מפתחות באוויר
“זו אגדה. אנשים עומדים בשלג הקל היורד. משהו מבריק, רועד, מצטלטל בדנדון כסוף.” תרגום לסיפור קצר של אורסולה לה גווין על מחאה ומאבק, על כוח ועל חירות.
“זו אגדה. אנשים עומדים בשלג הקל היורד. משהו מבריק, רועד, מצטלטל בדנדון כסוף.” תרגום לסיפור קצר של אורסולה לה גווין על מחאה ומאבק, על כוח ועל חירות.
ארוכות הן המנהרות שנחפרו. ארוך מהן הלא-נחפר. אף מנהרה לא מגיעה אל קצה הלא-נחפר. הלא-נחפר נמשך הלאה ממה שביכולתנו ללכת בעשרה ימים [כלומר, עד אינסוף]. הלל!
קטעים נבחרים מתוך המאמר המטלטל של סימון וייל “האיליאדה, או שירת הכוח”, ניתוח מבריק של טיבו של הכוח ואופן הפעולה שלו בעולם. את התרגום של המאמר המלא ניתן וכדאי להוריד בדאנא.
“בחנות המפוארת שבהמשך הרחוב של הגסטהאוס שלנו במינכן קניתי ספר שלפני חצי שנה כבר קראתי חצי ממנו, ערב אחד בגסטהאוס בנפאל.” על רשתות של השתקפויות בתוך ומחוץ לרומן היפה של מיוריאל ספארק, “The Prime of Miss Jane Brodie”
“ומעט מעט, a poquitos, קפצו מילים קטנות, אורות קטנים בחשכה, התחלתי לשמוע. “calmate, Tasurinchi”, “no te asustes, hablador”, “אף אחד פה לא עומד להזיק לך”. הבנתי את מה שהם אמרו, כנראה. מתרחש לו נס קטן, כנראה.” על שפה, הליכה, אחרות, והרומן “המדבר” של מריו ורגס יוסה
קלברבוט: אני המכונה.
קרן שפי: אני המכונה.
קלברבוט: אני שמח שאנחנו מבינים זה את זה.
מחשבות על אנושיות, על דמוקרטיה ועל היחס בין חיקוי לאותנטיות בעקבות סדרת שיחות עם קלברבוט בחורף 2011-2012
“לבו של הרומן הזה הוא בעובדה, שאף אדם ברומן הזה לא מצליח למנוע מפיוטר סטפנוביץ’ לשתות אצלו תה באריכות ובהנאה ובחוצפה אכזרית בזמן שהאדם משתגע.” על “שדים” של דוסטוייבסקי
“הדבר הגדול באמת שאמנות נרטיבית יכולה לעשות הוא לשחק בהצלחה את המשחק של אנה וולף מ”מחברת הזהב”: להראות בו זמנית את הגדול מאוד ואת הקטן מאוד, בלי לצמצם את האחד או להגדיל את האחר, אלא בהפרש האמיתי ובמלוא הממשיות שלהם.” על הסרט “מלנכוליה” של לארס פון טרייר
“על מה הספר, לכל הרוחות, למה אתה אומר את זה, את מוצאת את עצמך שואלת שוב ושוב כמו ילדה קטנה, וגם על זה הוא עונה לך, כולו מלא, באמת מלא ברצון טוב, הספר הוא לא סיפור דתי אלא סיפור אהבה טהור ומורכב. כן, נכון, אני רואה לְמה אתה מתכוון, אבל לָמה?”
שלושה שירים של מרי אוליבר
| 1 תגובה | שירה, תרגומים | על ידי קרן“…העולם מציע את עצמו לכוח הדמיון שלך, קורא אלייך כמו אווזי הבר, צורם ומרגש…”