אוצר הצל והאור | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

אוצר הצל והאור

בוקר אחד בפברואר 2017 הלכתי לקנות ציוד טרקים באזור הפטור ממכס שבעיר הכי דרומית בצ'ילה. כבר כמה שבועות רצופים הייתי עייפה ובודדה ובלחץ, ולא הצלחתי להבין מה אנשים מסביבי אומרים. אי שם בקניון הענק היתה חנות ספרים קטנה. נכנסתי לחפש ספר כדי לתרגל את הספרדית שלי, ואחרי התלבטות ארוכה יצאתי עם El Tesoro de la sombra  של הבמאי והסופר הצ'יליאני-צרפתי-יהודי אלחנדרו חודורובסקי, אוסף של כמה מאות סיפורוני פואנטה, רובם קצרים מאוד.

אבל בימים הבאים גיליתי שהקריאה בהם קצת מייגעת אותי. הרגשתי שהם חוזרים על עצמם, שהפואנטות מעצבנות. כדי להוסיף עניין ולשפר את התרגול התחלתי לתרגם אותם לעברית במקום לקרוא קריאה פסיבית, וזה באמת היה הרבה יותר כיף. אבל במקום לעצור ברגע שהמילים הספרדיות נפסקו בפואנטה המעצבנת, מצאתי את עצמי ממשיכה לכתוב עוד מילים בעברית, הרבה יותר מילים ממה שהיו במקור, והופכת אותו לסיפור חדש.

התוצאה היא סוג של יצירה שיתופית בפרוזה, שהמנגנון שלה הוא קצת כמו הסיפור בהמשכים מבית הספר היסודי, מישהו כותב משפט על דף, מישהו ממשיך אותו. אלא שבמקרה הזה, עברו 14 שנים בין המשפט הראשון למשפט השני; ובמקרה הזה, אני בחרתי לשחק עם חודורובסקי בלי שהוא בחר לשחק איתי. על כן הרשיתי לעצמי לשחק רק עם אחדים מבין מאות הסיפורים ב"אוצר הצל".

שמרתי על המספור המקורי, כך שהקוראת שמתעניינת בסיפורים המקוריים תוכל למצוא אותם בקלות. לחילופין, הקוראת שרוצה מוזמנת מאוד ללכת בכיוון ההפוך, לבחור את אלו שאת אוהבת ולהמשיך אותם עוד הלאה. ואם תרצי לשלוח לי, ואם את כותבת בשפה שאני מכירה, אשמח לקרוא את ההמשך שלך.

[El Tesoro de la Sombra, Alejandro Jodorowsky, 2003]

 

 

#1
היא היתה במדבר. היא הביטה ימינה ועץ הגיח משמאלה. היא סובבה את הראש שמאלה; העץ נעלם והתממש מימינה. כשהסתכלה אחורה, העץ הופיע לפניה. סבה קדימה, העץ חזר אחורה. היא עצמה את העיניים לראות אם העץ יגיע פנימה, והפכה לעץ הזה. כל הבהילות שהתרוצצה לפני כן בין קצה ראשה הסובב כה וכה לכפות רגליה הממהרות, כל הבהילות הזאת יכלה להישלח עכשיו לעומק האדמה בשורשים חזקים, ארוכים. היא נרגעה, שמחה, ומתחה את ענפיה המתולתלים אל עומק הרקיע. אבל בחורף, כשגשם נדיר נפל על אדמת המדבר, הפירות שצמחו מענפיה היו כולם עיניים.

 

#2

"וה' נגלה אל אברם…" אברם ראה את אלוהים. כלומר, לא ראה יותר משראה ברגיל. אלא שהבין שמה שהוא רואה – נופים, חיות ואנשים – הוא בעצם אלוהים. וההבנה הזאת היתה יותר מדי בשבילו באותו רגע. לכן גאה בו הכאב החריף והתמצק לתוך האמונה שכל הדברים מצווים עליו להרוג את בנו. אבל אלוהים, השוכן בנפשו של אברהם, כמו בכל שאר המקומות, שלח לו, בחמלתו הרבה, את האמונה כי יש דבר אחד, אשר יכול להאחז בסבך בקרניו ולשאת במקום אברהם את הכאב של תודעת הרבים. וכך יכול אברם לשוב ולחיות כמו שחי לפני כן, בתוך רשת האהבה האנושית המוגבלת, המתוקה.

 

#3

כל יום בשתים עשרה נפלה מהשמיים אבן ופגעה לו בראש. בסוף הוא האמין שהוא עצמו יוצר התופעה, שכן, שישים שניות לפני חצות היום, אמר: "אני מצווה שעוד דקה תיפול אבן מהשמיים על הראש שלי". האם תוכלי לדמיין מה בדיוק היה טיבה של תדהמתו כאשר, שנים אחר כך, ראה את בנו בן השלוש אומר "לעוף!" ומתרומם באוויר?

 

#5

קָשַת רצה להינשא ללבנה. לילה אחרי לילה, בלי להתעייף, שילח את חיציו אל השמיים. השכנים התחילו לצחוק עליו. בשתיקה, הוא המשיך לירות את חיציו. מעולם לא נישא ללבנה, אבל הוא הפך את עצמו לקשת הטוב ביותר בעולם – לפחות על פי הקריטריונים של הלבנה, שמעדיפה תמיד את מעוף-המחשבה על פני הדיוק. היא ניסתה לשלח בו בחזרה פרסים, אבל הם נפלו רחוק מדי והוא לא ראה אותם. וגם אילו היה רואה, מה אז?

 

#12

מוקדם בבוקר ראה משהו מגיע מרחוק. בתחילה חשב שזו חיית טרף; לאחר מכן – שזהו אדם, ודאי רוצח. כיוון שהזר התקרב האמין שהוא רואה איכר, חבר, את אחיו, עד שלבסוף, בצהריים, הבין שזהו צילו-שלו. מוכה בדידות פתאומית הוא התיישב תחתיו ופרץ בבכי, שגאה וגאה מתוך לבו העייף. שעות רבות חלפו עד שיבש בכיו. הוא הרים את ראשו וראה שבינתיים ירד הלילה; צילו היה כל העולם עכשיו, וכל העולם היה צילו.

 

#23

הוא ידע שנולד כדי להפוך לפרפר, ובשעה שאחיו סגרו את עצמם בתוך גלמים מורכבים ואפלים, הזחל התאמץ לקפוץ לגובה ככל יכולתו, באמונה שכך יבקעו לו כנפיים ביתר קלות. כשהגיעה הציפור ואספה אותו במקורה האמין שהצליח, ולרגע אחד היה המאושר שבכל הפרפרים.

 

#52

האיש שחש עצמו ללא תכונות הבין בסופו של דבר שתכונתו היא לחוש שאין לו תכונות. הוא נאחז בהבנה הזאת בכל כוחו, וכך הצליח להמשיך ולהסתיר מעצמו את העובדה שיש לו גם המון תכונות אחרות.

 

#78

לבנה של הסכיזופרנית היו שבע אימהות. כך, על כל פנים, הוא האמין. למעשה היתה לו רק אם אוהבת אחת, ואם אחת שונאת. שאר החמש לא היו קשורות אליו כלל, אבל, מתוך נדיבות, הניחו לו, למשוגע, לדבוק באשליה כי בנן הוא.

 

#135

אלוהים שלח להם גשם כוכבי זהב. זוג העניים מכניסי האורחים, שריביהם האחרונים, בפרטיות ביתם, כמעט והובילו למכות, יכלו סוף סוף להרשות לעצמם להיפרד. עכשיו היו לבתם, שלפני כן ישנה על מזרון מתקפל בחדרם היחיד, שני בתים, שני חדרים משלה, שתי מיטות, שתיהן מעוטרות סביב סביב בכוכבים שזהרו בחושך.

 

#139

נתנו לחם לזה שנאנח מרעב. ההוא אמר בקובלנה: "ועם מה אוֹכַל אותו?" ואז לקחו לו את הלחם. בני עשירים צדקניים! הם לא העלו בדעתם שיום אחד, לא עוד שנים רבות כל כך, גם הם ירעבו ללחם, וליותר מלחם, וגם מולם יתנשאו טפשים אחרים, שיבקשו לעצב מחדש את רעבונם, בלי לדעת איזה דבר ממשי הוא הרעב, ואיזו אשליה חולפת הוא הכוח.

 

#151

– אם את פסנתרנית דגולה וכורתים לך את הידיים, מה את עושה?

– אני הופכת לבלרינה.

– ואם כורתים לך את הרגליים?

– אני מקדישה את עצמי לשירה באופרה.

– ואם חותכים לך את הלשון?

– אני אוחזת עיפרון בין שיני ומציירת.

– ואם הורגים אותך?

– מעורי עושים תוף; מעצמותי חלילים, וממעי מיתרי כינור. ואת?

– אני אמנית מסוג אחר. אם באים לכרות לי את הידיים, אני הופכת ללביאה ומורידה להם את הראש.

 

#156

גברת עשירה לימדה את בנה כמה מכוער להיות מלוכלך.

גברת ענייה לימדה את בנה כמה יפה להיות נקי.

גברת לא ענייה ולא עשירה בחרה לא להוליד בנים, והמשיכה לטייל בעולם, מתענגת לפעמים על הלכלוך, לפעמים על הרחצה.

2 תגובות
  1. מאיה
    מאיה says:

    בסיפור השני, זה עם אברהם, איפה נגמר החלק של חודורובסקי ואיפה מתחיל החלק שאת הוספת?
    התובנה הזאת שאלוהים נגלה לו בכל הדברים, ולא כיישות נפרדת, ממש מוצאת חן בעיניי! בחיים לא חשבתי שאפשר לפרש את התורה בצורה כל כך…עמוקה? רוחנית?
    מה הייתה הפואנטה המקורית, ולמה היא מעצבנת?

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      החלק של חודורובסקי נגמר במילים "הוא בעצם אלוהים" 🙂
      וזו דווקא פואנטה מאוד יפה גם בעיני, כמו שאת כתבת, והתחשק לי לשהות איתה ולהרחיב אותה יותר מאשר לשנות אותה. יש כמה סיפורים אחרים בספר שהרגשתי שהפואנטה שלהם ממש לא-מוסרית ובהם הדחף שלי היה לחתור תחתיה ולהחליף אותה בחדשה (למשל ב#139, שנגמר במקור במילים "לקחו לו את הלחם", או בצורה פחות ישירה, בסיפור שבמקור הכיל רק את המשפט "לבנה של הסכיזופרנית היו שבע אימהות"), ויותר סיפורים שבהם היא הרגישה לי פשטנית מדי, או דרמטית מדי, או מרוצה-מעצמה מדי, אז יצאתי עם מן רושם מצטבר של מעוצבנוּת. יחד עם זה זה ספר מאוד יפה בעיני, והיה לי מאוד כיף לשחק יחד איתו

      הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.