסים הזאת התאפשרה מלכתחילה, וממשיכה להתאפשר, רק כי הכיבוש הוא מארה גדול, שרובנו נולדנו לתוכו.

הרי כל יהודי.ה בישראל, מכל קצווי הקשת הפוליטית, שמדמיינ.ת לרגע את האפשרות שהמצב יתהפך – שנחיה תחת שלטון פלסטיני שינהג בנו בדיוק כמו שממשלת ישראל נוהגת בפלסטינים, וחיילים פלסטיניים, במחסומים וברחובות ובבתים שלנו, ינהגו בנו בדיוק באותה מוסריות שבה חיילי צה”ל נוהגים בפלסטינים – חש.ה אימה עמוקה ומיידית, וודאות שזה משהו שצריך למנוע בכל מחיר. אם כן, ברור שגם את המצב הנוכחי הזהה צריך למנוע בכל מחיר. שהוא אסון וחילול השם מתמשך. כל היתר, כל מבול המילים האינסופי שמנסה להצדיק, להסב את המבט, הוא תעתוע.

גם הקפיטליזם. הרעיון שצמיחה אינסופית היא אפשרית ורצויה היה הרי מופרך מלכתחילה, והמחיר שלו הוא הכל, ממש הכל, האדמה, האוויר, האפשרות לחיות על כדור הארץ, ואנחנו כבר מתחילות לשלם את המחיר הנורא הזה ועדיין אחוזות בתעתוע שלו. או הרעיון שמה שימריץ אנשים לעשות דברים מועילים הוא הסיכוי להרוויח כמות אינסופית של כסף, שמופרך על ידי כל התבוננות פנימית או חיצונית במניעים שבאמת גורמים לאנשים לעשות דברים מועילים. ומה לעזאזל יכול לעצור בעד ג’ף בזוס מלנצל 0.1% מההון חסר הטעם שלו כדי להעניק תנאים נהדרים לכל העובדים באמזון, ואז עוד 99.8% ממנו כדי לחסל את המלריה והרעב בעולם ולקנות לעצמו שם בהיסטוריה, ועדיין להישאר עם יותר כסף ממה שהוא יכול להשתמש בו אי פעם? רק התעתוע שהוא כבול בו.

אלו דברים כל כך טריוויאליים. אבל אנחנו לא חיים כאילו הם טריוויאליים אלא כאילו הם לא נכונים.

ולחיים בתוך תעתוע יש מחיר. לא רק עבור הקורבנות הישירים של האלימות, לא רק עבור העתיד, עבור כולנו עכשיו. באובדן היכולת לדעת טוב ורע. באובדן היכולת להיות במגע יציב עם הטוב, ולרצות אותו, וללכת בעקבותיו. באובדן היכולת להיות במגע בכלל. כל צורות הגזענות במקום הזה קשורות בכיבוש ומושפעות ממנו, זה ברור. אבל גם כל תפיסת המיניות, הכל כך חולה ואלימה וכואבת, שנערות ונערים פה גדלים לתוכה, וגם בתור מבוגרות מודעות כל כך קשה לנסח לה אלטרנטיבה, כל הטרור נגד נשים והאלימות האקראית בין גברים, אי אפשר להפריד אותם מחיים של ללמוד ולהיבחן ואחר כך לשרת שירות חובה ואחר כך לחיות בתוך מפעל של תעתוע. הכל חלק מהמחיר שאנחנו משלמות ומשלמים כבר עכשיו.

התעתוע חזק, זה לא שאפשר פשוט להצביע עליו ואז הוא ייעלם. אבל זה גם לא שהוא יכול פשוט להמשיך להתקיים לנצח. הוא צריך להמשיך לפברק את עצמו כל הזמן, להתרחב כל הזמן, כדי לא לקרוס. יש לו מנגנונים שעושים את זה, אבל הם עובדים מאוד קשה, וכל הזמן. המומנטום חייב להמשיך להצטבר, כל הזמן.

ומן הצד השני, לכל מעשה של עמידה יציבה מול התעתוע, לכל מעשה שמייצר מומנטום הפוך, יש ערך.

“אין טעם להצביע” – תעתוע של יאוש. “אין למי להצביע” – תעתוע של סלידה, של הכחשת המציאות הלא מושלמת. “הצבעה אסטרטגית” – תעתוע של קריסה פנימית, בגידה בעצמך. “יש סיכוי לשנות הכל” – תעתוע מגלומני, כרגע. לא הכל ישתנה בבחירות האלה, המומנטום לא יישבר. אבל אפשר לעמוד מול התעתוע ולייצר קצת מומנטום הפוך.

ללכת להצביע, ולהצביע למי שיפעלו למען, וידברו בשם, ערכים שחשובים לך – זה מעשה של עמידה נגע התעתוע.

אפילו אם רק האזרחי.ות בישראל היו משתחררות מהתעתוע ואפילו רק במידה הזאת – להצביע בבחירות האלו למי שיפעלו וידברו בשם מה שבאמת חשוב להןם – היינו מעבירות ממשלת זדון מן הארץ. וזה לא יקרה הפעם. ועדיין אנחנו יכולות לבחור איזה מומנטום אנחנו מחזקות.

לכל מעשה של עמידה יציבה מול התעתוע יש ערך. אנחנו לא יכולות למדוד אותו. אנחנו גם לא צריכות. זה לא ענייננו. אנחנו צריכות רק לבחור.

3 תגובות
  1. Moddy
    Moddy says:

    מעולה כרגיל.

    אני אוהב את הרעיון הזה. יש דברים שאנחנו יודעים לחלוטין שהם נכונים ויודעים באותה מידה של עוצמה שהם לא נכונים, ואנחנו ממשיכים לחיות בעולם ע”י הדחקה של הידיעה הזו, כי המעשים לוקחים אותנו לכיוון אחד וקל יותר להאמין במה שאינו נכון. סינקלייר אמר שאי אפשר לגרום למישהו להבין כשהמשכורת שלו תלויה בכך שלא יבין, אבל זה קורה בכל תחום בחיים. אי אפשר לגרום לישראלי להבין שהכיבוש רע כשתחושת הביטחון שלו תלויה בכך שלא יבין את זה.

    הגב
  2. שחר
    שחר says:

    תודה מעומק הלב על הטקסט החד הזה, מצאתי את עצמי בין מילותייך

    הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

להגיב על מיכל ורטהיימר לבטל

האימייל לא יוצג באתר.