חלוקת סיכונים | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס ובכלל

יש כיום אי-שוויון עמוק וסמוי במידה שבה סקס הטרוסקסואלי הוא מסוכן עבור גברים ועבור נשים. למה המחשבה על חלוקה שוויונית וצודקת יותר של הסיכון מקוממת אותנו כל כך? ומה יקרה אם נחשוב אותה בכל זאת?

פורסם במקור בבלוג השיתופי "יחסי מין"

 

1. ניסוי מחשבתי מעצבן

אני רוצה לערוך עליכן/ם ועלי ניסוי מחשבתי לרגע, בסדר? אל תדאגו, זה לא יכאב, מקסימום טיפ-טיפונת. זה הולך ככה.

דמיינו מדינה שבה עולה לשלטון מפלגה פמיניסטית רדיקלית שלא רואה בעיניים. בין השאר, היא פותרת את  ההיבט המשפטי המסובך של סוגיית ההסכמה – כלומר את השאלה איך קובעים בבית משפט אם יחסי מין התקיימו בהסכמה או באונס – בצורה הבאה: נחקק חוק, לפיו אם אישה מעידה שגבר אנס אותה, ובלבד שהוכח מעל לספק סביר שאכן התקיימו ביניהם יחסי מין, אז הגבר מורשע באונס.

הוא מורשע בלי קשר לשאר הנסיבות: מה היא אמרה, מה היא היתה יכולה לומר אבל לא אמרה, מה היא אמרה למישהו אחר לפני כן או אחר כך, מה היא לבשה, האם היא נתנה לו סטירה או לא, הדפה אותו בכוח או לא, הצמידה רגליים או לא, האם היא נרטבה או גנחה או גמרה, מה ההסטוריה המינית שלה, מה עוד קרה ביניהם באותה פעם, מה קרה ביניהם בפעמים אחרות, מה קורה בשאר חיי המין שלה, אלו יחסי סמכות יש או אין ביניהם, או כמה זמן לקח לה להגיש את התלונה. חלק מהנסיבות הנוספות האלו יכולות להשפיע על חומרת העונש – ובואו נניח שזו נשארת דומה למה שאנחנו כבר מכירים, ונעה לרוב בין כמה חודשי מאסר על תנאי לכמה שנות מאסר בפועל. אבל מבחינת ההרשעה, די בכך שאישה תצהיר שיחסי המין שקיימה היו אונס, כדי שהיחסים האלו ייחשבו כאונס בעיני בית המשפט.

טוב, ברור (גם לי) שזה חוק מאוד בעייתי. אז בטח אפשר לעבור הלאה ולחשוב על פתרונות יותר ריאליים? אבל רגע, בואו לא נעבור הלאה עדיין, אלא ננסה להבין מה בדיוק הבעיה איתו.

הבעיה היא שהחוק ההיפותטי הזה פותח פתח למצבים לא הוגנים. למשל:

אישה שמראש היה לה משהו נגד הגבר תקיים איתו יחסי מין רק כדי להאשים אותו באונס ולנקום בו.

אישה שנפגעה מהגבר בדיעבד, בין אם בגלל שהוא באמת עשה לה משהו רע אחר ובין אם לא, למשל אישה שבן זוג שהיא עדיין אוהבת נפרד ממנה, תאשים אותו בדיעבד באונס כדי לנקום בו.

גבר ישכב עם אישה שהוא לא מכיר, וכך בטוח שאין לה סיבה לרצות לנקום בו, אך בדיעבד יתברר שהיא בעלת אישיות סדיסטית או פמיניסטית נקמנית, ונהנית לגרום לגברים להיכלא.

האישה לא נקמנית, והיא תובעת על אונס כי המין באמת היה עבורה חווייה קשה וטראומטית, אבל זו לא היתה אשמתו של הגבר; זו אשמתה של האישה, או פשוט אי הבנה מצערת שאיש אינו אשם בה; בשעת מעשה היא לא נתנה לו סיבות מספיק טובות לחשוב שהוא צריך להפסיק.

מה תהיה התוצאה של כל זה? בכל פעם שגבר ישכב עם מישהי שהוא לא מכיר, הוא יצטרך להשתמש באינטואיציה שלו כדי לנסות לוודא שהיא לא תעשה לו משהו רע, אבל כיוון שהאינטואיציה שלו לא מושלמת הוא לעולם לא יוכל להיות בטוח לגמרי, זה תמיד יהיה מסוכן. כשגבר ישכב עם מישהי שהוא מכיר, הוא יצטרך להשתמש באותה אינטואיציה ולקוות שאין לה סיבה לשנוא אותו, אלא להפך, סיבות לחבב אותו ולרצות בטובתו, או לפחות להיות הוגנת אליו. יתר על כן, הוא יצטרך לטרוח אקטיבית לברר כל הזמן למה האישה מתכוונת במה שהיא אומרת או עושה או נמנעת ממנו, תחת הסיכון שאם יבין אותה לא נכון, עלול לקרות לו משהו רע בגלל אי ההבנה שלו. בקיצור, אם יתקבל החוק הזה, מין יהפוך להיות מסוכן באופן אינהרנטי עבור גברים; יהפוך לסוג של אינטרקציה שבה עלול בסיכוי סביר לקרות לגבר משהו לא הוגן, משהו ממש רע, גם אם הוא לא עשה רע לאף אחד.

כלומר, התוצאה של חוק קיצוני ולא הוגן כמו זה שהצעתי, תהיה לא יותר מאשר יצירת שוויון במצב הבסיסי שנמצאים בו נשים וגברים בסיטואציה מינית.

הו מאמא!

איך זה קרה?

 

2. עצירת ביניים: למה מין הטרוסקסואלי הוא תמיד מסוכן

הפרק הבא לא היה קיים בגירסא הראשונה של הפוסט. הוא נולד בעקבות התגובות המעניינות שקיבלתי מחמשת הקוראים הראשונים של הפוסט, שלוש נשים הטרוסקסואליות ושני גברים, כולן/ם חכמים/ות ופמיניסטים/ות (על אמת), על הניסוי המחשבתי שבפרק הקודם.

מישהי כתבה לי, "צריך לקחת בחשבון שגברים לא מבינים בשיט למה את מתכוונת […] את צריכה להסביר שכל הסיכונים שהתרחיש שהצגת בחלק הראשון יוצרים לגבר, הם מנת חלקה של האישה כבר היום – לנסות להעריך אם זה מישהו שירצה לפגוע בך, להעמיד את עצמך לחלוטין בסיכון הזה, לנסות לנחש ממיליון רמזים אם הגבר איתו את נכנסת למיטה הוא מישהו שאפשר לסמוך עליו, אם הוא חרא אדם וכו'."

ומישהי אחרת אמרה משהו כמו, "דווקא לא נראה לי שצריך להוסיף משהו. זה כתוב מאוד בבירור כבר עכשיו, יש לך את כל הפיסקה הזאת שבה את מתארת מה יקרה לגברים אם החוק יתקבל, וברור שהיא בנויה ככה שהיא בעצם מתארת את החווייה של נשים היום."

ועוד מישהי כתבה, "הייתי מעדיפה לא לעשות שימוש במונחים 'פמיניסטית קיצונית/לא קיצונית' [שאכן מחקתי בהמשך – קרן]. דווקא ההצעה ה'קיצונית' שלך היא לא פחות ממדהימה בהרבה מובנים, ואין צורך להוסיף לה את שם התואר הלא טוב."

לעומת זאת, מישהו אמר משהו כמו, "הנושא מעניין, אבל הניסוי המחשבתי לא עובד כל כך. התוצאה של חוק כמו שאת מתוארת תהיה פשוטה מאוד: פשוט לא יהיה יותר סקס בעולם. אף אחד לא יהיה מוכן לעשות סקס אם הוא יהיה כל כך מסוכן."

ומישהו אחר כתב, "אם נניח שגברים הטרואים לא ימנעו מסקס אחרי החוק החדש, יכול להיות שהתוצאה תהיה בדיוק הפוכה מהמתואר בטקסט. בגלל שבפועל אין שום דרך לדעת מי תפליל אותך, ואין לך שום דרך להתגונן, אתה פשוט לא תטרח לבדוק."

מה שמעניין אותי כרגע באוסף התגובות הזה הוא לא מי צודק ומי טועה אלא הפער ביניהן. יש טיעון שאני מניחה בסוף הניסוי המחשבתי, ושעבור (לפחות שתיים וכנראה כל) הנשים שקראו את הפוסט היה מוכר מיידית ומובן מאליו: הטיעון שמין הטרוסקסואלי הוא תמיד מסוכן עבור נשים, ושהן בוחרות לעשות מין בכל זאת, ולהתמודד עם הסכנה הזאת ולנסות להמעיט אותה באמצעות הפעלה של שיקול דעת. שני הגברים, לעומת זאת, לא יכלו לדמיין בכלל מה יהיו התוצאות של מצב שבו מין הוא תמיד מסוכן עבורך (האחד חשב שהתוצאה תהיה ויתור על סקס, והאחר שהתוצאה תהיה ויתור על הניסיון להתגונן מפני הסכנה), מה שאומר שהם לגמרי לא מודעים לקיומו של ההיבט הזה של הסיכון בחויה הנשית של מין הטרוסקסואלי, ולא עצרו אף פעם לחשוב עליו ועל ההשלכות שלו. ואם לעבור רגע לדבר בשם עצמי, אז גם אני, עד לאחרונה, הייתי מודעת אל הסיכון הזה רק אינטואיטיבית, דרך הניסיון, ומעולם לא עצרתי לחשוב עליו באופן מודע ושיטתי, ולכן גם לא ניסיתי להבין מה ההשלכות שלו, ולא מה ההשלכות של פער הידיעה הקיים לגביו ביני לבין (רוב?) הפרטנרים שלי.

למה, אם כן, מין הטרוסקסואלי הוא היום תמיד מסוכן עבור נשים, מבלי להיות מסוכן באופן מקביל עבור גברים? ממגוון סיבות פיזיות-תרבותיות הקשורות זו לזו ומעצימות זו את זו. ראשית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר יכפה את עצמו עלייך פיזית, אולי אפילו בלי לשים לב שהוא עושה משהו לא בסדר. הוא יכול לחשוב שאת בעצם רוצה את זה ורק עושה את עצמך או שזו זכותו אם עלית איתו הביתה. במקרה כזה, סביר שהחוק הישראלי, החברה הישראלית, ואולי גם את בעצמך תחשבו כמותו. שנית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר, בלי לכפות את עצמו עלייך פיזית, ייזום אקטים מיניים וינסה לשכנע אותך ואולי ללחוץ עלייך לבצע אותם למרות שאת לא מתלהבת מהם או מתנגדת אליהם. שלישית, בתור אישה, יש יותר סיכוי שגם את וגם הפרטנר שלך תאמינו שאת מחוייבת או אמורה להמשיך את המין עד שהפרטנר שלך יגמור, גם אם את כבר גמרת או שנמאס לך. רביעית, בתור אישה, את בסיכון הרבה יותר גדול שמין שאת עושה באי רצון, מתוך אמביוולנטיות או אחרי שנמאס לך יכאב לך פיזית. חמישית, בתור אישה, כשמין כואב לך, יש סיכוי הרבה יותר גדול שתשכנעי את עצמך שהכאב הזה בעצם לא כל כך נורא ולא תפסיקי מיד, ואולי אפילו תתרגלי לעשות מין שכואב לך, מה גם שפועל כאן מנגנון היזון חוזר של הטראומה הגופנית. שישית, בתור אישה יש הרבה יותר סיכוי שהגבר יחשוב שלהכאיב לך קצת או לא לתת לך לזוז או להיות כוחני כלפייך בדרך אחרת זה סקסי בלי לברר קודם שגם את חושבת ככה. משחקי כוח כאלו יהיו לא רק יותר נפוצים אלא גם יותר מסוכנים וריאליסטיים ממשחקי כוח דומים בכיוון ההפוך, כי הגבר הרי יותר חזק ממך פיזית. שביעית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר יוכל לגרום לך בדיעבד להרגיש אשמה או מבוכה או השפלה על אקטים מיניים רגילים שעשיתם בהסכמה. שמינית, בתור אישה את מכירה מין מהקשרים אחרים גם בתור צורה של תוקפנות שעלולה להיות מופנית כלפייך כשאת לגמרי לא מעוניינת בה, לא רק בתור משהו שאת עושה מרצונך. ולבסוף, בתור אישה יש סיכון הרבה יותר גדול שכבר חווית, בעקבות כל הסיבות שלעיל, טראומה מינית שתשפיע לרעה על המין שאת עושה עכשיו. "טראומה מינית" היא כמובן לא בהכרח תוצאה של אונס כהגדרתו המשפטית היום, והיא גם לא חייבת להיות שיבוש נפשי מוחלט מהסוג שגורם לך סיוטים בלילה או מונע ממך להנות ממין בעתיד. היא יכולה להיות פשוט זיכרון רע של הגופנפש, משהו שמשפיע לרעה על היכולת שלך לפעול ולהתבטא כמו שהיית רוצה, או לחוות את המין כמו שהיית רוצה.

בתוך הרשימה הזאת יש דברים שהם במובהק יותר גרועים מאחרים. יש גם דברים שכמה הם גרועים זה עניין סובייקטיבי, תלוי באדם שאת, בהסטוריה שלך, באופי שלך. חלק מהם לא קרו לי אף פעם ויש לי איזו אמונה נאיבית שהם גם לא יקרו; חלק מוכרים לי אבל לא מפחידים אותי בכלל, אני מרגישה שאני ממש יודעת להתמודד איתם ולקטוע אותם ברגע שהם מתחילים לקרות; אחרים קרו לי ולא התמודדתי איתם כל כך טוב; עם חלק למדתי להתמודד עם הזמן. חלק מהם, זה בסדר אם הם קורים באיזשהי מידה. אבל המכלול שלהם הופך מין הטרוסקסואלי לדבר שהוא תמיד מסוכן במגוון של דרכים שצריך כל הזמן להתמודד איתן כדי לגרום לכך שהסכנה, או לפחות רוב הסכנה, לא תתממש.

מה אני לא טוענת? אני לא טוענת שכל מין הטרוסקסואלי הוא אונס; אני לא טוענת שתמיד יש בו אלמנטים של אונס, כוח או כפייה; אני לא טוענת שהוא בהכרח טראומטי או רע או מזיק. להפך, הבחירה של רוב הנשים לעשות מין למרות הסיכון הכרוך בו, גם אם ניתן חלקית להסביר אותה בסיבות מבאסות מז'אנר התודעה הכוזבת או הנחיתות המעמדית, מעידה גם, לפחות על פי האינטואיציה והניסיון שלי – ובנקודה העקרונית הזאת אני חלוקה על הניתוח היפהפה של דבורקין ב'משגל' – על כך שמין הטרוסקסואלי יכול גם היום להיות דבר טוב מאוד, דבר ששווה להתעקש עליו. ואם תסלחו לי, אחיותי, על פרץ קצר של היפיות, אולי כדאי לעצור רגע ולהתפעל מהאומץ והאופטימיות שאנחנו מפגינות באופן יומיומי כשאנחנו עושות סקס, כשאנחנו מתעקשות להיאבק על למצוא ולייצר לעצמנו משהו שאנחנו רוצות ושחשוב לנו, למרות הסיכון הגדול שכרוך בכך כל פעם מחדש. פמיניזם עלול להכאיב כשהוא חושף בתור חרא מייאש את שהיה קודם המובן מאליו, אבל הוא יכול גם לחשוף את המובן מאליו בתור משהו שהוא בעצם ממש מגניב. עד כאן היפיות.

מה עוד אני לא טוענת? אני לא טוענת שכל מין הטרוסקסואלי הוא מפחיד עבור נשים, ודאי שלא שהוא מפחיד עבור כל הנשים במידה שווה. אני מדברת כאן על התמודדות עם סיכון, לא על תחושה של פחד. השניים לא זהים, להפך: לא-לפחד-כלל זו אחת הטקטיקות הכי יעילות כדי לגרום למצבים מסוכנים להיגמר בלי פגע, כפי שיכול להעיד כל הולך על חבל. מצד שני, גם הזהירות, היכולת לזהות מצבים מסוכנים ולהימנע מהם, היא טקטיקה יעילה וחיונית. אין אישה שלא משתמשת במהלך חייה, לפחות באיזשהי מידה, בשתי הטקטיקות ההפוכות והמשלימות האלו, ומצד שני, אין שתי נשים שמשלבות אותן בצורה שווה. כי אין נוסחה מנצחת; כל אישה הטרוסקסואלית מפתחת במהלך חייה הבוגרים – בדרך כלל יותר מדי לבד, בדרך כלל יותר מדי באיחור – את הדרכים הנכונות עבורה להתמודד עם הסיכון הכרוך תמיד בסקס; והדרכים הנכונות עבורה תלויות גם בתרכובת הספציפית של הזכרונות הטובים והזכרונות הטראומטיים והפחדים והתשוקות והרגישויות הפיזיות שלה, והן משתנות מאישה לאישה.

לבסוף, חשוב להדגיש שזה לא רק עניין של בחירה נכונה של הפרטנר; ההתמודדות היא מתמשכת, ונוכחת בכל בחירה שאת עושה במהלך האינטרקציה המינית. וההתמודדות המתמשכת הזאת היא עניין שלך ולא שלו, לפחות בנקודת הפתיחה (בקשרים זוגיים טובים זה משתנה עם הזמן, הופך למאמץ ששניכם שותפים לו במידה מסויימת), וזאת בגלל שהמין מסוכן לך ולא לו, ובגלל ששניכם לא מודעים מספיק לסיכון הזה, ולאי-השוויון המהותי שהוא יוצר ביניכם כשאתם עושים מין, הדדי ונפלא ככל שיהיה.

 

3. צדק של נזק מול צדק של סיכון

נדמה לי שזה לא מקרי, העובדה שאנחנו ממעטים כל כך לחשוב על מין בהסכמה במונחים של סיכון, ונמנעים מלהתמודד עם קיומו של הסיכון ועם ההשלכות שלו. משחקת כאן תופעה רחבה הרבה יותר מההקשר המיני, ואף מההקשר של יחסים מגדריים בכלל, תופעה שנוגעת לכל יחסי כוח חברתיים.

אני רוצה לטעון שהפריווילגיה החברתית הגדולה ביותר האפשרית בחיים האלה היא לא להיות בסיכון שייעשה לך עוול. על כן זו גם הפריווילגיה הסמויה ביותר, זו שלא עולה כמעט אף פעם כנושא לגיטימי לדיון. זה נכון לא רק לגבי יחסים בין גברים ונשים, אלא לגבי כל אי שוויון חברתי בין קבוצות, למשל זה שקיים בארץ בין יהודים וערבים או בין אשכנזים ומזרחים. חברי הקבוצה שיש לה יותר כוח זוכים, לפני ומעבר לכל רווח חומרי או סימלי אחר, בחופש לחיות בביטחון יחסי מפני עוול. לעומת זאת, חברי הקבוצה שיש לה פחות כוח חיים תמיד בסיכון.

כמובן, חופש מוחלט מהסכנה שמישהו יעשה לך משהו רע שלא מגיע לך הוא אף פעם לא לגמרי אפשרי: אתה תמיד עלול להיפגע בתאונת דרכים על ידי נהג שיכור, למשל. אבל עבור בעל הפריווילגיות, המדינה עושה את כל מה שביכולתה כדי לצמצם למינימום את הסיכוי שעוול יקרה ואת התוצאות שלו. עבור מי שאין לו פריווילגיות, המדינה מוכנה  במקרה הטוב להשתדל לטפל באופן צודק ככל יכולתה במקרי העוול שנעשו לו. במקרה הממש טוב היא מוכנה אפילו להשתדל לצמצם את הסיכון שיקרה לו עוול, אבל רק כל עוד זה לא גורר שום תוספת של סיכון כזה עבור בעלי הפריווילגיות. נטל ההוכחה הוא תמיד על הצד החלש: כדי שתהיי ראויה להישמע, כדי שנעזור לך לזכות בצדק, עלייך קודם כל להוכיח שמה שאת מבקשת לא עלול לגרום עוול לאף אחד מהאנשים שיש להם זכות לא להיות נתונים בסיכון לעוול. אחר כך נדבר.

כך, בהקשר שלנו, מקובל להניח שזו אחריותה של אישה להבהיר לגבר שהיא לא מעוניינת בו, ואם היא 'הבהירה לו' והוא לא לוקח אותה ברצינות וממשיך לנסות, זו אחריותה לקום וללכת או 'פשוט לתת לו סטירה' – ולא אחריותו של גבר לא להמשיך ליזום מין עם אישה אחרי שהיא 'הבהירה לו', ובטח לא אחריותו להבהיר לעצמו מלכתחילה שהאישה כן מעוניינת בו. אני לא חושבת שהסיבה לכך היא רק שמין נתפס כמשהו שגבר משיג מבחורה (נושא קודר בפני עצמו): עוד סיבה, בסיסית יותר, היא ההנחה שכל הנטל של הסיכון, של אי-הודאות, של האחריות לגבי טעויות ואי הבנות אפשריות, צריך להימצא אצל הבחורה. אי אפשר להעלות על הדעת שנאמץ נורמות של מיניות לפיהן גבר לא יכול לדעת בודאות מראש מה התוצאות השליליות שעלולות להתלוות לפעולות שלו עבורו; נורמות כאלו לא יכולות להיות הוגנות.

העיקרון הזה פועל גם בזירות אחרות. למעשה, מדהים להבחין עד כמה עקבית, קוהרנטית וסמויה הפעולה שלו. בכל זירה של אי שוויון, גם באלו שבהן מתקיים מאבק על חלוקה מחדש של משאבים, ההצעה או התביעה שהצד החזק יוותר על חלק מהביטחון שלו עבור הצד החלש לא רק תישלל כשגויה, לא רק תישלל כלא לגיטימית, אלא כמעט אף פעם לא תועלה מלכתחילה לדיון או למחשבה. הסיכון לא יימנה בתור אחד מסממני האי שוויון, בתור אחת הבעיות שצריך לפתור; נהפוך הוא, הוא נקודת המוצא המובנת מאליה; השאלה היחידה ששואלים היא איך, בהינתן המצב הטבעי הזה, אפשר להפחית את הנזק עבור החלש.

 

4. עצירת ביניים: עוד דוגמאות להתעלמות מסיכון

אני אתן רגע דוגמא לאותה תופעה משני תחומים שנויים במחלוקת אחרים.

הדוגמא הראשונה נוגעת לעמדות של יהודים ישראלים לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ברור שיש בארץ הרבה אנשים שחושבים שליהודים מגיע הכל ולפלסטינים לא מגיע כלום; אבל יש גם הרבה מאוד אנשים שהיו רוצים בכנות שגם הפלסטינים יחיו פה חיים נורמליים. הם פשוט לא מוכנים לקחת את הסיכון שהפלסטינים יוכלו לעשות לנו את מה שאנחנו עושים להם, ואולי אפילו דברים יותר גרועים. הרבה מהטענות היותר חזקות של הימין, המרכז והשמאל המתון בעד המשך המצב הקיים נשענות על הרציונל הזה. והתשובה שהשמאל מציע היא בדרך כלל שבטווח הארוך, המשך הכיבוש הוא מסוכן יותר מאשר פיתרון הוגן. זו ודאי תשובה נכונה חלקית, אבל בהחלט לא לגמרי. תשובה אחרת ואולי כנה יותר תהיה שאנחנו חייבים לקחת סיכון מסויים, שהדבר הנכון בסיטואציה הזאת הוא לקחת סיכון מסויים ולא להניח שכל נטל הסיכון צריך להיות מונח אצל הצד האחר. הנקודה המעניינת היא שהטענה הפשוטה הזאת כמעט אף פעם לא מועלית במפורש, ודאי שלא מחוץ לשיח פנימי של השמאל. אני טוענת שהיא לא מועלית מאותה סיבה שפמיניסטיות לא מעלות את הטענה שהגדרת האונס צריכה להיות הרבה יותר מסוכנת לגברים כדי להקטין את הסיכון לנשים: זה פשוט לא סוג של דיבור שהוא בגבולות המותר. הדרישה מהצד החזק בסכסוך כלשהו לוותר ויתור כלשהו שגבולותיו ידועים מראש, למשל על שטחים מסויימים ומוסכמים "שאינם פוגעים בביטחון המדינה", נתפסת עקרונית כלגיטימית, כמשהו שאפשר להתווכח עליו. הדרישה לקחת סיכון שמישהו יעשה לו עוול, הסיכון שהחלש נמצא בו תמיד מראש, נתפסת כדרישה לא לגיטימית, לא מוסרית באופן עקרוני, שצריך להימנע מלהעלות לדיון מפורש.

עוד דוגמא מעוד תחום שידבר אל ליבם של שמאלנים מסויימים הוא מריבות הפייסבוק של השנה האחרונה על המאבק המזרחי. התפתחו בהן הרבה דיונים על האם אמירה או פעולה או התנהגות מסויימת בתוך הויכוח היא גזענית או לא. ההנחה של רוב השמאלנים האשכנזים, נדמה לי, היתה שבמקרים כאלו של עמימות, מובן מאליו שהמזרחי הוא זה שצריך להוכיח מעל לכל ספק סביר שהמעשה של האשכנזי אכן היה לא בסדר, להראות בדיוק מה היה לא בסדר בו, כלומר, לוודא שההאשמה בגזענות לא תגרום עוול למואשם. אבל לפעמים המובן מאליו הזה נשבר, ושמאלנים אשכנזים הרגישו שנעשה להם, או לאחרים, עוול על ידי שמאלנים מזרחים; שמישהו האשים אותם בגזענות שלא בצדק, שהופגנה כלפיהם גזענות אנטי-אשכנזית. וכל השמאלניות האשכנזיות שאני מכירה, גם אני כמובן, נבהלו במידה מפתיעה מעצם האפשרות שייעשה להן עוול כזה, והגיבו באחת משתי דרכים: או שהן הביאו את עצמן למסקנה המרגיעה שכל מה שמזרחית יכולה לעשות לאשכנזית, לפחות כל עוד זה נשאר בתחום האלימות הסימבולית, איננו אלא עונש הוגן על מה שהאשכנזים עשו למזרחים בעבר ובהווה, ולכן הוא בעצם צדק ולא עוול, ולכן הכל בסדר; או שהן נעמדו על הרגליים האחוריות בהתקוממות כנה, מלאה השתאות וכעס. לשתי התגובות משותפת ההנחה שאנחנו לא אמורים לחיות בסיכון לעוול. זה תנאי הבסיס. כל עוד הוא מובטח, אנחנו לגמרי מוכנות לפעול כדי לצמצם את העוולות שקורות לאנשים אחרים, ולהקטין למשל את הסיכון היומיומי לחוות גזענות שמזרחים חיים בו, בתוך דיונים כאלו בפרט ובחברה בכלל.

אגב: ההנחה הזאת, שאנחנו לא אמורים לחיות בסיכון לעוול, היא, נדמה לי, גם אחת הסיבות המרכזיות שהשמאל נתפס כ'הזוי' או 'לא רלוונטי', משהו שהוא על ציר אחר לגמרי מ'צודק' או 'טועה'. הרבה טיעונים נכונים בפני עצמם של פעילי שמאל, צעירים בעיקר, יהודים אשכנזים מבית טוב בעיקר, נטענים בסגנון של תדהמה, של "לא יכול להיות שדבר רע כל כך קורה לאנשים שלא אשמים בכלום". אבל עבור רוב האנשים זה לגמרי יכול להיות, זה לגמרי מובן מאליו, שדברים רעים כל כך קורים לאנשים שלא אשמים בכלום. והלגמרי מובן מאליו הזה, הוא גם מאוד שגוי וגם מאוד נכון לעומת אנרגיית ההלם והזעזוע שהופכת אנשים שחוו התבגרות מוגנת לשמאלנים ולפעילים. וזה נכון גם להפך: שמאלנים-לשעבר, שהיו "קיצוניים כמוך" כשהם היו צעירים ו"התפכחו", נראה לי שזה בדרך כלל לב ההתפכחות שלהם: משהו רע מספיק קרה גם בחיים שלהם.

 

5. מסקנה זמנית

מכל האמור לעיל אפשר לגזור את התביעה המוסרית לייצר בכוונה סיכונים עבור בעלי הפריווילגיות, בהנחה שברגע שגם בעלי הפריווילגיות יטעמו את טעמם של סיכון ושל עוולות יהיה טוב יותר לכולם.

אישית אני מאוד אמביוולנטית כלפי הכיוון הזה. כי מצד אחד כן, אני מאמינה בשוויון. אבל מצד שני, אנחנו הרי לא רוצים להגדיל את הסיכון ואת העוול בעולם, אנחנו רוצים להפחית אותו. ולעשות את ההפך ממה שרוצים להשיג מתוך אמונה שזה אמצעי זמני שהמטרה הסופית מצדיקה – זה מהלך שההסטוריה הוכיחה בתור, איך לומר, לא מבטיח טובות.

והאמת שגם נראה לי חשוב מאוד שתתקיים בעולם האפשרות של חיים מעוטי סיכון. ולו רק כי כשכולם נמעכים כל הזמן על ידי הסיכון להימעך בכל רגע על ידי אסון לא הוגן ולא צפוי, לא נותר בכלל בנפש מקום לדמיין איך יכול להיות טוב. גם על זה סימון וייל כתבה.

אז מה כן?

נראה לי שהכיוון צריך להיות לנסות לחפש דרכים להעביר חלק מהסיכון הקיים מצד לצד, במטרה לייצר מצב שבו סך הסיכון הקיים מתחלק באופן שווה (או לפחות שווה יותר). כלומר, אני מציעה להעלות, ביחס לסיכון, את התביעה המוסרית הקלאסית לשוויון.

זו תביעה שונה מאשר התביעה המוסרית הקלאסית האחרת, לצמצם למינימום את סך הרע בעולם. אבל בהקשר של סוגיית הסיכון, ובמצב הנוכחי, שבו החלוקה היא מאוד לא מאוזנת, אני מאמינה שהן הולכות יחד: שחלוקה שווה יותר של הסיכון תיצור גם המצב שבו סך הסיכון והעוול הקיים ירד בהרבה. אני חושבת כך משתי סיבות.

ראשית, כאשר שני הצדדים נמצאים באותה סכנה, או בסכנות תלויות זו בזו, יש להם אינטרס משותף לשמור את הסיטואציה חיובית עבור שניהם, ובמצב כזה הרבה יותר קל לפעול במשותף כדי שהסיכון הקיים לא יתממש מאשר בשעה שבה רק לאחד מהצדדים יש אינטרס כזה, אפילו אם הצד השני הוא הכי שוחר טוב בעולם. אם כל פעם שמין היה כואב לאישה הגבר היה מרגיש מיד את אותו כאב שהיא חשה ולהפך, הסיכון שגברים ונשים יעשו מין כואב היה הרבה יותר נמוך; אם אי הבנה לגבי הרצון של האחר היתה מסוכנת באותה מידה לגבר ולאישה, הסיכון למין שמתקיים מתוך אי הבנה היה פוחת.

שנית, יש כאן עניין סמי-סטטיסטי של עלות-תועלת. בדרך כלל הרבה יותר קל להפחית סיכון גדול לסיכון קטן מאשר להפחית סיכון קטן לסיכון אפסי. לכן, בהנחה שמתקיים איזשהו טריידאוף בין הסיכון האחד לסיכון האחר, המצב האופטימלי יהיה כזה שבו שניהם נמוכים יחסית. או בעברית: בשביל שמישהו יחיה חיים לגמרי נטולי סיכון, צריך להיות מישהו אחר, שיישא במקומו בנטל של סיכון גדול הרבה יותר מן ההכרחי. כשהסיכון מתחלק בין שניהם, גם הסך-הכל שלו קטן יותר.

אלו סיבות לכך ששוויון בסיכון והקטנת הסיכון הן מטרות קרובות זו לזו ביחס לנקודת המוצא שלנו. ייתכן שהן אינן זהות ושבשלב אוטופי עתידי כלשהו נצטרך לבחור ביניהן. אבל האמת היא שהשאלה מה מוסרי יותר, שוויון מוחלט או מינימום מוחלט, נראית לי משנית. חזקה פי מאה יותר משתיהן היא התביעה המוסרית לחלק את הסיכון כך שעבור אף אחד הוא לא יהיה גדול מדי מכדי לשאתו, לא גדול מספיק בשביל לשתק ולעוות את הנפש. לשם כך אנחנו צריכים להתעקש לחלק אותו מחדש בצורה הרבה יותר שווה – הן בחיים האישיים שלנו והן בזירות חברתיות ומשפטיות – גם בין נשים וגברים, גם בין מזרחים ואשכנזים וגם בין יהודים ופלסטינים.

 

תודה ענקית לליהי יונה, שבלעדיה הפוסט הזה לא היה קיים. הכי כיף בעולם לחשוב איתך על דברים.

3 תגובות
  1. אור
    אור says:

    הפוסט הזה יוצא מתוך נקודת מבט שגויה שיחסים הטרוסקסואליים נתפסים אצל הכותבת כמו אצל כולם
    ומנקודת מבט של החוויות שלה.

    ומהבחינה הזו זה לא שונה משובניזם מצוי, שטוען שלנשים יש כח הרסני,
    וההיררכיה הגברית באה למתן אותו

    וזו הסיבה שמדובר בדעה שבחיים לא תהפוך לאיזשהו מעשה מוחשי.
    וכך זה גם צריך להישאר

    הגב
  2. מתי דובזינסקי
    מתי דובזינסקי says:

    מסכים עם בעז, מאמר מכונן, מסביר מה יותר צודק, ומסביר גם את האינטואיציה שלפיה פועל השמאל ( ולדעתי הרבה יותר טוב להבין את המקום שממנו פועלים ולא מאינטואיציה…אז אפשר "להתווכח" באופן יותר ממוקד…), למרות זאת אני אומר, יש מצבים שנכון לפעול לפי המשפט " על הכביש, אל תהיה צודק תהיה חכם…, ואז לדון לגופו של עניין , מתי הוא "הכביש" וכרגע אין לי דעה בהקשר לגברים ונשים או ישראל והפלשתנאיים…

    הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.